בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 11 א' לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963. א. רקע כללי 1. התובע הועסק החל מיום 10.12.96 ועד ליום 30.9.98 בנתבעת בתפקיד מנהל מוסך מרכזי (ר' סעיף 2 לתצהיר התובע). 2. שכרו ההתחלתי של התובע בנתבעת עמד על 13,500 ₪, כאשר כ- 4 חודשים לאחר תחילת עבודתו הועלה שכרו והוא הועמד על 15,000 ₪. שכרו האחרון של התובע עמד על 15,204 ₪ (ר' עמ' 2 לפרוטוקול שורות 13-14 וכן סעיף 3 לתצהיר התובע). 3. במהלך חלק מתקופת עבודתו של התובע ועד לחודש מרץ 98' עבד התובע תחת פיקוחו של סמנכ"ל הנתבעת - מר עמרם איתן וזאת מתוקף תפקידו של האחרון כאחראי על המוסך המרכזי של הנתבעת (ר' סעיף 4 לתצהיר התובע וכן, סעיף 2 לתצהיר מר עמרם איתן). 4. החל מחודש מרץ 98' ואילך החליף את מר עמרם איתן בתפקידו עובד אחר בשם מר אליעזר בן מרדכי, אשר היה האחראי הישיר על התובע החל מחודש מרץ 98' ואילך (ר' סעיף 3 לתצהיר מר בן מרדכי). 5. התובע התפטר מן הנתבעת והתפטרותו נכנסה כאמור לתוקף ביום 30.9.98. 6. מייד לאחר סיום עבודתו בנתבעת, בתחילת חודש אוקטובר 98', החל התובע לעבוד במקום עבודה אחר, מקום עבודה עימו החל לנהל מו"מ עוד בהיותו עובד הנתבעת ובחודשים יולי-אוגוסט 98' (ר' עמ' 4 לפרוטוקול שורות 2-5). 7. לטענת התובע, הוא התפטר מעבודתו "בעקבות הרעת תנאים" זאת משום שלגירסתו, סוכם בינו ובין מר עמרם איתן על תוספת שכר משמעותית. דא עקא שלגירסתו מחליפו של מר עמרם איתן - מר בן מרדכי, הודיעו כי אין באפשרותה של הנתבעת לקיים את הסיכום, למרות ידיעתו אודותיו. לאור זאת, טען התובע, כי הוא התפטר מעבודתו בעקבות הרעת תנאים, כאמור לעיל, המזכה אותו בפיצוי פיטורים בהתאם לסעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"). הנתבעת טענה מאידך כי לא ניתנה לתובע כל הבטחה שעניינה העלאת שכר, ומשכך גם לא הופרה הבטחה שכזו. כן טענה הנתבעת כי התובע התפטר מרצונו וכי לא התקיימו התנאים המזכים בפיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים. מטעם התובע העידו בפנינו: התובע עצמו וכן מר עמרם איתן, ואילו מטעם הנתבעת העידו בפנינו מר בן מרדכי, וכן מר יעקב אנוך אשר כיהן כמנכ"ל הנתבעת מיום 1.2.98 ואילך (ר' סעיפים 2-3 לתצהיר מר בן מרדכי וסעיף 3 לתצהיר מר אנוך). ב. הכרעה 8. נקדים ונציין, כי לאחר שעיינו בחומר המצוי בתיק, ובטענות הצדדים, הגענו למסקנה כי דין התביעה להדחות, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן: 9. כפי האמור, התובע סומך תביעתו לפיצויי פיטורים על ההבטחה שניתנה לו לטענתו להעלות את שכרו, הבטחה אותה הוא מייחס למר עמרם איתן. דא עקא, שאפילו נקבל את דברי הגורם לו מיוחסת ההבטחה מר עמרם איתן (אשר ערך תצהיר מטעם התובע), כלשונם, הרי שאין ללמוד מהם כי לתובע ניתנה הבטחה מחייבת העומדת בדרישות גמירות הדעת והמסויימות, דרישות שהינן תנאי להתגבשותו של הסכם הכולל הבטחה מחייבת. ביחס לדרישות