ההליך בבית-הדין האזורי בחיפה (אב בית-הדין - השופט גרוס; נציגי ציבור - ה"ה מושקוביץ וששינסקי; תב"ע לט/21 - 3) התבררה תובענה של המערערים (להלן - הפנסיונרים) ליתרת פיצויי פיטורים. בית-הדין האזורי קיבל, חלקית, את התביעה, ומכאן הערעור של הנתבעת (להלן - מועצת הפועלים) לבית-דין זה. 2. להלן העובדות הצריכות לערעור: א) כל אחד מהפנסיונרים עבד בשירותה של המשיבה במשך 27 שנים ופרש לגמלאות, עם הגיעו לגיל 65; ב) על יחסי העבודה בין הצדדים חלה "חוקת העבודה לעובדי מוסדות ההסתדרות" (להלן - חוקת העבודה) ו"הלכות הגמלאות" של קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (להלן - הלכות הגמלאות וקרן הגמלאות); ג) הסעיפים הרלבנטיים שבחוקת העבודה מובאים בסעיף 3 שלהלן; ד) עת עבדו הפנסיונרים בשירותה של מועצת הפועלים שילמה המשיבה בגינם דמי גמולים בשיעור של 11% לפנסיה מקיפה, ומאז הפרישה לגמלאות משלמת קרן הגמלאות לכל אחד מהפנסיונרים פנסיה בשיעור של 62%; ה) עם הפרישה לגמלאות שילמה המשיבה לכל אחד מהפנסיונרים "מענק פרישה" בסכום שקבע האגף לאיגוד מקצועי; ו) בילקוט הפרסומים, תשכ"ה, מיום 5.11.1964 פורסם "צו בדבר אישור תשלום לקופת תגמולים כפיצויי פיטורים" לעניין סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים) ובו נאמר ששר העבודה "מאשר כי תשלומי מוסד של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל עבור עובדיו לקרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ יבואו במקום פיצויי פיטורים לעובדים כאמור". 3. הסעיפים הרלבנטיים בחוקת העבודה: פרק עשירי "3. המוסד יפריש מאמצעיו וישלם לקרן עבור כל עובד קבוע מבן שמונה-עשרה שנה ומעלה, כאמור בסימן 2 לעיל, אחד עשר אחוז מהמשכורת הכוללת של העובד, לרבות מתוספת היוקר. בהפרשות אלו כלולים אחד וחצי למאה, שחייב המוסד לשלם לביטוח הלאומי ושרשאי לנכותם מהקרן על-פי חוק הביטוח הלאומי, תשי"ד-1953. הפרשה זו היא נוספת למשכורת העובד והמוסד ימשיך להפרישה כל זמן שהעובד יעבוד במוסד ויהיה חבר הקרן בהתאם לתקנותיה. 4. תמורת ההפרשות לפי סימן 3 דלעיל יהיה המוסד פטור מן האחריות לגבי העובד ומשפחתו בעת פרישתו מן העבודה בגיל הזקנה, במקרה של נכות ומקרה מותו. כמו כן יהיה המוסד פטור מלשלם פיצויים לעובד שיפוטר או יתפטר, פרט למקרים המוקדרים בסימנים 24 פרק שביעי, 17 פרק עשירי, 2 פרק אחד-עשר ופרט למקרים של התפטרות שדינה כדין פיטורים, כאמור בסימן 20 פרק אחד-עשר. במקרים אלה וכן במקרה של עובד בגיל הפרישה שנאלץ מסיבה כלשהי לפרוש מהעבודה בטרם הגיעו לזכות קצבת זקנה בקרן הגמלאות ישלם המוסד לעובד את ההפרש (אם היה כזה) בין סכום הפרשותיו של המוסד העומדים לזכות העובד בקרן הגמלאות, בהתאם לתקנותיה, לבין מכסת הפיצויים המוגדרת בסימן 20, פרק עשירי. 