סידור אומנה הינו סידור זמני מטבעו ובהגדרתו, שיכול שיבוא לידי סיום בכל עת אם האומנים אינם מעוניינים בהמשכו (סעיף 40 לחוק אומנה). נזכיר כי סעיף 1ב לחוק האימוץ קובע כי "בעת בחינת טובת המאומץ בהחלטות בהליכי אימוץ יובאו בחשבון זכויות הילד, צרכיו והאינטרסים שלו, לרבות זכותו ליציבות ובכלל זה צמצום העברתו ככל הניתן בין מסגרות או בין משפחות..." (וראו גם סעיף 10 לחוק אומנה, שכותרת השוליים שלו היא "זכות ליציבות"). ##להלן פסק דין בנושא משפחת אומנה או אימוץ ?## כב' השופט נ. הנדל: 1. מונח בפנינו ערעור מטעם היועץ המשפטי לממשלה נגד פסק-דינו של בית משפט לענייני משפחה בבאר-שבע (כב' סגן הנשיא פ. אסולין ב-אמ"צ 42/05) לפיו נדחתה בקשתו להכריז על הקטינה (להלן: "הקטינה") כבת אימוץ. הקטינה נולדה בחודש מאי בשנת 2005. המערער הגיש תובענה להכריז על הקטינה כבת אימוץ ביחס לאביה הוא המשיב, על פי הוראת סעיף 13(א)(1) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א - 1981, דהיינו שזהותו אינה ידועה ולא ניתן לאתרו. הבקשה להכריז על הקטינה כבת אימוץ ביחס לאמה, היא המשיבה, מושתתת על הוראת סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, לפיה המשיבה נעדרת מסוגלות הורית. בית משפט קמא נעתר לבקשת המערער בכל הקשור לאב. באשר לבקשה ביחס לאם נפסק, כאמור, שאין להכריז על הקטינה כבת אימוץ. עוד נקבע, שהקטינה תועבר לטיפולה של אלמונית היא, דודתה של המשיבה (להלן: "הדודה"). פסק-הדין הורה שייקבע דיון בחלוף חצי שנה ממועד מסירת הקטינה לדודה. או אז תידון השאלה האם תאומץ הקטינה על ידי הדודה או שמא תשמש לה הדודה כמשפחת אמנה. בערעור זה עותר המערער להכרזת הקטינה כבת אימוץ, דהיינו כלפי שני הוריה ולאי צמצום תוצאות האימוץ כלפיהם. המשמעות הדיונית של אי הגשת ערעור על ידי המשיבה הינה שהקביעה בדבר חוסר מסוגלותה של המשיבה עומדת בעינה. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב ההוראות הבאות: העברת הקטינה לדודתה; אי הכרזת הקטינה כבת אימוץ כלפי אמה; ובהתאם, העדר התייחסות לסוגיה - אימוץ פתוח או אימוץ סגור. 2. הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא אינם שנויים במחלוקת. הקטינה, ממועד לידתה, שוהה במשפחת קלט. אמה, המשיבה, ילידת 1985. בשנת 2000 הורה בית המשפט לנוער להוציא את המשיבה ממשמורת הוריה והיא הועברה למעון, על רקע היעדרותה מבית הוריה וטענות של ביצוע אלימות פיזית כלפיהם. המשיבה הינה אם לשני ילדים נוספים, פרט לקטינה. בנה א' נולד בשנת 2001 ובנה ב' נולד בשנת 2004. א' גדל אצל אחותה של המשיבה. ב' חולה במחלת... וגדל אצל המשיבה בשנה הראשונה של חייו. זאת עד אשר התקבלו דיווחים על הזנחה קשה של ב' על ידי אמו. עקב כך הועבר ב' למשפחת אומנה שיקומית. לדברי המשיבה, לכל אחד מילדיה אב אחר, ולטענתה זהותם אינה ידועה לה. הקטינה סובלת ממחלת אפילפסיה. הצדדים הסכימו למנות מומחה מטעם בית המשפט - ד"ר רות סיטון (להלן: "המומחית"). היא קבעה שהמשיבה נעדרת מסוגלות הורית לטפל בקטינה. עוד סברה המומחית, שעל האימוץ להיות סגור ושהפיתרון של העברת הקטינה לדודתה אינו