השופטת שושנה שטמר, אב"ד 1. בני זוג, ידועים בציבור, הביאו ארצה מחו"ל שתי תאומות פעוטות. האשה אמצה כדין את הילדות. בני הזוג חיו עוד תקופת מה יחדיו, כבני זוג, ואף בנו את הבית בו התגוררו. לימים נפרדו דרכיהם. פסק דיני זה עוסק בסוגיה, אם חלה על בן הזוג חבות, ומכח איזה דין, לשאת במזונות הקטינות, שאומצו על ידי הידועה בציבור שלו בעוד הקשר ביניהם קיים, ואם הוא חב במזונות או בפיצויים משקמים לבת זוגו. כן אדון במחלוקת, אם בת הזוג שותפה בזכויות בבית שבנו בני הזוג לפני פרידתם ושנרשם על שמו של בן הזוג, אם על בת הזוג לשלם דמי שימוש ראויים עבור התקופה בה היא מתגוררת בבית, החל ממועד הפירוד , ומהו סכומם של דמי השימוש. עיקרי העובדות 2. העובדות הנחוצות להכרעה, עולות מפסק דינו של בית משפט קמא, רובן אינן במחלקת, אשר מצויה בפרשנות שיש לתת לעובדות לגבי כוונות הצדדים: ר' ס' (להלן - "ר'" ואו "האשה") וע' ר' (להלן - "ע'") הכירו בשנת 1998. ע' חי, לפני כן, שנים רבות בהולנד, שם היה בקשר עם אשה הולנדית (ולא הובהר לי אם הם היו נשואים ובאילו נשואים) והוליד שני ילדים. ר' וע' נפגשו זמן קצר לאחר שע’ נפרד מאם ילדיו וחזר ארצה. ר' עבדה כאחות באחד מבתי החולים בחיפה. קודם להכרותה עם ע', חלתה ר' בסרטן ממנו החלימה, אך איבדה את היכולת להרות וללדת ילדים. סמוך לאחר היכרותם, עברו ר' וע' להתגורר יחד, תחילה בדירתה של ר' בחיפה ולאחר מכן, משנת 2005, בקיבוץ בצפון (להלן - "הקיבוץ" או "קיבוץ א'"). בני הזוג לא נישאו. 3. קרוב לתחילת חייהם המשותפים, העלתה ר' לפני ע' בקשה לאמץ ילד, כשהיא מעדיפה זוג תאומים. ע' התנגד לכך, אולם, לאחר שר' הבהירה כי אימוץ הוא תנאי להמשך יחסיהם, שיתף פעולה בהליכי האימוץ שונים שנוהלו בארץ ובחו"ל. הליכים אלו כללו מגעים עם רשויות האימוץ בארץ וכן עם עמותות העוסקות באימוץ ילדים בחו"ל. בין השאר עברו בני הזוג הליכי אבחון והשתתפו בסדנאות להורים מאמצים. ע' ליווה את ר' בכל הליכי האימוץ כשותף לבקשת הזוג לאמץ (ראו בין היתר את תיק האימוץ בארץ). לאחר שהזוג לא הצליח לקבל ילד על פי ציפיותיהם, הם פנו לאימוץ בחו"ל. בשנת 2004 נמצא באוקראינה זוג תאומות, שתאמו לדרישות הזוג. שני בני הזוג נסעו יחד לאוקראינה שם קיבלו את הילדות, שהיו כבנות שנה וחצי בעת אימוצן. ר' בלבד נרשמה כאם מאמצת על פי צו אימוץ של בית המשפט באוקראינה, אולם ע' נרשם בתעודת הלידה האוקראינית כאביהן. בנוסף חתם ע’ (לטענתו, לאחר שאחותה של ר’ סרבה לעשות זאת, ראו ס' 28 לכתב ההגנה מטעמו) על מסמך התחייבות לשמש כאפוטרופוס לקטינות, אם יבצר מר’ לטפל בהן. חלק הארי של הליכי האימוץ מומנו על ידי ר’. רק משאזלו מקורותיה הכספיים, סייע ע’ במימון האימוץ ממקורותיו הוא. 4. אוסיף (מפסק דינו של בית משפט קמא) כי כשהגיעו בני הזוג ארצה, התקבלו הבנות בחום על ידי המשפחות של בני הזוג, וע' הציג עצמו כאביהן. הוריו של ע', נקראו "סבא וסבתא" בפי הבנות וכך הם כינו את עצמם (ראו, בין היתר, נפסח כ"ו לתצהיר עדותה של התובעת וכן עדותה של אמו של ע' בבית משפט קמא). 5. במקביל להליכי האימוץ, הקים ע', בשנת 2003, עסק. כמו כן רכש על שמו באותה שנה, מגרש לבנית בית בקיבוץ א', שנועד למגוריו עם ר' והילדות, אולם נרשם על שמו בלבד ((להלן - "הבית"). מרבית המימון לבניית הבית, בא ממשכנתא שע' נטל על שמו ונשא בה בעצמו, ומיעוטה בהלוואה של אמו של ע'. כאמור, זכויותיה של ר' בבית זה, גם הם אחד מנושאי המחלוקת בערעור. בני הזוג עברו להתגורר בבית בקיבוץ בשנת 2005. עוד בשנת 2004 רכשה ר' דירה מכספים של מכירת דירה קודמת שלה, גדולה ויקרה יותר. ההפרש במחירים, יועד לשמש אותה למימון הליכי האימוץ. הדירה שנרכשה נרשמה על שמה של ר', ודמי השכירות ממנה, הוכנסו לחשבונה של ר', שע' לא היה שותף בו. 6. עם המעבר לקיבוץ, עזבה ר' את עבודתה. היא לא חזרה לעבודה או לעבודה סדירה ברוב התקופה של חייה המשותפים עם ע'. 7. בשנת 2006 (לטענת ע’) או 2007 (לטענת ר’) התערערו היחסים בין בני הזוג. בתחילה הם עברו להתגורר בחדרים נפרדים, ובהמשך עזב ע' את הבית, בנסיבות שהדעות עליהן חלוקות אך אין בהן לשנות לענינינו. בשנת 2008 הגישה ר’ תביעות שונות נגד ע’, ובהן תביעה למזונות אשה וילדים (תמ"ש 1180/08, תביעה רכושית (תמ"ש 1181/08), תביעת אבהות (תמ"ש 1185/08) ותביעה למשמורת (תמ"ש 1186/08). מנגד, הגיש ע’ תביעה לסילוק יד מהבית והשבת הוצאות (תמ"ש 1184/08). 8. ב-18/9/08 ניתנה החלטה של השופט מאזן דאוד, מבית המשפט למשפחה בקריות, בנושא המזונות הזמניים, ובו פסק מזונות זמניים של 1,600 ₪ לחודש לכל אחת מהקטינות. השופט קבע שר' איננה זכאית למזונות אשה עקב הזמן הרב יחסית שחלף מהפירוד מע'. ביום 27/4/2011 ניתן פסק הדין בתיק 1180/08 נשוא ערעור זה. 9. אוסיף כי ע' ניתק באופן מוחלט את הקשר עם התאומות, ככל הנראה בסמוך לפרידה, ואינו מבקש, למצער לעת עתה, לחדש את יחסיו עמהן. 10. ב-7/11/11 נתן השופט קמא, החלטה המעכבת בארבעה חודשים את ביצוע פסק הדין בכל הנוגע לפינוי הבית בקיבוץ על ידי ר' ובנותיה. בהחלטתו זו, קבע השופט כי פינוי האשה והילדות באמצע שנת הלימודים יפגע בילדות. השופט הורה שאם הערעור יידחה, תשלם ר' לע' דמי שכירות, שהשופט אמד אותם בסכום של 1,000 ₪ לחודש, החל ממועד פסק הדין. בערעורו מבקש ע' להפוך גם החלטה זו ולקבוע דמי שכירות ריאליים, שלפי חוות דעת מתווך מטעם ע' הן עומדים על סכום של בין 2800 ₪ לבין 3,200 ₪ לחודש. פסק הדין של בית המשפט קמא 11. הסוגיות שעמדו לפני בית המשפט קמא היו; תביעתה של ר' למחצית הזכויות בבית שנבנה בקיבוץ והעסק שהוקם על ידי ע' בתקופת החיים המשותפים, להכרה במעמדו של ע' כאביהן של הקטינות ולחיובו במזונותיהן כמו גם במזונות אשה, תביעת האשה למשמורת וקביעת הסדרי ראיה בין ע' לבין הילדות. מנגד עמדה תביעתו של ע' לסילוק ידן של ר' והילדות מהבית ותשלום שכר דירה ראוי עבור שימושן בבית בניגוד לרצונו. 12. בתביעה להכרה באבהות ובטיעונים לפנינו, טען ע' כי הוא מעולם לא חפץ באימוץ ואף לא אימץ את הילדות. הוא אמנם תמך בבת זוגו לאורך הליכי האימוץ והפגין יחס אנושי, אוהב כלפי הילדות, אולם לא קמה לו כל חובה לזון אותן. ר' טענה, כי האימוץ נעשה על ידי שניהם ובהסכמתו ותוך כדי מצג שהוא יתמוך בילדות וישמש להן כאב; הוא עמד לאמץ את הילדות, אולם התברר להם כי שלטונות אוקראינה, לא היו מאפשרים אימוץ לזוג שקשריו אינם עולים על שלוש שנים, ולפיכך היא זו שאימצה את הילדות (וראו בסעיף 19 לתצהירה של ר' בבית משפט קמא). עוד טענה ר' כי ע' עמד לאמץ את הילדות באופן רשמי, וכי התנהלותו בפועל היתה של אב. הן היא והן הבנות הסתמכו על ע' כמי שימלא את תפקיד האב. אלמלא מצג זה, ר' שחלתה בעבר במחלת הסרטן, לא היתה מאמצת, ובוודאי לא תאומות, שהנטל בגידולם גדול. 13. השופט קמא קבע, כי יחסי אבהות המקימים סטאטוס נוצרים רק כתוצאה של אבהות ביולוגית או אימוץ כדין, על פי צו של בית משפט. תוצאת האימוץ היא שינוי במעמד הסטטוטורי הן של המאמץ והן של המאומץ ולכן אין די ב"אימוץ בפועל". לתוצאה זו מגיע השופט גם בהסתמך על עמדת הפסיקה בנוגע לזכויות המאומץ לצורך ירושה, שהכרה בהן מחייבת אימוץ רשמי, על פי דין. בהתאם לעמדתו זו, דחה השופט את תביעתה של ר' לסעד הצהרתי על אבהותו של ע' כלפי הילדות. 14. בתביעתה של ר' לקבל משמורת על הילדות, לא היתה מחלוקת בין ע' לר'; כאמור, היה נתק מוחלט בין הילדות ל-ע', וטובתן דורשת שיימצאו עם אמן. בית משפט קמא הוסיף שאם יחפוץ ע' בקימום הקשר עמן בעתיד, יהיה עליו לנקוט בהליך חדש לצורך זה. 15. בתביעתה של ר' להכרה בה כשותפה במחצית הזכויות בבית שנבנה בקיבוץ, בחן בית משפט קמא את ההסכמות בין בני הזוג בתקופת חייהם כידועים בציבור והאם התקיימה ביניהם כוונת שיתוף ברכוש, המחייבת חלוקת הרכוש המשותף לעת פרידה. לנושא זה, טענה ר', שבהסתמך על התחייבויותיו של ע' כלפיה, היא עזבה את מקום עבודתה בבית החולים, הוציאה כ-160,000 ₪ על הליכי האימוץ, היא היתה שותפה לכל ההחלטות באשר לבית, לרבות בחירת המגרש, ההסכם, בחירת האביזרים ופיקוח על התכנון. בגין כך יש לפצותה בפיצויים הולמים, לרבות קבלת מחצית הזכויות בעסק שהקים ע'. ע' טען שהיתה הפרדה רכושית מוחלטת בין בני הזוג. כי הבית נרכש על ידו בלבד, האשה מתגוררת בו כנגד רצונו ועליה לשלם לו דמי שכירות ראויים בגובה של 1,000$ לחודש. 