להלן פסק דין בנושא התפטרות חבר ועד בית: מהות התביעה והרקע להגשתה 1. הצדדים הנם שכנים המתגוררים בבית משותף בן 127 דירות, אשר נמצא ברחוב אורן 23 בחיפה. במועדים הרלוונטיים לתביעה בתיק דנא, שימש התובע בתפקיד גזבר ועד הבית ואילו הנתבע כיהן כחבר אותו וועד (להלן: "הוועד"). 2. ביום 27.10.2002 מסר הנתבע מכתב התפטרות המופנה אל יו"ר הוועד, ובו העלה השגות וטענות לגבי תפקודו של הוועד בכלל, ושל התובע בפרט (להלן: "הפרסום הראשון"). בהמשך הוציא הנתבע מכתב התפטרות נוסף, המופנה אף הוא אל יו"ר הוועד ובו פירט טענות דומות במהותן למכתבו הראשון, אם כי מכתב זה הופץ לכלל דיירי הבניין (להלן: "הפרסום השני"). לטענת התובע, יש בשני הפרסומים הנ"ל משום הוצאת לשון הרע כנגדו, במשמעות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), ובגינם הוגשה תביעתו המונחת בפניי. 3. סעיף 1 לחוק קובע, בין היתר, כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע בו במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. המבחן הקובע לעניין לשון הרע הנו המשמעות שאנשים סבירים במקובץ היו מייחסים לפרסום. מדובר במבחן אובייקטיבי כאשר השופט היושב בדין מתחקה אחר המשמעות שקורא סביר היה מייחס לדברים. ההלכה הפסוקה בכגון דא מורה כי אין חשיבות לכוונתו האישית של המפרסם מחד, ומאידך אין זה משנה כיצד הבין התובע, החש עצמו נפגע, את הדברים. ראה: ע"א 466/83 עג'מיאן נ' הארכיהגמון דרדריאן, פד"י לט(4) 734 (בעמ' 739): "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום" ראה:1. ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד לא(2) 281 2. ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פד"י מג(2) 333. הפרסומים נשוא התביעה 4. להלן נוסח הדברים המתייחסים לתובע כפי שנכתבו על ידי הנתבע בפרסום הראשון: "למרות ניסיונותיי החוזרים ונשנים, לא הצלחתי לגרום לתיקון הליקויים החמורים הבאים בניהול הבניין: א. אי סדרים כספיים: ניהול כספי הדיירים באופן פרטני ע"י הגזבר ללא יכולת מעשית של פיקוח ואישור מוקדם, ניסיון למניעת גישתי לבדיקת חשבונות הבנק של הוועד ע"י הגזבר, העסקת גנן ללא הסכם עמו תוך סכנה לתביעות נזיקין מצדו, העסקת המנקה המקבלת דמי אבטלה תוך שיתוף פעולה בהונאת הביטוח הלאומי, תשלום פיצויים למנקה שלא פוטרה וכלל וכלל ושעזבה את עבודתה לפני כשנתיים וכו'. ב. שיפוץ צנרת וריצוף 20 קומות: למרות החלטות קודמות באסיפת הדיירים ולמרות שהוצאו כ- 7000 ₪ לביצוע מכרז קבלני לביצוע עבודות השיפוץ הנ"ל בבניין, לא חלה כל התקדמות בנושא הנ"ל. ניסיונותיי לקבל הסכמת הדיירים לביצוע השיפוץ הנ"ל, באמצעות טופס מוסכם על כל חברי הועד, לא צלחו, עקבת פעילות הסתה של חבר הוועד מר מריוס ברנשטיין, שאף סרב להחזיר טופס כנ"ל לוועד בטענה לא קבילה שהוא מתנגד לשיפוץ. . . . . . . . . . . . . . . . . . . ד. העסקת מתכן ומפקח שאינו מתאים: התעקשות אינטרסנטית מוזרה ומעוררת תמיהה של מר מריוס ברנשטיין, להעסקתו של אינג' רפי גלר כמתכנן ומפקח על עבודות שיפוץ שונות בבניין. למתכנן הנ"ל היסטוריה כמתואר