8א'. גיל הפרישה הרגיל מן העבודה במוסד לעת זקנה לא יעלה על שישים וחמש לגבי גבר ושישים שנה לגבי אשה. בהגיע העובד לגיל הפרישה כמפורט לעיל, על המוסד להודיע בכתב לעובד, והעתק ממנו לבאות-כוח העובדים, על מועד פרישתו וחובה על העובד לפרוש מן העבודה. הגילים שנקבעו לעיל לפרישה מן העבודה חלים על העובדים בכל המקצועות. במקרים מיוחדים, כשצורכי המוסד מחייבים, רשאית ההנהלה בהסכם עם באות-כוח העובדים להאריך את העסקתו של עובד לתקופה נוספת, אם העובד עודנו מוכשר לעבודה. באין הסכם בין הנהלת המוסד לבין באות-כוח העובדים, תכריע המחלקה לאיגוד המקצועי. פרק אחד-עשר 1. אין מפטרים עובד קבוע אלא לאחר משא-ומתן עם באות-כוח העובדים ובהתאם לסימן 11 להלן ורק מחמת הסיבות האמורות להלן בסימנים 2- 9, להוציא סימן 5, 6 שמחמתם רשאי המוסד לפטר את העובד ללא משא- ומתן עם באות-כוח העובדים". 4. בכתב התביעה נאמר, שמועצת הפועלים הפרישה בגין כל אחד מהפנסיונרים 6% ממשכורתו ומאחר ופיצויי פיטורים הם 8.1/3% מהמשכורת - מגיעה יתרה המחושבת לפי 2.1/3% מהמשכורת. את המענק האמור בסעיף 2, פסקה ה', דלעיל, ביקשו לראות כתשלום על חשבון פיצויי פיטורים, ולכן תבעו את היתרה. עוד נאמר בכתב התביעה, שהפנסיונרים עבדו "עד להתפטרותם בתאריך 1.7.1977 בהגיע כל אחד מהם (מהפנסיונרים) לגיל 65 שנה ופרישתם לגמלאות". אשר למקור הזכות לפיצויי פיטורים נאמר: "כי על-פי דין וגם על-פי הוראות סעיף 11 (ה) מחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963, (כפי שתוקן) חייבות הנתבעות לשלם את הסכום שתובים". 5. בכתב ההגנה נאמר, שהפנסיונרים חדלו לעבוד מכוח יציאה לגמלאות ולא מכוח "התפטרות". אשר לעצם הזכות לפיצויי פיטורים, ללא קשר בשאלה אם התפטרו הפנסיונרים מעבודתם או לא, סמך פרקליטה של מועצת הפועלים על חוקת העבודה - סעיף 4 בפרק העשירי - הקובע כי תשלום לקרן הגמלאות פוטר מחובת תשלום פיצויי פיטורים. בתור טענת הגנה נוספת, העלה הפרקליט את אישור שר העבודה האמור בפסקה ו' שבסעיף 2 דלעיל. 6. בסיכום טענות אשר הגיש פרקליטם של הפנסיונרים לבית-הדין האזורי, סמך הפרקליט על פסקי-דין אלה: ע"א (י - ם) 28/66, [1]; ע"א 638/68, [2]; ע"א 705/69, [3]; דב"ע לט/31 - 3, [4] (בע' 383); דב"ע לח/87 - 3, [5] (בע' 67); דב"ע לה/29 - 3, [6]). ואשר להסתמכות על סעיף 4 שבפרק העשירי לחוקת העבודה, טען הטוען, כי "אין הסכם קיבוצי יכול לגרוע מזכות שהחוק מקנה". אין בסיכום הטענות מטעם הפנסיונרים כל התייחסות לאישור שר העבודה לעניין סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים (פסקה ו' שבסעיף 2 דלעיל). 