16. נפסק, בהסתמך על ההלכה הנוהגת, כי מעצם העובדה שבני הזוג מוכרים כ"ידועים בציבור", לא נוצרת "חזקת שיתוף". על בן הזוג הטוען לשיתוף להוכיח שאכן הייתה לבני הזוג כוונה לשתף את רכושם עם בן הזוג האחר. בהתאם לגישתה של השופטת וילנר בעמ"ש(חי) 418-12-08 ס.ג. נ' ג.י. ואח' (ניתן ב-8.3.09 ופורסם בתוכנות) לפיה עוצמת הראיות שיידרשו להוכחת כוונת השיתוף, תפחת ככל שהמניעים להימנעות מאקט הנישואין הפורמאלי הם מניעתיים או אידאולוגיים; ככל שההימנעות מאקט הנישואין מבטאת רצון שלא להתחייב בחובות הנישואין, תידרש עוצמת ראיות גבוהה יותר להוכחת כוונת השיתוף. מכיוון שהצדדים במקרה הנוכחי הצהירו במפורש כי אין ברצונם להינשא, גם כאשר העדר הנישואין היווה מכשול בהליך האימוץ, יש להגביה את רף הראיות שיספיק להוכחה של כוונת השיתוף. לעמדת השופט קמא, נטל זה לא הורם ממספר סיבות: בין בני הזוג פרץ סכסוך עוד בשלב מוקדם של יחסיהם, ב-2001, כאשר האשה עמדה על רצונה לאמץ ילדים במסגרת הזוגיות, וע' סרב. הוא הסכים לאימוץ רק על מנת שלא לפרק את הקשר; ניהול חשבונות נפרדים, רכישת נכסים ורישומם בנפרד; ר' נשאה לבדה בהוצאות האימוץ, לפחות כל עוד היו בידיה המשאבים לכך; העובדה שבאותה תקופה בה הופנו כל מאמציה ואמצעיה של ר' לאימוץ, עסק ע' בבניית הבית; ולבסוף, התקופה הקצרה יחסית בה חיו בני הזוג יחד. רכישת הבית על ידי ע' והקמת החברה העסקית שלו, נעשו בשנת 2003. בשנת 2006 כבר היה קיים בין בני הזוג קרע ממשי. שנתיים וחצי של שיתוף בעל משמעות כלכלית אין בהם, לעמדת בית משפט קמא, כדי להקנות זכויות בנכסי מקרקעין. השופט הוסיף וקבע, בהתייחסו לטענה שמכח "הלכת דקר" (ע"א 66/88 דקר נ' דקר, פ"ד מג(1) 122) קמה חזקה על שיתוף ברכוש ללא קשר לתרומתו בפועל של כל צד - הרי ניתן להחריג מקרים מסוימים מהלכה זו, כגון כאשר תקופת החיים המשותפים היתה קצרה, מעין "נישואי פגע וברח", כשאורכה של "התקופה הקצרה" נתון לדיון (ת"א (ת"א) 59/93 גזית נ' בלונדר פ"מ, כרך תשנ"ה, חלק שני, תשנ"ה 1995). בהתאם לעמדה זו ועל פי הנסיבות העובדתיות שלפניו, קבע בית משפט קמא, שלא הוכחה כוונת שיתוף ברכוש; לפיכך אין לר' זכויות בבית ועליה לפנותו תוך שישים ימים ממועד פסק הדין. 17. בנוגע לתביעה למזונות בת הזוג, פסק השופט קמא, שאין ר' זכאית למזונות ואף לא לדמי שיקום במתכונת שהציע הנשיא ברק בע"א 805/82 ורסאנו נ' כהן (פ"ד לז(1) 529, להלן - "פרשת ורסאנו"). זאת כיוון שלר' יש הכנסות ורכוש, עקב הזמן שחלף מאז הפירוד, היקף הקשר ומשכו, היקף התשלומים בכסף שר' נתן לה ובהענקת מגורים בעבר. 18. באשר לתביעת המזונות של הקטינות, סוגיה שלה הוקדש חלק גדול מפסק הדין, פסק בית משפט קמא, כי ע' חב במזונות הקטינות, אם כי בסכום מוקטן לעומת מזונות הנפסקים בין הורים (ביולוגיים או מאמצים כדין) לילדיהם. זאת עקב הסתמכותן של ר' והבנות המבוססת על עילות חוזיות. על מקור הקשר החוזי מסיק השופט, על דרך ההיקש, מההלכות לענין הזרעה מלאכותית ואף גניבת זרע, מחתימת ע' על מסמכים שונים במסגרת הליכי האימוץ, מהתנהגותו כאב מיועד, ובהמשך כאב מאמץ בפועל כפי שעלה מהעדויות במשפט. השופט קמא הסתמך אף על המונח "אבהות פסיכולוגית", שמופיע בעיקר בפסיקה בארה"ב. לפיה הוקנו זכויות הורה לאב הפסיכולוגי מתוך ראייה של טובת הקטין. אליבא דהשופט קמא, כפי שנוצרת זכות לאב הפסיכולוגי מכח טובת הקטין, אין מניעה כי תווצר גם לע' חובה כזו. לכך הוסיף השופט את הסתמכות הקטינות על כך שיפרנסן ושעולם המשפט מגדיר "אב" בהתבסס על חזקות שונות, אשר על פי עקרון "טובת הילד" נועדו למנוע פגיעה בקטין. השופט הוסיף שעל אף הנתק העכשווי בין הבנות לבין ע' שהגורם לו הוא ע', הרי יש תקווה כי בעתיד, ישנה ע' את דרכו ויחזור לקשר כלשהו עם הקטינות, שראו בו את אביהן. 19. לצורך קביעת גובה המזונות, איזן בית משפט קמא בין החובה למזונות אל מול היקף הזכויות להן זכאי ע' בתוקף התחייבויותיו. מיעוט זכויות מביא לצמצום החובות למינימום הנדרש. בהתאם לכך פסק בית משפט קמא, שהחל מיום מתן פסק הדין, ישלם ע' מזונות בסך של 1,200 ₪ לכל אחת מהבנות, בתוספת 250 ש"ח דמי מדור לכל אחת מהן, וזאת עד להגיען לגיל 18 או גמר ביה"ס התיכון, המאוחר מביניהן; אם הבנות ישרתו בצה"ל, ישלם ע' שליש מדמי המזונות עד תום השירות. 20. עקב פסיקת המזונות על פי המינימום הקבוע בפסיקה, ובכדי שלא לפגוע בטובת הקטינות, נדחתה הבקשה להורות על השבה של הסכום העודף על פי ההחלטה למזונות זמניים (החלטה של השופט מאזן דאוד, שכאמור קבעה כי על ע' לשלם 1,600 ₪ לכל אחת מהילדות). טענותיהם של הצדדים בערעור 21. לפנינו שלשה ערעורים: ערעורה של ר' (עמש 22050-06-11), שבו היא מלינה על סכום המזונות, שנפסקו לילדות, ושהוא נמוך לעמדתה, על כך שתביעתה לפיצויי שיקום נדחתה, על דחיית התביעה לשיתוף בבית בקיבוץ ועל ההחלטה לסילוק ידה ממנו. היא אף ביקשה שאם ייקבע שעליה לפנות את הבית, יש להתנות את הפינוי בתשלום המזונות שנפסקו לה, שכן ע' אינו משלם אותם, על אף פסק הדין המורה לו לעשות כך. מנגד עומדים ערעוריו של ע': עמ"ש 37821-06-11 הדן בפסיקת מזונות הילדות, שאת חבותו לשאת בהן הוא מכחיש; עמ"ש 50614-09-11 שבו נדונה קבלת הבקשה לדחות את פינוי הבית וכן גובה דמי השכירות הראויים בהן התגוררה ר’ בדירה. הדיון בשלשת התיקים אוחד ופסק הדין יתייחס לשלושתם כאחד. 22. ר' טענה כי היא וע' חיו כזוג יחד מ-1999 ועד 2008. היא לא היתה נוטלת על עצמה לאמץ את הילדות בעצמה, בהתחשב גם בכך שהיא רק החלימה ממחלת הסרטן, ואין וודאות, שלא תחלה שוב. אין לה ספק, שאם היא היתה יכולה להרות, הם היו מולידים ילדים יחדיו, מה שמראה על רצינות יחסיהם. כל הראיות הנסיבתיות מראות על כך שע' הסכים להיות שותף באימוץ. כך התנהלותו בארץ עד שנואשו ועברו לאימוץ בחו"ל, כך הליווי הצמוד בהליכי האימוץ באוקראינה, וכך אף התנהלותו כאב לילדות עד לפירוד. הם לא אימצו יחד באוקראינה, כיוון שנאמר להם כי הרשויות שם לא יתירו אימוץ לזוג נשוי, אם הזוג אינו נשואי למעלה משלוש שנים. כוונתם היתה כי ע' יאמץ את הילדות בהמשך. 23. לגירסתה של ר', התחייבותו של ע’ לשמש כאב, שקולה כנגד חובות אב ביולוגי. כך עולה, לטענתה של ר' מאנלוגיה לדיני הפריה מלאכותית המקובלים גם בדין תורה, מהחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), מהיקש מהפסיקה בענייני גניבת זרע ועל פי ההלכה של "דין יכיר", לפיו היה עליו להעמיד את הסובבים אותו על טעותם, אם הם סברו שהוא הסכים לאימוץ, ובכך טעו. הטענה לגבי חבותו של ע’ נסמכת גם על דוקטרינת השתק מכח מצג מחייב, שנקלטה בשיטת המשפט שלנו מהדין האנגלי. את הטענה למזונות יש לשקול גם על פי הדין האישי. על בסיס כל אלה, יש לחייב את ע’ במזונות מלאים לבנות ולא רק במזונות מינימום כפי שנפסק, שאין בהם די כדי לספק את צרכיהן של הבנות. לענין גובה הכנסתו של ע' , טענה ר' כי היא בסכום של כ-15,000 ₪ לחודש ולא 8,000 ₪ כפי שקבע בית המשפט. ר' נסמכת בטענתה זו, על תצהירו של ע' שצורף לכתב ההגנה וכן על חשבוניות בסכום של 84,135 ₪, שהועברו לר'. 24. ר' מערערת גם על כך שלא נפסקו לה מזונות ו/או פיצויים. לטענתה היא מתקשה מאד למצא עבודה חדשה לאחר שעזבה את עבודתה כאחות בבית החולים בחיפה, וסיכוייה למצוא עבודה כזו בקיבוץ צפונית לנהריה אינם גבוהים. היא מטפלת בשתי ילדותיה הקטנות ללא עזרת בן זוג, ולפיכך מוגבלת בהיקף המשרה אותה היא יכולה לקבל; לילדות יש צרכים חינוכיים מיוחדים, שעלותם גבוהה, בהיותן בעלות ליקויי למידה. 