לעיל בעבודות הנ"ל. . . . " 4. הפרסום השני מתייחס כאמור לאותן סוגיות המועלות בפרסום הראשון אם כי ביתר הרחבה. כך למשך בפרק שכותרתו "אי סדרים כספיים" פרסם הנתבע במכתבו השני את הדברים הבאים: "הגזבר מר מריוס ברנשטיין עושה בחשבון כספי הדיירים כבתוך שלו, ללא בקרה ממשית. יו"ר הועד מר יוסי אופיר חותם לגזבר על המחאות פתוחות, ללא שום קשר לכמות הנדרשת לתשלום חשבונות לספקים והגזבר משתמש בהמחאות הנ"ל לפי שיקול דעתו. למיטב ידיעתי הליך זה התבצע גם במהלך כהונת הועד הקודם בשנת 2001. ניסיונות חוזרים ונשנים שלי להפסיק ההליך הקלוקל הזה, לא צלחו. זאת ועוד, מר מריוס ברנשטיין לפי דברי פקיד בבנק, ניסה באופן מחשיד למנוע ממני גישה לבדיקת חשבונות הבנק של הדיירים. אי לכך, יש למנות רואה חשבון חיצוני, לבדיקה מדוקדקת של הוצאות/הכנסות כספים מחשבון הבנק של הדיירים בבניין במהלך השנים 2002-2000 בהן שימש מר מריוס ברנשטיין כגזבר בבניין. בנוסף לעיל נתגלו ליקויים חמורים באופן העסקת עובדים בבניין כגון: העסקת גנן ללא הסכם עמו תוך סכנה לתביעות נזיקין מצדו, העסקת מנקה המקבלת דמי אבטלה על כל המשתמע מכך, תשלום פיצויים למנקה שלא פוטרה כלל וכלל ושעזבה את עבודתה בבניין לפני כשנתיים". בפרק שכותרו "שיפוץ צנרת וריצוף 20 קומות" כתב הנתבע בפרסום השני כי: "למרות החלטות קודמות באסיפת הדיירים ולמרות שהוצאו בשנת 2001 כ- 7000 ₪ לביצוע תכנון ומכרז קבלני לביצוע עבודות השיפוץ הנ"ל בבניין, לא חלה כל התקדמות בנדון. ניסיונותיי לקבל הסכמת הדיירים לביצוע השיפוץ הנ"ל, באמצעות טופס המוסכם על כל חברי הועד, לא צלחו, עקבת פעילות הסתה והפחדה של חבר הוועד מר מריוס ברנשטיין, שאף סרב להחזיר טופס כנ"ל לוועד (שהוכן בשיתוף פעולה עמו) בטענה לא קבילה שהוא מתנגד לשיפוץ. . . . ". בנוסף, חזר הנתבע גם בפרסום השני על האמור בפרק "העסקת מתכנן ומפקח שאינו מתאים" כפי שהופיע בפרסום הראשון. לשון הרע - האמנם? 5. לדעתי, הפרק שהוכתר במלים "אי סדרים כספיים" בשני הפרסומים מכיל דברי לשון הרע כנגד התובע ומוציא דיבתו רעה. האמירה כי התובע עושה בכספי הדיירים כבתוך שלו ללא כל בקרה של ממש כמו גם הטענה המובאת מפי פקיד בבנק, לפיה ניסה התובע באופן מחשיד למנוע מאת הנתבע גישה לבדיקת חשבונות הבנק של הדיירים, בצירוף הדרישה למנות רו"ח חיצוני, מובילה למסקנה כי יש לנתבע בסיס לחשוד כי התובע מעל בתפקידו ושלח ידו בכספי הדיירים. זהו לטעמי הרושם המתקבל אצל הקורא הסביר ממקבץ העובדות המועלות בפרק זה של הפרסומים. למעשה, מעוררים הדברים שראה הנתבע לפרסם, חשד לביצוע מעשים פליליים מצד התובע ובכך יש בהם כדי לפגוע בו ולעשותו מטרה לשנאה ולבוז בעיני הקורא הסביר. (ראה: ע"א 36/62 עוזרי נ' גלעד, פד"י ט"ז 1553 ; ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח רייבר, פד"י לו(2) 141). הדברים חמורים שבעתיים בשים לב לכך שמדובר ברואה חשבון במקצועו, האמון מטבע משלח ידו, על כספי לקוחותיו ונדרש למידה מוגברת של הגינות ויושר. 