1. בבית-הדין האזורי התבררה תביעתה של המשיבה נגד המערערת לתשלום פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, תשלום דמי הודעה מוקדמת ופיצויים על הפרת חוזה עבודה. 2. המערערת העסיקה את המשיבה מיום 2.4.1980 ועד לפיטוריה ביום 16.3.1986. לטענת המשיבה, בחודש ינואר 1986 היא הביעה את רצונה לפרוש מעבודתה ולקבל פיצויי פיטורים, וזאת על רקע של נסיבות אישיות הקשורות בפרישתו של מנכ"ל המערערת (רמון קירשנר) וסגנו (יקי בן מנחם). המערערת סירבה לבקשה והוציאה את המשיבה לחופשה בתשלום עד לפיטוריה. המערערת טענה כי המשיבה, אשר עבדה בתפקיד מרכזי אצלה, התכוונה לעבור לעבוד בחברה מתחרה, ולהעביר אליה לקוחות וסודות עסקיים. בנסיבות אלה לא יכלה המערערת להתנגד להתפטרותה של המשיבה ללא תשלום פיצויי פיטורים, ואלם לנוכח הסכנה של מעילה באימון מצד המשיבה וחבלה בעבודת המערערת, נאלצה המערערת בלית ברירה לפאר את המשיבה. בנסיבות אלה, טוענת המערערת, היא היתה רשאית לפטר את המשיבה בתוך שלילת פיצויי פיטורים וכל התביעות האחרות הנתבעות על ידה. 3. בית-הדין קמא בפסק-דין מנומק ומפורט, דחה את גרסת המערערת, ופסק למשיבה פיצויי פיטורים בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ופיצויים על הפרת חוזה עבודה. על פסיקה זו הוגש הערעור שלפנינו. 4. בהודעת הערעור מעלה בא-כוח המערערת טענות עיקריות אלה: א) המשיבה פוטרה בתום לב, בשל מצב בלתי נסבל שנוצר על ידה שלא בתום לב, ובשל נאמנותה לחברה מתחרה. עקב זאת, פיטורי המשיבה היו מעין פיטורים מאולצים בדין התפטרות, ללא זכות לפיצויי פיטורים, כשם שישנה התפטרות בדין פיטורים. בנסיבות אלה, היה מקום לשלול מהמשיבה פיצויי פיטורים, הן על-פי הוראות חוק פיצויי פיטורים והן בשל הפרת חובת תום הלב והנאמנות מצד המשיבה; ב) לא היה מקום להטיל על המערערת תשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים; ג) לא היה מקום להטיל על המערערת פיצויים בגין הפרת חוזה. בא-כוח המשיבה ביקש לדחות את הערעור, ותמך בפסק-הדין של בית-הדין קמא על כל נימוקיו. פיטורי המשיבה וזכותה לפיצויי פיטורים 5. אין מחלוקת על כך שהמשיבה פוטרה מעבודתה על-פי החלטת מועצת המנהלים של המערערת מיום 9.3.1986 (נ/2), ובהתאם להודעתו של המשנה למנכ"ל המערערת מיום 16.3.1986 (ת/7), שכותרתה "הפסקת עבודתך בחברה" ושבה נאמר כדלקמן: "הוסמכתי על-ידי מועצת המנהלים של החברה להודיעך כדלהלן: - לאור התנהגותך בעבודה בחודשים האחרונים, ומאחר שכתוצאה מכך נגרמים נזקים חמורים לחברה, ולאחר הדברים שהשמעת לאחרונה בקשר לתפקודך ולחוסר התועלת בעבודתך, נאלצה מועצת המנהלים של החברה לקבל החלטה להפסיק את עבודתך בחברה, וזאת על מנת למנוע נזקים נוספים אשר את עצמך הודעת במפורש כי ייגרמו לחברה במידה שתמשיכי לעבוד בה. כמובן שבנסיבות אלה אינך זכאית לפיצויי פיטורים. הודעה זו נכנסת לתוקפה החל מהיום. נא לפנות למשרדנו לשם קבלת יתרת זכויותייך". בית-הדין קמא נתח בפירוט את הראיות שהובאו בפניו בסוגית פיטוריה של המשיבה (פסקאות 6 עד 12 של פסק-הדין), והגיע למסקנות עובדתיות שונות, וביניהן: א) המשיבה הביעה את רצונה לפרוש מעבודתה אצל המערערת בתנאי שתקבל פיצויי פיטורים; ב) המשנה למנכ"ל המערערת (מיור כספי) שאף לפטר את המשיבה עוד לפני שנודע על פרישתו של המנכ"ל הקודם של המערערת (רמו קירשנר); ג) המשיבה לא גרמה למערערת נזקים ולא העבירה סודות לחברת רמון. בא-כוח המערערת ביקש כי נתערב בקביעותיו העובדתיות של בית-הדין קמא בסוגיית פיטוריה של המשיבה. הלכה ידועה היא כי אנו - כערכאת ערעור - איננו מתערבים בקביעות עובדתיות של בית-הדין קמא אלא אם נפלה בהן טעות בולטת וחמורה. עיינו בחומר הראיות שבתיק בית הדין קמא, ולא מצאנו כי יש מקום לשינוי קביעותיו העובדתיות של בית-הדין בנושא פיטורי המשיבה. 