7. כנגד זה טען פרקליטה של מועצת הפועלים, בסיכום טענות שהגיש, טענות אלה: א) הפנסיונרים היו מבוטחים לפנסיה מקיפה, שולמו בגינם, על-ידי המשיבה, דמי גמולים בשיעור של 11% מהמשכורת וזה כלל פיצויי פיטורים; ב) על-פי האישור האמור בפסקה ו' שבסעיף 2 דלעיל - בא התשלום לקרן הגמלאות במקום פיצויי פיטורים; ג) המענק האמור בפסקה ה' שבסעיף 2 דלעיל שולם בעקבות החלטה מיוחדת של האגף לאיגוד מקצועי, ולא על חשבון פיצויי פיטורים; ד) חוקת העבודה פוטרת מתשלום פיצויי פיטורים לעובד שפרש לגמלאות; ה) הפנסיונרים כלל לא התפטרו מהעבודה; ו) בפסק- דין ע"א (י - ם) 28/66, [1], ובהמ' 360/66 [7], שעליהם סמך פרקליטם של הפנסיונרים, בא האישור לעניין סעיף 14 לחוק, שישה חודשים לאחר ההתפטרות ובכל יתר פסקי-הדין לא עמד לדיון אישור מלא מכגון זו שבפסקה ו', סעיף 2, דלעיל. 8. בפסק-הדין שבערעור קבע בית-הדין, כי הפנסיונרים פוטרו מעבודתם היות וחוקת העבודה חייבה אותם לצאת לגמלאות, כי אין בסעיף 4 לפרק העשירי כדי לפטור מעביד מחובת פיצויי פיטורים, וזה לאור סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים. אומר בית-הדין האזורי: "אלמלא פרסם שר העבודה את הצו הנזכר בפסקה י"א מסעיף 2 (פסקה ו' שבסעיף 2 דלעיל) היו התובעים זכאים למלוא פיצויי הפיטורים הנ"ל בנוסף לקצבה מהקרן. צו זה של שר העבודה, כאמור בסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, תוקפו רק למנוע מהתובעים לקבל את מלוא פיצויי הפיטורים המגיעים להם על-פי סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, בנוסף לכספים שהצטברו לזכותם בקרן מתשלומי הנתבע, אלא רק את ההפרש בין השניים, ומכאן זכאים התובעים להפרש פיצויי פיטורים, אותם יש לחשב על-ידי ניכוי מסכום הפיצויים לפי סעיף 1 לעיל מהסכום (צ"ל - את הסכום) שהצטבר לזכותם בקרן עד ליום 1.7.1977 בדרך הקבועה בסעיף 4 מהפרק העשירי לחזקה (חוקת העבודה)". 9. בערעורו חזר למעשה פרקליטה של מועצת הפועלים על טענותיו בבית-הדין האזורי והדגיש, כי הפנסיונרים לא פוטרו ולא התפטרו מעבודתם, אא "פרשו לגמלאות" ומקבלים פנסיה מקרן הגמלאות, וכן כי מכוח האישור כאמור בפסקה ו' שבסעיף 2 דלעיל בא התשלום לקרן הגמלאות במקום פיצויי פיטורים ולא על חשבון פיצויי פיטורים. הפרקליט המלומד סמך על פסקי-דין אלה של בית-דין זה: דב"ע לב/22 - 3, [8] (בע' 117); דב"ע לה/29 - 3, [6] (בע' 296); דב"ע שם/27 - 3, [9]; לז/3-103, [10]; (דב"ע לב/1 - 6, [11]. 