אלה, כותבת המלומדת פרופ' גבריאלה שלו, בספרה ("דיני חוזים" (מהדורה שניה), דין הוצאה לאור בע"מ ירושלים, תשנ"ה - 1995) לאמור: "דרישת המסויימות נובעת מסעיף 2 לחוק החוזים הקובע כי פניה היא בגדר הצעה אם היא מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה. כדברי השופט שמגר: 'על ההצעה להיות מלאה ומדוייקת במידה מספקת עד שניתן יהיה לראות באמור בה עם קיבולה, חוזה מלא ובר ביצוע, ללא צורך במו"מ משלים נוסף'" (ר' גם ע"א 440/75 זנדבנק נ. דנציגר, פד"י ל (2) 260, 269). אשר לגמירות הדעת, כותבת פרופ' שלו, כי גמירות דעת הינה רצון מגובש וכוונה רצינית והחלטית להתקשר בחוזה. פרופ' שלו מוסיפה ומציינת כך: "מבחן גמירות הדעת הוא אפוא מבחן אובייקטיבי. משמעותו המעשית של המבחן האובייקטיבי היא כי גמירות דעת של הצדדים לחוזה נלמדת על פי אמות המידה של האדם הסביר. בדיקת נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו, הם הנתונים שעל פיהם יקבע האדם הסביר את קיומה או העדרה של גמירת דעת" (ר' דיני חוזים עמ' 87 והאסמכתאות המופיעות שם). פרופ' שלו אף עמדה על הזיקה שבין יסוד גמירות הדעת לבין יסוד המסויימות, בכותבה: "... בדר"כ קיים קשר שאינו סותר בין יסודות ההצעה: ביטוי מעורפל של הפניה מעיד על העדר גמירת דעת ושקול כנגד חוסר מסויימות; ואילו ניסוח מדוייק של תנאי ההצעה לא זו בלבד שהוא ממלא אחר דרישת המסויימות, אלא גם מעיד על גמירת דעתו של הפונה" (ר' דיני חוזים עמ' 104). 10. במקרה שבפנינו, עולה מן הראיות כי לא נכרת בין הצדדים הסכם שעניינו העלאת שכרו של התובע וזאת בשים לב לכך, שלא התקיימו היסודות החיוניים של גמירות הדעת והמסויימות: מר עמרם איתן, אשר כאמור, העיד מטעם התובע, ציין בתצהירו ביחס להבטחה הנטענת כך: "5. לאור תיפקודו ומעשיו, חשבתי כי מגיעה לזאב (התובע) העלאה בשכר, במסגרת העלאות שכר המבוצעות מידי שנה. 6. דעתי זו, אמרתי לזאב ואף הבטחתי שאמליץ למנכ"ל להעלות את שכרו בהתאם. 9. במסגרת החפיפה והעברת התפקיד, הודעתי הן למנכ"ל שנכנס באותה עת לתפקידו והן למחליפי מר מרדכי בן אליעזר [צ"ל מר בן מרדכי] על המלצתי להעלות את שכרו של זאב." (ר' סעיפים 5, 6 ו- 9 לתצהיר מר עמרם איתן. ההדגשות מכאן ולהלן אינן במקור אלא אם צויין אחרת). יוצא אפוא כי אף לגירסתו של מר עמרם איתן הוא לא נתן לתובע התחייבות ולא ביטא גמירות דעת של הנתבעת ביחס להעלאת שכרו של התובע אלא, כל שנאמר על ידו - כך על פי גירסתו של מר עמרם איתן הוא - כי תינתן המלצה מטעמו למנכ"ל, קרי לגורם המוסמך להחליט בעניין זה. מעבר לכך יאמר, כי בתצהירו של מר עמרם איתן לא צויין מתי הוא שוחח עם התובע בעניין ההמלצה כאמור וכן לא צויין בו מה שיעור ההעלאה בשכר אשר עליה התכוון להמליץ למנכ"ל הנתבעת ואף המועד שבו אמורה היתה ההבטחה בדבר ההעלאה להתממש. מכאן, שאפילו נקבל את גירסתו של מר איתן ככתבה וכלשונה כדברי אמת, הרי שעולה ממנה כי לא נערך בינו לבין התובע הסכם הכולל את היסודות החיוניים של גמירות הדעת והמסויימות שעניינו העלאת שכר. כן עולה מגירסה זו כי מהדברים אותם אמר מר איתן לתובע לפיהם, הוא "ימליץ" למנכ"ל על העלאת שכר, אין נגזרת המסקנה שהסיק התובע בדבר קיומה של הבטחה מחייבת. 