6. עיקר טיעונו המשפטי של בא-כוח המערערת בפנינו הוא כי הבעת רצונה של המשיבה לפרוש מעבודתה בתנאי שתקבל פיצויי פיטורים, ואם לא יינתנו לה פיצויי פיטורים היא תישאר בעבודתה ובתפקידה המרכזי והרגיש אצל המערערת - היא הצהרה למראית עין, שלא בתום לב. הצהרה זו נועדה להביא לכך שהמערערת תפטר אותה בלית ברירה בשל נאמנותה המוצהרת לחברת נסיעות מתחרה. בנסיבות אלה, ביקש מאתנו בא-כוח המערערת, כי נבחן את הרקע לפיטורי המשיבה ונקבע כי היו מעין "פיטורים מאולצים בדין התפטרות" ללא זכות לפיצויי פיטורים, כשם שישנה "התפטרות בדין פיטורים". כל זאת, משום שהזדהותה של המשיבה עם עסק המתחרה במערערת יצרה במישרין מצב בלתי נסבל להמשך עבודתה אצל המערערת, שבו אין לדרוש מהמערערת להמשיך ולהעסיק את המשיבה (על משקל התפטרות מחמת נסיבות "שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו", כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים). את טיעונו המשפטי בסוגיה זו השעין בא-כוח המערערת על שניים: על הוראות סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים; ועל הפרת חובת התנהגות בתום לב על-פי חובה שבחוק. 7. פיצויי פיטורים המשולמים על-פי חוק פיצויי פיטורים אינם תשלום מכוח חוזה, ואינם בגדר תשלום "חסד" שמשלם מעביד לעובדו המפוטר, אלא הם בגדר "זכות" אשר נקבעה בחוק, במקרה של פיטורים (ראה דב"ע מב/18 - 3 [1], בע' 99). זכות זו קיימת לגבי כל עובד מפוטר, אלא אם נשללה בחוק (לדוגמה: סעיף 15 לחוק פיצויי פיטורים; סעיף 39(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970), או על-פי החוק (לדוגמה: הסעיפים 14, 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים). כעיקרון, מוענקת הזכות לפיצויי פיטורים, כשמה, לעובד שפוטר מעבודתו. אולם חוק פיצויי פיטורים הרחיב זכות זו אף לשאיריו של עובד שנפטר, וכן - בנסיבות מסוימות - אף לעבוד מתפטר, בקבעו שבאותן נסיבות נוצרת הזכות לפיצויי פיטורים "כאילו" העובד פוטר או ש"רואים" לעניין פיצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים (סעיפים 5, 6, 7, 8, 9, 11 ו-11א לחוק פיצוייפיטורים). מכאן הביטוי השגור "מתפטר בדין מפוטר", שאינו מופיע בצורתו זאת בחוק, אף נגזר מכותרת השוליים של סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, והבא לבטא "התפטרות מוסכמת" שפיצויי פיטורים בצידה, "פיטורים מוסכמים" שבצידם זכות סטוטורית לפיצויי פיטורים או "התפטרות בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים" (ראה דב"ע לח/87 - 3 [2], בע' 70; דב"ע לט/52 - 3 [3], בע' 75; ראה גם סעיף 43(ב) לחוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט-1949, וסעיף 16 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970). לביטוי "מתפטר בדין מפוטר" יש, איפוא, תוצאות משפטיות הנובעות מהסכם בין מעביד לעובד או מחוק פיצויי פיטורים עצמו. השאלה היא אם ניתן - מבחינה משפטית - לתת תוכן משפטי אף לביטוי "מפוטר בדין מתפטר" כטענתו של בא-כוח המערערת. תוצאות אקט של פיטורים יכולות להיות במישור ההסכמי ובמישור החוק. בהקשר לדיון לפנינו אין מדובר בתוצאות הסכמיות, באשר לא מדובר בהסכם בין המערערת למשיבה על כך שפיטוריה ייחשבו כהתפטרות שאינה מזכה בפיצויי פיטורים. נותרה, איפוא, השאלה אם ניתן, על-פי החוק, לתת תוכן משפטי לביטוי "מפוטר בדין מתפטר". 