לטובת הקטינה. בית משפט קמא לא הסתיר כי התלבט בהכרעתו. הודגש שדודתה של המשיבה גידלה שתי בנות. המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא היא שבין אם תשמש הדודה כמשפחת אמנה ובין אם היא תאמץ את הקטינה, כל אחת מאפשרויות אלו עדיפה "על פני מסירתה של הקטינה לאימוץ מחוץ למסגרת המשפחה הביולוגית, ותוך ניתוקה ממנה". בעיני בית משפט קמא, טוב יהא אם הקטינה תימסר לקרוב משפחה, והרי הדודה הביעה נכונותה לקבל על עצמה את המשימה. עוד סבר בית משפט קמא, שניתן יהא להכריע בשלב מאוחר יותר - ולאו דווקא במסגרת פסק-הדין שניתן - האם עדיף שהקטינה תאומץ על ידי דודתה או שזו תשמש לה כמשפחת אמנה. נפסק, כאמור, כי יש לבחון את העניין רק בחלוף חצי שנה מהמועד בו תימסר הקטינה לטיפולה של הדודה. המערער מסתייג מפסיקת בית משפט קמא. לשיטתו, היה על בית משפט קמא לאמץ את חוות דעתה של המומחית אשר מינה. בית משפט קמא הזהיר מפני הנזק שייגרם מ"שבירת הזהות" של הקטינה היה ותועבר לאנשים זרים, שאינם מהווים חלק ממעגל המשפחה. לעומת זאת, הדגישה ב"כ המדינה שהנזק שייגרם כתוצאה מגידולה של הקטינה אצל דודתה הינו רב ביותר. המומחית הביעה ספקות בדבר יכולתה של הדודה למלא את התפקיד. צויין בחוות הדעת כי הפיתרון של אמנה איננו ראוי, שכן זהו "סידור זמני והפיך". יש להתחשב בטובת הקטינה הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך. ב"כ המדינה סבורה שיש להכריז על הקטינה כבת אימוץ ושאימוץ זה יהיה סגור. מהצד האחר, ב"כ המשיבה דוגלת בפסיקת בית משפט קמא. נטען על ידה שחוות הדעת של המומחית מכירה ביתרונות של הדודה ומסוגלותה לטפל בקטינה, ובל נשכח שהדודה הצליחה לגדל שני ילדים משלה. אמנם המומחית המליצה על התוצאה לה עותרת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, אך חוות הדעת מציינת את התלבטויותיה. עוד הביעה ב"כ המשיבה הסתייגות מהעמדה לפיה אין להתיר את ההכרעה בשאלה של אימוץ פתוח או סגור לשלב מאוחר יותר. 3. ביסוד הכרעת בית משפט קמא עומדת הגישה לפיה יש להעניק עדיפות במסירת קטין בר אימוץ לקרוב משפחה של אחד מהוריו על פני הוצאת הקטין ממעגל משפחתו הקרוב. כלשון בית משפט קמא: "סבורני כי מסירתו של קטין לאימוץ צריך שתהיה רק במקום בו ברור לחלוטין שלא נמצא כל פתרון סביר עבור הקטין במסגרת משפחתו הביולוגית. עוד סבורני שבמסגרת בחינת ההצעה לפיה ישאר קטין בטיפול בני המשפחה הביולוגית אין לדקדק עם מי שמבקש לטפל בקטין עד אשר יוכיח כי הוא בבחינת ההורה האידיאלי. סבורני שדי בכך שימצא מענה סביר". בהמשך לקו זה קבע בית משפט קמא שיש להעביר את הקטינה לדודתה תוך עריכת בירור בעוד חצי שנה, מה המסגרת המועדפת - טיפול במשפחת אומנה או אימוץ. לנוכח עמדה זו של בית משפט קמא ברי שלא מצא לנכון להביע דעה בשלב זה לטובת אימוץ סגור, כפי שסבורה ב"כ היועץ המשפטי לממשלה שראוי היה לקבוע. ההיפך הוא הנכון, עולה מפסק דינו של בית משפט קמא כי ראוי הוא שהמשיבה תהא בקשר עם דודתה ועם הקטינה. גישתו של בית משפט קמא מעוררת שאלות ברובד העקרוני וברובד הפרטני. הואיל וכל קטין הינו עולם ומלואו, יהא זה נכון להתמקד תחילה בפרמטרים העובדתיים של המקרה. 