10. אף הפרקליט המלומד אשר ייצג בערעור את הפנסיונרים חזר, ביסודו של דבר, על הטענות בבית-הדין האזורי. הוא הדגיש את השינוי שבא עם תיקון חוק פיצויי פיטורים (תיקון מס' 10) על-ידי הוספת סעיף 11(ה). כן הדגיש בטענותיו, כי הפנסיונרים פוטרו מעבודתם "מבלי שיתקיימו הוראות סימן 1 מפרק 11 לחוקת העבודה, ללא משא-ומתן עם באות- כוח העובדים, כפי שנקבע במפורש בפסק-דין כבוד בית-הדין האזורי", כי האמור בסעיף 4 שבפרק העשירי לחוקת העבודה "נוגד הוראות דין שבסעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, ולא נתקיימו במקרה זה הוראות סעיף 14 לחוק... הניסיון לפרש פסקה זו (פסקה שניה שבסעיף 4 לפרק העשירי שבחוקת העבודה) כמתייחסת להוראות סעיף 14 לחוק - יש בכך משום עיקום הכתובים... אין לנו אלא לקבוע, כי אין הוראה בחוקת העבודה המחילה הוראות סעיף 14 לחוק לגבי עובד מפוטר ולגביו חלה החובה המוטלת על המעביד בסעיף 1 לחוק". אשר ל"אישור" שר העבודה האמור בפסקה ו' שבסעיף 2 לעיל אומר הפרקליט: "הטענה כי השר אישר תשלומים לקרן לפי סעיף 14, אינה תופסת: א) בשל קיום הוראה לזכות העובד בהסכם הקיבוצי המחייבת הפרשות מלאות; ב) אין הצו של השר מתייחס למותנה בחוקת העבודה; ג) הצו הוא "מתאריך 19.10.1964 והמשיבים עובדים אצל המערערת משנת 1950. לגבי התקופה של 15 שנה, עד למתן הצו, הם זכאים להפרשים". II. פסק-דין 1. ההכרעה בערעור זה תבוא מתשובה לשאלות מספר. השאלות הן: א) אם גמר היחסים החוזיים - יחסי עובד מעביד - בין כל אחד מהפנסיונרים לבין מועצת הפועלים באו מכוח פיטורים, מכוח התפטרות, או לא מזה ולא מזה אלא מכוח פרישה לגמלאות בנסיבות ובתנאים שפרשו; ב) ההשלכה של אישור שר העבודה לעניין סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, על תביעת הפנסיונרים; ג) האם יש בסעיף 11(ה) לחוק פיצויי פיטורים כדי לזכות את הפנסיונרים בפיצויי פיטורים או ביתרת פיצויי פיטורים. 2. השאלה הראשונה היא, אם אכן פוטרו הפנסיונרים, כפי שפסק בית- הדין האזורי, או התפטרו, כי הרי רק באחד מאלה, להוציא מקרה מותו או אי-חידוש חוזה לתקופה קצובה, קמה חובה לשלם פיצויי פיטורים. לא טענו, ובדין לא טענו, לצעד מפורש של פיטורים או של התפטרות ביום 1.7.1977. אשר לא היה שנוי במחלוקת הוא, שכל אחד מהפנסיונרים "פרש" מהעבודה, עקב גילו, בהתאם לאמור בסעיף 8א' שבפרק העשירי לחוקת העבודה (סעיף 2, פסקה א', וסעיף 3 שבחלק 1 דלעיל), וזה במסגרת הסדר וזכויות לפנסיה מקיפה. 3. ההלכה, מאז פסק-הדין בעניין מליחי נ. עירית חדרה (דב"ע לב/22 - 3, [8], בע' 177) ועד דב"ע שם/27 - 3, [9] (בע' 287) היא, כי התשובה לשאלה, אם לעניין פיצויי פיטורים יש לראות פרישה מהעבודה מחמת גיל כפיטורים, או שאין לראותה כך, תלויה בנסיבות הפרישה, וליתר דיוק בכך, "אם וכיצד הוסדרה הזכות הפנסיונית". אם הוסדרה הזכות הפנסיונית הסדר מלא ומקיף, אין לדבר על פיטורים, אלא על סיים יחסים חוזיים בדרך מיוחדת-מוסכמת, בבחינת גמר חוזה על-ידי ביצועו - מיצוי החוזה כפי שראוהו מראש ובמשך כל השנים. זאת ואף זאת. הודעה שמוסר אחד הצדדים ליחסי