25. את טענתה למחצית הזכויות בבית מעגנת ר' בכך שאין מחלוקת כי הבית נרכש במהלכה של מערכת היחסים בין בני הזוג ותוך כדי מעורבותה המלאה בהקמתו. הבחירה בקיבוץ א' נעשתה בהשפעתה, עקב היכרותה המוקדמת עם הקיבוץ, ועל אף שע' העדיף את גוש שגב; מקום המגרש עליו נבנה הבית שונה על פי דרישתה; היא תכננה את המטבח ונכחה בעת חתימת ההסכמים עם הקיבוץ על הקמתו. את ההסבר לכך שהבית מומן על ידי ע', ואילו האימוץ - על ידה, תולה ר' בכך שהם התחלקו ביניהם בשתי המשימות שלקחו על עצמם באותה עת - האימוץ ובניית הבית - מבלי ליחס חשיבות לשאלה מי משלם עבור מה. 26. ע' מבקש לדחות את ערעורה של ר' על כך שלא נפסקו לה מזונות משקמים, שלא הוכרו זכויות שותפות בבית ועל גובה המזונות לקטינות. באשר לתביעה למזונות אשה, טען ע' שההלכה היא שהמזונות הנפסקים לידועה בציבור הם "מזונות משקמים", שנפסקו לתקופה מוגבלת של עד שנתיים או עד לסיום ההליכים בין בני הזוג, המוקדם מביניהם (ס' 18 לעיקרי הטיעון). יש לאמץ את נימוקיו של בית משפט קמא שלא לפסוק במקרה זה מזונות משקמים. באשר לתביעה לשיתוף ברכוש, טען ע’ שאין די בהוכחת חיים משותפים; על התובע שיתוף להוכיח כוונה משותפת להקנות זכויות בנכסים, זאת על ידי ראיות כמו מגורים משותפים בדירת בן הזוג, ניהול חשבונות בנק משותפים או ניהול עסקים במשותף. את פירוט טענותיו של ע' בנוגע למזונות הקטינות אביא במסגרת הדיון באותה סוגיה. אציין כאן בתמצית כי לטענת ע' חובת המזונות קיימת במסגרת דיני המשפחה המהווים דין ספציפי ואין אפשרות להוסיף להם חובות מכח דיני החוזים שהם חוק כללי. על פי דיני המשפחה, אין אדם חב במזונות ילדי הידועה בציבור שלו עת נפרד הזוג. כמו כן, טעה בית המשפט כשפרש את כוונת הצדדים לחיים משותפים כרצון להורות משותפת. דיון שיתוף ברכוש? 27. העובדה שהצדדים היו ידועים בציבור, איננה מלמדת, כשלעצמה, על שיתוף ברכוש אשר נרכש על ידי כל אחד מהם בנפרד בתקופת חייהם המשותפים, אלא יש צורך לשכנע כי כוונת הצדדים היתה לכך שיהיה שיתוף. עמדה על כך הנשיאה בייניש (בג"ץ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים, 13.12.06) ברכזה את ההלכות הנוהגות: "7.כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי "...מהעובדה בלבד, שגבר ואישה חיים ביחד בנסיבות בהן ידועים הם בציבור כבני-זוג נשואים, אין עדיין להסיק שרכוש שנרכש על-ידי כל אחד מהם בנפרד, רכוש משותף הוא" (דברי השופט בך בע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח(1) 443, 457; כן ראו: ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון, פ"ד מג(1) 431, 438; עע"מ 4614/05, 6626 מדינת ישראל נ' אבנר אורן (טרם פורסם), בפיסקה 22 לפסק-דיני). עוד נפסק כי הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לשיתוף בנכסי בן-זוגו, הוא כבד יותר מן הנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן-זוג נשוי, במיוחד כאשר אין מדובר בנכס משפחתי מובהק (דברי השופט מצא בע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא(1) 337, פיסקה 14). הכבדת הנטל על הטוען לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור, נובעת מהמשמעות שעשויה להיות להעדר הנישואין ביניהם. לעיתים, בני-זוג מקיימים חיי זוגיות משותפים ללא אקט פורמאלי של נישואין מתוך בחירה שלא למסד את הקשר הזוגי ביניהם, להבדיל ממקרים בהם העדר הנישואין נובע ממניעות להינשא זה לזו. במקרים אחרים, עשוי הדבר להעיד על ארעיות הקשר או על היותו בלתי מחייב, באופן השולל קיומה של כוונה לשיתוף רכושי. יש, אפוא, להתחשב בכל מקרה ומקרה בטיב הקשר הזוגי, בנסיבותיו ובכוונות המונחות בבסיסו, תוך בחינת האפשרויות שעמדו לפני בני-הזוג למיסוד הקשר הזוגי מחד-גיסא ומידת האפשרות של כל אחד מבני-הזוג לניתוק הקשר מאידך-גיסא. יש ליתן משקל נכבד לאוטונומית-הרצון של בני-הזוג בעיצוב הקשר הזוגי ביניהם ובקביעת ההסדר הרכושי החל על נכסיהם. זאת, בכפוף לעקרון תום-הלב המחיל על המערכת ההסכמית - המפורשת או המשתמעת - בין בני-הזוג ערכים של צדק, יושר, הגינות ושוויון (ראו: ש' ליפשיץ הידועים בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה (תשס"ה) 159-157; כן ראו והשוו: רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני ואח', פ"ד נח(2) 213, בפיסקאות 23-22 לפסק-דינו של הנשיא ברק). הנה כי כן, ההלכה לפיה, לשם הוכחת כוונה לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור נדרשות ראיות נוספות מעבר לעצם החיים המשותפים יחדיו, נובעת מהזהירות שלא לכפות על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי מקום בו בני-הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור. " 28. במקרה שלפנינו, החלו הצדדים את יחסיהם כבני זוג ב-1999. הם החלו להתגורר יחד בסמוך לתחילת יחסיהם. הם עברו להתגורר בבית בקיבוץ ב-2005 לערך. הקרע בחייהם המשותפים התגלע בשנת 2006, כאשר המשיכו להתגורר עוד כשנה יחד, אולם ישנו בחדרים נפרדים. המחלוקת היא לגבי בית מגורים אשר נבנה בתקופת החיים המשותפת של בני הזוג ובו הספיקו הצדדים להתגורר יחד כשנתיים. בהעדר הסכם מפורש בין הצדדים, יש לאמוד את רצון הצדדים ואת כוונתם מתוך התנהגותם ומתוך ראיות עובדתיות נוספות, ככל שישנן. כל אחד מהצדדים הביא ראיות המוכיחות לדבריו את טענתו בדבר כוונת השיתוף או העדרה. הקביעה כי לא היתה להם כוונה ליצור יחסי שיתוף רכושיים, היא קביעה עובדתית של בית משפט קמא, אשר שמע מספר לא קטן של עדים, והתרשם מהם ומבני הזוג ישירות. בית המשפט לערעורים לא ייטה להתערב בקביעות עובדתיות, אלא אם נפלה בהן טעות הגיונית ברורה או אם לא נשקלו כל הראיות, או לא ניתן משקל מספיק לראיה בעלת משקל (ראו, בין היתר ע"א 2254/09 צ.נ בניני איכות בנתניה נ' עו"ד גונן קסטנבאום, 3.1.11 , עא 989/03 א' חטר-ישי - משרד עורכי דין נ' יעקב חיננזון, פ"ד נט (4) 796, ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי , פ"ד נב(2) 582). גם בחינה של הראיות על ידי ערכאת הערעור, איננה מטה, לדעתי, את הכף לגירסה הסותרת את קביעתו של בית משפט קמא: כנגד הטענה לכוונת שיתוף מעידות העובדות כי הבית רשום על שמו על ע' בלבד. אם היתה כוונה שהבית יהיה משותף, לא היתה סיבה מדוע לא יירשם הבית, לאחר שבני הזוג מנהלים את יחסיהם מזה כשש שנים, גם על שם האשה. יש לזכור, כי דווקא בני זוג שיחסיהם לא קיבלו מעמד רשמי, נראה כי ייטו לשמור על זכויותיהם הרכושיות שאינן מובנות ממילא, במיוחד בנכס כה עיקרי כמו בית המגורים; ע' שילם את התשלום הראשון עבור הבית (לטענתו, מכסף שקיבל מהוריו), הוא המשיך וממשיך לשאת לבדו בתשלומי המשכנתא, שלקח על שמו, והוא זה שחתום על החוזה עם הקיבוץ; העדר חשבונות בנק משותפים של בני הזוג, מעיד אף הוא על הפרדה ברכושם. לכך יש להוסיף את העובדה שדירתה של ר', שנרכשה במהלך החיים המשותפים (אם כי ככל הנראה כדירה חליפית לדירה אחרת אותה מכרה לצורך מימון הליכי האימוץ), נרשמה על שמה בלבד; על אף שלר' היו, ככל הנראה, חשבונות חסכון כמו קרן השתלמות, היא לא פתחה אותן לצורך רכישת הבית ועל כל פנים לא הובאה ראיה להשתתפות כספית כלשהי ברכישת הבית או למצער ברכישת מתקנים חדשים בו. מנגד אמנם עומדות, לכאורה, העובדות, שר' וע' החליטו כזוג לעזוב את חיפה ולעבור להתגורר יחד בקיבוץ על גבול הצפון ושר' היתה מעורבת בבניית הבית (כפי שעולה מעדותה שלא נסתרה, וראו סעיפים 43 ו 116-124 לתצהיר העדות הראשי של ר' לפני בית המשפט קמא). מעורבות זו התבטאה לאורך כל שלבי הבניה, החל מבקשתה לבנותו דווקא בקיבוץ א', בו עבדה בעבר כאחות, המשך בנוכחותה בעת חתימת הסכם הבניה, השפעתה על בחירת המגרש הספציפי, מעורבותה בתכנון המטבח לבית וכלה בהתייצבות במגרש בעת בניית הבית. אולם מנגד, ניתן גם לסבור כי שני נתונים אלו, ההחלטה לעבור לקיבוץ והתמיכה בבניית הבית, אינם אלא ראיה ליחסים טובים בלבד בין בני זוג, כאשר כל אחד תומך בשני ובהחלטותיו ועוזר לו בבניית הבית, שככל