4. במשפט שהתנהל העידו גורמים מקצועיים רבים. עדותם התייחסה למסוגלות ההורית של המשיבה. ואולם, משקבע בית משפט קמא, בין היתר, על סמך עדויות אלה שהמשיבה נעדרת יכולת לגדל את בתה ועל כך לא הוגש ערעור אין צורך להדרש לקביעה זו. המומחית אשר מונתה על ידי בית משפט, וזכתה להתייחסות מקיפה בפסק הדין נשוא הערעור, חיוותה את דעתה ביחס לדודה. המומחית הגישה שתי חוות דעת. בראשונה צויין שהדודה חולת סוכרת. היא גידלה שתי בנות וכיום מתנדבת במקומות שונים. הדודה מאמינה שהמשיבה מסוגלת לגדל את בתה. על אף נכונותה של הדודה לגדל את הקטינה סבורה המומחית שאין לה את המשאבים הנפשיים הנדרשים לכך. יתרה מכך, אישיותה של המשיבה והתנהלותה החשדנית מכיוון אחד והתנהגותה האימפולסיבית מכיוון אחר, ימנעו ממנה לאפשר לאחר לטפל בילדה מבלי שתתערב. המומחית המליצה על אימוץ, ושאימוץ זה יהיה סגור. הסיבה לכך שהמשיבה אינה מודעת למגבלותיה ולא תהיה מסוגלת לעמוד מנגד כאשר החלטות חשובות בגידולה של בתה תימסרנה לידי אחר. מצב זה עלול לגרום לכך שהמשיבה תחבל בתהליך התקשרות של הקטינה להורה אחר. בחוות הדעת המשלימה הסבירה המומחית שהדודה אמרה שאינה מעוניינת לאמץ את הקטינה משום שהמשיבה היא האמא. הדודה מסכימה להיות במעמד של משפחת אומנה כדי שהקטינה תוכל לגדול בחיק המשפחה. המומחית העלתה ספקות בדבר יכולתה של הדודה לגדל את הקטינה. בכל מקרה אומנה על פי הגדרתה מהווה מסגרת ארעית. אומנה בתנאים שכאלה כאשר המשפחה של הדודה אינה כוללת דמות אב והמשיבה נמצאת בסביבה ולא ברור כיצד הדודה תגיב ללחצים שונים של המשיבה להיות מעורבת יותר בגידול בתה - כל אלה לדעתה של המומחית מטים את הכף נגד האפשרות שהדודה תטפל בקטינה כמשפחת אומנה. לשם השוואה הפנתה המומחית לבנה הבכור של המשיבה הגדל על ידי אחותה. ניסיון זה לא צלח, גם בשל הקשר בין המשיבה לקרובת המשפחה המטפלת בבנה. המומחית העידה בבית המשפט. לשאלת ב"כ המשיבה האם אין בעובדה שהדודה גידלה שתי בנות כדי להוכיח את מסוגלותה ההורית ועל כן אין לשלול את האפשרות שהיא תטפל בקטינה ציינה המומחית שהדודה הינה אמביוולנטית ביחס לתפקידה כלפי הקטינה. פעמים אמרה לה הדודה שאינה רוצה לקחת את הילדה לאימוץ, זאת בגלל הקושי עם המשיבה. עוד הדגישה המומחית שהקטינה סובלת ממחלת אפילפסיה. נתון זה מלמד שהקטינה תהא זקוקה להשקעה הורית מיוחדת. המומחית חזרה על עמדתה שאימוץ פתוח מתאים רק כאשר ההורה הביולוגי מבין את המשמעות של הקשיים שלו ושל חוסר המסוגלות שלו ויכול למסור את הילד בידי אחר שיגדל אותו לטובת העניין. בכל מקרה "ילד הוא לא חבילה ולא מעבירים אותו מאדם לאדם או ממסגרת למסגרת... משהו ארעי הוא דבר לא רצוי בגידול של ילד מאוד קטן". הדודה העידה ואמרה שהיא מוכנה "גם לאימוץ וגם לאומנה". לשאלה מדוע מסרה תשובה אחרת למומחית הסבירה שפחדה. בהמשך מסרה "עכשיו אני מסכימה גם לאימוץ וגם לאומנה. אני רציתי שהילדה תדע שיש לה אמא. אם שואלים אותי מה אני בעצמי מעדיפה האם אימוץ או אומנה אני עונה שזה קשה בשבילי להחליט. נכון שאני מעדיפה אומנה אבל אני מסכימה גם