לפנינו תביעתם של 27 גמלאים של הנתבעת, לתשלום מענק פרישה בשיעור 0.833% משכרם, במכפלת שנות עבודתם. א. הרקע וההליכים שבפנינו ביום 17/2/2008, הוגשה לבית דין זה תביעתם של זילברשטיין ראובן ו- 24 תובעים אחרים (עב' 3003/08). ביום 23/11/2008 הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעת בתיק זה. ביום 21/12/2008, הוגשו 3 תביעות נוספות, שהינן נפרדות אך זהות (למעט לעניין נספחיהם), של התובעים אריה בן עמי (עב' 12546/08), נאדלר ברוך (עב' 12547/08), ואלטבר יצחק (עב' 12548/08) ("התובעים"). ביום 16/2/2009 הוגשו 3 כתבי הגנה נפרדים אך זהים מטעם הנתבעת. נוכח זהות העילות ובהתאם לבקשת התובעים, אוחד הדיון ביום 9/2/2009, בהליכים אלו ("ההליך העיקרי"). ביום 2/6/2008, הגיש את תביעתו לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה (דמ 3533/08), רזניק שמואל ("רזניק"). ביום 19/5/2009, הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעת. שחר יגאל, הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה ביום 2/6/2008 (דמ 3532/08) ("שחר") וביום 19/5/2009, הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעת. בהתאם להחלטת כבוד בית הדין הארצי (מיום 7/2/2010), הועברו התביעות של התובעים שחר ורזניק לבית דין זה ואוחדו עם ההליך העיקרי ונשמעו בפנינו. בהליך זה הוגשו כתבי בית דין למכביר והתקיימו בו הליכי ביניים רבים. בכלל זאת, ביום 1/10/2009, הגישו חלק מהתובעים ("התובעים" למעט רזניק), כתבי תביעה מתוקנים וזהים. בדיון מיום 27/4/2010, הודיע בא כוחם, כי יתר התביעות המתוקנות, של כל התובעים, הינן זהות לתביעות המתוקנות שלעיל, למעט, לעניין הכימות. כתב ההגנה המתוקן שהוגש מטעם הנתבעת ביום 16/11/2009, התייחס לכל התובעים (למעט רזניק). ביום 24/7/2010 תוקן גם כתב התביעה של רזניק באשר לסכום התביעה. לאחר שהוגשו תצהירי הצדדים, התקיים בפנינו ביום 12/7/2011, דיון הוכחות. נוכח בקשתו של ב"כ התובעים, לפיה לא יחקרו כל התובעים על תצהיריהם וכן, ע"פ הודעתו, כי הוא מסכים בשם כל מרשיו, כי כל החלטה/ פסק דין שיינתן לגבי התובעים שיחקרו, יחולו על כל יתר התובעים שלא יחקרו, נקבע כי 5 תובעים (מבין 28 התובעים) ייחקרו על תצהיריהם. מאחר ובמועד דיון ההוכחות, לא התייצבה לדיון התובעת רחל שמגר (זאת נוכח מצבה הרפואי, כפי שנטען בפנינו), נחקרו על תצהיריהם התובעים: שיינמן, נאדלר, סלח ואברהם. רזניק, גם הוא נחקר על תצהירו. מטעם התובעים, נשמעו גם העדים: פוגל אדריאנה, מזרחי דוד, רנד רובין, ראובן קרליבך ואברהם אבוביץ. מטעם הנתבעת, הוגש תצהירו של מר עמיחי גרנביץ', מנהל הכספים של הנתבעת והוא נחקר על תצהירו. נוכח אי התייצבותו של שחר, בדיון ההוכחות, ולאור בקשת הנתבעת, נדחתה תביעתו. גם תצהירו של העד נתן ונדר, נמחק מהתיק, משלא התייצב לדיון ההוכחות ולא נחקר (עמ' 10-11, 55-56 לפרוטוקול, בקשה להזמנת עדים מיום 19/5/2011). בהתאם להחלטתנו מיום 5/3/2012 ובהמשך להודעות ב"כ התובעים (והודעות הנתבעת, אשר קדמו לה), גם התובעים דקל יצחק וחיימוביץ יחזקאל - אינם עוד תובעים לעניין פסק דין זה ותביעתם נדחית בזאת. יצויין כבר עתה, כי תביעה זו נוהלה על ידי התובעים באופן מכביד ומקשה, לשון המעטה. בתיק התקיימו שני דיוני קדם משפט, משהתברר, כי עקב מחדלים בהתנהלותם, לא ניתן היה למצות את דיון הקדם ולהעבירו לשלב הוכחות. תצהירי התובעים הוגשו 3 פעמים לפחות וכל פעם בהיקף שונה ובצורה אחרת. בכלל זאת, הוגשו תצהירי התובעים ללא נספחים ו/או עם נספחים אך ללא מספור, ובניגוד להחלטות שיפוטיות שניתנו. חלק ניכר מתצהירי התובעים, לא הוגש במועד שהוקצב לכך, או שהוגש ללא חתימה ו/או ללא אימות חתימה כדין ואף הוגשו תצהירים משלימים, מקום שניתן היה לערוך את התצהירים כדבעי ולחסוך בסרבול ההליכים. גם נטען בפנינו, כי לא כל תצהירי התובעים הומצאו כדין אצל הנתבעת. בית הדין הביע מורת רוחו לא אחת, באשר להתנהלות התובעים, בשל המסמכים המרובים שהוגשו לתיק בית הדין, ללא כל סדר, בכפילות מיותרת, ללא כל הצדקה ובהתעלם מהחלטות שיפוטיות מפורשות שניתנו. מתוך התחשבות בתובעים, ניתנו לתובעים הזדמנויות רבות להמשיך ולנהל את תביעתם, על אף האופן בו נקטו. כתוצאה מכך, ההליכים בתיק התארכו (נפתחו בשנת 2008) ונדרשנו לשוב ולעיין בכתבי טענות רבים וכפולים שהוגשו מטעם התובעים שלא לצורך. בסופו של יום, היו התובעים ערים לסרבול ולהכבדה שיצרו (ראה הודעתם-הודאתם בסיכומיהם). חרף כל אלה, נערכנו לבר המוץ מן התבן ולבחון העניין לגופא! ב. תמצית העובדות הרלוונטיות עד ל- 9/1982 הִפרישה הנתבעת עבור עובדי ההוראה (ולתובעים), שיעור של 6% מהשכר לקרן הפנסיה קג"מ, בהתאם לחוקת העבודה החלה על הצדדים. במועד סיום העסקה, שילמה הנתבעת לעובדים מענק פרישה בשיעור 2.33% מהשכר המבוטח, במכפלת שנות העבודה ("מענק הפרישה"). בשנת 1982 בוצע הליך של השוואת תנאים בין המורים בנתבעת ובין המורים שהועסקו במגזר הציבורי. במסגרתו, החל מ- 9/1982, החלה הנתבעת להעביר עבור התובעים 7.5% מהשכר המבוטח לקג"מ ובנוסף, החלה להפריש 0.7% מהשכר המבוטח לקג"מ, לצורך הקמת קרן לפרישה מוקדמת, בדומה לקרן שבמבטחים שבמגזר הציבורי ("ההסדר החדש"). עם החלת ההסדר החדש, והחל מ- 9/1982, הפסיקה הנתבעת לשלם לפורשים מענק פרישה בשיעור 2.33%. ההסדר החדש חל בתקופה שמיום 1/9/82 ועד 31/12/2003. הסתדרות המורים, שהיתה בתקופה הרלוונטית, הארגון יציג של עובדי ההוראה בעמל, היתה שותפה לעיצובו של ההסדר החדש וכן ליישומו. ביום 31/8/2005, פרש אבוביץ מעבודתו אצל הנתבעת בפרישה מוקדמת. אבוביץ היה חבר פעיל בוועד העובדים בשנים 1981-1997. במסגרת גמר חשבון שנערך לו עם סיום העסקתו, לא שולם לו מענק פרישה בשיעור 2.33% לתקופה 9/1982 - 2004. אבוביץ פנה אל הנתבעת ודרש כי ישולם לו מענק פרישה בשיעור 0.833% ("המענק") במכפלת שנות העסקתו. דרישתו נענתה ושולם לו המענק. ב- 9/2006 פורסמה אגרת 55 מטעם ארגון גמלאי עמל ובה הוצע לגמלאים לפנות לנתבעת, לתשלום המענק. ב- 3/2007 פורסמה איגרת נוספת (מספר 56), באותו עניין. במהלך שנות ה- 2000 פנו אל הנתבעת גמלאים בדרישה לתשלום המענק והנתבעת שילמה להם המענק. החל מפרסום האגרות, רבו הפניות אל הנתבעת. משנת 2006 ועד 2009 שילמה הנתבעת את המענק לפורשים אשר לגביהם לא חלפה תקופה של 7 שנים ממועד הפרישה. גמלאים שפנו אל הנתבעת בחלוף 7 שנים מפרישתם, נדחו בטענת התיישנות. ג. סוגיית ההתיישנות הנתבעת הגישה בקשות לסילוק התביעות על הסף, מחמת התיישנות. לטענתה, דין התביעה להדחות, שכן עילת תביעה, ככל שנוצרה, נוצרה במועד סיום העבודה של כל תובע, כאשר אחרון התובעים פרש בשנת 2000. בסמוך לסיום העסקת התובעים, כתבה הנתבעת מכתב לכל אחד מהם, המפרט את תנאי פרישתם. התובעים לא הגיבו או לא השיבו למכתב זה ולא טענו כי קופחו זכויותיהם. במשך שנות עבודתם, קיבלו התובעים דו"חות מקרנות הפנסיה ותלושי שכר, כך שהיו יכולים לדעת כמה הופרש עבורם ובאלו שנים ובהתאמה, להסיק כי הם אינם זכאים למענק פרישה. עוד טענה הנתבעת, כי תקציב הנתבעת אינו בנוי לתמיכה בתביעות, שהתיישנו לפני זמן רב. התובעים טענו כי אין לִמנות את תקופת ההתיישנות ממועד הפרישה של כל אחד מהם אלא במועד מאוחר יותר. לטענתם, הנתבעת שמרה בסוד את חובתה לשלם לעובדיה את המענק ושילמה אותו רק למקורבים. הנתבעת העלימה מהם את העובדה, כי הם זכאים למענק וזכאות זו התבררה להם במקרה. הרישומים, החישובים והזכויות הסוציאליות שהגיעו להם היו בידיעת הנתבעת והתובעים האמינו לה וסמכו עליה, שתגלה להם את מלוא זכויותיהם. הנתבעת יצרה הפליה בין פורשים, שקיבלו את המענק בשנים האחרונות ובין אלו שלא קבלו את המענק. לטענתם, יש לדחות את טענת ההתיישנות לאור סעיף 7 או 8 לחוק ההתיישנות("החוק"). בהליכים מוקדמים נקבע כי הטענות תתבררנה בהליך העיקרי (החלטת ביה"ד מיום 6/7/2009, בש"א 2187/08; החלטת בית הדין האזורי לעבודה בחיפה מיום 27/12/2009 בש"א 4578/08, בש"א 4581/08). לאחר שבחנו את הראיות שהובאו בפנינו - אנו קובעים כי דין התביעה להִדחות מחמת התיישנות. התביעה הינה תביעה כספית. בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התקופה שבה מתיישנת התביעה הינה 7 שנים מהמועד בו נולדה עילת התביעה. כבר נפסק, כי היום שבו נולדה עילת התביעה וממנו מונים את תקופת ההתיישנות, הוא המועד בו פרש העובד ממקום העבודה. מבין כל התובעים, התובע שפרש במועד המאוחר ביותר מעבודתו אצל הנתבעת, פרש בשנת 2000 (רזניק), דהיינו יותר מ- 7 שנים טרם הגשת התביעה. ודאי כך, ביחס לכל העובדים, שפרשו עוד טרם רזניק. בנסיבות אלו, ברי כי כל התביעות התיישנו. נבחן עתה טענת התובעים בהתייחס לסעיפים 7 ו-8 לחוק. ס' 8 לחוק ההתיישנות ס' 8 לחוק קובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". נפסק כי המבחן הינו מבחן אובייקטיבי ונטל ההוכחה לעניין זה, מוטל על התובעים. הוכח בפנינו כי במועד סיום ההעסקה או בסמוך לפני כך, נמסרו לתובעים מסמכים המפרטים את הזכויות והסכומים שהוקנו לכל אחד מהם. כך, נמסרו לתובעים מכתבים בהם צויין במפורש, כי הם זכאים למענק פרישה בשיעור 2.33% לתקופה שעד ליום 9/1982 בלבד להלן: שיינמן דן (נספח 6 לתצהיר הנתבעת), רות מס (נספח 8 לתצהיר הנתבעת), טוכמן שלמה (נספח 9, שם), גבריאל אברהם (נספח 11, שם), שמגר רחל (נספח 12, שם), נעמי מרחב (נספח 16, שם), מצארוה עאטף (נספח 17, שם), מנוחה פנץ (נספח 18, שם), איבצר רוזה (נספח 19, שם), וינברג קלמן (נספח 20, שם), טפר צבי (נספח 21, שם), קרניאל חיים (נספח 24, שם), יוסף סאלח (נספח 25, שם), שניר רפאל (נספח 27, שם), זאב גונן (נספח 28, שם), בן עמי אריה (נספח 29, שם), נאדלר ברוך (נספח 30, שם), אלטבר יצחק (נספח 31, שם), שמואל רזניק, (נספח 32, שם), שחר דוד (נספח 5, שם), ארביב אברהם (צירף לתצהירו מסמך שכונה "מענקים למועד הפרישה המוקדמת 31-8-95" ובו, פירוט פוזיטיבי של סכומים ותנאים שיוקנו לו ובלי שצוין שם, תשלום מענק פרישה בשיעור כלשהו). התובעים לא הכחישו כי קיבלו את המסמכים כאמור. התובעים אשר נחקרו על תצהיריהם, אִשרו כי אכן היה ידוע להם כי ישולם להם מענק פרישה בשיעור 2.33% עד ל- 9/1982. כך למשל, נאדלר העיד, כי ידע שישולם לו מענק פרישה בשיעור 2.33% רק עד ל- 9/1982 (עמ' 28 שו' 17-15). כך גם התובע שיינמן אישר זאת בעדותו (עמ' 23 שו' 25-26). בהמשך העיד, כי אינו זוכר את הנסיבות, אך לא הכחיש, כי נמסר לו המסמך כאמור. הוכח בפנינו כי חלק מהתובעים התכתב עם הנתבעת בנוגע לתנאי הפרישה ועם חלקו גם נוהל משא ומתן, בעקבותיו נחתם עימם הסדר פרטני בנוגע לזכויותיהם. כך באשר לתובעים: מצראוה עאטף (נספח 17 לתצהיר הנתבעת), טפר צבי (נספח 21, שם), גבריאל אברהם (נספח 11, שם), ארביב אברהם (אשר אף נעזר בנציגות המורים לשם כך; נספח 23, שם), ויוסף סאלח (שאף חתם על כתב וויתור וסילוק תביעות בכל הנוגע לתנאי עבודתו וסיומם, נספח 25, שם)! תובעים אלו באו בדרישות אל הנתבעת, ככל שמצאו לנכון ובהתאם - הוסדרו תנאי פרישתם ואין להם, אלא להלין על עצמם בעניין זה. אשר לתובעים, שלגביהם לא הוצגו בפנינו, מכתבים (דומים) המציינים במפורש, כי מענק הפרישה ישולם להם עד ל- 9/1982 - לא שוכנענו, כי היתה מניעה אובייקטיבית מבחינתם להלין, או לכל הפחות, לברר אודות סכומים ותנאים שלא הוקנו להם עם סיום העסקתם. התובעים יכולים היו לעשות זאת בהתייחס לסכומים ששולמו להם בפועל ו/או על סמך טפסי 161 אשר נמסרו להם בסיום העסקתם. כך הוא ביחס לזילברשטיין ראובן (טופס 161 צורף כנספח