עבודה לצד שני, כדוגמת ההודעה האמורה בסעיף 8א' שבפרק העשירי לחוקת העבודה, אינה הודעת פיטורים והודעה שבאה מהצד השני אינה הודעת התפטרות. אלה אינן אלא בגדר "תזכורת" למען הסדר הטוב. עצם החובה והזכות לפרוש מהעבודה באה לא מהחלטה של אחד הצדדים עובר לפרישה, אלא מהתנאים החוזיים שחלו על הצדדים במשך תקופת הקשר החוזי. בקיצור, במערכת העובדות שלא היו שנויות במחלוקת לא עשתה מועצת הפועלים דבר שיעיד על הבאה חד-צדדית של חוזה העבודה לידי סיים, כשם שאף אחד מהפנסיונרים לא עשה דבר להבאה חד-צדדית של החוזה לידי סיים. החוזה פשוט הסתיים. 4. משלא היו פיטורים, אין מקום לבדוק אם קוים המתחייב מסעיף 1 שבפרק אחד-עשר לחוקה, שעניינו פיטורים והתפטרות, ואין מקום לחפש פגם בכך שלא קוימה התייעצות עם באות-כוח העובדים, כפי שטענו בשם הפנסיונרים (סעיף 10 שבחלק 1 דלעיל). גמר עבודה בעקבות פרישה לגמלאות מוסדר כנושא בפני עצמו ובסעיף הרלבנטי - סעיף 8א' שבפרק העשירי, לא מדובר אלא בהודעה "על מועד הפרישה והחובה לפרוש", היינו לא יצירת מצב חדש אלא הודעה על הקיים מכוח הרישא של אותו סעיף, ובחובה למסור "העתק (המכתב) לבאות-כוח העובדים". אין זכר לחובה לקיים משא-ומתן עם באות-כוח העובדים. זאת ואף זאת. קיימת אמנם אפשרות להאריך "את העסקתו של עובד לתקופה נוספת", אך זה מחייב אקט משפטי חדש, שיכול לבוא רק מיזמת ההנהלה וטעון הסכמת באות-כוח העובדים - כל זה "כשצורכי המוסד מחייבים", והרי בשאלה, אם "צורכי המוסד מחייבים", קובעת תמיד ההנהלה. 5. הטעמים שמביאים לכך שמועצת הפועלים לא פיטרה את הפנסיונרים, מביאים גם לכך שהפנסיונרים לא התפטרו. נוסיף עוד טעם: מעצם שקילת האפשרות להתפטר משתמע, כי לולא זאת היו יחסי עובד-מעביד נמשכים, והרי כבר ראינו שלא כך היה הדבר. לא נדרשה כל פעולה מצד העובד על מנת שיהיה פטור מחובותיו כלפי מעבידו. אי-התייצבותו של העובד לעבודתו למחרת היום שבו הגיעו לגיל 65, ובימים שלאחר מכן, בשום אופן לא היתה בגדר הפרת חוזה והפרת משמעת על כל התוצאות החמורות, כולל שלילת זכויות בעקבות פיטורים בשל הפרת משמעת. 6. משבאים למסקנה, כי הפנסיונרים לא פוטרו ולא התפטרו, אלא פרשו לגמלאות - כלל לא קמה זכות לפיצויי פיטורים מכוח החוק, בין מכוח פיטורים ובין מכוח התפטרות בדין פיטורים. 7. למעשה די באמור כדי לקבל את הערעור, מבלי להשיב על השאלה השניה: מהי ההשלכה של אישור שר העבודה מכוח סעיף 14 לחוק, על זכאות הפנסיונרים לפיצויי פיטורים. נשיב על השאלה רק בשל מרכזיותה במהלך הדיונים בבית-הדין האזורי ובשל המשקל, משקל חלקי, שנתן לאותו אישור בית-הדין האזורי. 