לאימוץ". התמונה המצטיירת היא שאין זה ברור כלל שהדודה הינה "פיתרון סביר". לצורך הכרעה זו אני מוכן לקבל את עמדת בית משפט קמא לפיה הדודה צלחה בגידול שתי בנותיה. אין לתת משקל מלא להסתייגותה של המומחית לפיה לדודה "קושי ביצירת קשרים אנושיים חמים וקרובים". די לפנות לקושי אחר. הורות או טיפול בילד דורשים כוחות של ממש. המלאכה רבה, האתגר רב ומשתנה וכמובן אין תקופת חופשה. מכאן מרכיב חשוב להצלחה הוא המוטיבציה של ההורה. ניתן להניח שהדודה רוצה לסייע למשיבה. היא חשה במצוקתה ורוצה למנוע את הניתוק בינה לבין בתה. ברם, שאלה נפרדת היא עד כמה הדודה מוכנה לקבל על עצמה את עול ההורות. המוטיבציה שלה כלפי בנותיה לאורך שנים ובהיותה צעירה בגיל לעומת היום אינה חופפת בהכרח את המוטיבציה שלה לטווח ארוך לגדל את הקטינה. יתרה מזו, חוסר המסוגלות של המשיבה כוללת חוסר הבנה למצבה. תכונותיה הרגשיות כפי שתוארו על ידי הגורמים המקצועיים, חוסר בשלותה הנפשית והאמונה שזכותה לגדל את בתה, הגם והדבר טבעי, כל אלה מצביעים על כך שנוכחותה בסביבה תקשה מאוד על גידול הילדה על ידי דודתה. 5. בהצגת התשתית העובדתית יושם אל לב כי אין בפנינו מקרה בו ערכאת הערעור מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט המברר. סלע המחלוקת אינו נסוב סביב העובדות עצמן אלא סביב המשמעות הנורמטיבית שעולה מהן. ההכרעה ברובד המשפטי, תשפיע על המשקל שיינתן לעובדות מסוימות - אך אין זה עיקר. קביעת כללים משפטיים מחייבים בענייני אימוץ אינה מלאכה קלה. עסקינן בהליך של ניבוי. עיקרון העל הוא טובת הילד. בכגון דא בית המשפט אינו מסתפק בקביעת עובדות היסטוריות כמו בהכרעת דין במשפט פלילי אלא עליו להעריך מה ילד יום. תחום האימוץ דורש הכרעות ערכיות ונפשיות. אין תימה איפוא שמחקרים פסיכולוגים והניסיון המשפטי עשויים להשפיע על שיקולי בית המשפט. בתיק אימוץ בו טוען היועץ המשפטי לממשלה שיש להכריז על קטין כבר אימוץ מהטעם של חוסר מסוגלות הורית לגדלו, מחובתו של בית המשפט שנדרש להכריע בעניין להעזר בגמישות מחשבתית ובפתיחות רעיונית. לצד זאת הדין והפסיקה התוו כללים שונים כגון טובת הילד ודוקטרינת הגיל הרך, שמהווים עוגן בעיצוב שיקולי בית המשפט. שילוב זה בין היציב לבין החדש מגביר את הסיכוי שהכרעת בית משפט לא תהיה מקובעת תוך אי הענקת משקל ראוי לנסיבות הפרטניות של המקרה מהצד האחד ומהצד האחר לא תהא שרירותית תוך התעלמות מניסיון החיים. דוגמא לאמור הינה התייחסותה של פסיקת בית המשפט העליון להסדר של אימוץ פתוח. ראה דברי כב' השופטת חיות בפסק דין (בע"מ 3646/06 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה) שניתן בימים האחרונים: "עמדתו של בית משפט זה הייתה והינה כי "הכלל הוא אימוץ 'סגור' ואילו אימוץ 'פתוח' הוא החריג (ע"א 2169/98 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ"ג (1) 241)". עם זאת, התייחסה למאמר חדש התומך באפשרות של אימוץ פתוח באופן הבא: "מאמר מקיף זה ראוי לתשומת לב והוא בהחלט מעורר מחשבות. אולם, דומה כי טרם בשלה העת לשינוי המוצע בו". בית משפט חייב להיות קשוב לרוח השינוי בעולם המחקר אך