לתצהירו), נוה רות (טופס 161 צורף לתצהירה, נספח 13 לתצהיר הנתבעת), שמואל יצחקי (צורף טופס 161 לתצהירו, נספח 15 לתצהירי הנתבעת), עדנה שטינר (טופס 161 צורף לתצהירה), דמתי שלמה. מסקנה זו רלוונטית בהכרח גם ביחס לתובעים להם נמסרו המסמכים בהם צוין במפורש, כי ישולם מענק בשיעור 2.33% רק עד ל- 9/1982. התובעים בתצהיריהם אף ציינו: "מצ"ב טפסי 161 של התובעים- באמצעותם ניתן לבדוק את גובה זכאותם". גם נטען, כי טבלת אבוביץ, שהינה טבלת החישוב שהוצגה מטעם התובעים, נערכה ע"פ טפסי 161 של התובעים. קרי: אף התובעים סבורים, כי יכולים היו לדעת / לברר ולכל הפחות, להלין בזמן אמת. בהקשר זה נציין, כי חרף טענת רזניק בסיכומיו, לפיה טופס 161 נשלח אליו בשלב מאוחר - לא היה בכך כדי למנוע ממנו לברר את העובדות / זכאותו ולהלין בנושא זה, לכל הפחות, בסמוך למועד קבלתו, וודאי לא בחלוף למעלה מ- 7 שנים. ממילא, נוכח עדותו לפיה ידע שיקבל המענק עד ל- 1982 - נסתרת טענתו בעניין (עמ' 17 שו' 27). אנו דוחים גם את טענת רזניק בסיכומיו, כי אין לצפות מעובד שפרש ממקום עבודה לבצע התייעצות מקצועית במסגרת הפרישה ולממן אותה. האחריות לכך, כי ישולמו לעובד מלוא הסכומים והזכויות להם הוא זכאי ע"פ דין, על המעסיק ואולם, העובד אינו פטור מהאחריות לוודא ולהלין בזמן אמת, כי לא הוקנו לו אלה. משלא הלין עובד אודות הסכומים ששולמו לו, בנסיבות מסוימות, יחשב הדבר כהסכמה מצידו והעובד יהיה מנוע ומושתק מלטעון בנושא זה בדיעבד. במסמכי סיום ההעסקה שנמסרו להם, צוינו התנאים והזכויות שיוקנו לתובעים. סביר בעינינו, כי במסגרת מסמכים אלו יפורטו הסכומים והזכויות להם זכאים העובדים ואין הכרח כי יצויין בהם, את שלא ישולם, במיוחד, שעה שהנתבעת לא ראתה בכך זכות. אין לצפות מהנתבעת לכלול במסגרת מסמכי סיום העסקה זכויות או תנאים, שהעובדים כלל לא היו זכאים להם. היקפם וסוגם של תנאים וזכויות מסוג זה, אינו מוגבל והופך לנטל מיותר ובלתי ישים. כמו כן, בענייננו יכולים היו התובעים, לכל הפחות, להתייעץ עם נציגות העובדים. בל נשכח כי (ולוּ) אבוביץ שימש חבר בוועד הארצי של מורי רשת עמל והמשיך לעבוד אצל הנתבעת עד לשנת 2005 (עמ' 48 ש' 28-32) והיה בקי ברזי ההסדר החדש. אשר לרזניק בפרט, הרי העיד, כי ידע שישולם לו מענק רק עד 1982 (עמ' 17 שו' 27) ובכך מתייתרת גם טענתו בהקשר זה. אשר לתביעה של בסן שלמה (ז"ל) ("המנוח"), באמצעות אלמנתו ("התובעת") - לא הוצגו בפנינו מלוא המסמכים הרלוונטיים והנסיבות לא הובהרו בפנינו דיין. הנתבעת צירפה מסמכים המעידים, כי המנוח יצא לפנסיית נכות ב- 31/10/1994 ומסמך נוסף, המציין תשלום פיצויי פיטורים בשיעור 2.33% (כפי הנראה עבור התקופה שבנדון: 8/1982-9/1978, נספח 10 לתצהיר הנתבעת). אין לדעת האם מסמך זה נמסר למנוח או באיזה מועד הופק ואולם, התובעת לא הכחישה האמור בו. בנוסף, טופס 161 של המנוח לא הוצג בפנינו על אף שצויין, כי צורף לתצהיר התובעת. תצהיר התובעת, זהה ואחיד לתצהירי התובעים וקיים ספק באשר למשקל שיש לייחס לתצהירה, כמי שכלל לא היתה עובדת של הנתבעת והנסיבות הכלולות בתצהירה אינן ידועות לה (ממש) מידיעה אישית. גם לגבי התובעת (המנוח), לא הוכח בפנינו כי היתה מניעה מבחינתו לבחון את העובדות בסמוך לפרישתו, מה גם, שהמנוח סיים העסקתו אצל הנתבעת במסגרת הסדר ספציפי ע"פ פנסיית נכות ולכן, לא היה זכאי לפיצויי פיטורים במשמעותם הרגילה. לאמור משנה חשיבות נוכח העובדה, כי תהליך השוואת התנאים של העובדים אשר במסגרתו הִפסיקה הנתבעת לשלם מענק פרישה, נעשה בשיתוף עם נציגות העובדים. גם הליכי הפרישה של העובדים נעשה בידיעת נציגות העובדים (מכותבת למסמכי סיום ההעסקה). רובם המכריע של התובעים, פרש במסגרת הסכמים קיבוציים. דהיינו, התובעים היו מיוצגים כל העת ע"י נציגות העובדים. חזקה כי ידעו ו/או יכולים היו לדעת אודות השינוי בעת עבודתם וממילא, כמפורט לעיל, בעת פרישתם. גם מטעם מהותי זה, נדחית הטענה להתיישנות שלא מדעת (טענה שאף לא הוכחה) מכוח ס' 8 לחוק. סעיף 7 לחוק התיישנות סעיף 7 לחוק קובע: "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה". הנתבעת מסרה לתובעים פרטים אודות תנאי פרישתם ולא הסתירה אותם. טענת התרמית שנטענה באופן כללי ובלא פרוט עובדתי מחוייב אף נסתרה במסגרת העדויות. התובעים שהעידו אף הביעו הסתייגות גם באשר לאופן בו נוסחה טענת ההונאה בתצהיריהם, שהיתה גורפת [ולא בהכרח מדויקת], ולא מבוססת, לשון המעטה. רזניק העיד כי ידע שהוא זכאי למענק בשיעור 2.33% עד לשנת 1982. גבריאל אברהם אישר כי קיבל את המסמכים וכי הנתבעת לא הסתירה ממנו שישולם לו 0.83% עד 9/1982 (עמ' 35 שו' 12-26). נאדלר הבהיר כי לא התכוון לאמר, כי הנתבעת ערכה תחשיב מטעה וכאשר הופנה לתצהירו, השיב כי הוא מבקש סליחה (עמ' 28 שו' 20-28). שיינמן העיד, כי ידע שמענק בשיעור 2.33% יקבל עד לשנת 82 בלבד והוסיף, כי המילה "העלימה", שבתצהירו אינה במקומה (עמ' 23 שו' 25-26, עמ' 36 שו' 2-3). לא הוכח בפנינו, אלא ההיפך, כי הנתבעת הסתירה את המידע בדבר הזכאות למענק ו/או שערכה חישובים מטעים בעניין זה ו/או כי היתה לה כוונה להסתיר המידע או לרמות התובעים! הוכח בפנינו, וכך שוכנענו, כי אי התשלום נבע מכך, כי הנתבעת סברה בתום לב, כי התובעים אינם זכאים לסכום זה. כאשר היה קיים ספק אצל הנתבעת, היא שילמה לתובעים שפנו אליה את מענק הפרישה וזאת מחשש לפגיעה בזכות של העובדים. הנתבעת לא ביקשה למנוע מהתובעים זכויות ותשלומים, ככל שהיו זכאים להם. גם טענות התובעים כביכול, כי הנתבעת, המשמשת כצינור להעברת סכומים המתקבלים ממשרד החינוך לקג"מ, שמרה אצלה את ההפרשים בסך 0.833% - לא הוכחה בפנינו. בנסיבות אלו, אין מתקיים (ולא הוכח) גם החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות הנה כי כן, לא הוכח בפנינו, כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות, בשל אחד החריגים הקבועים בעניין זה בסעיף 8 או בסעיף 7 לחוק. אין בתחושתם הסובייקטיבית של התובעים לכך כי יוקנו להם זכויות וסכומים כלשהם, כדי להקים להם זכות לכך. על המשמעות של מוסד ההתיישנות כבר נפסק לא אחת, כי באיזון שבין זכויות התובע לבין זכויות הנתבע, ומעבר לתכליות הפרוצדוראליות, עומדת לנתבע גם זכותו המהותית, שלא להיות חשוף לסיכון להיתבע ללא מגבלת זמן, על מנת שיוכל לכלכל את צעדיו ולאור הקשיים הראייתיים שעלולים להגרם לו כתוצאה מכך. על קושי זה הצביעו אף התובעים, שטענו כי נוכח השנים הרבות התקשו בעצמם, אפילו הם התובעים בתביעה זו, לשמור את המסמכים הרלוונטיים והדברים מדברים בעד עצמם. לאור המפורט לעיל, נדחית התביעה מחמת התיישנות. כך גם ראויה היא להדחות מחמת שיהוי ניכר. ד. מעמדם של מכתבי קיסר אפילו לא היתה עילת התביעה מתיישנת, הרי שדין התביעה היה להדחות גם לגופא. התובעים לא הוכיחו, כי החל מ- 9/1982 היו זכאים למענק פרישה בשיעור 0.833%. ראשית, במהותה, התביעה הנָה לתשלום ההפרש בין הסכומים/ השיעורים אותם שילמה הנתבעת (7.5%) ובין אלו שהיה עליה לשלם (8.33%), לטענת התובעים. לחילופין, זהו הפער שבין 2.33% ובין 1.5%. התובעים העמידו החישוב לעניין זה, כמו גם הסעד הנתבע על ידם, על 0.833%, בטעות. ההפרש, מתמטית, הינו 0.83%! שנית, גם מהראיות שהוצגו בפנינו, התרשמנו, כי התובעים כלל לא היו זכאים לתשלום מענק פרישה, בשיעור כלשהו. על השינוי שחל בשנת 1982, ניתן ללמוד מחלופת המכתבים מיום 13/9/1982, מיום 11/10/1982 ומיום 20/10/1982 ("מכתבי קיסר"). במכתב מיום 20/10/1982 נכתב במפורש, כי עם הפעלת ההסדר יקבלו עובדי ההוראה הפורשים לגמלאות, מענק פרישה בשיעור 2.33% רק עד ליום 31.8.1982. אם כי לא צויין, כי החל מ- 9/1982, לא יהיו זכאים העובדים למענק פרישה בשיעור כלשהו, וודאי גם לא נקבע בו, כי החל ממועד זה, העובדים יהיו זכאים למענק בשיעור 0.83% (או בכל שיעור אחר). מהגיונם של דברים, אנו מסיקים, כי ככל שהיו זכאים התובעים לתשלום מענק בשיעור כלשהו, הרי שבמכתב מיום 20/10/1982, היה מצוין ההן כשם שצוין בו הלאו. גם לא הוצג בפנינו מסמך כלשהו המלמד על זכותם הפוזיטיבית של התובעים למענק פרישה בשיעור 0.83% (או בכל שיעור אחר). אבוביץ אישר בעדותו, כי אכן אין מסמך רשמי הקובע כי עובדי הוראה זכאים לקבל מענק בשיעור 0.83% ואולם, טען כי היה הסכם בעל פה בעניין זה (עמ' 49 שו' 25-27). דא עקא, אבוביץ, אף שעדותו היתה רלוונטית, לא הציג בפנינו גרסה בהירה אודות אותו הסכם בעל פה, ככל שהיה כזה. גם לא ניתן על ידו, כל הסבר / הסדר, המניח את הדעת, לגבי אי יישומו של ההסכם במשך השנים הרבות שבהן הוא לא נאכף. לא למותר לציין, כי תמוה בעינינו, הכיצד טענה כה מהותית, אודות קיומו של הסכם בעל פה, כלל לא הוזכרה בכתב התביעה או בתצהירי התובעים. טענה זו לא נכללה גם במסגרת תצהירו של אבוביץ בתיק זה (ולא הוכחש בפנינו, כי לא נכללה במסגרת תצהיריו או טענותיו בהליכים משפטיים אחרים העוסקים בסוגיה זהה, עמ' 50 שו' 1- 21 ומוצג 38)! בנסיבות אלו, לא שוכנענו, בקיומו של הסכם בעל פה באשר לתשלום מענק פרישה בשיעור 0.83% (או בכל שיעור אחר) ואנו קובעים, כי התובעים אינם ולא היו זכאים לו. למסקנה כאמור, הגענו גם נוכח הקשרם של מכתבי קיסר ופרשנותם נוכח התכליות והאינטרסים שההסדר החדש נועד להגשים. כאמור, ההסדר החדש, נעשה על רקע דרישות המורים בעמל, להשוות את תנאי הפנסיה שלהם לתנאים של המורים במגזר הציבורי, שהיו מבוטחים במבטחים (עמ' 49 שו' 1-7). במכתב מיום 13/9/1982 פורטו הזכויות "המיוחדות" של מורים במגזר הציבורי. למורים אלו היו תנאים טובים יותר מאלו של מורי הנתבעת (עמ' 26 שו' 10). במכתב מיום 11/10/1982 צוין במפורש, כי יש לבצע הפרשות עבור מורי הנתבעת בשיעורים דומים לאלו של המורים במגזר הציבורי "לצורך השוואה בין מורים במבטחים לבין מורים ברשת עמל". לא נסתר כי החל ממועד זה הוגדל שיעור ההפרשות של הנתבעת לקג"מ והושווה לשיעור ההפרשות של המעביד למבטחים (12.5%). גם הפרשות העובדים הושוו (3.5%). הנתבעת גם החלה להפריש 0.7% מהשכר לקרן גמלאות מרכזית לצורך הקמת קרן לפרישה מוקדמת של המורים בדומה לקרן המצויה במבטחים (עמ' 49 שו' 16-20) והושוו תנאי הפנסיה. התובעים לא הפריכו את הטענה, כי מורים שבוטחו במבטחים (אשר עזבו את מקום עבודתם: התפטרות, פיטורים, פרישה לפנסיה, נכות וכדומה) לא היו זכאים להשלמת פיצויי פיטורים בשיעור כלשהו (ראה למשל: עמ' 2 למכתב מיום 13/9/1982, עדותו של אבוביץ בעמ' 52 שו' 20- עמ' 53 שור' 3; עמ' 34 שו' 23-24). לפיכך ומשעסקינן בהליך של השוואת התנאים, ברי כי גם המורים של עמל העוזבים את מקום עבודתם אצל הנתבעת, לא יהיו זכאים להשלמת פיצויים (בשיעור 0.83% או בכל שיעור אחר). אגב כך יצוין, כי התובעים שנחקרו על תצהיריהם, על אף שהטענה בדבר זכאותם, נכללה לכאורה, בתצהיריהם, לא ידעו להסביר כדבעי, גם בשלב זה של ההליך, מכוח מה נובעת זכאותם למענק בשיעור 0.83% (ראה עמ' 17 שו' 28- עמ' 18 שו' 3, עמ' 21 שו' 21- עמ' 22 שו' 13, עמ' 22 שו' 24-30, עמ' 23 שור' 10-24; עמ' 25 שו' 4-14; עמ' 25 שו' 32- עמ' 26 שו' 1; עמ' 28 שו' 1-4; עמ' 32 שו' 24-28; עמ' 33 שו' 5-19 ). חלקם העידו, כי ככל שלא היה משולם המענק בשיעור 0.83% לאף אחד, הרי שלא היו להם טענות בדבר זכאותם למענק (עמ' 26 שו' 11-12; עמ' 30 שו' 28-29; עמ' 31 שו' 20-28). ה. חוקיות ההסדר החדש במשך השנים הפרישה הנתבעת עבור העובדים את התשלומים לקרן הפנסיה קג"מ ושילמה את מענק הפרישה, מכוח חוקת העבודה. כבר נפסק, כי חוקת העבודה, הינה הסדר קיבוצי, שניתן לשנותו בהסכמה של הצדדים. הוכח בפנינו, כי