השופט אזולאי: 1. מדובר בערעור על פסק-דינו של בית הדין האזורי אשר דחה את תביעת המערער לפיצויי פיטורים, לדמי הבראה ולתשלום תוספות יוקר, חייב את המשיבה בתשלום 18 ימי פדיון חופשה, וחייב את המערער בהוצאות. 2. בכתב התביעה בבית הדין האזורי טען המערער: א) הוא הועסק על-ידי שתי המשיבות לסירוגין באותו מקום עבודה החל בחודש 2/1989 עד 5/1990; ב) המערער התפטר עקב הרעה מוחשית בתנאי העבודה שהתבטאה בעובדות שלהלן: 1) המשיבים לא שילמו לו את שכרו בתקופת העבודה האחרונה במועד, הפחיתו את שכרו בחודשיים האחרונים, ולא נתנו לו תלושי שכר; 2) נלקח ממנו רכב צמוד שעמד לרשותו; 3) לא שולמו לו דמי הבראה ולא ניתנו לו ימי חופשה בהיקף מלא כפי שהיה זכאי על-פי החוק; 4) לא שולמו לו שתי תוספות יוקר בשנים 1989 ו-1990; 5) המערער עבד במשך חודשים ארוכים שעות נוספות כדי לחלץ את המשיבה 2 מקשייה, ולא קיבל כל תמורה עבור עבודתו הנוספת; 6) מקום העבודה של המערער הועבר מרחוב אילת בתל-אביב שהיה נוח לו לראשון לציון, ולאחר מכן לבאר יעקב, ודווקא ממקום העבודה המורחק נלקח ממנו הרכב שהיה קודם לכן באחזקתו; 7) משלא היה מוכן להמשיך לעבוד בתנאים האמורים, ביקש להתפטר ולקבל פיצויי פיטורים, אך מנהל משיבה 2 לא הסכים לכך. 3. בכתב ההגנה בבית הדין האזורי טענו הנתבעות: א) המערער התפטר מרצונו מבלי שהתקיימה כל סיבה המזכה בפיצויי פיטורים; ב) למערער מגיעים דמי הבראה לשנים 1988, 1989 ו-1990. הוצע לו לפנות לנאמן להסדר נושים שמונה לנתבעת 1 על-מנת לקבל את המגיע לו כפי שהוסכם בהסדר הנושים, אך הוא לא הסכים לכך. 4. בדיון המקדמי נקבעו העובדות שלהלן כעובדות מוסכמות: א) התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע ומשיבות מחודש 1/1978 עד 5/1990; ב) למערער מגיעים דמי הבראה בכפוף לפלוגתה בגין התקופה המזכה וגובה הסכום. 5. בפסק הדין בבית הדין האזורי נקבע: א) לא הוכח שהמערער התפטר עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתו; ב) ביחס לאיחורים בתשלום השכר, קיבל בית הדין האזורי את עדות מנהל המשיבות, ממנה עולה שהיתה מערכת יחסים חברית בין המערער ובין מנהל המשיבות. מאז שנת 1988, בה התחילו המשיבות להיכנס לקשיים, שולמו למערער מקדמות שכר במהלך חודש העבודה, ויתרת השכר שולמה בסמוך לאחר תום חודש העבודה תוך חודש וחצי; ג) ביחס לרכב שנלקח ממנו - אין מדובר ברכב צמוד שעמד לרשותו באופן קבוע כחלק מתנאי עבודתו, אלא ברכב שעמד לרשותו, רק לעיתים, בתקופות בהן עבד לילה או כאשר היה צריך להסיע עובדים; ד) הרכב נלקח ממנו כשנה וחצי לפני מועד ההתפטרות, ולאור זאת לא היה שיקול זה מניע להתפטרות; ה) לא היתה הרעה באי-היענות לדרישתו להעלאת שכר; ו) לגבי פדיון חופשה שנתית, לא הרימו המשיבות את נטל הראיה המוטל עליהן, ולאור זאת יש לקבל את גרסת המערער ממנה עולה שהיה זכאי לפדיון 18 ימי חופשה; ז) לעניין דמי הבראה - לא הוכחה עילה לזכאות המערער לפדיון דמי הבראה; ח) לעניין תשלום תוספות יוקר - לא הרים המערער את נטל הראיה המוטל עליו. 6. בערעור לפנינו טען המערער: א) טעה בית הדין האזורי בכך שלא התייחס לנטילת הרכב, להעברה לשני מקומות עבודה מרוחקים, לשכר הנמוך, לאי-קידום בעבודה, לסירוב לערוך הסכם עבודה להטבת התנאים הסוציאליים והגדרת השכר, לאי-תשלום מלוא השכר המגיע, ולהפחתת השכר בחודשיים האחרונים, כאל הרעה מוחשית בתנאי העבודה; ב) ביחס לפדיון חופשה שנתית, היה זכאי המערער ל-24 ימי פדיון חופשה; ג) לגבי דמי הבראה - התעלם בית הדין האזורי אף מעמדת המשיבות בכתב ההגנה ומהעובדות המוסכמות, מהן עולה שהמערער היה זכאי לדמי הבראה עבור שנים 1988, 1989 ו-1990. 7. המשיבות ביקשו לאשר את פסק הדין של בית הדין האזורי מנימוקיו. 8. ביחס לזכאות המערער לפיצויי פיטורים, השאלה העומדת לדיון היא: האם הוכח שהמערער התפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה, שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. בקשר לכך נקבע: "כי בסעיפים שבחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963 שעניינם התפטרות המזכה בפיצויים (סעיפים 6, 8 ו-11), נאמר במפורש שמדובר בהתפטרות 'לרגל', 'עקב' או מ'חמת' האמור באותם הסעיפים ללמדך שהגורם לא רק שצריך להיות קיים, אלא - והוא העיקר - שאותו גורם יהיה הפועל, המניע והמביא לתוצאה: (דב"ע לה/41 - 3 [1], בע' 27). ביחס לטיב ההרעה בתנאי העבודה נקבע שההרעה צריכה להיות מוחשית עד כדי כך שאין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו או שניתן לייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד (ע"א 496/67 [2]; ע"א 171/66 [3]; ע"א 235/67 [4]. ביחס לאיחורים בתשלום משכורות, זכאי העובד לקבל את שכרו במועד. פיגורים חוזרים ונשנים בתשלום המשכורת או בסמוך להתפטרות מהווים הרעה מוחשית בתנאי העבודה או נסיבות בהן אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו, אך אין לראות איחור חד-פעמי בתשלום המשכורת כסיבה המצדיקה התפטרות עם זכאות לפיצויי פיטורים. בעניין זה יש חשיבות למכלול נסיבות העניין, למידת האיחור בתשלום המשכורת והקשר הסיבתי בין האיחור בתשלום ובין ההתפטרות. (דב"ע לב/3 - 3 [5]; תב"ע (י-ם) ל/109 - 3 [6]). כן נקבע שאין עובד חייב לעבוד בתנאים ירודים מאלה הקבועים בחוזה העבודה, או בהסכם קיבוצי, לרבות תנאים שנקבעו מכוח צו הרחבה (דב"ע לב/39 - 3 [7]; דב"ע לח/4 - 3 [8]). לגבי גובה השכר נקבע, שהוא מהווה תנאי יסוד ביחסי עובד ומעביד והפחתת שכר תיחשב כהרעה מוחשית בתנאי העבודה (דב"ע מד/108 - 3 [9]). כמו כן, נקבע שכאשר מדובר בנסיבות שבידי המעביד לשנותן, על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר עקב הרעה בתנאי עבודה או עקב נסיבות שביחסי עבודה בטרם יתפטר מעבודתו (דב"ע נא/74 - 3 [10]). 