אל לו להזניח טרם עת וטרם הוכחה כללים שנקבעו ועמדו במבחן הזמן והביקורת השיפוטית. דוגמא נוספת הינה דברי כב' השופט רובינשטיין בהחלטה שאף היא ניתנה בתקופה האחרונה "כשלעצמי, נימים אנושיות מושכות אותי ככלל לעבר חיפוש דרכים לאימוץ הפתוח... ואולם, כבר נאמר כי האימוץ הפתוח נבחן במקרים חריגים, כגון לאחר אמנה ארוכה וביקורי הורים במהלכה, או בגדרי משפחה מורחבת" (בע"מ 3640/06 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה). והשווה פסיקתו של בית המשפט העליון בע"א 5815/93 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה בדבר האפשרות שהדודה של הקטינה באותו עניין תגדלה: "ככלל, ... אכן מוטל על בית המשפט להעדיף אימוץ בתנאים של ניתוק גמור מן המשפחה הטבעית ורק במקרים נדירים ומיוחדים עשויה טובת הילד המועמד לאימוץ להצדיק סטיה מכלל זה". 6. הכלל והחריג לצידו מפלס את הדרך לבית משפט הדן בתיק הפרטני, ובהתאם לערכאת הערעור. בית משפט קמא נקט בגישה שיש לדחות את קץ ההכרעה לשלב מאוחר יותר. גישה זו עשויה להיות ראויה במקרה המתאים. לפעמים יש לבחון ולו לכאורה את המצב בשטח, יותר מפעם אחת. עם זאת, במקרה בו נראה כבר עתה שלא תצמח תועלת מדחיית ההכרעה כאשר יש לזכור שהזמן הינו הנכס היקר ביותר של כל אדם ובעיקר של הקטין. בענייננו, סבורני שלבית המשפט הכלים להביע עמדתו בדבר העברת הקטינה לדודה. באשר לפתרון של אימוץ על ידה, נראה שזה אינו פתרון סביר ואף עלול לפגוע בטובת הילד. הטעם בדבר הוא שנכונותה של הדודה לשאת בעול, מוטלת בספק, בשל הנימוקים שפורטו לעיל. צודקת ב"כ המדינה שבית משפט קמא לא העניק משקל להוראות סעיפים 3 ו 25 לחוק האימוץ. סעיף 3 קובע "אין אימוץ אלא על ידי איש ואישתו יחד". החריג הוא אם המאמץ היחיד הוא בן זוגו של הורה מאומץ או אימץ את הקטין לפני כן או אם הוריי המאומץ נפטרו והמאמץ הוא מקרובי המאומץ ובלתי נשוי. סעיף 25 מתיר לבית משפט בנסיבות מיוחדות ומטעמים שעליו לציין בהחלטתו לסטות מהכלל האמור. בתיק זה בית משפט לא בחן את הדברים. ואל תשיבני שבית משפט טרם החליט על אימוץ, שכן בבואו לשקול העברת הקטינה לדודה כדי לבחון בעתיד את האפשרות של הפיכתה למשפחה אומנה או הורה מאמץ, היה עליו לתת דעתו על כך. אי התאמתה של הדודה לשמש הורה מאמץ, בנסיבות העניין, מעמידה בסימן שאלה את החלופה שהיא תטפל בקטינה כמשפחת אומנה. צודקת המומחית שהסדר זה הינו זמני. אל לנו לעצום עיניים ולנתב את הקטינה במסלול זמני, אם כבר בשלב זה מתבקשת המסקנה שלא יהיה זה ראוי בעתיד להפוך את המסלול הזמני לקבוע. הפיתרון לפיו הדודה תטפל בילדה כמשפחת אומנה כולל בחובו מאפיינים שליליים שאינם נחלתה של משפחת אומנה אחרת מחוץ למעגל המשפחה הביולוגית. האם תישאר בסביבה אם הדודה תטפל בקטינה. מצב זה של שמירת קשר בין האם לבין הקטינה על הנזק שלצערי עלול לנבוע מכך אינה מתיישבת עם עיקרון טובת הילד. יטען מי שיטען שישנו יתרון בפסיקת בית משפט קמא, הואיל והיא מתווה מסלול של בירור. מה רע בדחיית העניין תוך קבלת נתונים נוספים בשטח על הקשר בין הקטינה לבין הדודה לקראת מתן החלטה חדשה בעוד חצי שנה? לקו