שהם ימשיכו להיות בני זוג, ישרת את שניהם. העובדה שחלק גדול של התשלום עבור הבית מומן בכספי משכנתא המשולמת מההכנסה השוטפת של ע' ולא מהון קיים של אחד מבני הזוג, עשויה להראות על שותפות במאמץ הכלכלי, שהרי תשלומי המשכנתא מטבעם מצמצמים את האמצעים הפנויים העומדים לרשות בני הזוג לצרכיהם השוטפים. אולם, מנגד טענה ר' כי ע' הגיע ארצה ללא כל רכוש, במעמד של פושט רגל, שנתמך על ידה בשנים הראשונות לקשר. לפיכך, העובדה שנטל משכנתא, איננה מעידה על רצון לשתף את ר' בבית. 29. על פי הפסיקה, ככל שהמחלוקת היא לגבי דירת מגורים, כמות הראיות הנדרשת להוכחת השיתוף קטנה יותר, כיוון שהנכס הוא משפחתי מובהק, והגבולות בין המשאבים בנכס מעין זה, מיטשטשים. זאת אף אם עיקר המעמסה ברכישת הנכס היתה על אחד מבני הזוג (ראו ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, 690 (1994) ; ע"א 5598/04 נניקשוילי נ' נניקשוילי, פ"ד מט(5) 163; ע"א 1918/92 פרבר נ' פרבר, פ"ד מח(4) 540 (1994); ע"א 324/80 גדסי נ' גדסי, פ"ד לו(2) 645, 649)). הלכות אלו, שניתנו לגבי נכסים שנרכשו על ידי מי מבני הזוג קודם לתחילת היחסים, יפות מכח קל וחומר גם לנסיבות הנוכחיות בהן נבנה הבית במהלך יחסי הזוגיות. כבר נאמר כי נטל ההוכחה לגבי כוונת השיתוף בנכסים בין ידועים בציבור, מחייבת רף ראיות גבוה יותר מזה המוטל על בני זוג נשואים. מנגד, מדובר בבית מגורי הזוג שנבנה בתקופת חייהם המשותפת, לגביהם נפסק כי רף הראיות לגביו נמוך יותר מזה הנדרש לנכסים אחרים. 30. לעמדתי, על אף ההלכה בדבר "בית המגורים" והראיות שעומדות לטובת ר', לא טעה בית משפט קמא כאשר, לאחר ששקל את כל הראיות שעמדו לפניו, הגיע למסקנה שהיתה התנהלות רכושית נפרדת של בני הזוג. אחזור ואזכיר: הם לא החזיקו בחשבונות בנק משותפים, הדירות, הבתים ואף כלי הרכב נרשמו על שם כל אחד בנפרד והמקורות הכספיים לבניית הבית באו ממקורותיו של ע’ בלבד. זאת ועוד: לא מצאתי במכלול הראיות והעדויות שהובאו לפני בית המשפט טענה שעניין השיתוף בבית הנבנה עלה והוסכם, ולו בהסכם שבעל פה, באיזה שהוא שלב של הקמתו. גם תקופת המגורים המשותפת בבית קצרה מכדי ליצור הסכמה משתמעת, במהלך החיים המשותפים, לשיתוף בבית. לפיכך מוצע לעמיתותי לדחות את הערעור של ר' לעניין דחיית תביעתה לשיתוף בבית. מזונות או פיצויים משקמים לאשה 31. שני הצדדים הם יהודים שלא נישאו זה לזו. לפיכך, בהתאם לסעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט- 1959 (להלן "חוק המזונות") אין חובה על ע' מכוח הדין האישי לשאת במזונותיה של ר'. יחסים של ידועים בציבור מאופינים בהסכמה המשתמעת מהם כי לכל אחד מבני הזוג שמורה הזכות לנתק את הקשר בכל רגע נתון. שלא כמו בנישואין, ניתוק הקשר במקרה של ידועים בציבור הוא מיידי. אפשרות זו לניתוק מיידי של הקשר עלולה לגרום אי צדק ופגיעה בבן הזוג, שנסמך כלכלית על בן הזוג האחר במהלך יחסיהם. הצורך בהגנה על החלש במערכת היחסים וההכרה בחשיבותו של "עקרון ההסתמכות", מצדיקים מתן "מזונות משקמים" כאשר ישנו צד חלש כלכלית, שהסתמך על בן זוגו (ראו פרשת ורסאנו וכן רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(2) 213. וראו גם שחר ליפשיץ, הידועים בציבור בראי התאוריה האזרחית של דיני המשפחה, 171 (להלן - "ליפשיץ"). לטעמו של ליפשיץ, ההצדקות למזונות משקמים אינן צריכות להתבסס על הרטוריקה של הסכם מכללא אלא על אינטרסים חוץ חוזיים, ובמיוחד על אינטרס ההסתמכות. על בית המשפט להתמקד באופן התנהלות היחסים בפועל, משך החיים המשותפים, קיומם של ילדים, הפסדים ורווחים שנגרמו ליכולת ההשתכרות של בני הזוג עקב ניתוק הקשר וכד' . 32. לאחר שבדקתי את נימוקיו של בית משפט קמא, שלא לפסוק פיצויים משקמים, נוספים על ההטבה במגורים מהם נהנו ר' והבנות, מוצע לעמיתותי להרכב שלא להתערב בקביעתו של השופט קמא, שלא לפסוק פיצויים נוספים על הסכומים שנפסקו לר': ר' יצאה, אמנם, מהקשר הזוגי כשהיא במצב כלכלי נחות: היא הוציאה כ-160,000 ₪ על האימוץ. הבית אינו שלה על אף שגם היא השקיעה מזמנה בתכנונו ובפיקוח בעת הבניה. היא תישא בכל הסכום העודף על זה שע' חוייב בו כמזונות, והיא מטופלת בשתי ילדות קטנות, בעלות ליקויי למידה ללא עזרה של בן זוג. מנגד, מסקנתו של בית משפט קמא, שאין לפסוק פיצויים משקמים התבססה על הנסיבות המצטברות, לפיהן לר' יש הכנסה שהוערכה על ידה בכ-4,500 ₪ לחודש, שהיא בעלת כושר להשתכר הרבה יותר (במקצועה כאחות), שיש לה רכוש, על הזמן שחלף מאז הפירוד, על היקף הקשר ומשכו וכן היקף התשלומים שנעשו בעבר. דגש מיוחד הושם על העובדה כי ר' נשארה להתגורר בבית, מבלי שהיא חוייבה בתשלום שכר דירה במשך למעלה משלש שנים, בכל התקופה שעד למתן פסק הדין ואף לאחר פסק הדין פסק בית משפט קמא כי ר' תשלם רק 1,000 ₪ לחודש, שככל הנראה הוא סכום שאיננו משקף דמי שכירות ראויים. יש להדגיש כי אם נקבל את טענתו של ר' כי דמי השכירות הם למצער 3000 ₪ לחודש, הרי יצאה ר' נשכרת בסכום של כ-72,000 ₪ נוספים. לפיכך, קביעתו של בית המשפט קמא איננה חורגת מפסיקה בה הוענקו פיצויים או מזונות משקמים במקרים דומים שצוטטה בהרחבה בפסק הדין של בית משפט קמא (וראו למשל תמ"ש (ת"א) 47680/08 פ.א נ' ק.פ מיום 5.4.09 , תמ"ש (חי)12818-08-11 ר.ד נ' ח.ר מיום 18.12.11, תמ"ש (ת"א) 35922 ו.ד נ' א.י מיום 8.2.07 שגם בו נקבע כי הפיצוים המשקמים ינתנו כתמורת השימוש בבית בן הזוג בו המשיכה בת הזוג להתגורר, מיום הפרידה ועד 3 חודשים לאחר מתן פסק הדין. כל פסקי הדין פורסמו בנבו). לפיכך מוצע כי הערעור בכל הנוגע למזונות אשה או למזונות משקמים - יידחה. מזונות הקטינות 31. אקדים ואביא דעתי, שיש לחייב את ע' במזונות הקטינות על פי עקרונות המבוססים על יחסים חוזיים, על הסתמכות האשה והקטינות ועל עקרונות של "תום לב" וטובת הילד. להלן הנמקתי למסקנה שהבאתי לעיל. 32 האם יש על ע' חובת מזונות לקטינות על פי חוק המזונות: השופט קמא סבר, שאין על הידוע בציבור חובה על פי חוק המזונות לשלם מזונות לקטינות. מקובלת עלי פסיקתו של בית משפט קמא בעניין זה ולהלן נימוקי: סעיף 3 לחוק המזונות קובע באשר למזונות קטינים, כדלקמן: 3.(א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה. (ב) אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה. כיוון שבמקרה זה שני בני הזוג הם יהודים, הדין האישי החל הוא הדין העברי. על פיו, אין בן הזוג חייב במזונות ילדי בת זוגו שאינה נשואה לו. מכאן שסעיף קטן (א) אינו חל על המקרה שלפנינו. 33. יש על כן להמשיך ולבחון אם ישנה חובת מזונות מכח סעיף 3(ב)) לחוק המזונות דהיינו שקמה חבות כלפי "ילדיו של בן זוגו". לצורך יצירת קשר זה צריכים להתקיים יחדיו שני תנאים: הראשון הוא שהילדים הם בנותיה של בת הזוג, והשני היא שבת הזוג היא אכן בת זוג לצורך חוק זה. התנאי הראשון אכן מתקיים. הילדות אומצו כחוק על ידי ר' ולפיכך על פי סעיף 1 לחוק המזונות הן בנותיה. מנגד, על פי הפרשנות שניתנה למונח "בת זוג" בפסיקה, התנאי השני איננו מתקיים: ראשית, לגבי התקופה הנדונה, ר' הפסיקה להיות "בת זוג" של ע'. שנית, חוק המזונות איננו כולל את הידועה בציבור (ראו רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני פ"ד נח(2) 213 (2003), שבו נידונה השאלה אם יש חבות מזונות בנישואין אזרחיים. הנשיא ברק פסק כי לגבי ידועים בציבור חובת המזונות איננה מכח חוק המזונות אלא מכוח עקרונות חוזיים - פסקאות 10-20 לפסק הדין, ראו גם המ' (ת"א) 4359/82 פלונית ואח' נ' פלוני; המ (ת"א) 2296/84 שאול כתב נ' ג'וליט מזרחי פ"מ תשמ"ה(3); בתמ"ש 10681/98 פלונים נ' אלמוני תק-מש 2000(3), 244, אילת בלכר- פריגת ודפנה הקר, "הורים או זרים, מעמדם המשפטי המצוי והרצוי של בני זוג של הורים" משפטים מ' (תש"ע) 5 , 38, להלן - "בלכר-פריגת והקר"; אמנון בן דרור, הידועה בציבור- נישואין ללא נישואין, 79). פרשנות מרחיבה שהפסיקה פרשה את המונח "בן זוג" ככולל ידוע בציבור, סוייגה