8. התשובה לשאלה זו היא בשלילה. חוק פיצויי פיטורים יצר מסגרת מוגדרת של הזכות לפיצויי פיטורים ושלילתה או דרכי שלילתה. הדרך לשלילת פיצויי פיטורים בענייננו היא אחת בלבד - והיא במסגרת הסעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים (ראה דב"ע מב/18 - 3 [1] הנ"ל, בע' 99). חוק פיצויי פיטורים העניק לבית-הדין סמכות לצקת תוכן להוראות החוק ולהכריע בחילוקי דעות הנוגעים להענקת פיצויי פיטורים, לשלילתם או להפחתתם, על-פי החוק, אך לא לשלילתם מעבר להוראות החוק, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. כשם שאין בית-דין זה מוסמך לקבוע עילת התפטרות שאינה קיימת בחוק פיצויי פיטורים או על פיו, כעילה שעל פיה יראו את ההתפטרות כפיטורים לעניין חוק פיצויי פיטורים, כך אין הוא מוסמך לשלול או להפחית פיצויי פיטורים אלא במסגרת הסעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים. הביטוי "מפוטר בדין מתפטר", אליבא דבא-כוח המערערת, כוונתו היא לשלילת פיצויי פיטורים לעובד מפוטר בנסיבות מסוימות, ואולם שלילה זו יכולה להיעשות, כאמור, בחוק פיצויי פיטורים או על-פיו בלבד. 9. יש, איפוא, לבחון באיזו מידה ניתן לשלול או להפחית את פיצויי הפיטורים למשיבה במסגרת חוק פיצויי פיטורים, דהיינו - בהעדר הסכם קיבוצי החל על הצדדים - על פי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים. סעיף זה מעניק לבית-הדין לעבודה סמכות לקבוע שפיטורי עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים, ובדונו בעניין זה יונחה בית-הדין "על פי הכללים שבהסכם קיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים (למהות ההנחייה בהקשר זה, ראה דב"ע לה/176 - 3 [4], בע' 400). המאפיין את הכללים שב"תקנון העבודה" שעל-פיו מונחה בית-הדין לפי סעיף 17 הנ"ל הוא הפרת משמעת ו"עבירות" של עובד, אשר בעקבותיהן מפוטר העובד. המסגרת זו הציג לעצמו בית-הדין קמא את השאלה שאותה יבחן, והגיע למסקנה כי לא היה מקום לשלול מהמשיבה פיצויי פיטורים מלאים. במסקנתו כפי שהיא מפורטת בניתוח הראיות, הביא בית-הדין בחשבון את נסיבות העניין ואת הרקע שלו, והגיע למסקנתו כפי שהגיע. עיינו בראיות שהיו בפני בית-הדין קמא בסוגיה זו ובדקנו את מסקנתו, ולא מצאנו כי יש מקום להתערבותנו במסקנות בית-הדין קמא בנושא זה. 10. עוד טען בא-כוח המערערת כי ההוראה בדבר קיום בתום לב של חיוב הנובע מחוזה או מהחוק (סעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, להלן - חוק החוזים), יוצרת חובה שהפרתה צריכה לשקול בשלילתם או בהפחתתם של פיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים. לשון אחר: לטענת בא-כוח המערערת, עם חקיקת חוק החוזים יש בפנינו מקור משפטי נוסף המאפשר שלילת פיצויי פיטורים או הפחתתם, כאשר העובד לא קיים בתום לב חיוב החל עליו. הגיונה של טענה זו הוא כי היא תעלה ככל המסתבר, לא רק כאשר בית-הדין בשלילת פיצויי פיטורים במסגרת סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, אלא גם כאשר מתעוררת השאלה במקום עבודה אשר חל בו הסכם קיבוצי כאמור בסעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים. בכתב ההגנה של המערערת בבית-הדין קמא לא הועלתה טענה זו במפורש, ונטען רק כי המערערת היתה זכאית לשלול את פיצויי הפיטורים למשיבה. הוא הדין אף בסיכומי המערערת בבית-הדין קמא. ואולם, לא מצאנו לנכון למנוע העלאת טענה זו בהליך הערעור שלפנינו מן הטעם שהטענה היא בגדר פרשנות משפטית במסגרת התביעה שנדונה בבית-הדין קמא (ראה ע"א 271/75 [5]). אין חולק על כך שחוזה עבודה יש לקיים בתום לב (ראה מ' גולדברג [13], תום לב משפט העבודה). בא-כוח המערערת נסמך על פסק-הדין בבג"צ 59/80 [6], בע' 838, שבו נקבע כי לעיתים התוצאה הנובעת מאי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים היא בשלילת "פיצויים" או אכיפה מהצד המפר. מכאן לומד בא-כוח המערערת כי ניתן לשלול "פיצויי פיטורים" כאחת התוצאות של אי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים. מבלי להיכנס לשאלה העובדתית האם אכן פעלה המשיבה בחוסר תום לב בניגוד לסעיף 39 האמור, נעיר תחילה כי בבג"צ 59/80 [6] הנ"ל מדובר בפיצויים על הפרת חוזה, כעולה מקריאת הפסק בשלמותו, ולא בפיצויי פיטורים. ואולם - וזה העיקר - עלינו לתת את הדעת למעמד המיוחד של חוקי העבודה בצד דיני החוזים וההוראות הכלליות של החוק. בשים לב לכך, התשובה לטענה זו של בא-כוח המערערת מצויה בדב"ע מב/18 - 3 [1] הנ"ל, שבו כבר קבע בית-דין זה כי "פיצויי פיטורים והלכות חוזים, כולל 'תרופות' על הפרת חוזה, פועלים במישורים שונים, להשגת מטרות שונות ומכוח מקורות דין שונים" (בע' 99). הוסיף בית-הדין וקבע באותו דיון כי כשם שהזכות לפיצויי פיטורים אינה זכות חוזית באשר מקורה אינו חוזה, כך "גם שלילת הזכות אינה בידי המעביד מכוח חוזה, אלא בראש ובראשונה בידי משפט העבודה האוטונומי, ובכפוף לכך בידי בית-הדין לעבודה, בהיותו מונחה על-ידי משפט העבודה האוטונומי - הסכם קיבוצי (סעיף 17 לחוק)" (בע' 99). תשובה זו יפה בעינינו גם בנושא שלפנינו, כשם שהיא יפה אף לתחומים נוספים של משפט העבודה, כפי שתיאר בית-דין זה בדב"ע לח/59 - 3 [7], בע' 38: "השאלה הראשונה מחייבת מודעות לתחום שבה היא נדונה בערעור זה - משפט העבודה וליתר דיוק - משפט העבודה המסדיר ומשפט העבודה הקיבוצי, וכל כך למה? משום שאם תשיב על השאלה תוך התעלמות מהמיוחד בשני אלה, תהיה כאותו אדם שמנסה לקבוע משקלו של גוף במטרים או אורכה של דרך בקילוגרמים. לא פעם התריע כבר בית-דין זה על התעלמות מהמיוחד במשפט העבודה, עת באים לפסוק בסוגיה שלה היבט מיוחד בשדה זה של המשפט (דב"ע לו/5 - 4 [8] בע' 16; דב"ע לח/6 - 4 [9], בע' 288). ומהו המיוחד לענייננו בשדה זה של המשפט? המיוחד הוא בכך שחופש ההתקשרות החוזית על כל הנגזר ממנו ושתי המסכתות של משפט העבודה - משפט העבודה המגן ומשפט העבודה הקיבוצי - הם תרתי דסתרי; משפט העבודה המגן ומשפט העבודה הקיבוצי, כל כולו של שני אלה היא הגבלת חופש החוזה, ובמידה רבה - תחליף לחוזה האינדיבידואלי, תשתוך בשני אלה מושגים וכלי עזר - עניינים או דיוניים - השאולים מהמשפט הכללי ומדיני חוזים ללא התחשבות במיוחד, תקבל את אשר יקבל כל הנוטע שתיל בקרקע ובסביבה שלכתחילה אינן מיועדות לו". 