טיעון זה הייתי משיב באופן הבא. הזמני אינו חסר משמעות. הכרעה שיפוטית שתופסת מקום בזמן, ולו לתקופה קצובה וקצרה, משפיעה, מינה וביה על המעורבים בהליך. עומק ההשפעה נגזר מהשינוי, אם בכלל במצב הקיים. במקרה דנא, יש להדגיש שהחלטת בית משפט קמא, לפיה העברת הטיפול בקטינה לדודה הינה שינוי במצב הקיים. עד כה הקטינה גדלה במשפחת קלט. פתיחת מסלול חדש בה לראשונה הקטינה תהא תחת השגחת הדודה כאשר המשיבה בסביבה, עלולה לגבות מחיר מהדודה והמשיבה וחשוב יותר אף מהקטינה - היה והניסיון לא יצלח. הנזק אף עלול להיות רב ביותר. במובן זה, זמניות ההחלטה מטעה. בפועל בית משפט בוחר כיוון חדש על כל המשתמע מכך. אי לכך, יש לראות את הנולד, או ליתר דיוק, לשקול את השלכות הנולד. בשל הנימוקים שפורטו לעיל, התחזית אינה מבטיחה ועל כן, יש להעניק משקל של ממש לנזק שעלול להגרם מהעברת הקטינה לטיפול דודתה. נוסף על כן שעון החול אינו עוצר. מוטב למצוא מסגרת של משפחה מאמצת ככל שהילדה צעירה יותר. בל נשכח שבית משפט קמא קבע שהאם נעדרת מסוגלות הורית. המסקנה המתבקשת מכך הינה שהקטינה בת אימוץ. עתה יש להתמקד בטובתה ולא בטובת משפחתה הביולוגית. השאיפה חייבת להיות מציאת פתרון קבוע. ודאי אין להעזר בפתרון ארעי שרק יבליט את הבעייתיות במצב הקיים ויחריף אותה. בפסק דין פלוני שצויין לעיל (ע"א 2169/98 פ"ד נג (1) 241) קבע הנשיא ברק בהרכב מורחב של שבעה שופטים, "שהשלב הראוי לבחינת סוג האימוץ הוא השלב הראשון". הווה אומר היה ובית המשפט מגיע למסקנה שהקטין הינו בר אימוץ יש להביע עמדה באותו שלב בשאלה אם האימוץ יהא פתוח או סגור. החומר מלמד שאין זה המקרה לאפשר המשך קשר בין המשיבה לבין בתה. הלב מבין את רצון האם שיותר לה לפחות מגע כלשהו עם בתה. ושוב עינינו נשואות לטובת הקטינה. הכלל הוא אימוץ סגור. נדמה שלא רק שאין זה החריג אלא מקרה זה מלמד על נכונות הכלל. בית משפט קמא התריע נגד הנזק שעלול להיגרם משבירת הזהות של הקטינה היה ולא תמשיך להיות תחת חזקתה של דודתה. ברם, אפשרות זו של טיפול בקטינה ע"י קרובת משפחה אינה מתאימה למקרה זה. אני מניח שכל אדם רוצה להכיר טוב יותר את שורשיו. אך כאשר עסקינן בקטין הבלבול שנולד מהסבך של מגע עם שתי קבוצות הורים - הביולוגית והמאמצת, הינה כמעט רב מנשוא. ייתכנו חריגים. כדי להגביר את התועלת ולהקטין את הנזק בהסדר של אימוץ פתוח על ההורה הביולוגי, בין היתר, להיות מסוגל להשלים עם אימוץ בנו על ידי אחר. הנפגעת מאימוץ פתוח בענייננו עלולה להיות הקטינה ואין לאפשר זאת. מנקודת מבטה של המשיבה יהיה לה קשה לעמוד בדרישות של אימוץ פתוח. מנקודת מבטם של ההורים המאמצים, מצב של אימוץ פתוח עלול לערער את מעמדם בעיני הקטינה ולגרום לה עם השנים למתח רגשי של ממש. 7. לסיכום, דעתי הינה שאין להשאיר את פסק הדין על כנו. קריאת ב"כ המשיבה לבית המשפט לגלות פתיחות לגישות חדשות בדיני אימוץ נפלה על אוזן קשבת אך אין זה המקרה. לדעתי רב הנזק על התועלת באימוץ הפתרון של המשך טיפול הקטינה על ידי הדודה, גם בשל היותה שייכת למשפחה הביולוגית. הייתי מציע לחברי לקבל את ערעורו של ב"כ היועץ המשפטי לממשלה. זאת