התובע עבד בנתבעת כסוכן מכירות והתפטר מעבודתו. השאלה העיקרית המונחת לפתחנו הינה האם התפטרותו של התובע היתה עקב הרעת תנאים מוחשית בתנאי עבודתו ועל כן מזכה אותו בתשלום פיצויי פיטורים. רקע עובדתי התובע החל לעבוד בנתבעת כסוכן מכירות ביום 1.3.03. כמקובל בתחום המכירות, התובע היה זכאי לשכר יסוד ובנוסף לעמלות בגין מכירות שביצע. עד שנת 2005 היה התובע סוכן המכירות של הנתבעת באזור הצפון. בשנת 2005 התווסף לתחום אחריותו גם אזור חיפה. לטענת הנתבעת, היה זה לתקופה זמנית, עד שיגויס סוכן מכירות שיופקד על אזור חיפה. בשנת 2006 ביקשה הנתבעת לקלוט סוכן מכירות נוסף כאמור. התובע אישר שידע על כך ואף סייע לנתבעת באיתור סוכן מכירות מתאים (עמ' 8, ש' 10-18). מהראיות שהוצגו בפנינו עולה שביום 11.2.07 החל הסוכן החדש לטפל בלקוחות הנתבעת באזור חיפה (להלן - הסוכן החדש). כפועל יוצא מכך, המשיך התובע למכור באזור הצפון בלבד. מכיוון שבאזור חיפה כבר היו לתובע לקוחות מניבי עמלות, הסכימו הצדדים על הסדר ולפיו תמשיך הנתבעת לשלם לתובע עמלות בגין מכירות באזור חיפה (בנוסף לתשלומן לסוכן החדש). התובע אמנם ביקש בשלב מסוים לטעון שמדובר היה בהסדר קבוע ואולם הראיות בתיק מלמדות אחרת ונרחיב על כך בהמשך. מכל מקום, אין חולק שרק במשך 18 חודשים המשיכה הנתבעת לשלם לתובע את עמלות המכירה של אזור חיפה, אף שלא מכר באזור זה (להלן - ההסדר הראשון). לאחר 18 חודשים בהם יושם ההסדר הראשון, חדל התובע לקבל עמלות בגין לקוחות אזור חיפה. ביום 10.11.08 התקיימה פגישה בין התובע למנהל הנתבעת. לטענת הנתבעת, השיחה תועדה על ידי המנהל ותרשומתה צורפה כנספח א' לנ/2. בהתאם לכתוב שם ולעדותו של מנהל הנתבעת, הוסכם שהתובע יקבל בחודשים 11/2008 ועד 02/2009 עמלה כפולה בגין לקוחות חדשים שיגייס התובע, או בונוס בסך 600 ₪ לחודש, לפי הגבוה (להלן - ההסדר השני). לטענת התובע, ההסדר השני נקבע על ידי הנתבעת באופן חד צדדי ולא בהסכמתו, אולם אין חולק כי הוא יושם בפועל וכי התשלומים ששולמו מכוחו היו מנותקים מהמכירות באזור חיפה. אין חולק אף שההסדר השני אכן הסתיים בחודש 2/09, כפי שנקבע מראש. התובע המשיך לעבוד עוד כ-5 חודשים וביום 17.7.09 הודיע לנתבעת שהוא מתפטר מעבודתו בשל הירידה בסכומי העמלות שהוא מקבל. התובע נתן הודעה מוקדמת להתפטרותו כדין וביום 17.8.09 נפרד מהנתבעת ועובדיה. מטעם התביעה העיד בפנינו התובע ומטעם ההגנה העידו מנהל הנתבעת (מר אורבך) ומי שהיה מנהלו הישיר של התובע (מר ברזילי). דיון והכרעה סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים) קובע כך: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים". סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים קובע שתי חלופות להתפטרות בדין מפוטר. במקרה שבפנינו, מסתמך התובע על החלופה הראשונה ולפיה התפטרותו מהנתבעת היתה בגין הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. ההרעה המוחשית שהתובע טוען לה, הינה הפחתה בסכומי העמלות שקיבל בגין מכירות באזור הצפון ביחס למה שקיבל באזור חיפה. נדגיש - התובע אינו מצביע על כל בעייתיות, העולה כדי הרעה מוחשית או אחרת, בעצם העבודה