6. בגדר אותו פרק התייחס הנתבע גם להעסקתו של גנן ללא הסכם כתוב וכן העסקת מנקה המקבלת דמי אבטלה על כל המשתמע מכך (תוך שיתוף פעולה בהונאת הביטוח הלאומי - כך בפרסום הראשון) ותשלום פיצויים למנקה שכלל לא פוטרה. אלא שעניינים אלה אינם מיוחסים דווקא לתובע על אף שהם מובאים באותו סעיף המפרט התנהלותו הלקויה. סבורני כי אין לקרוא לתוך הדברים כאילו כוונו דווקא אל התובע אלא יש לראותם כדברי ביקורת על האופן שבו ניהל הוועד את ענייניו הכספיים. חרף כך, עוד אדרש לקטע זה של הפרסום בהמשך פסק הדין. 7. גם הפסקה שכותרתה "שיפוץ צנרת וריצוף 20 קומות" מכילה לשון הרע המופנית כנגד התובע. מה שנאמר בה למעשה הוא שהתובע סיכל ביצוע תיקונים נדרשים וחיוניים לטובת ורווחת הדיירים אגב פעולת הסתה והפחדה שבה נקט, ובכך מעל למעשה בתפקידו בוועד לקדם ולפעול למען דיירי הבניין. הדברים אמנם לא נאמרו במפורש בזו הלשון, אך עולים במשתמע (innuendo ) מהקשר הדברים והדבקם. 8. הוא הדין לגבי הפסקה שכותרתה "העסקת מתכנן ומפקח שאינו מתאים" שבה נטען כי התובע גילה התעקשות מוזרה ומעוררת תמיהה להעסקתו של המהנדס רפי גלר כמתכנן ומפקח עבור עבודות שיפוץ שונות על אף שהלה תיכנן ופיקח על ביצוע עבודות שונות בבניין, שנתגלו ככושלות. השימוש בביטויים "התעקשות אינטרסנטית, מוזרה ומעוררת תמיהה" מצביעה על אינטרסים אישיים וסמויים, כביכול, שהניעו את התובע בהעסקת המהנדס רפי גלר, חרף כישלונו המוכח במספר פרויקטים שנעשו בתכנונו ופיקוחו בעבר. לטעמי פרסום זה עלול בהחלט להפוך התובע מטרה לבוז ושנאה מצד דייר הבית. 9. על יסוד מקבץ האמור, אני קובע כי שני הפרסומים נשוא התביעה, כללו דברי דיבה ולעז כנגד התובע והיו בבחינת פרסום לשון הרע במשמעות החוק. במאמר מוסגר אוסיף כי אין נפקא מינא אם הפרסום הראשון נועד רק ליו"ר הוועד או לכלל חברי הוועד. סעיף 2 לחוק מורה בין היתר כי רואים פרסום לשון הרע אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע . מכאן, שאף פרסום שהופנה ליו"ר הוועד לבדו מהווה פרסום לשון הרע כמשמעו בחוק. הגנות הנתבע 10. ברגיל, על התובע המגיש תביעה בגין לשון הרע להוכיח את דבר הפרסום, ככל שזה מוכחש, ולשכנע את בית המשפט כי יש בדברים שפורסמו אודותיו משום לשון הרע. משצלח לעשות כן, עובר הנטל לנתבע להוכיח כי הוא חוסה בצלן של אחת ההגנות המנויות בחוק. בענייננו, הואיל והפרסומים לא הוכחשו, יכול היה התובע להסתפק בהצגת שני המכתבים נשוא תביעתו, ולהותיר בידי הנתבע את מלאכת הבאת הראיות שיש בהן כדי להוכיח טענות ההגנה שבפיו. אלא שכאן התהפכו היוצרות, ומשום מה ראה התובע להציג ראיות שנועדו להפריך את טענות ההגנה שהעלה הנתבע, מבלי שהלה עשה כל מאמץ, אפילו מינימאלי, להוכיחן. 11. טענת ההגנה העיקרית שהעלה הנתבע הנה טענת "אמת הפרסום" המעוגנת בסעיף 14 לחוק, שזו לשונו: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". אין חולקין כי הדברים שפורסמו, אילו היו אמת, היה בהם עניין לציבור שבפניו הועלו. אלא שאמיתותם לא הוכחה כלל ועיקר, אלא להפך. ההלכה הפסוקה מורה כי אמת המידה לבחינת האמת הנה אם הדברים שפורסמו תואמים את המציאות לאמיתה, או אם תרצה את המציאות "האובייקטיבית". (ראה: ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פד"י מט(2) 843). עוד מורה ההלכה כי מידת ההוכחה הדרושה להוכחת טענת "אמת דיברתי" חייבת לעמוד ביחס מתאים לרצינות וחומרת תוכן הדיבה. בית המשפט העליון פסק לא אחת כי על אף שקיימות שתי מידות הוכחה - האחת הקיימת במשפט הפלילי (מעל לכל ספק סביר) והשניה הקיימת במשפט האזרחי (נטיית מאזן ההסתברות), הרי שככל שיהיו הטענות המועלות כנגד התובע חמורות ופוגעות יותר, כך תידרש מידה רבה יותר של ראיות מהנדרש ברגיל במשפטים אזרחיים, על מנת להוכיח את אמיתות הדברים. ראה:1. ע"א 670/79 עיתון הארץ נ' מזרחי, פד"י מא(2) 186. 2. ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל בע"מ, פד"י מ(1) 589). 12. ומן הכלל אל הפרט - לא הובאה כל ראיה לכך שהתובע עשה בחשבון כספי הדיירים כבתוך שלו, ללא בקרה ממשית. מצד התובע העידו ארבעה עדים שכיהנו במועדים שונים בתקופה הרלוונטית כחברי וועד. מר יוסי גולן, ששימש בתפקיד חבר ועד בשנת 2001 העיד בתצהירו (ת/1) כי לא היתה הוצאת כספים מבלי שחברי הוועד ידעו עליה. כך גם מר משה מונטג אשר שימש כחבר בועד הבית בשנת 2000 יחד עם התובע. בתצהירו (ת/3) ציין כי התובע נהג לעמוד על כל הוצאה, בחן אותה היטב, דאג לקבל הצעות מחיר מספקים אחדים וכל הוצאה שהיתה נעשית בסופו של דבר, נעשתה בידיעת כלל חברי הועד. מר בני קציר שימש אף הוא בתפקיד חבר וועד בשנת 2002 יחד עם התובע. בתצהירו (ת/4) העיד כי התובע נהג להביא לידיעת חברי הוועד כל תשלום שנדרש, והאישור ניתן רק לאחר בדיקה ובחינה. בכל מקרה כל שיק שהוצא נחתם בידי שני חברי וועד. בחקירתו הנגדית אישר מר גולן כי בדק את הדו"ח הכספי והוסיף "איני רואה חשבון וממה שאני יודע, מה שראיתי הוצאה כנגד חשבונית, זה היה בסדר" (עמ' 6 ושרה 9 לפרוטוקול). בהמשך עדותו, ציין כי כל שיק נחתם בידי ארבעת חברי הוועד. גרסה זו אינה נכונה באשר הוכח כי שיקים שנמשכו מחשבון הוועד נחתמו בידי יו"ר הוועד והגזבר, ודי היה בחתימת השניים על מנת לבצע המשיכה. יחד עם זאת, אין בכך כדי לפגוע באמינותו של העד הנ"ל בעיני, באשר אני מאמין כי הגרסה שמסר לעניין זה יסודה בבלבול וטעות ולא מתוך מניע שקרי ופסול. התרשמותי הימנו היתה חיובית ואני מאמין כי הגרסה שמסר בתצהירו הנה אמת. גם העדים משה מונטג ובני קציר עשו עלי רושם מהימן בעדותם ואני מאמין כי התמונה שהעלו בתצהירי עדותם הראשית, וכן בחקירתם הנגדית, נכונה ומשקפת את המציאות. 13. לבד מאותם עדים, העיד גם מר יוסי אופיר מטעם התובע, מי שכיהן כיו"ר הוועד בשנים 2001 ו- 2002. בתצהירו (ת/2) התייחס להקפדה ולדייקנות שבה מילא התובע תפקידו כגזבר הוועד באמרו: "מריוס הוא אדם בעל אופי נוקשה ונוטה לפרפקציוניזם ועל רקע זה היו לנו ויכוחים רבים בוועד, כשמריוס עשה את כל המאמצים לחסוך בהוצאות הדיירים ולהקפיד ולבחור בעלי מקצוע טובים וזולים. . . .