באופן שבקשת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה להכריז על הקטינה כבת אימוץ תתקבל ולא תדחה. האימוץ יהא מלא ולא מצומצם, משמע אימוץ סגור. קביעת בית משפט קמא לפיה אין אפשרות סבירה לזהות את האב, למוצאו או לברר את דעתו (סעיף 13 (1) לחוק אימוץ ילדים) וקביעת בית משפט קמא שהאם אינה מסוגלת לדאוג לקטינה כראוי (סעיף 13 (7) לחוק הנ"ל), תשארנה על כנה. בנסיבות העניין, הייתי מציע שלא ייעשה צו להוצאות. נ. הנדל - שופט כב' השופט י. אלון: אני מסכים. י. אלון - שופט כב' השופטת צ. צפת: ד"ר סיטון המומחית שמונתה ע"י בימ"ש קמא ליתן חוות דעת בעניין מסוגלותה ההורית של המשיבה קבעה בחוות דעתה מיום 2/10/05: "(הקטינה) זקוקה לזוג הורים בשלים ובוגרים שיכולים לספק לה חום, הכלה, יציבות וקביעות ...." "אינני רואה אפשרות שהקטינה תושם ב"אומנה משותפת" של "פלונית" וסבתה, או של אמה ודודתה של "פלונית". למעשה גם הסבתא וגם הדודה של "פלונית" הביעו את נכונותן לעזור ל"פלונית" לגדל את ילדיה, אך לשתיהן אין את המשאבים הנפשיים, גם אם היו מצהירות על כך, לגדל את שלושת ילדיה של "פלונית", או כל אחד מהם לבד. יתר על כן, אישיותה של "פלונית", והתנהלותה החשדנית מצד אחד, והאימפולסיביות מהצד השני, ימנעו ממנה לתת למישהו לטפל בילדיה, מתוך אמון, ומבלי שתתערב. על כן אני ממליצה שהקטינה תושם מוקדם ככל האפשר במשפחה שתאמץ אותה. השבועות והחודשים הראשונים בחייו של פעוט הינם משמעותיים ביותר בתהליך התקשרות של הפעוט עם הוריו, תהליך התקשרות זה הוא שהופך את ההורים להורים הפסיכולוגיים שלו, ושבונה את התשתית לביטחון וליציבות בחייו. אני ממליצה כמו כן שהאימוץ יהיה סגור,..." (הדגשה שלי צ.צ) המומחית חזרה על המלצתה לאימוץ סגור בחוו"ד משלימה מיום 15/12/05, מאותן סיבות שציינה בחוות דעתה הראשונה. עיננו הרואות כי על פי המלצות המומחית יש להכריז על הקטינה כבר אימוץ ולהורות על אימוץ הקטינה באימוץ סגור וזאת מטעמים של חוסר מסוגלות הורית, הצורך של הקטינה בשני הורים, אישיותה של המשיבה שתמנע ממנה לתת למישהו לטפל בילדיה והשלכות מימד הזמן על התפתחותה הנפשית של הקטינה. בימ"ש קמא מצא לנכון שלא לקבל את המלצות המומחית, דחה את הבקשה להכרזת בר אימוץ והורה על ניסיון בן חצי שנה בו תועבר הקטינה לטיפול בבית דודתה של המשיבה ולאחר מכן יקבע אם המסגרת המתאימה היא אומנה בבית הדודה או אימוץ על ידה. למעשה הותיר בימ"ש קמא מקום לדיון עתידי בין שתי חלופות שהן אומנה או אימוץ פתוח בבית הדודה. משמע - דחית האפשרות של אימוץ סגור. חוות דעת המומחית מהווה את אחד מאבני היסוד העיקריים, אם לא העיקרי שבהם, בקביעת התשתית העובדתית עליה מבסס ביהמ"ש את ממצאיו העובדתיים הנחוצים לצורך קביעת טובת הילדים. לא בנקל יסטה ביהמ"ש מהמלצות המומחה שאותו מינה "אלא אם כן קיימים טעמים נכבדים ובעלי משקל ממשי, המצדיקים סטייה מאותה המלצה" (ראו: בעם 9358/04 פלונית נ. פלוני תק-על 2005 (2), 2893, והאזכורים המופיעים שם). בענייננו, אמנם העידה המומחית כי חווה"ד ניתנה לאחר לבטים והמקרה הוא גבולי, יחד עם זאת, לא מצאתי שקיימים נימוקים המצדיקים