באזור הצפון לעומת אזור חיפה, אלא מבסס תביעתו בטענה לירידה בהיקף המכירות/במספר הלקוחות וכתוצאה מכך - ירידה בסכומי העמלות ששולמו לו. כפי שנפרט להלן, דין התביעה להדחות ממספר טעמים. העיקריים שבהם הם העדר הוכחת הקשר בין ההתפטרות להרעת התנאים הנטענת והעדר ביסוס ראייתי לטענה להרעת תנאים. כעולה מהוראת סע' 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, נדרש העובד להוכיח קשר סיבתי בין הרעת תנאי עבודתו לבין התפטרותו. לא די שיצביע על קיומן של השתיים, אלא עליו לקשור ביניהן כסיבה ומסובב. לצורך זה, על העובד להצביע, בין היתר, על סמיכות זמנים סבירה בין הרעת התנאים לבין ההתפטרות, אחרת ינותק הקשר הסיבתי הנדרש בחוק. אין חולק שהתובע לא החל עבודתו בנתבעת כסוכן מכירות באזור חיפה, אלא באזור הצפון. הנתבעת ציינה, שהתובע נתבקש בשלב מסוים לטפל בלקוחותיה הקיימים באזור חיפה, בנוסף על אזור הצפון. בחודש 02/2007, לאחר למעלה משנתיים, חדל התובע לעבוד באזור חיפה. ייתכן, כפי עדותו, שבמשך מספר חודשים נוספים המשיך לעבוד באזור זה על מנת לעזוב חלק מהלקוחות באופן הדרגתי, ולפיכך, ניתן להניח שלכל המאוחר במחצית שנת 2007 חדל התובע כליל לעבוד באזור חיפה. משמע - החל ממועד זה יכול היה התובע לאמוד את היקף ההרעה הנטענת בשכרו. בהתאם, הסכימו הצדדים, על ההסדר הראשון, אשר מטרתו היתה לאפשר לתובע תקופת הסתגלות לאזור הצפון בלבד, בה יבצע את המעבר בין האזורים ללא פגיעה בשכרו. כאן המקום לציין, שאף שהתובע ניסה לחזור בו מדבריו בהמשך, הרי שבתחילת ההליך, אישר באוזנינו מפורשות כי ההסדר הראשון לא היה אלא הסדר זמני וכך היו דבריו (עמ' 2, ש' 2-4. ההדגשות אינן במקור): "תום שמטעם ארי ניהל מולי את חלוקת האזורים וניהל את הסוכנים, אמר לי שאני אקבל כרגע פיצוי זמני, שזה העמלה שהנתבעת שילמה כפול, כלומר גם לי וגם לסוכן השני במשך תקופה של כשנה וחצי." המילים שהודגשו מבטאות באופן שאינו משתמע לשני פנים, שהתובע היה מודע היטב לזמניות ההסדר הראשון. ההסברים שניסה התובע לתת בחקירתו הנגדית לפרשנות אחרת לדבריו (עמ' 9-10), אינם מתקבלים על דעתנו. כך, לתובע ניתנה שנה ומחצה על מנת לאמוד את ההפחתה בעמלות המכירה שהוא מקבל כתוצאה ממכירותיו באזור הצפון ולהחליט אם יש בכך משום הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. אף על פי כן ולמרות שידע שמדובר בפיצוי זמני, מהלך כל אותה שנה ומחצה לא מצא התובע לנכון להתפטר מעבודתו ואף אין בתצהירו כל טענה שבמהלך אותה תקופה הלין על זמניות ההסדר (טענה זו עלתה לראשונה בחקירתו הנגדית). גם לאחר שתם תוקפו של ההסדר הראשון, המשיך התובע בעבודתו באזור הצפון בלבד. לא הוברר די הצורך אם היה פער זמנים בין תום ההסדר הראשון לתחילת ההסדר השני, ובכל מקרה, ברור שהתובע היה מודע לתוכן הסדר השני ולזמניותו, שכן אישר שקיבל את סיכום הפגישה שתיעדה את היקפו המדויק של ההסדר השני, כשבוע לאחר הפגישה בינו לבין אורבך (עמ' 14 ש' 33). אף בתקופה זו בת 4 חודשים נוספים, בהם כבר לא היתה כל זיקה בין שכרו לבין עמלות המכירות באזור חיפה, לא מצא התובע לנכון להתפטר מעבודתו, וזאת ביודעו שמדובר בהסדר שתוקפו קצוב