11. זאת ועוד, על רקע האמור בתצהירו של מר עמרם איתן, עליהם ביקש כאמור התובע להשליך יהבו, נראה לנו, כי גירסתו של התובע בתצהירו בדבר "הבטחה" שניתנה לו כביכול אינה מדוייקת וכי התובע לא דק פורתא בהקשר זה: התובע מציין, במסגרת תצהירו כי בסיום שיחתו עם מר עמרם איתן שהתקיימה בחודש ינואר 98' "הובטחה לי תוספת שכר משמעותית של לפחות 2,000 ₪ ברוטו על המשכורת הנוכחית." לגירסה זו בדבר תוספת שכר משמעותית "שהובטחה" של לפחות 2,000 ₪, אין כל ביטוי בתצהירו של הגורם המבטיח כביכול, קרי - בתצהירו של מר עמרם איתן. התובע הוסיף וציין בתצהירו כך: "סוכם כי העלאה זו תופרד משאר העובדים לאור סכומה והעובדה כי אני מנהל בכיר, היא תכנס לתוקף בעוד 3 חודשים, דהיינו בחודש אפריל 2000 בערך." (ר' סעיף 8 לתצהיר התובע). דא עקא שאף לטענה זו של התובע, בדבר מועד כניסת של ההעלאה לתוקף והפרדתה מהעלאות השכר של יתר העובדים אין כל זכר בתצהיר מר עמרם איתן. 12. סבורות אנו, כי על העדר גמירות הדעת ועל כך שלא נתנה לתובע הבטחה מחייבת, ניתן ללמוד גם מהתנהגות התובע לאחר מועד מתן ההבטחה הנטענת, לאחר חודש ינואר 98': כפי האמור, לגירסתו של התובע, סוכם עימו כי העלאת השכר תיכנס לתוקף "בחודש אפריל 2000 בערך". עם זאת התובע העיד כי רק בחודש יוני 2000, וכחודשיים לאחר מכן, הוא פנה לראשונה למר בן מרדכי, וביקש לממש את ההתחייבות שניתנה לו בעניין השכר (ר' סעיפים 8 ו- 12 לתצהיר התובע). סביר להניח כי לו היה ממש בגירסת התובע, לפיה נתנה לו התחייבות חד משמעית להעלאת שכר, שצריכה היתה להתממש בחודש אפריל 2000, הרי שהוא היה פונה כבר במועד זה (אפריל 2000) לממונים עליו על מנת לברר מדוע לא קויימה ההבטחה. כמו כן היה התובע דואג בנסיבות אלה להעלות את הדברים על הכתב ולתעד את ההבטחה ואת דרישתו לקיימה, משנוכח לדעת כי קיום ההבטחה מתעכב. 13. נוסיף על כך, כי לו אכן היתה ניתנת לתובע הבטחה מחייבת להעלאת שכר, במועד מסויים והבטחה זו היתה מופרת ואף גורמת לתובע להתפטר, הרי שסביר להניח כי התובע היה דואג לציין זאת במסגרת מכתב ההתפטרות שמסר לנתבעת. דא עקא, שהתובע לא הציג בפנינו מכתב התפטרות כאמור, המלמד על כך שנסיבות התפטרותו בחודש ספטמבר 98' היו אלה אותן הוא מציין במסגרת התביעה שהגיש לבית הדין, למעלה משנתיים לאחר התפטרותו. מנגד, מר בן מרדכי מסר בתצהירו, והדבר לא נסתר, כי התובע פנה אליו בחודש ספטמבר 98' והודיע לו כי הוא מתפטר "מסיבות אישיות". כן ציין מר בן מרדכי כי במועד התפטרותו הוא (מר בן מרדכי) לא ידע כלל כי יש לתובע תלונות כלפי הנתבעת או דרישות עליהן למד לגירסתו לראשונה בעת הגשת התביעה וכשנתיים לאחר מועד ההתפטרות (ר' סעיפים 11-14 לתצהירו של מר בן מרדכי). יצויין כי גירסתו של מר בן מרדכי בהקשר זה, מקובלת עלינו והיא אף עולה בקנה אחד עם העובדה שלא הוצג מכתב התפטרות בו נטענו ע"י התובע טענות מסוג זה המופיע בכתב התביעה ואף לא מכתב דרישה מטעם התובע שקדם להגשת התביעה, במסגרתו העלה טענות בדבר הפרת התחייבות (כביכול). 