8. עד שנשיב על השאלה שהוצגה, טו - ולו רק מתוך הערכה לטוענים - להתייחס לטענה שהועלתה בשם מועצת הפועלים, הן בבית-הדין האזורי והן בערעור, וגררה תשובה מפורטת ביותר של פרקליטם של הפנסיונרים. טען פרקליטה של מועצת הפועלים, כי גם מסעיף 4 שבפרק העשירי לחוקת העבודה פטורה מועצת הפועלים מתשלום פיצויי פיטורים או יתרת פיצויי פיטורים לפנסיונרים. טענה זאת בטעות יסודה. חוקת העבודה אינה "הסכם קיבוצי". ביחסים החוזיים בין הצדדים אין האמור בה אלא תנאי מכללא. תנאי מפורש בחוזה אינדיבידואלי אין בכוחו לגרוע מזכות שבאה מחוק, תנאי מכללא - מכל שכן. פרקליטם של הפנסיונרים התייחס אמנם בטענותיו לסעיף האמור בחוקת העבודה כאל הוראה בהסכם קיבוצי (סעיף 6 שבחלק 1 דלעיל) וביקש, מתוכו, לדחות טענת פרקליטה של מועצת הפועלים, אך זה היה מיותר. באין הסכם קיבוצי - אין מקום להידרש לחלופה השניה שבסעיף 14 לחוק. כאן גם המקום להתייחס לטענת פרקליטם של הפנסיונרים כי אין בכוחו של הסכם קיבוצי לגרוע מהוראה שבחוק (סעיף 6 שבחלק 1 דלעיל). ככלל, נכון הדבר (סעיף 21 לחוק הסכמים קיבוציים). חוק פיצויי פיטורים משמש דוגמה בולטת לסטיה מכלל זה. אותו חוק מדגים את יחסו החיובי של המחוקק הישראלי למשפט העבודה הקיבוצי- אוטונומי. בשים לב לנושא ולמורכבותו בגלל הקשר שבין פיצויי פיטורים לבין זכויות אחרות הקשורות בגמולים עקב סיים יחסי עובד-מעביד ומתוך מודעות שיש לראות הכל כשלמות (דב"ע לב/6-1, [11]) - מסר המחוקק להסדר בהסכם קיבוצי עניינים רבי משקל שיש בהם כדי להפוך את הנורמה שהחוק עצמו קובע, היינו לקבוע נסיבות שבהן נשללת מעובד הזכות, כולה או חלקה, לפיצויי פיטורים (סעיפים 16 ו-17 לחוק). מתוך אותה מגמה של כיבוד יחסי עבודה קיבוציים והסכמים קיבוציים ניתן הפיתרון אשר ניתן בסעיף 14 לחוק לשאלה המורכבת של יחס הגומלין בין פיצויי פיטורים לבין תשלומים לקופות תגמולים ולקרנות פנסיה. 9. נחזור לשאלה שהוצגה והקשורה בסעיף 14 לחוק. אותו סעיף צופה שתי דרכים המביאות לכך שתשלום לקופת תגמולים או לקרן פנסיה יבוא במקום פיצויי פיטורים. הדרך האחת - קביעה בהסכם קיבוצי, והדרך השנייה - אישור שר העבודה. בשני המקרים בא התשלום לקופה או לקרן "במקום" פיצויי פיטורים, אלא אם נקבע שהתחליף יהיה חלקי - "נקבע ... ובמידה שנקבע" או "אושר ובמידה שאושר". אשר להסדר בהסכם קיבוצי - הותיר המחוקק את ההסדר לשותפים ליחסי עבודה קיבוציים, כפי שמסר לידיהם את עצם האפשרות לשלול פיצויי פיטורים (סעיפים 16 ו-17 לחוק). וייאמר מייד כי טוב עשה. המדובר בזכויות שהן חלק ממכלול "תנאים נלווים" שאין להסדירם תוך תלישות מהשאר. 