בזמן. לבסוף, אף כאשר תמה תקופת ההסדר השני, בחודש 2/2009, המשיך התובע בעבודתו עד לחודש 7/09, מבלי שיחול כל הסדר פיצוי בגין שינוי האזורים. השתלשלות אירועים זו ופער הזמנים שפורט לעיל, מצביעים על העדר קשר סיבתי בין התפטרות התובע לבין הרעת התנאים שהוא טוען לה, אשר מקורה בחודש 02/2007 ואודות היקפה יכול היה לדעת כבר במהלך 2007 או בתחילת שנת 2008. על פי הפסיקה, ניתנת לעובד שהות של חודשים ספורים ממועד הרעת התנאים המוחשית, בהם יכול העובד לכלכל צעדיו, לרבות התפטרות בדין מפוטר, נוכח אותה הרעה (דב"ע נד/3-24 זיוה טור - מעשה אומן בע"מ, פד"ע כז 507). במקרה שלפנינו חרג התובע הרבה מעבר לחודשים ספורים. ככל שהתובע סבר שיש בשינוי האזורים כדי להרע באופן מוחשי את תנאי עבודתו, היה עליו להתפטר מעבודתו, לכל המאוחר, בסמוך לתום ההסדר הראשון. החלטתו של התובע להמשיך ולעבוד אף לאחר מכן, מבססת הסכמה לתנאי עבודה חדשים. יתרה מכך, התרשמנו שהתובע התפטר בשנת 2009 מכיוון שהנתבעת לא הסכימה לדרישותיו לתוספת שכר קבועה, שמעולם לא היתה חלק משכרו. חקירתו הנגדית של התובע המחישה היטב שהתובע סבר ששינוי האזורים מזכה אותו בפיצוי קבוע בגין ההפרש הראשוני (נכון לשנת 2007) בין המכירות באזור חיפה לאזור הצפון, גם אם בסופו של דבר היה מדביק את מכירותיו באזור חיפה ואולי אף עובר אותן. מדובר אפוא בדרישה לתוספת שכר, שלא היתה חלק מחוזה העבודה של התובע. יתרה מכך, אם סבר התובע שהשינוי בין אזורי המכירה מקים לו זכות לתוספת שכר קבועה וכי אי קבלתה מהווה הרעת תנאים מוחשית, גם אז היה עליו להתפטר בסמוך לאי קבלתה ולא בחלוף שנתיים ממועד השינוי. זאת ועוד. העברת סוכן מכירות בין אזורי מכירות שונים ושינוי תיק הלקוחות שלו, עשויה בהחלט להיכנס בגדר הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק. במיוחד בתחום העיסוק הנדון. גם התובע לא כיחד שקיבל את אזור חיפה על לקוחותיו הקיימים, כפי שנעשה מאוחר יותר עם הסוכן החדש. יחד עם זאת, איננו פוסלים את האפשרות שבמקרים מסוימים, עשוי הדבר להקים לעובד זכות להתפטר בדין מפוטר, כתוצאה מהרעה מוחשית בשכרו. אלא שלצורך זה על העובד להראות לכל הפחות שבאזור המכירות החדש הוא לא יכול לקבל שכר דומה בעבור עבודה בהיקף דומה. במקרה הנדון, התובע כלל לא מצא לנכון להתעכב על סוגיה זו. התובע לא פירט בעדותו בפנינו כל מאמץ שעשה להשלים את פערי העמלות באמצעות הגדלת המכירות באזור הצפון. מעדותו של התובע עלה באורח חד משמעי, שהתובע למעשה סבר שיוכל להמשיך לעד לקבל את עמלות אזור חיפה, או פיצוי שווה ערך, מבלי שיידרש לבצע כל עבודה עבור כך, ורק אם יחפוץ בכך - יוכל להוסיף ולהגדיל את הכנסתו באמצעות שיפור המכירות באזור הצפון (ראה תשובותיו בעמ' 10 ש' 17 ואילך; עמ' 13 ש' 7 ואילך). לשון אחר - התובע ראה בשינוי שנעשה באזורי המכירה כמחייב את הנתבעת להמשיך ולשלם את העמלות שהורגל בהן כאשר עבד באזור חיפה, ללא שיידרש לעבוד לשם כך. בתשובותיו אישר שגם אם מכירותיו באזור הצפון היו עולות על המכירות שביצע באזור חיפה, היה עומד על קבלת פיצוי בגין המכירות שביצע בעבר באזור חיפה. מכאן - שהתובע לא הוכיח הרעת תנאי שכר במובנה