11. אשר על כן אנו דוחים את הערעור ככל שהוא מתייחס לנושא חיוב המערערת בתשלום פיצויי פיטורים למשיבה. פיצויי הלנה 12. בית-הדין קמא חייב את המערערת לשלם למשיבה פיצויי פיטורים ותוספת לפיצויי הפיטורים בצירוף פיצויי הלנה מלאים לאחר שלא היה בידו "לקבוע כי מבחינה אוביקטיבית ניטשה מחלוקת של ממש בדבר עצם החוב" (פסקה 14 לפסק-הדין). בא-כוח המערערת טען לפנינו כי אי-תשלום פיצויי הפיטורים למשיבה נבע ממחלוקת של ממש על הזכאות לפיצויי פיטורים, ומטעות כנה שנבעה מייעוץ משפטי שלווה את המערערת. 13. אכן, המחלוקת בעניין הזכאות לפיצויי פיטורים צריך שתהיה אוביקטיבית, וההכרעה בה היא על-פי דעתו של בית-הדין שדן בעניין (דב"ע לה/4 - 2 [10] בע' 330). כמו כן, יש וניתן לראות בחילוקי דעות שביסודם שוני בפירוש החוק "טעות כנה", אך טעות זו מסתיימת משיכול הנתבע, על-פי עצה משפטית, לעמוד על טעותו (דב"ע לט/44 - 3 [11], בע' 106), כפי שבמקרה דנן הוסבה תשומת לב המערערת לעניין פיצויי ההלנה (ת/8 ו-ת/9). ואולם, במקרה שלפנינו שקלנו והגענו למסקנה, לאור כל הנסיבות שהיו, ולמרות דחיית ערעורה של המערערת בעניין תשלום פיצויי פיטורים למשיבה, כי היתה מצד המערערת טעות כנה באי-תשלום פיצויי הפיטורים למשיבה, בכך שהיתה מחלוקת משפטית בסוגיה שטרם נדונה בפירוט והוכרעה בבית-הדין לעבודה. עקב זאת אנו מחליטים להפחית את פיצויי ההלנה במחצית. 14. כאמור בפסקה 27 של עיקרי הטיעון מטעם המערער לפנינו, שולמו למשיבה פיצויי ההלנה על-פי פסיקת בית-הדין קמא. לפיכך, המשיבה תחזיר למערערת את יתרת פיצויי ההלנה על-פי האמור בפסקה 13 לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כמפורט בפסקה 20 להלן. . . . . . . . . . . . . . . . . . . פיצויים על עגמת נפש 17. בית-הדין קמא פסק למשיבה פיצויים על הפרת חוזה בסך 2,500 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, לאחר שקבע שהמערערת הפרה את החוזה בין הצדדים, הפרה הנעדרת תום לב (פסקה 16 לפסק-הדין). בית-הדין קבע כי משגרמה ההפרה נזק שאינו של ממון, ניתן לפסוק למשיבה פיצויים בשיעור שנראה לבית-הדין בנסיבות העניין. בהתאם לכך נפסקו למשיבה פיצויי בשל "עגמת נפש ואי נעימות", וזאת על פי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. 18. בית-דין פסק שורה של הלכות בעניין חישוב הפיצוי לעובד אשר חוזה העבודה עמו הופר, מקום שעובד פוטר בניגוד להוראות החוזה ונגרם לו נזק ממון, ואולם השאלה העקרונית אם ומתי יש לפסוק פיצוי בעד צער ובושת נשארה פתוחה (ראה דב"ע לח/84 - 3 [12], בע' 184). באותו הליך וכן ב-דב"ע מד/107 - 3, מלכה הלפרט - סמינר לגננות ולמורות "בית יעקב"; (לא פורסם), לא פסק בית-הדין זה פיצויים לעובדים משום שלא היו ראיות לפני בית-הדין קמא בעניין נזק על צער ועגמת נפש. אנו נשאיר שאלה עקרונית זו פתוחה, ולא נפסוק פיצויים על צר ועגמת נפש בהליך שלפנינו, משום שלא מצאנו כי היו בפני בית הדין קמא ראיות בעניין זה (ראה גם דב"ע מח/166 - 3, פרידמן - "תדריאן" בע"מ; (לא פורסם), בו נדונה גם שאלת סמכות בית-הדין לעבודה לדון בסוגיה זו). 19. לאור זאת, אנו מבטלים את חיוב המערערת בסך 2,500 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור בפסקאות 16 ו-17(ד) של פסק-הדין של בית-הדין קמא. דעת מיעוט 21. אחד מחברי המותב בדעה כי אין להפחית את פיצויי ההלנה כאמור בפסקה 13 לעיל. 22. לאור כל האמור לעיל, הערעור לעניין פיצויי ההלנה נתקבל, ברוב דעות, כמפורט בפסקאות 13 ו-14 לעיל; הערעור לעניין הפיצויים על הפרת החוזה נתקבל כמפורט בפסקה 19 לעיל; יתר חלקי הערעור נדחו. 23. בהתחשב בכך שהערעור נתקבל בחלקו, אין צו להוצאות. הפרת חוזהחוזההתפטרות