10. בענייננו אין מקום לתחליף - תשלום לקרן הגמלאות במקום פיצויי פיטורים - מכוח הסכם קיבוצי, באשר על הצדדים לא חל הסכם קיבוצי לעניין סעיף 14 לחוק. נותרה הדרך השנייה: אישור שר העבודה. בענייננו ניתן האישור הדרוש לעניין סעיף 14 לחוק וברור שאישור כזה דרוש ויכול להינתן רק באין הסכם קיבוצי. לשונו של האישור (סעיף 2, פסקה ו', שבחלק I דלעיל) ברורה, חד-משמעית ובלתי-מסויגת. נאמר בו שהתשלום לקרן התגמולים "יבוא במקום פיציי פיטורים". באישור כאמור אפשר לקבוע סייג כמותי ("ובמידה שאושר"), אך, משלא בא סייג כזה ונאמר "במקום" - התוצאה ברורה וחד-משמעית: התשלום לקרן הגמלאות לא היה על חשבון פיצויי פיטורים, כך שנותר מקום לחשבונות ולתשלום יתרות או הפרשים כפי שנקבע בפסק-הדין שבערעור, אלא "במקום" פיצויי פיטורים, לאמור - שילמת לקרן התגמולים, כאילו שילמת לזכאי את פיצויי הפיטורים. 11. תשומת לבנו הופנתה למספר פסקי-דין של בית-המשפט העליון שמהם ביקשו כי נלמד, שתשלום לקופת תגמולים או לקרן פנסיה בא על חשבון פיצויי פיטורים ולא במקום פיצויי פיטורים. למצבים מסוימים נתן בית-דין זה את דעתו בשורה של פסקי-דין ופסק, כי אכן כך הדבר. במה דברים אמורים? באין הסכם קיבוצי הקובע שהתשלום "יבוא במקום פיצויי פיטורים" ובאין אישור שר העבודה שתשלום כאמור יבוא במקום פיצויי פיטורים. בפסקי-הדין, שמהם נתבקשנו ללמוד על "תשלום על-חשבון פיצויי פיטורים, כך שחייבים בתשלום יתרה או הפרש" - לא היה הסכם קיבוצי כאמור ולא היה בזמן הרלבנטי "אישור שר העבודה" ולכן אין ללמוד מהם את אשר ביקשו שנלמד. 12. שלוש טענות בקשר ל"אישור" טען פרקליטם של הפנסיונרים בכתב "תוספת לסיכום המשיבים" שהגיש ברשות בית-הדין (סעיף 10, פסקה אחרונה, שבחלק 1 דלעיל). טענו לדחיית הסתמכות על אישור השר משום "קיום הוראה לזכות העובד בהסכם קיבוצי המחייבת הפרשות מלאות". ראשית - ברור לכל שלא היה ואין "הסכם קיבוצי", כי הרי לו היה לא היה צורך ב"אישור", ושנית - לא נאמר, ומכל שכן לא נקבע, כי "ההפרשות", דמי הגמולים ששולמו, היו בשיעור קטן מהמתחייב מחוקת העבודה ומהלכות הגמלאות. טענו, כי "אין הצו של השר מתייחס למותנה בחוקת העבודה". ראשית - לענייננו באין פיטורים או התפטרות, לא מותנה דבר בחוקת העבודה, ושנית - לשון האישור ברורה וחד-משמעית. התשלום לקרן הגמלאות בא "במקום" פיצויי פיטורים; חד-וחלק. וכן טענו, כי הצו (האישור) הוא משנת 1964, בעוד שהפנסיונרים עבדו בשירות מועצת הפועלים משנת 1950, ולכן בגין 15 שנה מגיעים הפרשים. כאן ייאמר שוב, שהאישור הוא בלתי-מסויג ותופס לגבי העבר, כשם שמעצם החוק משתלמים פיצויי פיטורים בגין הזמן שקדם לחוק. על כל פנים לא שמענו שהתשלומים לקרן הגמלאות החלו בשנת 1964 ולא בשנת 1950 ושהפנסיונרים מקבלים פנסיה רק בעד הזמן שמשנת 1964 ולא בעד כל תקופת עבודתם, החל משנת 1950, כפי שטען פרקליטה של מועצת הפועלים. 