לחוקים על פיהם מוענקות הטבות סוציאליות או פיצויים כמו פקודת הנזיקין ולא לעניינים המתייחסים לסטאטוס (ע"א 2000/97 ניקול לינדורן נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, 19.12.1999 שם נקבע כי הרחבת הביטוי, כך שיכלול גם ידוע בציבור, נועדה לדיני נזיקין). על כל פנים, פסק הדין בעניין 8256/99, קבע כי המסלול לחיוב במזונות הידועה בציבור יהיה שלא על פי חוק המזונות. יש להוסיף לכאן, כי נעשה נסיון בדיון בהצעת חוק המזונות להוסיף את הידועה בציבור כזכאית למזונות מבן זוגה, אך נסיון זה נדחה (עו"ד אמנון בן דרור - הידועה בציבור - נישואין ללא נישואין - עמ' 79, הערה מס' 2) מכל האמור לעיל עולה כי סוג הקשר בין ע' לקטינות אינו מהסוג המקנה להן זכות למזונות מכח חוק המזונות. מזונות מכח דיני החוזים 34. השופט קמא סבר שיש לחייב את ע' במזונות על פי קונסטרוקציה חוזית, לפיה התנהלותו של ע' גרמה להסתמכותה של ר' ובמיוחד הקטינות, בכל הנוגע לכלכלת הקטינות כל עוד הן קטינות. השופט קמא העדיף לבסס את ההתחייבות על מערכת יחסים חוזית ולא על דיני הנזיקין. זאת, הן מכיוון שמזונות הנם במהותם התחייבות חוזית והן משום שסעד השבת המצב לקדמותו שהוא המרכזי בדיני הנזיקין, מתאים פחות מסעד הקיום (ראו ס' 76 לפסק הדין קמא). 35. לטענתו של ע', חרג בית המשפט קמא מהוראות החוק ובכך פסק בניגוד להוראות סעיפים 2 ו- 20 לחוק יסוד השפיטה, שכן הרכיב קונסטרוקציה מן הדין האזרחי על דיני המשפחה. על פי חוק המזונות, אדם חב במזונות רק עבור ילדו הביולוגי או המאומץ. על פי הפסיקה, גם במונח "אבהות אזרחית" הכוונה היא לאבהות הביולוגית. מכיוון שע' איננו האב הטבעי או המאמץ, ומכיוון שנפרד מהידועה בציבור, אין דין הכופה עליו חובת מזונות לילדי הידועה בציבור ממנה נפרד. העדר החיוב בחוק מהווה הסדר שלילי ואיננו לאקונה. הוסיף ע' וטען שחוק המזונות הוא חוק ספציפי ולפיכך גובר על הוראות חוק כללי ולא ניתן לפסוק מזונות מכח חוקי החוזים. 36. דעתי היא שאין לקבל טענות אלו של ע': על פי הפסיקה, אין דיני המשפחה ממצים את כל מכלול היחסים המשפטיים בין בני משפחה, על אחת כמה וכמה בין שאינם בני משפחה. דרך המלך בכל הנוגע לעניני מזונות, ובעיקר כאשר המשפחה היא "משפחה שמרנית" - הורים ביולוגיים וילדים ביולוגיים - היא אכן הדרך המוגדרת בחוק המזונות, אך חוק המזונות אינו שולל אפשרות של שימוש בדיני החוזים הכלליים, במקרים בהם אין דיני המשפחה נותנים מענה דרוש, בעיקר ל"משפחות לא שמרניות". עמד על כך הנשיא ברק ברע"א 8256/99 - פלונית נ' פלוני ואח' . פ"ד נח(2), 213 ,עמ' 228-229, בכותבו: "... אין מניעה עקרונית מלבחון את שאלת המזונות על פי דיני החוזים, וזאת מבלי להכריע בשאלת הסטטוס. מכיוון שכך, עלינו לבחור באחת משתי זויות הראיה עליהן עמדתי. הנכריע ערעור זה בדרך הסטטוס או בדרך ההסכם? דעתי הינה כי ראוי הוא שנלך בדרך החוזה" (ראו גם ע"א 449/79 סלמה נ' סלמה, 18.2.80, להלן "פרשת סלמה"). דברי הנשיא ברק נאמרו אמנם לגבי מזונות הידועה בציבור אולם אין כל סיבה שלא ללמוד מהם גם בפסיקה לגבי מזונות הילדים. הדין הישראלי מכיר, אם כך, באפשרות לפסוק על פי עילות או הסדרים מדיני החוזים, גם כאשר אנו עוסקים ביחסים בתוך התא המשפחתי. חוזה, ובכללו חוזה למזונות או לתמיכה, יכול להעשות בעל פה, בכתב או בכל דרך אחרת, כאמור בסעיף 23 לחוק החוזים ואף על פי התנהגות הצדדים. 37. את הקונסטרוקציה החוזית מבסס השופט קמא על מספר נימוקים: היקש מהפסיקה בעניין הפריה מלאכותית: השופט קמא מקיש מפסק הדין בתמ"ש 10681/98 פלונים נ' אלמוני תק-מש 2000(3), 244, עמ' 253, שדן בילד שנולד מהפריה מלאכותית בזרע של תורם זר, לבני זוג שחיו יחדיו כידועים בציבור. בפסק הדין קובעת השופטת נילי מימון שסקרה חקיקה ופסיקה בארה"ב ובאנגליה, כי אין מניעה לפנות לדין הכללי על מנת שטובת הקטין תוגשם, בין שהדין הכללי הנו הדין העברי ובין שהוא הדין האנגלוסקסי. בנסיבות המיוחדות של אותו מקרה, כאשר האשה לא רצתה שהגבר יהיה בעל זכויות (אפוטרופוס, כינוי כאב, התייחסות כאל אב) של אב לילד, לא נפסקו לילד מזונות. 38. לגבי היקש מטענת גניבת זרע. השופט מצטט את בית המשפט העליון (ע"א 5464/93 פייר נ' פייר פ"ד מח(3),857 בעמ' 861) שקבע, כי גבר המקיים יחסי מין עם אשה, בין בעקבות פיתוי ובין בלעדיו, אחראי לתוצאות מעשיו. מכאן מסיק השופט קמא כי אם מעשה של רגע יוצר מחויבות זו, על אחת כמה וכמה הרתמות של חודשים, אבחונים, נסיעות וכתיבת מכתבים, יוצרת "כר משען לתוצאות המסברות". 39. "אבהות אזרחית": בנוסף מתבסס השופט קמא על דעתו של הפרופ' קורינאלדי בספרו דיני ירושה, צוואות ירושות ועזבונות, הוצאה לאור של לשכת עורכי הדין 2008, בעמ' 269 ואילך, לפיו הפסיקה האזרחית, להבדיל מפסיקת בתי הדין הרבניים, הקימה מעמד של אבהות אזרחית כלפי הנולד מהזרעה מלאכותית, וזאת על פי פסק דין סלמה, בו נדונה תביעה למזונות של בת להורים שהתגרשו, ואשר נולדה, במהלך הנישואין, בהפריה מלאכותית בזרעו של תורם זר. בית המשפט העליון קבע שם כי משהוכח שההפריה נעשתה בהסכמת הבעל, הוא חייב במזונות הבת. אותה הסכמה, לעמדת קורינלדי, אין בה כדי ליצור מעמד סטטוטורי אך די בה כדי ליצור חובת מזונות. 40. לדעתי, ההיקש לענייננו מההלכה בדבר מזונות הנולד מהפריה מלאכותית מזרע של תורם זר בהסכמת בן הזוג, הוא נכון. אימוץ ילדים והולדת ילד מתרומת זרע דומים במספר מאפינים חשובים: בשני המקרים מצטרפים הילדים לתא הזוגי במהלך קיומו, בניגוד למצב בו בן הזוג אחד מביא את ילדיו מיחסים קודמים אל תוך מערכת יחסים זוגית חדשה. בשני המקרים צרוף הילדים לחיים הזוגיים נעשה במידה רבה של שיתוף פעולה והסכמה בין בני הזוג. בחלק מהליכי האימוץ, כמו בהפריה מתורם זר, צרוף הילדים נעשה בגיל צעיר מאד, עוד לפני שהתקשרו נפשית להורים אחרים. מאפיין משותף נוסף הוא העדרם של הורים ביולוגים אחרים "המתחרים" עם ההורה המאמץ או בן זוגו על התפקיד ההורי. 41. ההלכה ההולכת ומצטיירת היא שבהפריה מלאכותית בהסכמת הבעל, האב יישא במזונות הילד (וראו ע"א 449/79 סלמה נ' סלמה, פ"ד לד (2) 779 שם נקבע, כי משהסכים הבעל להפריה מלאכותית של אשתו בזרע תורם חייב הוא במזונות הילד "כתוצאה מהסכמתו", הסכמה הנדרשת מכך שהוא איננו אביו הטבעי של הילד. באשר לילד שנולד ללא הסכמת הבעל או תוך כדי "גניבת זרע", ראו סקירה והצעות לפתרונות במאמרו של פנחס שיפמן "הורה בעל כורחו - מצג שווא לגבי שימוש באמצעי מניעה" משפטים יח תשמ"ט, אולם לא מצאתי פסיקה מקומית בנושא זה). לטעמי, ההסכמה להכניס את הילד אל תוך המסגרת המשפחתית, כאשר אחד מבני הזוג מאמץ אותו והשני מסכים לכך, יוצרת התחייבות חוזית הן כלפי הילד והן כלפי המאמץ לפיה הוא ימלא חובות של הורה כלפי הילד, לרבות חובת מזונות. התחייבות זו מעוגנת אף בנימוקים של "טובת הילד" וחובת "תום הלב". טובת הילד מחייבת כי החלטה לאימוץ וההסכמה כי הילד המאומץ, יוכנס למסגרת המשפחתית, תיהיה החלטה ליחסים של קבע ושל הענקה כהורה. הסכמה לאימוץ על ידי בן זוג ולהבאת הילד אל תוך המערכת המשפחתית, חייבת להיות אף היא בעלת אופי של קבע ושל נטילת אחריות וחובות הוריות. אפנה בעניין זה לדבריו של השופט גלעדי בפסק דינו, כערכאה ראשונה בעניין סלמה (וראו תיק מא 139/978) דברים שאושרו בפסק הדין בערעור: "משהסכים הנתבע להפריה מלאכותית של אשתו, הוא הסכים שיצטרף אדם נוסף למשפחתו, הוא גם ידע שלעולם לא יידע מי היה התורם האלמוני של הזרע לאותה הפריה. הסכמה זו של הנתבע יש לראותה ככוללת התחייבות מכללא לפרנס את אותו קטין או קטינה שיוולד כתוצאה מאותה הפריה. כל מסקנה אחרת תביא לתוצאה שהדעת וההגיון אינם סובלים אותה. אותו קטין שיוולד כתוצאה מהפריה מלאכותית לא יכול לדעת מזרעו של מי נולד ואת בעל אמו אינו יכול לתבוע. קטין כזה יפול למעמסה על החברה. על כן ברור לדעתי, שכאשר אדם מסכים שאשתו תופרה בהפריה מלאכותית, הוא מסכים ומתחייב מכללא הן כלפי אשתו והן לטובת הילד שיוולד לפרנס ולזון את הקטין שיוולד כתוצאה מאותה הפריה. המסקנה היא שתביעת התובעת מס' 2 (הילדה) למזונותיה, יכולה להתבסס גם על התחייבות מפורשת או מכללא של הנתבע". 