14. זאת ועוד, הן מר בן מרדכי והן מר אנוך (מנכ"ל הנתבעת) צרפו לתצהיריהם רשימה מפורטת של עובדים אשר ביחס אליהם ניתנו המלצות להעלאת שכר בשנת 98'. המלצות אשר נדונו לגופן והתקבלו בחלקן. רשימה זו נשאה את הכותרת: "המלצה לתיקוני שכר לשנת 98' מוסך פיאט מרכזי" (להלן: "הרשימה") (ר' נספח א' לתצהיר מר אנוך ולתצהיר מר בן מרדכי). מר אנוך העיד ביחס לרשימה זו כי עם תחילת עבודתו בנתבעת, ולאור עזיבתו הצפויה של מר עמרם איתן, הוא שוחח עם מר איתן שעות ארוכות, וכי זה האחרון מסר לו לאילו מן העובדים ראוי לדעתו ליתן העלאה בשכר ולאילו מן העובדים הובטחה העלאה שכזו. עיון ברשימה מלמד, כי שמו של התובע אינו כלול בה. יתירה מזו, מר אנוך הוסיף והעיד, כי מר איתן מעולם לא אמר לו, גם בע"פ, כי הוא הבטיח לתובע העלאת שכר. מר בן מרדכי אשר כאמור, העיד אף הוא מטעם הנתבעת, ציין כי מר עמרם איתן עבד עימו בחפיפה תקופת זמן מסויימת כאשר במהלכה הוא העביר לו את כל העניינים אשר נשארו "פתוחים" וביניהם גם המלצות על העלאת שכר לעובדים, כמופיע בנספח א' לתצהירו ולתצהיר מר אנוך. מר בן מרדכי הוסיף וציין כי למיטב זכרונו, מר איתן לא אמר לו בע"פ או במכתב כי מגיעה לתובע העלאת שכר, או כי הוא הבטיח לו העלאה שכזו. סביר בעיננו כי לו אכן, התכוון מר עמרם איתן ליתן לתובע הבטחה מחייבת להעלות את שכרו, או לו הציע לתובע הצעה רצינית בנושא זה, הרי שהיה מעלה הבטחה זו על הכתב, כשם שעשה ביחס לעובדים רבים אחרים ובמיוחד בנסיבות המקרה, ומשהיה ברור כי מר עמרם איתן עומד לעזוב בקרוב את תפקידו בנתבעת לפני המועד הצפוי למימוש ההבטחה הנטענת. 15. זאת ועוד אחרת, אפילו סברנו כי ניתנה לתובע הבטחה להעלאת שכר שהופרה - וכאמור, אין זו מסקנתנו - הרי שעדיין לא היה מקום לקבוע כי נסיבות התפטרותו מזכות אותו בפיצויי פיטורים: שכן, התובע ציין כאמור, כי על הנתבעת היה לממש את הבטחתה להעלאת שכר בחודש אפריל 98', כי הנתבעת נמנעה מלעשות כן, וכי הנתבעת אף הודיעה לו, באמצעות מר בן מרדכי, כי אין היא מתכוונת לממש הבטחה זו וזאת עוד בחודש יוני 98' (ר' סעיפים 8 ו- 12 לתצהיר התובע). דא עקא, שהתובע המשיך בעבודתו במשך חודשים לאחר שנוכח לדעת כי הנתבעת איננה מקיימת את ההבטחה המיוחסת לה ואף איננה מתכוונת לקיימה כאשר על עזיבתו הוא הודיע לנתבעת רק בחודש ספטמבר 98' לאחר שמצא מקום עבודה אחר. מכאן, שבהתנהגות התובע, כאמור, אין כדי להצביע על קשר סיבתי בין ההתפטרות במועד בו בחר להתפטר לבין הפרת ההבטחה הנטענת. נוסיף, כי לאור מכלול נסיבות העניין, כפי שפורטו לעיל, סבירה יותר בעיננו האפשרות כי לתובע היו ציפיות שלא התממשו להעלאת שכר שמקורן באיכות עבודתו או במקובל בענף, ציפיות אשר יתכן ונפלו על אוזן קשבת במסגרת שיחתו עם מר עמרם איתן. עם זאת, על פי ההלכה הפסוקה, ציפיה להעלאת שכר ואף דרישה להעלאת שכר שאיננה נענית, אינן באות בגידרן של הנסיבות אליהן כיון סעיף 11 (א') לחוק פיצויי פיטורים (ר' ביחס לציפיות התובע, עמ' 2 לפרוטוקול שורות 16-20 וכן, סעיף 5 לתצהיר התובע). בהקשר זה, יפים דבריו של בית הדין הארצי לעבודה, בע"ע 1354/01 גלית כהן נ. טרייד אין א.