הבסיסי, דהיינו - שכר נמוך יותר עבור עבודה דומה. לבסוף, אין בתיק שבפנינו כל ראיה המצביעה באופן ודאי על היקף המכירות של התובע באזור הצפון לעומת אזור חיפה, או על סכומי העמלות שקיבל באותה תקופה. התובע צירף לתצהירו תלושי שכר בגין שנת עבודתו האחרונה בלבד, בה לא עבד באזור חיפה. אף אם חלק מתלושי השכר מעידים על תשלומי עמלות בגין אזור חיפה, הרי הם מעידים על עמלות שקיבל הסוכן החדש, אותן קיבל התובע מכוח ההסדר הראשון ולא מכוח המכירות שביצע בעבר בחיפה, ולכן הן כוללות גם מכירות שביצע הסוכן החדש (עמ' 22 ש' 24). עיון בתלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע (לחודשים 8/08 ועד 8/09 בלבד) מעלה כי בחודשים 12/08, 2/09 ו-7/09 קיבל התובע עמלות בסך 2,726 2,630 ו-2,699 ₪ (בהתאמה). מנגד, בחודשים 3/09, 4/09 ו-5/09 קיבל התובע עמלות בסך 2,189, 2,060 ו-2,200 ₪ (בהתאמה). למרות שמדובר בפערים של 500-700 ₪, התובע לא הסביר את המקור לשינוי בסכומי העמלות, אך בוודאות ניתן לומר שאין מדובר בשינוי הקשור בכל דרך למכירות באזור חיפה, שכן בחודשים אלו לא קיבל עמלות בגין לקוחות חיפה. מכיוון שבכל 4 החודשים בהם חל ההסדר השני קיבל התובע בנוסף לעמלות בונוס של 600 ₪, יש להניח, נוכח תוכן ההסדר השני, כי לא גייס בהם לקוחות חדשים (ולכן אין מדובר בפער הנובע מכפל עמלות, מכוח ההסדר השני). משמע - פערים מסוימים בעמלות יכולים להיווצר גם מהתנהלות רגילה, ללא שינוי באזור המכירה, והדבר סביר נוכח תפקידו של התובע. ממילא שלא הוצגו בפנינו פערי שכר שמקורם במעבר מחיפה לצפון. התובע אישר בחקירתו הנגדית, שגם כאשר עבד באזור חיפה היו עמלות המכירה שלו משתנות בהתאם למכירות בפועל (עמ' 13), כך שלא זו בלבד שלא הוצג בפנינו מצב החורג מהנורמות של פערים בהשתכרות כנובע ממכירות בפועל, אלא שספק בליבנו אם תלושי השכר המועטים שהוצגו בפנינו - שכאמור אף אחד מהם אינו מייצג את מכירותיו של התובע באזור חיפה - אכן מעידים על הכלל. בנסיבות אלו, אנו דוחים את טענת התובע לפיה התפטר מהנתבעת בגין הרעת תנאים מוחשית בתנאי עבודתו ועל כן דין התביעה לפיצויי פיטורים להדחות. בכתב התביעה טען התובע להפסד עמלות בסך 35,560 ₪. סכום זה נמסר בכתב התביעה על סמך הערכה של סכומים שהסוכן החדש גבה במקום התובע (120,000 ₪) במכפלת 1.6% ובמכפלת 18 חודשים. בתצהירו חזר התובע על אותם מספרים, ללא שהציג כל ביסוס לא לשיעור העמלות שהוא טוען לו או לסכום הגביה שהעריך. לא ברור כלל בגין איזו תקופה נתבע הסכום האמור, במיוחד כאשר אין מחלוקת שמרבית התקופה קיבל התובע עמלה מקבילה לעמלה שקיבל הסוכן החדש. כאשר נשאל על כך התובע בחקירה נגדית, לא ידע להשיב ולבסוף טען שייתכן שקיימת "טעות בתקופה" ו"טעות בתחשיב" (עמ' 13 ש' 25 ואילך ובמיוחד עמ' 14 ש' 8 ואילך). ממילא שבסיכומיו זנח התובע עילת תביעה זו. לפיכך, אף תביעתו לסעד זה - דינה להדחות. סוף דבר דין התביעה להדחות מהנימוקים שפורטו לעיל. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך 6,000 ₪, בתוך 30 ימים מהיום, אחרת יתווספו לסכום זה הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין. הרעת תנאיםהתפטרות