42. דעתי היא שהכנסת הילד בהסכמה אל תוך המערכת הזוגית גם של ידועים בציבור, מביאה לתוצאה שווה כמו הבאתו לזוג נשוי. אותו רציו יפעל בשני המקרים: ההתחייבות כלפי הילד וכלפי בן הזוג, לשאת בצורכי הילד בשיתוף עם בן הזוג. יהיה הבדל בין זוג נשוי לבין זוג החי במודל של "ידועים בציבור" במובן זה שבנישואין יקל יותר להניח כי בן הזוג הסכים לכך שהילד יוכנס למערכת הזוגית כאשר שני הצדדים נושאים בחובות הורים כלפיו. במערכת של ידועים בציבור, נבחן גם פרמטרים נוספים, כמו כוונה להמשכיות ולהתמדה ביחסים. לפני השופטת נילי מימון, בפסק דינה בתמ"ש תמ"ש 10681/98 פלונים נ' אלמוני מיום 19/9/2000, נדון מקרה שבו אשה ילדה תינוקת בהפריה מלאכותית בהסכמת בן זוגה, הידוע בציבור. האשה תבעה מזונות לילדה. באותו עניין תביעתה נדחתה בשל כך שהאשה לא הסכימה לאפשר לבן זוגה לקשור עם הילד קשרים של הורה ולו גם כאפוטרופוס. השופטת מימון כתבה לענייננו, כשהיא מתייחסת להבדל בין מערכת נישואין למערכת של ידועים בציבור: "נראה כי כן כי קיימת אבחנה בין מעמדו של ילד שנולד לאישה נשואה מהפריה מלאכותית של תורם זר בהתיחס לבעלה של אמו, לבין ילד שנולד לידועה בציבור מהפריה מלאכותית של תורם זר בהתיחס למעמדו כלפי הידוע בציבור של אמו. משמדובר בילד שנולד לידועה בציבור יש לבחון במשנה בוחן האם קיימת התחייבות מצד הידוע בציבור כלפי הילד ומהן גדריה. לעומתם ילד שנולד לאישה נשואה שאז הכלל, ההנחה, שיש התחייבות מצד הבעל שייחשב כילדו. 43. התחייבויות חוזיות, אינן נעשות בהכרח בכתב. אמנם היום נדרשת הסכמת שני בני הזוג להפריה מלאכותית וכן הצהרת בן הזוג כי הילד יחשב לבנו, כולל לעניני ירושה ומזונות (ראו ס' 23א' לחוזר המנהל הכללי של משרד הבריאות מס 20/07 מיום 8.11.07) אך בדרישה מנהלית זו אין בכדי ליצור "דרישת כתב" להסכמה להפריה, ואין בן הזוג פטור מהתחיבותו רק כיוון שהתרשלו רשויות הבריאות ולא החתימו אותו על התחיבות זו. 44. אוסיף, מעל לנדרש, שכאשר בן זוג מסכים להכניס אל תוך המערכת הזוגית ילד שייאומץ על ידי בת זוגו, יש לראותו כמתחייב הן כלפי האשה מטעמים חוזיים, לרבות הסתמכות, והן כלפי הילד מטעמים חוזיים ואחרים (חוזה לטובת צד שלישי כשהצד השלישי הוא הילד, עקרונות של טובת הילד ועקרון "תום לב"). מכאן, כך סבורה אני, שאפילו האשה תוותר על המזונות לילד, רשאי הילד לדרוש אותם בזכות עצמו. וחזרה לעניינננו 45. הצדדים לא ערכו הסכם בכתב באשר לחובותיהם כלפי הילדות שאימצו, אולם ניתן ללמוד על הסכמותיהם מהתנהלותם. השופט קמא קבע כי הראיות משכנעות שע' תרם תרומה מלאה להליכי האימוץ בארץ ובחו"ל, הן בפן הרגשי והן הכלכלי. את קביעתו זו מבסס השופט קמא, בין היתר, על עדויותיהן של רות זקס, סמדר ידגר שניהלה סדנה להורים מאמצים בה השתתפו בני הזוג, דבורה צידון ממכון פילת בו נערכה אבחנה לזוג ואף ר' ר', אימו של ע', שהעידה על יחסה של כל משפחתה לילדות כבנות ונכדות. פסק הדין מצטט בהרחבה עדויות אלו המעידות על השתתפותו של ע' בהליכי ההכנה לאימוץ ועל התייחסותו אל הילדות כאב עם הגעתן ולאורך התקופה עד לפירוד. מסקנת השופט מעדויות אלו היא כי אין מדובר בצופה מן הצד אלא לכל הפחות (ההדגשה במקור- ש.ש) בבן זוג תומך, מלוה, אשר התנהגותו משדרת יכולת להסתמך עליו כאב. בנושא זה, מציין השופט, מעדיף הוא את גרסתה של ר' על זו של ע'. השופט מציין אמנם כי לא בכל מקרה ניתן יהיה להקים קונסטרוקציה חוזית, אך זהו מקרה מיוחד עקב העובדה שהקטינות חוו תלישות בעבר על ידי מסירתן לאימוץ, ולכן גם שיקולי צדק מצדיקים הקמת קונסטרוקציה זו. 46. לטענת ע' טעה בית המשפט בפירוש שנתן לרצון הצדדים בהסכם שהיה ביניהם, בכך שראה בו הסכמה לחיוב במזונות הבנות לעת פרידה. כוונת הצדדים בחייהם המשותפים היתה לחיים משותפים אך לא להורות משותפת. לבית המשפט אין סמכות לשים עצמו במקום רצונם החופשי של בני הזוג ולפסוק "משיקולי צדק" בניגוד לרצונם. 47. קביעותיו של השופט בענין זה הן קביעות עובדתיות המבוססות על התרשמותו של השופט מהצדדים ומהעדים. כידוע, אין בית המשפט נוטה להתערב בקביעות עובדתיות ובמיוחד לא כאלו המבוססות על התרשמות השופט שראה את הצדדים. מבחינת העדויות והראיות עולה כי על אף העליות והמורדות ביחסי בני הזוג, התנהלותם בשבע השנים בהן חיו יחד מצביעה על רמה גבוהה של מחויבות זה לזו: ראיה לכך היא החלטתם לעזוב את מקום מגוריהם בעיר חיפה, ולהתיישב בקיבוץ. את שאלת ההסתמכות של ר' יש לבחון במועד קבלת ההחלטה לאמץ את הקטינות. אמנם בתחילת יחסיהם היא ביקשה לאמץ ואילו הוא סרב, אולם אין בכך כדי להראות שהוא לא הסכים בהמשך, הן משום ששינה דעתו והן משום שרצה לשמור על המערכת הזוגית, שהיא איימה לפרקה, אם לא יסכים לאימוץ. לא הובאה כל ראיה, פרט לטענתו שלו, שלא התקבלה, לפיה הוסכם כי הילדות יהיו אך ורק "שלה". על מידת ההסתמכות של ר' על כך שע' ימלא את תפקיד האב ניתן ללמוד מהתשובה לשאלה, האם היתה מאמצת את הקטינות גם ללא שיתוף הפעולה מצידו. בעדותה מיום מה 3/10/10 (ע' 30 לפרוטוקול) לפני השופט סילמן, ענתה לשאלה אם היתה מוכנה לאמץ לבדה: "בכנות, לא יודעת. מול הרצון שלי לממש את ההורות שלי היה לי גם פחד גדול לעשות את זה לבד". לדעתי, ר' שכנעה כי היא לא היתה מאמצת את דווקא זוג תאומות ודווקא במועד זה, אלמלא שראתה את ע' כשותף מלא באימוץ. ע' היה שותף מלא להבאתן של הקטינות אל התא המשפחתי, החל מהפניה לרשויות האימוץ בארץ כאשר הציג עצמו כמאמץ יחד עם ר'. כאמור הוא אף נרשם כאביהן של הבנות בתעודת הלידה שהוצאה להן באוקראינה ושתרגומה לעברית צורף לכתב התביעה. בפסק הדין בבית המשפט באוקראינה, שתרגומו לעברית צורף אף הוא לכתב הערעור של ר' (ע' 94 לנספחי הערעור) נכתב כי ר' : "בבקשתה היא ציינה כי היא רווקה אך מנהלת משק בית משותף עם חבר אמיד מבחינה כלכלית ועצמאי". עוד ניתן ללמוד על הסכמתו לשמש כאב, מאמץ בפועל, ממכתבו של ע' לעו"ד בולדו, מפניות שכתב באינטרנט - באלו הציג עצמו כאב מאמץ וכשותף מלא לאימוץ - ביחסה של המשפחה לילדות, כילדות מאומצות על ידי בני הזוג, ובעיקר בהתנהלותו כאב מאמץ מסור לכל דבר ועניין (והשופט קמא עמד על כך בניתוח הראיות בפסק דינו). לא היה בהתנהלותו של ע' כל רמז לכך שהילדות נשארות, בשל האימוץ הפורמאלי על שם האשה, רק ילדות שלה, כאשר הוא נשאר כמי שנמצא במערכת זו של הורות, על תנאי. הטענה של ר' להגדלת המזונות לילדות נסמכת על כך, שע' הוא אביהן בפועל של הילדות, גם אם לא אימצן רשמית. ע’ התכוון מלכתחילה לאמץ את הבנות ואף התחייב להשלים את ההליכים. ככל הנראה המשבר ביניהם, קטע את ההשלמה הטבעית של הליך האימוץ. כן התבססה ר' על התנהלותו של ע' והמשפחות לאחר שחזרו ארצה. הוריו והוריה קיבלו אותם בנמל התעופה; עם חזרתם, אמו שהתה אצלה שבועיים על מנת לעזור\; הם ערכו מסיבת בריתה באולם בהשתתפות חברים ומשפחה של שני הצדדים. הורי שני הצדדים נשאו ברכות. היה צריך לגייר קודם את הקטינות ואז נדרשו להעביר לחינוך דתי והם עשו זאת. הם היו משפחה למופת. ר' קילח אותן והלביש אותן מדי יום. הוא נעלם מחיי הילדות. הן כבנות חמש. טוענת כי דרש לחדש את הקשר רק אם הן תוותרנה על כל טענותיהן הכלכליות. 48. לגירסתי ע' היה מודע היטב לכך שהוא ימלא תפקיד האב המאמץ לבנות. אולם אפילו אם הוא לא סבר כך, ובעניין זה אין אני מקבלת את גירסתו, הרי כלפי הסביבה והילדות הוא יצר מצג מלא שהוא אכן האב המאמץ בפועל. לענין זה אומרת גבריאלה שלו: ". . יכול אדם למצוא את עצמו קשור בחוזה חרף העדר כוונה מצדו, אם ניתן להסיק באורח סביר מדבריו או מהתנהגותו גמירת דעת להתקשר עם הצד השני בחוזה" (גבריאלה שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, דין - הוצאה לאור בע"מ, מהדורת תשס"ה - 2005, עמ' 174). יצירת חבות כתוצאה מהתנהלות כאב לאחר האימוץ - הסתמכות והעיקרון של "טובת הילד": 49. לענין "אבהות פסיכולוגית" כמטילה זכויות וחובות:. השופט קמא מסתמך על דיון בנושא בתמ"ש(ת"א)50330/04 מ.