ר. בע"מ תק-אר 20032(3), 148 לאמור: "'המשיבה לא שינתה דבר בתנאי העבודה של המערער לרעתו, הוא שביקש שינוי התנאי לטובתו על מנת להשוותם למקובל לטענתו אצל מעבידים אחרים. על ידי שום פירוש, ולו הדחוק ביותר, אין לקרוא לזה הרעה בתנאי העבודה אצל המשיבה.' (ע"א 19/65 ש. לוטסי נגד חברת מלפורד ושות' בע"מ, פ"ד יט (2) 396)." 16. לבסוף יאמר, כי לא שוכנענו בגירסתו של התובע, אשר טען כי בחודש יוני 98' מר בן מרדכי אמר לו כי הוא מודע להבטחה שניתנה לו על ידי מר עמרם איתן, אולם, אין באפשרות הנתבעת לממש הבטחה זו, וכן בגירסתו כי הוא הודיע למר בן מרדכי כי הוא יאלץ לעזוב את עבודתו לאור הפרת ההבטחה. סבורות אנו, כי לו היה ממש בטענה זו, הרי שהתובע היה דואג להעלות על הכתב את הודעתו למר בן מרדכי, ולהזהיר את הנתבעת מפני התפטרות צפויה של עובד מיומן ומסור בשל הפרת הבטחה. מעבר לכך יאמר, כי גירסתו של התובע בתצהירו לפיה, הוא הודיע מפורשות למר בן מרדכי כי הוא יאלץ לעזוב את עבודתו עקב הפרת ההבטחה, עברה תפנית בחקירתו הנגדית שם הפכה גירסה זו לאמירה מעורפלת ובלתי מחייבת, לפיה הוא (התובע) יצטרך "להסיק את המסקנות" לאור סירובה של הנתבעת ליתן לו את ההעלאה (ר' פרוטוקול מיום 2.10.03 עמ' 3 שורות 12-13). לאור מכלול הראיות, מעדיפות אנו את גירסתו של מר בן מרדכי, אשר היא הסבירה והאמינה בעיננו לפיה, עד למועד ההתפטרות התובע לא הביא לידיעתו כי יש לו תלונות או דרישות כלפי הנתבעת (ר' סעיפים 12-13 לתצהיר מר בן מרדכי). משכך, אנו קובעות, כממצא עובדתי כי התובע לא התריע בפני הנתבעת, לפני התפטרותו, על כך שהוא מתכוון להתפטר, מאחר והנתבעת הפרה את ההבטחה הנטענת להעלות את שכרו. מכאן, שאף מטעם זה, לא היה מקום לקבוע כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים, וזאת אפילו קיבלנו את גירסתו בדבר ההבטחה הנטענת והפרתה. לעניין זה נפסק לא אחת, כי על מנת להיות זכאי לפיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, נדרש מן העובד להראות כי הוא נתן התראה למעבידו לפני ההתפטרות, דרש את תיקון ההרעה ונתן למעביד הזדמנות לעשות לסילוקה (ר' דב"ע לה/15-3 בן צור דרוייאנוב בע"מ נ. זיגמונס רוסקיס (טרם פורסם)). ג. סוף דבר 17. לאור כל שנאמר לעיל, סבורות אנו, כי יש לדחות את התביעה לתשלום פיצויי פיטורים ומשכך אנו דוחות אותה. 18. בנסיבות העניין, אנו מחייבות את התובע בתשלום הוצאות משפט לנתבעת בסך כולל של 3,500 ₪. סכום זה ישולם לנתבעת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה. 19.התפטרות