סטייה מהמלצות המומחית, ואף יתר על כן לא מצאתי שקיימים נימוקים כבדי משקל המצדיקים סטייה מדרך המלך בדיני אימוץ, היינו, אימוץ סגור. זאת ועוד, פסק דינו של בימ"ש קמא מקדים את המאוחר, שכן היקף האימוץ נקבע מראש כאימוץ "פתוח" בבית הדודה בטרם הוכרזה הקטינה כברת אימוץ וזאת מבלי שנבדק כלל האם הנסיבות דנן עונות על הקריטריונים הראויים שיש לשקלם עובר להחלטה על צמצום תוצאות האימוץ על פי סע' 16 (1) לחוק אימוץ ילדים תשמ"א- 1981. על פי ההשקפה הרווחת "הכלל המועדף הוא האימוץ הסגור ואילו האימוץ הפתוח נתפס כחריג" (ע"א 5034/96 פלוני נ. היועמ"ש, נ (5) 33), אימוץ פתוח מחייב פעולה שיפוטית מיוחדת ואפשרי לפיכך במקרים נדירים ומיוחדים. ההכרעה תקבע תמיד על פי "טובת המאומץ". בין השיקולים אותם יש לשקול כ"טובת המאומץ" באשר להיקף תוצאות האימוץ, יש לתת את הדעת לגילו של הקטין, זיכרונות מעברו, האם מאז הוצאתו מהוריו הביולוגיים נשמר עמם הקשר, האם ההורה הביולוגי מודע ומכיר במוגבלותו ומשלים עם חוסר מסוגלותו לגדל את הקטין, האם קיימת מסוגלות ההורה הביולוגי לכבד את גבולות הקשר המוגבל (ע"א 2169/98 פלוני נ. היועמ"ש, נג (1) 241). דומני כי במקרה דנן, האפשרות לאימוץ פתוח נשללת חד משמעית: הקטינה הוצאה ממשמורת המשיבה מיד לאחר לידתה ומאז מצויה במשפחת קלט. מעבר להסדרי ביקורים לא נוצר כל קשר של הורה- ילד, הקטינה גם אינה מכירה את הדודה. המשיבה אינה מכירה בהעדר מסוגלותה ההורית. מניסיון עבר, באשר להתייחסות המשיבה לאחותה המגדלת את בנה א', עולה תמונה של מעורבות, חוסר אמון, טענות ותלונות על הטיפול בבנה. על פי האמור בחוו"ד המומחית מיום 2/10/05, המשיבה לא תהיה מסוגלת להפקיד החלטות החשובות לגידולה של הקטינה בידי זולתה (ראו לעניין זה גם תסקיר של השרות למען הילד מיום 19/6/05 וחווה"ד של ד"ר וייל בעניין הבן א' מיום 28/5/02). הדודה עצמה מעדיפה אומנה על פני אימוץ וזאת כדי לאפשר למשיבה להיות מעורבת בגידול הקטינה. קיים ספק בקשר למוכנות הדודה להוות הורה לקטינה. על פי חוות הדעת, לדודה אין יכולת לתת לקטינה מענה מספק מבחינה רגשית, מה גם שהינה אם חד הורית כך שמראש נשללת האפשרות לגידולה של הקטינה ע"י זוג הורים שיכולים לספק לה חום הכלה יציבות וקביעות (זאת בנוסף למגבלות סע' 3 ו-25 לחוק האימוץ). הקטינה ילידת מאי 2005, מימד הזמן הינו גורם קריטי בהתפתחותה הנפשית. כאמור בחווה"ד השבועות והחודשים הראשונים בחייו של פעוט הינם משמעותיים ביותר בתהליך התקשרות של הפעוט עם הוריו, תהליך התקשרות זה הוא שהופך את ההורים להורים הפסיכולוגיים שלו, ושבונה את התשתית לביטחון וליציבות בחייו. בנסיבות המפורטות לא רק שאינני רואה כל יתרון בהעברת הקטינה ממשפחת קלט והעברתה למשמורת הדודה למשך חצי שנה אלא שנראה כי הימשכות ההליכים בשלב זה ובגיל הקטינה יגרמו לה נזק. מטעמים אלו ומהטעמים המפורטים בחוות דעתו של חברי השופט נ. הנדל, הן לעניין האומנה והן לעניין האימוץ הפתוח, אני מצטרפת לדעתו. צ. צפת - שופטת לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינו של כב' השופט נ. הנדל. שאלות משפטיותאומנהאימוץ