ההסדר החדש נעשה בשתוף הארגון היציג של המורים דהיינו, לא מדובר בשינוי חד צדדי מטעם הנתבעת. לפיכך, לא היתה מניעה לקבוע הסדר שונה ואחר מזה הקבוע בחוקת העבודה. ויובהר, הסכמת הצדדים לשינוי כאמור נעשתה במסגרת מכתבי קיסר אך גם בהתנהגות הצדדים. הוכח בפנינו כי גם בפועל, החל מ- 9/1982, נהגו הצדדים במשך שנים רבות על פי ההסדר החדש ומעולם לא נשמעה כל טענה מצד ארגון העובדים בעניין זה. הוכח בפנינו כי החל מ- 9/1982, החלו העובדים להנות מהסדרים מיוחדים שחלו על המורים במגזר הציבורי, תנאים להם לא היו זכאים התובעים מכוח חוקת העבודה. גרנביץ' העיד, כי התמורה היתה השוואת תנאים, הם קבלו למשל תקופות הסתגלות, תנאים שלא היו להם ואותם קִבלו רק במסגרת השוואת התנאים. כן העיד, כי מדובר "בחלק מחבילה של הסכם" (עמ' 66 שו' 8-20). הנה כי כן, משעה שההסדרים המיוחדים שלא היו קבועים בחוקת העבודה, הם שחלו על העובדים בכל הנוגע לתנאי פרישתם, כמכלול, הרי שאין לדבר עוד על החלה של הסדרים פרטניים מכוח חוקת העבודה במקביל. ביתר שאת, כך הוא, נוכח המעורבות והלווי של נציגות העובדים בכל הנוגע להסדרי הפרישה. כך למשל במסגרת פרישתו של התובע מצארוה עאטף, נשלח אליו מכתב מיום 13/2/1996 (אשר גם יו"ר ועד המורים הארצי וכן יו"ר האגף הפרופסיונאלי-הסתדרות המורים היו מכותבים לו) ובו צויין, במפורש: "על פי הנוהלים החלים על המורים ברשת עמל תקופת הזכאות למענק פרישה הינה מ- 1/1/73 ועד 31/8/82 ובהתאם לכך בוצע התשלום" (נספח 17 לתצהיר הנתבעת). נציגות העובדים, היתה מכותבת גם למסמכי סיום ההעסקה של התובעים האחרים והסכימה עם תוכנם, משלא הביעה הסתייגויות כלשהן בעתו. לא נעלמו מעינינו טענות התובעים, כי מקור הזכות למענק פרישה מעוגן בחוק פיצויי פיטורים ואי תשלום מענק הפרישה, פוגע בזכותם לכך. אכן, על פי חוק פיצויי פיטורים, שיעור ההפרשה לקופת גמל בגין פיצויי פיטורים הינו 8.33% מן השכר החודשי. הנתבעת טוענת, כי בתקופה הרלוונטית, מלוא ההפרשות שבוצעו על ידיה עבור העובדים באו במקום פיצויי פיטורים. בעניין זה, מפנה הנתבעת לצווי הרחבה שהוצאו על ידי שר התמ"ת, בהם אומץ סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים כדלקמן: צו מיום 19/10/1964 קבע כי "תשלומי מוסד של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל עבור עובדים לקרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ יבואו במקום פיצויי פיטורים לעובדים כאמור". הצו המתוקן מיום 1/12/1993 קבע: "1. תשלומי מוסד של ההסתדרות הכללית של עובדים בארץ ישראל... עבור פנסיה מקיפה בגין תקופת עבודתם מיום ... (1.11.1993) ואילך יבואו במקום 72% מפיצויי פיטורים; 2. שילם המוסד בנוסף לתשלומיו עבור פנסיה מקיפה עוד 2.33% משכר העובד לקרן או לקופת קרן אחרת, יבואו כל תשלומיו במקום מלא פיצויי הפיטורים". הלכה פסוקה היא, כי נטל ההוכחה לכך שהעובד אינו זכאי לפיצויי פיטורים, כיוון שהתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 14 ובצו מוטל על המעסיק. הנתבעת טענה כי החל מ- 9/1982, הפרישה עבור העובדים 12.5% מהשכר לביטוח הפנסיוני ובנוסף, הפרישה 0.7% לקרן פרישה מוקדמת. בנוסף, החל מ- 11/1993 הוגדל שיעור הגמולים ל- 13.5% ונקבעה חלוקה לחלק המעביד לפיצויים ולתגמולים, במקום ההסדר ששרר עד אותה עת (לפיו היו כל תשלומי המעביד פיצויים). בנוסף, מפנה הנתבעת בסיכומיה לעניין ביליג. בעניין ביליג, נדון עניינה של עובדת הוראה שפוטרה ועם סיום העסקתה לא שולם לה 2.33%, על אף, שהפרשות המעסיק היו 13.5% בחלוקה 7.5% פיצויי פיטורים ו- 6% פנסיה. בית הדין קבע בעניין זה, כי התובעת אינה זכאית להשלמה בשיעור 2.33%. יחד עם זאת יושם הלב לכך, כי בנסיבות המקרה שם, מדובר היה בהסדר הפרשות ייחודי ובנוסף, חל שם צו הרחבה שקבע, במפורש, כי תשלומי המעביד יבואו במקום פיצויי פיטורים, אלא אם סכום פיצויי הפיטורים עולה על הסכום שהעובד היה זכאי לקבלו מהקרן מתשלומי מעבידו. בעניין שם, לא היתה מחלוקת בין הצדדים באשר לכך, כי הסכומים שנצברו עבור העובדת היו גבוהים יותר מהקבוע בחוק ועל בסיס עובדה זו, קבע בית הדין, כי השלמה תדרש רק אם הסכום שנצבר מההפרשות הינו נמוך מפיצויי הפיטורים להם היה זכאי העובד. בענייננו, לא הוכח כי הסכומים שנצברו לטובת כל אחד מהתובעים, עולה על סכום פיצויי הפיטורים להם היו זכאים על פי חוק. אגב כך יצוין, כי התובעים עצמם לא טענו דבר אשר לסכומים שנצברו עבורם ומכל מקום לא הביאו כל ראיות בעניין זה. כך או כך, בעניין שלפנינו, סיום העסקתם של התובעים, לא נעשה במסגרת פיטורים רגילים כי אם במסגרת פרישה לגמלאות (למשל: עמ' 19 שו' 18-21; עמ' 23 שו' 27-31; עמ' 28 שו' 11, עמ' 34 שו' 16-17). במקרה של התובע בסן שלמה, המדובר בסיום העבודה בנסיבות של פנסיית נכות. בנסיבות של פרישה לגמלאות או פנסיית נכות, כלל אין לדבר על פיצויי פיטורים במשמעותם הרגילה. כמו כן, הלכה פסוקה היא, כי כשאין פיטורים אלא פרישה לפנסיה בתנאים עודפים מההסכמים הקיבוציים, כלל אינה קמה זכות מכוח החוק לפיצויי פיטורים ומשאין זכות לפיצויי פיטורים, כלל אינה עולה שאלת פירושו או יישומו של סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים (דב"ע מד/3-18 גקט יעקב נ' מקורות, בינוי ופיתוח בע"מ פד"ע טו 294). הוכח בפנינו, כי התובעים פרשו לגמלאות ורובם המכריע אף פרש במסגרת הסדרי פנסיה מיוחדים. כך כפי שנטען ע"י הנתבעת ולא הוכחש ע"י התובעים: זילברשטיין ראובן- פרש לגמלאות ביום 31/8/1994 במסלול פרישה מוקדמת על פי תנאי ההסכם הקיבוצי מיום 15/5/1989 (מסלול הפרישה הנוסף); שחר דוד- פרש לגמלאות ביום 31/8/1991 במסלול פרישה מוקדמת, על פי בקשתו; שיינמן דן- פרש לגמלאות ביום 31/8/1997 במסלול פרישה מוקדמת במסגרת קפ"מ; דמתי