11. במקרה זה העדיף בית הדין האזורי את גרסתו העובדתית של מנהל המשיבות על-פני גרסת עדי המערער, תוך הסתמכות מפורטת על חומר הראיות. מקביעות בית הדין האזורי עולה שלא הוכחה טענת המערער שהיתה הפחתה בשכרו או שהשכר לא שולם במלואו. לגבי אי תשלום השכר במועד, אכן היו לעיתים איחורים בתשלום השכר לאור העובדה שהשכר שולם במשך החודש השוטף במקדמות, אך לא הובאו ראיות מספקות ביחס לגובה הסכומים ששולמו באיחור, וביחס למשך תקופת האיחור בתשלום. צורת התשלום האמורה היתה על-פי עדות מנהל המשיבות, שהתקבלה על-ידי בית הדין האזורי, במסגרת היחסים החבריים בין המערער לבין מנהל המשיבות, היתה בחלקה לטובת המערער שקיבל חלק משכרו לפני תום חודש העבודה וחלק משכרו בסמוך לאחר תום חודש העבודה, ולא היה כל קשר סיבתי בין האיחורים בתשלום השכר, במידה שהיו, ובין התפטרות המערער. ביחס לרכב, נקבע על-ידי בית הדין האזורי שהרכב לא עמד לרשות המערער למטרותיו הפרטיות, אלא רק לצורכי העבודה, וכן שהשהיית ההתפטרות במשך כשנה מאז נלקח ממנו הרכב, מראה שלא היה קשר בין ההתפטרות ובין לקיחת הרכב. לאור זאת, מקובלת עלינו מסקנת בית הדין האזורי כי לא היתה בכך הרעה בתנאי העבודה. ביחס לטענה שלא שולמו תוספות יוקר - מקובלות עלינו מסקנות בית הדין קמא כי לא הוכח הדבר די הצורך. ביחס לאי תשלום עבור עבודה בשעות נוספות, לא המציא המערער פרטים ביחס לשעות העבודה הנוספות עבורן לא קיבל שכר, ולאור זאת לא ניתן לקבוע אם היתה הרעה בקשר לכך. ביחס להעברת מקום העבודה מתל-אביב לראשון-לציון ולאחר מכן לבאר-יעקב, לא נסתרה טענת המשיבות, שהן העמידו הסעות לרשות המערער, ולא הוכח שהיתה בכך הרעה בתנאי העבודה, או שעובדה זאת השפיעה על התפטרותו. ביחס לאי-הפרשה לתגמולים, לא הוכח כי הוצגה דרישה כזאת כמניע להתפטרות, או כי הוצג לפני המשיבות הבסיס המשפטי המחייב את המשיבות בהפרשה כזאת. הסיבה העיקרית להתפטרות המערער על-פי קביעת בית הדין האזורי שהיתה מעוגנת בחומר הראיות, היתה התנגדות המשיבים להעלות את שכרו של המערער מעבר לתוספות היוקר, ובכך לא ניתן לראות הרעה מוחשית בתנאי העבודה או נסיבות המזכות בפיצויי פיטורים במקרה של התפטרות. ככלל אין בית-דין זה מתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, ובנסיבות האמורות לא היה בהתפטרות המערער כדי לזכות אותו בפיצויי פיטורים. 12. ביחס לפדיון חופשה שנתית, הסתמכה קביעת בית הדין האזורי על עדות המערער עצמו לפיו יצא לחופשה שנתית מדי שנה במשך 18 עד 20 יום. החישובים נעשו על יסוד ההנחה שהמערער יצא ל-20 ימי חופשה מדי שנה, ולא הועלה כל נימוק המצדיק את התערבותנו. 13. ביחס לדמי הבראה נראה לנו שהיה מקום לפסוק למערער דמי הבראה לאור הודאת המשיבות בכתב ההגנה וקביעת העובדות המוסכמות. בא-כוח המערער ביקש סכום דמי הבראה בסך 1,000 ש"ח. סכום זה אינו עולה על הסכום לו היה זכאי המערער, ולאור זאת אנו מקבלים את הערעור ומחייבים את המשיבות לשלם למערער 1,000 ש"ח. 14. לאור האמור, אנו דוחים את הערעור ביחס לתביעות לפיצויי פיטורים ולחופשה שנתית, ומחייבים את המשיבות לשלם למערער דמי הבראה בסך 1,000 ש"ח, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מיום 1.6.1990 ועד לתשלום בפועל. לאור העובדה שהערעור התקבל בחלקו, אנו מבוטלים את חיוב המערער בהוצאות בגין הדיון בבית הדין האזורי. ביחס להוצאות הדיון בערעור - ישא כל צד בהוצאותיו. פיצוייםהתפטרות