13. מהאמור לעיל לעניין סעיף 14 לחוק עולה, כי בדין ראה בית-הדין האזורי את "אישור" שר העבודה כ"אישור" לעניין החוק, אך טעה במסקנתו שעל אף ה"אישור" היה התשלום לקרן הגמלאות רק על חשבון פיצויי פיטורים, ולא במקום פיצויי פיטורים. 14. נותרה השאלה השלישית הקשורה בסעיף 11 (ה) לחוק פיטורים. למעשה גלומה התשובה בתשובות לשתי השאלות הקודמות. משקבענו שהפנסיונרים כלל לא התפטרו ביום 1.7.1977, הרי תופס הדבר גם לעניין "התפטרות" למטרת סעיף 11 (ה) לחוק פיצויי פיטורים. לכל האמור לעיל בשאלת "התפטרות", מן הראוי להוסיף שפרקליטם של הפנסיונרים אומר במפורשבעיקרי הטיעון, כי הם "פוטרו" (סעיף 2א' לעיקרי הטיעון), והרי "פוטרו" ו"התפטרו" אינם עולים בקנה אחד וסעיף 11 (ה) לחוק דן רק ב"התפטרות". כן ברור שמשנקבע, כי מכוח סעיף 14 לחוק ואישור שר העבודה באו התשלומים לקרן הגמלאות במקום פיצויי פיטורים, הרי ברור שהם באו לא רק במקום פיצויי פיטורים עת פוטר העובד, אלא גם, ואולי מקל וחומר, במקום פיצויי פיטורים למתפטר. 15. לסיום ייאמר, כי החל מפסק-הדין בעניין מליחי, דב"ע לב/22 - 3, [8], פתח בית-דין זה הלכה המטיבה עם עובד שפרש מהעבודה בשל גילו, אך הבחין הבחן היטב בינו לבין מי שפורש מהעבודה בשל גיל ויוצא לפנסיה במסגרת פנסיה מקיפה. הרחבת זכאות מעבר לעולה מאותה הלכה תהיה נוגדת גישה הרואה "תנאים נלווים" בקשר לפרישה מהעבודה כשלמות ותהיה נוגדת את לשון החוק ומטרתו. ואשר לטענה כי בשורה של הסכמים קיבוציים ענפיים כלולה הוראה הקובעת שהעובד יקבל סכום השווה ל-2.1/3% מהמשכורת להשלמת פיצויי פיטורים, מאחר ובפנסיה מקיפה כלולים רק 6% למטרת פיצויי פיטורים, לא שם הטוען לב לכך ששם מדובר באותם המקרים ש"קשר העבודה... הסתיים בנסיבות שהיו מזכות אותו (את העובד) בפיצויי פיטורים", היינו פיטורים או התפטרות ולא פרישה לגמלאות. ביסודו אין המצב שונה מזה העולה מהקטע השני שבסעיף 4 לפרק העשירי בחוקת העבודה, ואין הוא תופס לענייננו. ייתכן ועם שינוי העתים עלה רעיון ליתן מענק פרישה בסכום כולל בנוסף לפנסיה, כדוגמת המענק ששולם לפנסיונרים (פסקה ה' שבסעיף 2, בחלק 1 דלעיל) או כדוגמת המענקים המשתלמים במקרים מיוחדים מכוח חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970, בנוסף לקצבה (סעיפים 22, 22א, 23 לחוק). על כל פנים, בזכות נוספת אולי משלימה שיכולה לקום רק באחת הדרכים שבהן קמות זכויות מיחסי עבודה - חוק, הסכם קיבוצי או חוזה אישי, ועל מקור כזה, מעבר ל"מענק" ששולם (פסקה ה', שבסעיף 2, חלק 1 דלעיל) לא הצביעו. 16. מכל האמור עולה, כי דין הערעור להתקבל. המשיבים, כולם יחד וכל אחד מהם לחוד, ישלמו למערערת 1500 שקלים הוצאות ערעור זה. מאחר ומדובר בהתדיינות בין מועצת פועלים ובין פנסיונרים שעבדו בשירותה שנים רבות - ממליץ בית-הדין שלא לגבות את הסכום שנפסק כאמור. חוזההסכם קיבוציהתפטרות