שלמה- פרש לגמלאות ביום 31/8/1997 במסלול פרישה מוקדמת מכוח ההסכם הקיבוצי מיום 15/5/1989; רות מס- פרשה מעבודתה ביום 1/9/1992 במסלול פרישה לפנסיה מוקדמת על פי תנאי ההסכם הקיבוצי מיום 15/5/1989; טוכמן שלמה- פרש מעבודתו ביום 31/10/1999 במסלול פרישה מוקדמת במסגרת קפ"מ; שלמה בסן (ז"ל)- יצא לפנסיית נכות ב- 30/10/1994; גבריאל אברהם- פרש ביום 1/9/1999 במסלול פרישה מוקדמת על פי תנאי ההסכם הקיבוצי מיום 15/5/1989; שמגר רחל- פרשה ביום 1/9/1999 במסלול פרישה מוקדמת; נווה רות- פרשה ביום 31/8/1999 במסלול פרישה מוקדמת על פי תנאי ההסכם הקיבוצי מיום 11/5/1993 (קפ"מ לשעבר); שמואל יצחקי- פרש לפנסיה ביום 1/9/1999; נעמי מרחב- פרשה ביום 1/9/1993 במסלול פרישה מוקדמת (קפ"מ); מצראוה עאטף- פרש מעבודתו ביום 31/8/1995 בפרישה מוקדמת במסגרת המסלול הנוסף; מנוחה פנץ- פרשה מעבודתה ביום 1/7/1992; איבצר רוזה- פרשה מעבודתה ביום 1/9/1989; וינברג קלמן- פרש ב- 8/1989 במסלול הפרישה המוקדמת; טפר צבי- פרש פרישה מוקדמת ב- 8/1995, במסגרת המסלול הנוסף (קפ"מ); אברהם ארביב- פרש ב- 31/8/1995 במסלול הפרישה המוקדמת על פי תנאי ההסכם הקיבוצי מיום 15/5/1989 (מסלול הפרישה הנוסף); קרניאל חיים- פרש ביום 31/8/1999 במסלול פרישה מוקדמת במסגרת קפ"מ; יוסף סאלח- פרש ביום 31/8/1999 במסלול פרישה מוקדמת במסגרת קפ"מ; עדנה שטיינר- פרשה לגמלאות ב- 8/1996; שניר רפאל- פרש ב- 31/8/1999, במסלול הפרישה המוקדמת במסגרת קפ"מ; זאב גונן- פרש לגמלאות ביום 1/9/1999; בן עמי אריה- פרש לגמלאות ביום 1/9/1993; נאדלר ברוך- פרש ביום 31/8/1997 במסלול פרישה מוקדמת על פי תנאי ההסכם הקיבוצי מיום 11/5/1993 ומיום 31/8/1994 ומיום 19/9/1994 שכונה מסלול הפרישה הנוסף; אלטבר יצחק- פרש לגמלאות ביום 31/8/1994; שמואל רזניק- פרש לגמלאות ביום 31/8/2000 במסלול פרישה מוקדמת (קפ"מ). ובהקשר זה יובהר, טענת התובעים, כי מכתבי קיסר קשורים לקפ"מ ולא לענייננו, נדחית, משהוכח, כי חלק ניכר מהתובעים, פרש לגמלאות במסלול פרישה זה. עוד הוכח בפנינו, כי במסגרת פרישתם, זכו התובעים לתנאי פרישה מיטיבים העולים בשִעורם על אלו הקבועים בחוק או בחוקת העבודה ואף על אלו הנתבעים בתביעה זו. התובעים 1-4 ציינו בסיכומיהם (עמ' 6) כי הם "אינם מכחישים את עובדת קבלת תנאי פרישה מיטיבים כגון: ... (קרן פרישה מוקדמת) בשיעור 0.7% או מענק פרישה, או תשלום חודשי הסתגלות או פיצויים מוגדלים וכיו"ב". התובע שיינמן אישר בעדותו, כי קיבל פיצויים מוגדלים וחודשי הסתגלות וכי הטבות אלו עולות עשרות מונים על הסכומים שהוא תובע (עמ' 23 שו' 32-עמ' 24 שו' 6). גם התובע נאדלר אישר בעדותו כי בנוסף לפנסיה מוקדמת, קיבל פיצויים מוגדלים וגם חודשי הסתגלות וכי סכומים אלו עולים עשרות מונים על אלו שנתבעים על ידו (עמ' 28 שו' 29- עמ' 29 שו' 3). לתצהיר המשלים של אבוביץ (4/2/2010) אף צורף מסמך שכונה "הסכם קיבוצי מיוחד בדבר פיצויי פיטורין מוגדלים לעובדי הוראה" ובו פירוט הסכמות שהתקבלו בנוגע לפיצויים מיטיבים, שישולמו לעובדים שיפרשו במסגרת פרישה מוקדמת במשך 24 החודשים העוקבים. ויובהר, הסכמות אלה נעשו עם נציגות העובדים. בנוסף, עם חלק מהתובעים אף נחתמו הסכמים פרטניים בנוגע לתנאי פרישתם. לכל הפחות לגבי תובעים אלה, ברי, כי הם אינם זכאים לתבוע הפרש פיצויי פיטורים אף אם אלה היו מגיעים להם. לאמור משנה חשיבות ביחס לתובע סאלח, אשר במסגרת ההסדר הפרטני שנחתם עמו, בו הוקנו לו תנאים משופרים, חתם הוא על כתב ותור וסלוק, על כל המשמעויות הנובעות מכך (עמ' 29 שו' 19-31). בנסיבות אלו, ומשהוכח בפנינו, כי הוקנו לתובעים זכויות חלופיות העולות על אלו שהתובעים היו זכאים להם/ נתבעים על ידם, אנו קובעים, כי התובעים אינם זכאים למענק פרישה בשיעור כלשהו. ו. טענות נוהג והפליה התובעים טוענים לזכאותם למענק פרישה בשיעור 0.833%, מכוח נוהג שהיה קיים אצל הנתבעת לשלם מענק זה. לטענתם, משהנתבעת מסרבת לשלם להם את המענק באופן דומה לעובדים אחרים, הרי שהיא מפלה אותם לרעה בנגוד לדין. הנתבעת מכחישה כי ככלל נהגה לשלם מענק פרישה החל מ- 9/1982, יחד עם זאת, אין היא מכחישה, כי במהלך שנות ה- 2000, שילמה מענק בשיעור 0.83% לגמלאים שפנו אליה (פסקה 4 לסיכומיה). לטענתה, מספר המורים להם שולם המענק, היה זניח למול המורים שלא שולם להם המענק כאמור. כן טענה, כי התשלום בוצע בנסיבות מיוחדות. עפ"י תצהירו של גרנביץ', עדות שהיתה מהימנה בעינינו, בשלב ראשון, בוצע התשלום לכל הפונים, שכן לא היו אצל הנתבעת מסמכים בנושא (הזכרון הארגוני לקה בחסר נוכח עזיבתם של אנשים; עמ' 63 שו' 26-28). במהלך התקופה בוצעו בדיקות בנושא ע"י עו"ד חיצוניים וגם בדיקות פנימיות (עמ' 64 שו' 13-23) ועד למיצוי הבדיקה, מחשש לפגיעה או להלנה של כספים, שילמה הנתבעת את מענק הפרישה בשעור 0.83% לפונים. רק לאחר שנמצאו המסמכים הרלוונטיים, הבינה הנתבעת שהסכומים שולמו בטעות והוחלט לתקן זאת מאותה עת ואילך (עמ' 59-60). כן העיד, כי עד המסמך מ- 2006, הנתבעת לא שילמה את מענק הפרישה למעט במקרים בודדים עפ"י החלטת מנכ"ל, למשל במקרים של בעיות פרט (עמ' 59 שו' 1-9). החל משנת 2006 שולם המענק רק לעובדים, אשר ממועד סיום עבודתם ועד למועד הפרישה לא חלפו למעלה מ- 7 שנים (עמ' 64). גרנביץ' העיד, כי במכתבי הדחייה צויין, כי מדובר בדחייה מחמת התיישנות בלבד שכן "היינו במבוכה וחששנו שמא אולי טעינו ומי שעבר 7 שנים זו היתה תשובה לגיטימית באותו זמן, מדובר ב- 82" (עמ' 59 שו' 21-23). כאמור, עדותו של גרנביץ' היתה רלוונטית ומהימנה בעינינו. טרוניית התובעים אשר לעצם עדותו, אין בה ממש. נטל התביעה ככלל ובפרט באשר לקיומה של זכותם לתשלום מענק פרישה כמו גם קיומו של הסכם בכתב או הסדר בעל פה ככל שהיה