נ נ' מ.ו תק-מש 2011(1) שבו היתה הפניה לפסיקה בארה"ב. הן באותו מקרה והן פסקי הדין האמריקאים שצוטטו, עסקו בזכויותיו של בן זוגה לשעבר של האם, לשמור על קשרים עם ילדה לאחר פרידת בן הזוג. בית המשפט הכיר בזכויות בן הזוג לשעבר לקשר זה בהתבסס על עקרון טובת הילד ועל קשרי אב-בן שנוצרו בין הילד לבן זוגה של אימו בתקופת החיים המשותפים. מכאן מסיק השופט קמא כי אם עקרון טובת הילד מקים זכות לאב, קל וחומר שמכוחו ניתן להטיל עליו גם חובה. 50. לביסוס הקביעה של הסתמכות הקטינות, מסתמך השופט על מאמרן של בלכר-פריגת והקר המצטטות מחקרים המלמדים כי ככל שהילד צעיר יותר בעת הכרות בן הזוג עם הורהו, וככל שתקופת החיים המשותפים ארוכה יותר, גדל הסיכוי לתפיסת תפקיד הורי על ידי בן הזוג. העובדה שבאותם מחקרים מדובר באימוץ ממש, אינה צריכה, לדעת השופט קמא, להפריע להסיק קיומו של קשר זה גם כאן. במקרה הנוכחי היו הבנות בגיל צעיר ביותר בעת ההיכרות עם בן הזוג ויותר מכך, הן חוו נטישה קודמת. דבר זה מעמיד אותן בבחינת "גולגולת דקה" בחיפושן אחר "קרקע יציבה להלך עליה". מכאן מסיק השופט קמא כי כחוזק ההסתמכות- כך חוזק הקונסטרוקציה והתוצאה הטבעית מהסתמכות זו הנה חובת לכלכל את הקטינות. 51. לטענת ע', נמשך הקשר בינו לקטינות שנתיים בלבד שמהלכן היו בני הזוג מסוכסכים תקופה ארוכה ולכן לא נוצר כל קשר הורי חיובי המשמעותי לקטינות. 52. נראה כי עיקרון ההסתמכות של הקטינים על התנהלותו של בן הזוג לאחר האימוץ, איננה יוצרת עילה על פי דיני ההסתמכות, אלא אם נצרף לכאן את עיקרון "טובת הילד". העקרון של טובת הילד מהווה עקרון מפתח בפתרון סוגיות בדיני המשפחה (ראו ע"א 2266/93 פלוני (קטין) נ' פלוני פד מ"ט (1) 221, להלן "פרשת פלוני (קטין")) עקרון זה תקף הן כאשר נדרשת הכרעה בסכסוך בין ההורים, והן כאשר ההכרעה היא בזכויות הילד עצמו. כדברי הנשיא שמגר ב פרשת פלוני (קטין): "יש שזכויות הילד יעמדו על רגליהן שלהן, והילד יופיע במערכת לא רק כשיקול שיש לקחת בחשבון בעת פתרון סכסוך בין ההורים, אלא כצד מלא לסכסוך, שאת זכויותיו יש לאזן כנגד זכויות הצדדים האחרים לסכסוך." בנידוננו הילד אומץ בהסכמת בן הזוג; הבאת ילד אל המערכת הזוגית, התנהלות כאב לאורך תקופה משמעותית והפסקת קשר מיטיב זה, פוגעת בילד באופן קשה. "טובת הילד" מחייבת אם כן כי בנסיבות מעין אלו, יקומו לבן הזוג חובות על פי עקרונות של "טובת הילד" הסתמכות הילד על המשכיות ו"תום הלב", שלא ניתן יהיה להפסיק התנהלות זו, למצער בעניין המזונות, אותם ניתן לכפות. גובה המזונות 53. ר' הגישה את ערעורה על סכום המזונות שנפסקו לה. לטענתה הם נמוכים מדי ויש לקבען "ככל אב בישראל (ולא בחיוב מופחת)". מנגד טען ע', לחילופין לטענתו שאין לחייבו בכל חיוב כלכלי שהוא כלפי הבנות, כי יש להפחית את המזונות שנפסקו למינימום. לדעת השופט קמא, חובת בן הזוג במזונות הקטינות צריכה להיות ביחס ישר להיקף זכויותיו. כפי שידוע בציבור שאינו זוכה בדבר לעת פרידה, אינו חייב במזונות בת זוגו אלא לכל היותר בפיצויי שיקום, וכפי שבני משפחה אחרים חייבים, על פי סעיפים 4 ו-5 לחוק המזונות, רק בחיוב מינימאלי לבני משפחתם האחרים כיוון שאינם נהנים מזכויות כלפיהם, כך גם במקרה זה. כיוון שלע' אין זכויות בעניין הקטינות, צריכים המזונות להיות במינימום הנדרש. בהתאם לגישה זו, פסק בית משפט קמא 1,200 ₪ כמזונות חודשיים ועוד 250 ₪ דמי מדור לחודש, לכל אחת מהילדות. 54. אינני סבורה שיש להתערב בגובה המזונות או לאורך תקופה לגביה נפסקו. מסכימה אני עם השופט קמא, שיש לתת משקל מסויים לכך שלע' אין ככל הנראה (למצער בשלב זה של נתק) זכויות מלאות של הורה או הורה מאמץ כלפי הקטינות, או שזכויות אלו מצומצמות ביותר. אמנם הוא זה, שאינו חפץ לעת עתה בזכויות אלו, אולם עדיין מעמדו בסקלה של סוגי "הורות" נמוך מאב ביאולוגי ואפילו של אב מאמץ. כאמור, פסיקתו של בית משפט קמא נעזרה במאמרן, שאוזכר לעיל, של בלכר-פריגת והקר, בו סקרו הכותבות את הדין הקיים בכל הנוגע לזכויות וחובות בני זוגם של הורים ביחס לילדי בני הזוג והציעו מודל שיסייע הן למחוקק והן לבית המשפט להתמודד עם המגוון והמורכבות של מערכות היחסים הקיימים כיום. לדבריהן, החוק הישראלי כעקרון, מכיר בהורות ביולוגית ובאימוץ כדרכים היחידות ליצירת יחסי הורות סטטוטורית (זאת בניגוד לגישות המכירות גם ב"הורות אפקטיבית" כדרך ליצירת הורות כזו). עקרון נוסף בדין הישראלי הוא "עקרון הבלעדיות", זה המקנה להורים שורה של זכויות, ובצידן שורה של חובות, שאינן מוענקות או מוטלות על אף גורם אחר. בלעדיות זו מונעת מכל גורם אחר, קרוב ככל שיהיה לילדים, לדרוש לעצמו זכויות אלו (שם, ע' 12). המחברות מציינות שני מכשולים המקשים של הגדרת זכויות וחובות בן הזוג. הראשון הוא החשש מפגיעה אפשרית ביחסי הילד עם ההורה האחר והחלשת הבלעדיות של אותו הורה והשני הוא ריבוי הוריאציות של הקשרים האפשריים בין הילד ובין בן זוגו של הורהו. המחברות מציעות להסדיר את היחסים בין הילד לבן זוגו של הורהו במסגרת שלשה מסלולים אפשריים: המסלול האחד הוא של הורות מלאה, השני של זרות מוחלטת (שאינה מקנה כל זכויות או חובות), והשלישי, שהוא דרך ביניים המטילה על בן הזוג הזר, שאינו הורה, חלק מהחובות ההוריות ובצידן גם חלק מהזכויות. ניתן להשתמש בגישה זו ליצירת סרגל לאורכו נפרשות מגוון האפשריות של יחסים בין הילד לבין בן זוגו של הורהו. בקצהו האחד של הסרגל ניצב ההורה הסטטוטורי (מכח הורות ביולוגית או אימוץ) ו בקצהו השני עומד הגורם הזר לחלוטין, זה שאין לו כל חובות או זכויות ביחס לילד. בין שני קצוות אלו, ניצב בן הזוג שאמנם הוא זר לילד מבחינה סטטוטורית, אך קונה לעצמו שורה של חובות וזכויות.מתוקף יחסיו עם בן זוגו ההורה או מכח יחסיו עם ילדו של בן הזוג. מקור הזכויות יכול שיהיה בחקיקה (כדוגמת חוק המזונות), מתוקף דיני החוזים או אף דיני הנזיקין. בלכר-פריגת והקר מציעות בנוסף לבחון את החובות והזכויות של בן הזוג על שני צירים. האחד הוא ציר הפגיעה האפשרית ביחסים בין הילד להורהו הטבעי האחר, והשני הוא מערכת היחסים בין הילד ובין בן הזוג. על מערכת צירים זו מציעות הכותבות מספר פרמטרים לבחינה; קיומים של מגורים משותפים, גיל הילד בעת תחילת היחסים בין בני הזוג (בהנחה שככל שגיל הילד בעת תחילת הקשר נמוך יותר, כך גדל הקשר בינו לבין בן זוגו של הורהו), משך הקשר, תדירות הקשר בין הילד לבין הורהו האחר (זה שאינו המשמורן), מידת התמיכה של ההורה שאינו משמורן בילד והמידה והאופן של מילוי תפקיד הורי על ידי בן הזוג של ההורה (שם בעמ' 28). בהמשך, דנות המחברות בישום המודל המוצע על התחומים המשפטיים השונים; אימוץ, אפוטרופסות, ירושה, פלילים, נזיקין, וזה הרלוונטי למקרה הנוכחי, מזונות הילדים. מקרה מיוחד במודל המוצע הוא זה שבו נולד הילד אל תוכה של מערכת יחסים זוגית קיימת, וזאת מבלי שלבן הזוג נוצר מעמד סטטוטורי של אב. כך במקרה של ידועים בציבור כאשר בת הזוג יולדת ילד מהפריה מלאכותית מתורם זר, או כמו במקרה הנוכחי בו בת הזוג מאמצת ילד מבלי שבן זוגה יאמץ גם הוא. למצב זה השלכה על חלק מהפרמטרים שמציעות בלכר-פריגת והקר. כאן נעלם החשש מפגיעה בבלעדיות ההורית המהווה אחד המחסומים להענקת זכויות וחובות לגורמים הזרים בסביבתו של הילד. ההכרות בין הילד לבן הזוג היא מגיל הלידה או קרוב אליו, ולא קיים הורה קודם אחר אליו יכול הילד להתייחס. בנוסף לפרמטר המתייחס למידת מעורבותו של בן הזוג בחיי הילד, אוסיף כאן גם את הפרמטר של מעורבות בן הזוג בהבאת הילד לתוך מערכת החיים הזוגית. מעורבות זו יכולה לנוע מהתנגדות נחרצת, עבור להסכמה פאסיבית ועד לשיתוף פעולה מלא ואף יצירת מצג של הורה בפועל. ככלל, ככל שמעורבות זו גבוהה יותר, ינוע מעמדו של בן הזוג על הציר ששרטטנו מכיוון מעמדו של הזר המוחלט לכיוון מעמדו של ההורה הסטטוטורי. בלכר-פריגת והקר מצדדות בגישה השומרת על יחודו של מעמד ההורה הסטטוטורי. גישה זו מחייבת קיומו של מרווח ביטחון בין קצה הסקאלה, בה ממוקם ההורה, לבין המקום אליו יכול להגיע בן הזוג בהתקיים הפרמטרים המצוינים. מרווח ביטחון זה נובע בעיקר מהרצון שלא לפגוע בעקרון יחוד ההורים. משתמע מכך שכאשר אין בנמצא הורים ביולוגים, ניתן לצמצם עד למינימום מרווח זה ולקרב מאד את מעמדו של של בן הזוג לזה של הורה, על אף שלא מוענק לו מעמד סטטוטורי. 55. בנידוננו, בחינת היחסים בין ע' לקטינות והצבתם במודל המוצע, שמקובל עלי, מציגה מערכת יחסים הקרובה מאד ליחסי הורות מלאים: אין בנמצא הורים ביולוגים, שזכויותיהם וחובותיהם היחודיות עלולות להפגע. ההכרות בין ע' לקטינות החלה מגיל צעיר ביותר, והן לא הכירו הורה אחר קודם לכן. מערכת היחסים ביניהם היתה דומה מאד למערכת שבין אב לבנותיו. הן קראו לו "אבא", הוא הציגן כ"בנותיו", והוריו התייחסו אליהם כנכדותיהן. עוד יש להציב לכאן את העובדה שע' לא גילה התנגדות לאימוץ. ניתנה הסכמתו המלאה להבאתן של הקטינות אל המערכת הזוגית, והוא היה שותף להבאתן ארצה ונטל חלק בכל ההליכים שקדמו לאימוץ על מנת לאפשר אותו. מנגד, עומדת תקופת החיים המשותפת שהיתה קצרה יחסית, כשנתיים, בהן הבנות היו חלק מהמשפחה, כאשר אין עוררין כי בשנה האחרונה היו היחסים בין בני הזוג מעורערים. לכך יש להוסיף את ההפרדה הרכושית עליה שמרו והימנעותו של ע' מאימוץ בפועל של הקטינות. כל אלו מעידים על רצון להימנע מהתחייבות ארוכת טווח. בנסיבות שתארתי, נראה לי כי הדרך בה בחר השופט קמא ללכת, פסיקת מזונות הכרחיים בשיעור מוקטן במעט מאלו הנהוגים, הוא איזון נכון, ואינו מצדיק התערבותנו כערכאת ערעור. 56. בפסק דינו של בית משפט קמא, הושמט חיוב של ע' לשאת במחצית הוצאות חינוך חריגות. אני מוצאת שיש לחייב את ר' לשאת במחצית הוצאות אלו, ומוצע לקובען מראש, על מנת שלא להרבות התדיינות, ולהעמידן על סכום כולל של 300 ₪ לחודש לשתי הבנות יחדיו, החל ממועד פסק דינו של בית משפט קמא (השופט קמא קבע כי ר' לא תחזיר את ההפרש של המזונות הזמניים, ולפיכך אך צודק הוא לפסוק כי התוספת בגין הוצאות חינוך חריגות יהיה מיום פסק דינו של בית משפט קמא). בהצעת סכום זה, נלקח בחשבון חיובו של ע' במזונות מופחתים ומנגד, שלילדות יש ליקויי למידה או קשיים אחרים בלימודים, המצריכים עזרה בלימודיהן. 57. כאשר, במקרים בהם לא חל הדין האישי, בית המשפט דן במזונות הילדים על פי סעיפים 3(ב) ו 7 לחוק המזונות, נהוג לקבוע את חלקם של בני הזוג במזונות, לפי יחסי ההכנסה שלהם. אין לפסול גישה זו גם שעה שהמזונות נפסקים לא מכח החוק אלא מכח הסכם. עם זאת, כיוון ששני הצדדים כאן לא טענו זאת, ולפיכך לא נדונה כלל השאלה, יש לראותם כמי שהסכימו מלכתחילה, שאם יהיה חיוב במזונות, הוא יהיה כנהוג בין הורים יהודים לגבי ילדיהם. פינוי הבית גובה שכר הדירה 58. בפסק דינו של השופט קמא נקבע כי לר' אין זכויות בבית שבקיבוץ א' וכי עליה לסלק ידה מן הבית תוך 60 יום מיום מתן פסק הדין (הווה אומר עד ל 25.6.11). ביום 12.7.11 נתן השופט החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע של הוראת סילוק היד בארבעה חודשים נוספים ופסק כי אם ערעורה של ר' בכל הנוגע לזכויותיה בבית ידחה, יהיה זכאי עידן לתבוע תשלום שכר דירה בסך 1000 ₪ לחודש, החל מהמועד הקבוע לפינוי בפסק הדין. על החלטה זו ערער ע' (עמ"ש 50614-09-11) ומבקש לבטל את עיכוב הביצוע, לבטל את ההחלטה על גובה שכר הדירה שנעשתה על דרך האומדנה ולחייבה בדמי שימוש ראויים, בהוצאות שנאלץ לשלם, כולל ארנונה, דמי ועד וכד'). הוא ביקש להוסיף ראיה בערעור לגבי גובה שכר הדירה. לדעתי, אין להעתר לבקשה להביא ראיות נוספות: ראיה זו ניתן היה להביאה במהלך שמיעת הראיות. קבלתה בעת הטיעון בערעור, היתה מחייבת להתיר גם לר' להביא ראיותיה בעניין זה, ואינני סבורה שמן הראוי הוא כי ערכאת הערעור תשמע ראיות לעניין זה. מה גם שדעתי היא שיש לראות בקביעה כי עד לפינוי ישולמו דמי שכירות מופחתים של 1,000 ₪ לחודש, בנסיבות, כחלק מפיצויי השיקום לר'. מנגד, יש להורות כי מדמי המזונות יופחתו לתקופה עד לפינוי דמי המדור (בסכום כולל של 500 ₪) וכי עם המועד למתן לפינוי על פי פסק דין זה, ככל שר' לא תפנה את הבית במועד שנקבע, יהיו דמי השכירות, כפי שדרש אותם ע' - סכום בש"ח השווח ל-1,000$ לפי שער יציג בעת התשלום. 59. בנוסף, יהיה על ר' לשלם את הארנונה עבור כל תקופה מגוריה בבית בשיעור של 60% (40% יישא בהם ע' עקב מגורי הבנות בבית), החל מיום הגשת התביעה המקורית, בינואר 2008. אם סכומים אלו שולמו על ידי ע', ניתן יהיה לקזז חוב זה מחוב המזונות. 60. ר' טענה שעיכוב הביצוע מוצדק עקב מצבן הנפשי והלימודי של הקטינות וכן כיוון שע' ממשיך בסירובו לשלם את מזונות הקטינות. בענין זה ננקטו הליכי הוצאה לפועל וחובו המצטבר של ע', נכון ל-15.5.11 הגיע ל-106,447 ₪. ר' הוסיפה שניסיונותיה למצוא בית חלופי בסביבה, לא צלחו. 61. משהצעתי לדחות את ערעורה של ר' בכל הקשור לזכויותיה בבית, הגיעה העת כי תמומש החלטת בית המשפט להסגת ידה מהבית. לפיכך, לו עמדתי תשמע, מוצע כי מועד הפינוי ייקבע ליום 15/7/12, מועד שבו הילדות כבר סיימו את שנת הלימודים, והמאפשר לר' להתארגן למעבר. יש לעמדתי לדחות את בקשת ר' להתנות את הפינוי בתשלום המזונות. על ר' לגבות את חובה, ככל שע' אינו משלם בהליכי הוצל"פ. 62. מוצע, בהתחשב במסקנותי, שדחה את רוב טענות שני הצדדים, שלא לפסוק למי מהם הוצאות ושכ"ט עו"ד. לסיכום 63. לו דעתי תשמע, יש להורות כדלקמן: הערעורים יידחו למעט שינויים כדלקמן בפסק הדין של בית משפט קמא: א. הבית יפונה עד ליום 15/7/12. ב. ר' תשא בהוצאות הארנונה למשך כל התקופה בה התגוררה בבית, בניכוי שיעור של 40% שהוא בגין מגוריהן של הבנות יחד עמה. ג. מדמי המזונות, החל ממועד פסק הדין קמא, יופחתו דמי המדור בסכום כולל של 500 ₪ לחודש. עם פינוי הבית, יחזרו דמי המדור ויתווספו למזונות. ג. ע' יחוייב גם במחצית עלות הוצאות חינוך חריגות בסכום של 300 ₪ לחודש עבור שתי הבנות. ד. ככל שהבית לא יפונה עד ליום 15/7/12 תחוייב ר' בדמי שכירות ראויים של 1,000$ לחודש, ואין בכך כדי למנוע מע' לבצע את פסק הדין על ידי פינויה של ר'. ה. בהתחשב בתוצאות, יישא כל צד בהוצאותיו. ש. שטמר, שופטת[אב"ד] השופטת י' וילנר אני מסכימה לאמור בפסק דינה המלומד והמקיף של חברתי כב' האב"ד השופטת ש. שטמר. כב' השופטת שטמר התבססה על מספר נימוקים מדוע יש לחייב את ע' במזונות הקטינות. הנימוקים מקובלים עלי למעט הנימוק שפורט בפרק הדן ב"יצירת חבות כתוצאה מהתנהלות כאב לאחר האימוץ - הסתמכות ועיקרון של "טובת הילד" החל מסעיף 49 לפסק דינה של השופטת שטמר. לטעמי, חיוב ע' במזונות הקטינות מכוח עיקרון "טובת הילד" אינו נקי מספקות ואותיר את הדיון בסוגיה זו בצריך עיון, שכן די בכל יתר הנימוקים שפורטו בהרחבה על ידי כב' השופטת שטמר כדי להוליך לתוצאה אליה הגיעה, לפיה יש לחייב את ע' במזונות הקטינות. י. וילנר, שופטת השופטת ר' למלשטריך-לטר אני מסכימה לפסק דינה של כב' אב"ד, השופטת ש' שטמר. ר. למשטרייך-לטר, שופטת לפיכך אנו קובעות כמפורט בפסק דינה של השופטת שטמר, וכדלקמן: א. הבית יפונה עד ליום 15/7/12. ב. ר' תשא בהוצאות הארנונה למשך כל התקופה בה התגוררה בבית, בניכוי שיעור של 40% בגין מגוריהן של הבנות יחד עמה. ג. מדמי המזונות, החל ממועד פסק הדין קמא, יופחתו דמי המדור בסכום כולל של 500 ₪ לחודש. עם פינוי הבית, יחזרו דמי המדור ויתווספו למזונות. ג. ע' יחוייב גם במחצית עלות הוצאות חינוך חריגות בסכום של 300 ₪ לחודש עבור שתי הבנות. ד. ככל שהבית לא יפונה עד ליום 15/7/12 תחוייב ר' בדמי שכירות ראויים של 1,000$ לחודש, ואין בכך כדי למנוע מע' לבצע את פסק הדין על ידי פינויה של ר'. ה. בהתחשב בתוצאות, יישא כל צד בהוצאותיו. קטיניםאימוץ