קיים, מושת על התובעים. נבהיר כבר עתה, עילות התביעה לאפליה ונוהג, הינן עילות תביעה עצמאיות ונפרדות שלא התיישנו. זאת שכן, את תקופת ההתיישנות, יש למנות החל מהיום שבו התקיימו, לכאורה, ולא ממועד סיום העסקה של כל אחד מהתובעים. דא עקא, לאחר שבחנו את הראיות והעדויות שהובאו בפנינו, אנו קובעים, כי כלל לא הוכחו בפנינו טענות הנוהג וההפליה ולכן הן נדחות. הלכה פסוקה היא, כי טענת נוהג, חייבת להיות חד משמעית וודאית ולהתייחס הן לקיומו של נוהג והן להיקפו. הנטל להוכחת קיומו של נוהג, מוטל על הטוען לו ועליו להציג תשתית ראייתית מספקת ואין די בהוכחת מספר מקרים בודדים. בענייננו, התובעים לא הגדירו את טענת הנוהג באופן מפורש ואחיד אלא באופן שונה ומשתמע. כבר בכך די כדי לקבוע כי טענת הנוהג לא הוכחה. כך, בכתבי התביעה המתוקנים של התובעים 1-4 ובתצהיריהם, טענת הנוהג לא נטענה במפורש. בסעיף 5 לתצהיר משלים שהוגש לבית הדין ב- 31/3/2009 (תצהיר "משותף" של אבוביץ ואחרים, ש"אומת" / נחתם ביום 25/3/2009 ולא התקבל לתיק בית הדין שכן לא נחתם ואומת כדין וממילא המצהירים לא נחקרו עליו), טענת הנוהג הוגדרה כדלקמן: "היה זה נוהג קיים (והוא הווה גם עתה)- שכל מי שפרש לפני פחות מ- 7 שנים (תקופת ההתיישנות) ודרש את המענק- מקבל את המענק. התובעים יוכיחו נוהג זה. שמות חלק מהפורשים המקבלים זאת- ידועים להם היטב." לעומת זאת, בסיכומיהם (סעיף ח(ב)), טענת הנוהג הוגדרה כך "(ו) שילמה את התקבול לכל גמלאי שפנה וביקש, דהיינו לעשרות רבות של פורשי גמלאות- במשך 3 שנים (2006-2008) והפסיקה את תשלום התקבול לאחר שנקלעה לקשיים תקציביים". גם רזניק לא הגדיר את טענת הנוהג במפורש בתביעתו אלא טען: "ידוע לי על מורים רבים אחרים שפנו לרשת לקבלת ההפרש הנ"ל, נענו בחיוב וקיבלו את מלא ההפרשים המגיעים להם. בעקבות מידע זה פניתי מיד... התשובה שנתקבלה מהרשת היתה שהם דוחים את דרישתי בטענת התיישנות (בעוד שנודע לי שמספר לא מבוטל של מורים אחרים קיבלו את ההפרשים הנ"ל באותה תקופה)". באופן דומה טען כך גם בתצהירו. בסיכומיו (סעיף 13) טען כדלקמן: "... עולה ברורות, כי קיים היה נוהג בעמל לשלם את ההפרש לכל מי שפנה במשך 7 שנים ממועד הפרישה". הנה כי כן, טענת הנוהג נטענה שלא במפורש, בכל פעם באופן שונה ואחר, ובכלל זאת טענת הנוהג של התובעים 1-4 נטענה במובחן מטענת התובע 5. יתרה מכך. התובעים לא הוכיחו אף לא אחת מטענות הנוהג שנטענו על ידם. התובעים לא הוכיחו תשלום גורף לכל גמלאי שפנה לנתבעת בשנים 2006-2008, התובעים לא הציגו בפנינו מיהם העובדים שפנו אל הנתבעת וזכו לתשלום ובאילו נסיבות, מהו היקפם (האם מדובר בבודדים, בעשרות, במאות?), ביחס לכמה מתוך סך כל הפורשים שולמו מענקי הפרישה ובאלו סכומים מדובר. כך גם לא הציגו בפנינו, עובדים שחלפו למעלה מ-7 שנים מאז פרישתם ועד לדרישתם, דהיינו שחלה לגביהם התיישנות ועל אף כך, זכו בתשלום מענק פרישה. התובעים והעדים מטעמם, אישרו בחקירתם כי פרטים אלו אינם ידועים להם, לא כל שכן אינם ידועים להם מידיעה אישית ובכך, לא הצליחו לעמוד מאחורי עובדות, לכאורה, שנטענו על ידם בתצהיריהם באשר לקיומו של נוהג. כך למשל, רזניק העיד, כי כל המופיע בתצהירו מתבסס על דברים שמסר לו יגאל שחר, אשר כאמור, נמחק מהתביעה (משלא התייצב לדיון ההוכחות וממילא לא נחקר אודות פרטים אלו; עמ' 16 שו' 19- עמ' 17 שו' 8). כך גם נאדלר העיד כי לא קרא את תצהירו אלא במועד הדיון (עמ' 24 שור' 25-עמ' 25 שו' 14), כי עורך הדין שלו הוא שכתב את התצהיר. כשנשאל מהיכן ידוע לו שהמעסיק הפריש בפועל רק 6% כפי שכתוב בתצהירו השיב: "כתוב פה. כשאני נשאל שוב מאיפה אני יודע את זה אני משיב כי איני יודע את זה" (עמ' 25 שו'1- 8). גם שינמן, אישר כי הפרטים שבתצהירו אינם ידועים לו מידיעה אישית, כאשר נשאל אודות נספח שצירף לתצהירו, השיב: "לא זוכר", "אין לי מושג בעניין הזה". כאשר נשאל על יסוד מה הוא תובע 0.83% השיב: "לא יכול להראות". כאשר נשאל על המהלך של השוואת התנאים השיב כי לא ידע על המהלך הזה וכדומה (עמ' 21 שו' 21- עמ' 23). גם כאשר נשאלו העדים, לזהות או מספר של גמלאים, שהנתבעת שילמה להם את מענק הפרישה הנטען, הם לא ידעו להשיב, וודאי לא במידה המסַפקת הוכחה לטענת נוהג (ראה: עמ' 26 שו' 13-16, עמ' 29 שו' 4-12, עמ' 33 שו' 30- עמ' 34 שו', עמ' 52 שו' 14-26). פועל יוצא הוא כי טענות הנוהג (כמו גם טענות נוספות בהליך זה) נסמכו הלכה למעשה, על עדות שמועה בלבד. בית הדין אינו כבול בדיני הראיות והיה גם מקבל גם עדות שמועה ככל שהיה בה כדי לסייע לראיות המבוססות ואולם, לא הוצגו בפנינו די ראיות מבוססות לשם קיומו של נוהג כמפורט לעיל. ונזכיר, רזניק אף הודה בסיכומיו, כי התובעים לא הצליחו לבסס קיומו של נוהג. ויובהר, בהליך זה התקיים הליך של גילוי מסמכים. רזניק ניסה אומנם לטעון, כי לא ניתן היה להוכיח נוהג, שכן כל המידע היה אצל הנתבעת והנתבעת נמנעה מלמסור מידע ולהציג ראיות בעניין זה ואולם, אנו דוחים טענה זו מכול וכל. טענה זו כבר נשמעה במסגרת הדיון מיום 25/11/2010, ובמהלכו, בהתאם לבקשת ב"כ רזניק, נמחקה הבקשה לגילוי מסמכים ספציפיים, שציינה במפורש, במהלך הדיון, כי במידת הצורך תשקול להגיש הבקשה לגילוי מסמכים מחדש ואולם, היא לא עשתה כן (עמ' 7). רזניק בחר שלא לערער על החלטה זו או להעלותה פעם נוספת. יתרה מכך, בהקשר זה ממש, התאפשר לתובעים לזמן לעדות מורים שקיבלו מענק פרישה בשיעור 0.83%, אך סרבו למסור תצהיר. הגם שתמהנו, לשון המעטה, אודות האופן בו זומנו עדים אלו לבית הדין, בניגוד להחלטה מפורשת של ביה"ד (מיום 25/11/2010), אפשרנו את שמיעת העדים הרלוונטיים, כפי שנתבקש. לא תשמענה טענות התובעים בסיום ההליך לאופן בו ניהלו אותו הם עצמם ובל ילינו בעניין זה אלא על עצמם! ולגופם של דברים: עדי התובעים בעניין זה, טענו כי הם פרשו בסמוך למועד בו הם קיבלו את מענק הפרישה ובכל אופן בטרם חלפו 7 שנים (מזרחי דוד פרש ב- 31/8/1997, לא ברור מתי בדיוק פנה אל הנתבעת, אך העיד, כי המשיך לעבוד כגמלאי עד לפני 3 שנים; עמ' 40 שו' 10-20); גב' רנד רובין, פרשה ב- 2003 ופנתה ב-10/2006, מה גם שבשונה מהתובעים, העידה כי לא פרשה לגמלאות אלא פוטרה (עמ' 44 שו' 4-8); מר קרליבך ראובן, פרש ב- 2003 ופנה ככל הנראה ב-2006 (עמ' 44 שו' 22)). העדים שהוזמנו לבית הדין העידו על מצב שהוא שונה ואחר מזה של התובעים. כאמור, התובעים פנו אל הנתבעת בחלוף יותר מ-7 שנים מפרישתם. אשר על כן, נסתרת הטענה כי הופלו ביחס לגמלאים אחרים (תהא קבוצת השוויון אשר תהא). הוא הדין באשר לטענת הנוהג של התובע 5, כי הנתבעת שלמה 0.83% לכל העובדים שפנו אליה במשך 7 שנים ממועד הפרישה. קריטריון 7 השנים יוצר קבוצת יחס ברורה ומוגדרת. לא מדובר בתשלום שבוצע באופן שרירותי וטענת הנוהג, לכל היותר, הוכחה לגבי קבוצה זו בלבד. הלכה למעשה, אף אחד מהתובעים אינו נופל לגדרה של קבוצה זו. אחרון הפורשים, רזניק, פרש ב- 8/2000, כך שהמועד המאוחר ביותר בו יכול היה לפנות אל הנתבעת ולהכלל בקבוצת היחס המזכה בתשלום המענק, הוא 8/2007. הוכח, כי הוא פנה אל הנתבעת ב- 25/2/2008 (נספח ב' לכתב התביעה) ואת התביעה הגיש ב- 2/6/2008. בהתאם להלכה, לא ניתן לטעון טענת הפליה באופן כללי אלא יש להוכיחה באופן מעשי ומפורט וביחס לנמנים בקבוצה זהה לזו של הטוען לכך. משמצבם של התובעים שונה ואחֵר ממצבם של העובדים בקבוצת היחס הרלוונטית, הרי שוודאי לא מדובר בהפליה. יתרה מכך. אפילו היו התובעים מצליחים להוכיח, כי הנתבעת אכן שילמה לכל העובדים שפנו אליה את מענק הפרישה בשיעור כלשהו, לרבות כאלו שחלפו יותר מ- 7 שנים מאז פרישתם, הרי שלא היה בכך בהכרח כדי קביעת זכאות. כבר נפסק כי אין בתשלום בטעות משום יצירת נוהג (עב (י-ם) יגמור וופא נ' עירית ירושלים- מחלקה משפטית (מיום 26/2/2008, ). התרשמנו ממהימנות עדותו של גרנביץ' ומכך, שהתשלום בוצע עד להשלמת הבדיקות בקשר עם ההסדר החדש על מנת להמנע מפגיעה בעובדים. בתום הבדיקה שבוצעה, התברר לנתבעת, כי התשלום שבוצע על ידה, בוצע בטעות ולכן, הופסק התשלום מכאן ואילך. בין אם כך נעשה ע"מ להמנע מפגיעה ובין אם גורמי התשלום לא ידעו המצב המשפטי לאשורו, עסקינן בטעות שאינה יוצרת נוהג או חבות! אגב כך יוער (בניגוד לטענת התובעים בסיכומיהם), כי גרנביץ' העיד כי טרם התקבלה החלטה (ארגונית) באשר להשבת או אי השבת הכספים שניתנו ביתר. נזכיר כי הגם שהוכח כי עסקינן בטעות אין רלוונטיות לענייננו לשאלה אם הנתבעת תפעל להשבת הכספים ששילמה. ז. סכומי התביעה משדחינו את התביעה לעיל, נדחים מאליהם גם תחשיבי התובעים. יחד עם זאת מוצאים אנו להתייחס לטענת התובעים 1-4 בסיכומיהם, ולפיה "ייתכן וישנם "תיקונים" מצד הנתבעת, לגבי הסכום המדויק שצריך כל תובע לקבל (כגון: במקרה והסכום חושב גם עבור שנת השתלמות או כאשר הסכום הנתבע חושב עבור משכורת הגבוהה מ- 100% משרה)- התובעים יקבלו תיקונים אלה שכן סכומי התביעה שהוגשו לתיק- חושבו בלא שהיו בידי התובעים כל הסכומים וכל הרישומים הנמצאים בידי הנתבעת". טענה זו הנה יותר מתמוהה, לא הנתבעת היא שצריכה להציג את חישובי התובעים! סכומי התביעה לעולם מוכחשים ונזכיר, התובעת הכחישה סכומים אלה במפורש. אפילו "נחה" דעתם של התובעים לכך כי אין לקחת בחשבון רכיבים מסוימים, ברי כי היה עליהם להציג חישובים וסכומים מתוקנים. הודעתם של התובעים, מאשרת הלכה למעשה, כי ממילא, לא ניתן היה לפסוק על סמך החישובים שהציגו לתיק בית הדין. לכך יש להוסיף, כי ראוי היה בענייננו, כי כל אחד מהתובעים יכלול בתצהירו את הסכום הנתבע על ידו באופן אישי במקום להגיש תצהירים זהים וכלליים עבור כל התובעים. גם באשר לאותם תובעים אשר אכן נחקרו על תצהיריהם, כלל לא התרשמנו כי יודעים הם מהו הסכום שנתבע על ידם או כיצד חושב. החישובים שהוצגו בפנינו נערכו למעשה על ידי אבוביץ עבור כל אחד מן התובעים (טבלת אבוביץ). לא בכדי החישובים היו שגויים, משנתונים מהותיים כגון היקף משרה של כל אחד מן התובעים, אשר וודאי לא היו בידיעתו אלא בידיעת כל אחד מן התובעים לגבי עצמו - לא נלקחו בחשבון. יתרה מכך, גם משהוגשה טבלת אבוביץ עדכנית, עדיין לא נלקחו בחשבון נתונים מהותיים אלו. הוכח בפנינו כי לא קמה זכאות לכל סכום שהוא למעלה מ- 100% משרה (בגינה קבלו מקרן דפנה/ קרן אחרת). תביעתם של התובעים בהבט זה - הנה תביעה לכפל תשלומים. כאמור, הגורם שצריך להוכיח את הסכום הנתבע- הוא התובע. למעשה עד לכתיבת פסק הדין, לא הגישו התובעים לתיק בית הדין, סכומי תביעה סופיים ומדויקים, כך שאף לוּ ראינו להעתר לתביעה, לא ניתן היה לפסוק על סמך החישובים המצויים בתיק בית הדין. לאור המפורט לעיל בהרחבה - נדחית התביעה. ח. כללי לא נעלם מעינינו, כי התובעים הינם אנשים מבוגרים אשר עבדו אצל הנתבעת במשך שנים רבות וחלקם אף הביעו צער על עצם הגשת התביעה כנגד מי שהייתה מעסיקתם במשך שנים רבות. חלק מן התובעים גם אינם בקו הבריאות. דווקא משום כך, מֵצרים אנו על כך, כי לא השכילו הצדדים לסיים את ההליך שביניהם - בהסכמה. רק בגין נסיבות מיוחדות אלה ומשהתביעה נבעה (ולוּ במובן מסויים), מטעות בפעולות הנתבעת כלפי גמלאים שלה - החלטנו שלא לפסוק הוצאות. זאת תוך שיובהר, כי נוכח האופן בו נוהלה התביעה ע"י התובעים (ובכלל זאת האופן בו הוגשו תצהירי התובעים, האופן בו זומנו עדים לבית הדין על ידי התובע 5) ובהתחשב בהחלטות קודמות של ביה"ד לעניין ההוצאות, הרי שאלמלא קיומן של נסיבות מיוחדות אלו, היה מקום להשית על התובעים הוצאות משפט משמעותיות. לאור כל האמור - נדחית התביעה. כל צד ישא בהוצאותיו. פנסיההתפטרותגמלאים