את עבודת הגזברות עשה מריוס על הצד הטוב ביותר, סמכתי עליו, ואני עדיין סומך עליו ואני משוכנע שלא לקח לעצמו מכספי הוועד, או שמעל בכספי הוועד והדיירים". בהמשך הוסיף מר אופיר כי לא היה כל ניסיון מצד התובע להסתיר את הניהול הכספי וכי כל חבר וועד שהיה בעל זכות חתימה בחשבון, יכול היה לפנות לסניף הבנק שבו התנהל החשבון ולקבל בכל עת דיווח כספי מלא על מצב החשבון. בחקירתו הנגדית השיב העד תשובות ענייניות, עמד על גרסתו והותיר בי רושם מהימן. 14. התובע פירט בתצהירו ת/6 את נוהלי העבודה שהיו נהוגים בתקופה שבה שימש כיו"ר הוועד, כחבר וכגזבר. מתוך דבריו ומעיון בחומר שצרף לתצהירו עולה באופן ברור ומובהק כי מדובר באדם יסודי, מאורגן, שעשה מלאכתו נאמנה ופעל כמיטב יכולתו לקידום ענייני הבית כפי הבנתו והשקפתו, תוך קיום נהלי עבודה תקינים. התובע צרף לתצהירו כרטסת ממוינת של כלל ההוצאות, לפי מפתח ענפי. בין היתר ניתן לעמוד, מתוך אותם דפים, על ההוצאות שנדרשו בגין שכר עובדים, תיקונים ואחזקת הבנין תחזוקת המעליות, תחזוקת ההסקה, סולר להסקה וכיוב'. בכל קטגוריה נרשמו בין היתר פרטי ההוצאה, מועדה והאסמכתא לביצועה. התובע הוסיף כי לבד מניהול החשבונות השוטפים, הוא פרסם דו"ח כספי על פעילות הוועד, אשר נחתם על ידי כלל החברים בו, וכן פרסם התקציב השנתי הצפוי. בנוסף לחברי הוועד, בדק את המסמכים גם חבר ועדת הביקורת אשר קיבל לעיונו של הכרטסת, דו"ח העלויות, ספחי שיקים ומסמכים נוספים. לא מצאתי כל דופי בהתנהלותו של התובע בניהול ענייני הוועד. נהפוך הוא, הרושם המתקבל כאמור הנו כי מדובר באדם הגון, יסודי ומקצועי העושה תפקידו, ללא שכר יש לומר, כמיטב הבנתו ושיפוטו. בסופו של דבר יש לזכור כי לא מדובר ברשות ציבורית או מוסד ממלכתי אלא בוועד בית שתפקידו לנהל את ענייני הבית המשותף במקצועית ביעילות ובשקיפות. 15. על יסוד מקבץ האמור אני קובע כי לא זו בלבד שלא עלה בידי הנתבע להוכיח את אמיתות טענותיו לגבי האופן שבו ניהל התובע את ענייניו הכספיים של הוועד, אלא שהוכח כי התובע מילא תפקידו ביד רמה, במקצועיות ובמיומנות. אני רואה להוסיף כי אף אם נתגלו אי אילו בקיעים בחקירתם הנגדית של עדי התביעה, הרי שמדובר בעניינים משניים שאין בהם כדי להשליך על יושרם והגינותם, הן שלהם עצמם והן של התובע. דומה כי אף הנתבע הודה כי לא נתכוון לייחס לתובע חוסר ניקיון כפיים או מעילה בכספי הדיירים, אלא רק ניהול הנושא הכספי בחוסר מקצועיות ושלא על-פי כללי מנהל תקין. ברם הודאה זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון המכתבים שהוציא תחת ידו מהם עולים חשדות לגבי יושרו והגינותו של התובע. הגדיל לעשות הנתבע משסרב להתנצל לאחר שהתובע פנה אליו, ובכך הוסיף חטא על פשע. 16. במאמר מוסגר אוסיף כי הטענה כאילו הועסקה בבניין מנקה המקבלת דמי אבטלה, תוך שיתוף פעולה להונאת הביטוח הלאומי כלל לא הוכחה. לא הוצג ולו בדל ראיה להוכחת טענה חמורה זו. יתר על כן, בפרסומיו ציין הנתבע כי שולמו פיצויי פיטורין לעובדת שכלל לא פוטרה. עובדה זו נועדה להצביע על תפקודו הפגום והלקוי של הוועד. אלא שהנתבע שכח לציין כי ההחלטה לגבי כך נתקבלה על דעת כלל חברי הוועד באסיפה מיום 4.2.2002 (פרוטוקול הישיבה צורף כנספח לתצהירו של התובע). וחשוב מכך, הוא שכח להזכיר כי הוא עצמו חתם, מתוקף היותו חבר בוועד, על אותה החלטה המאשרת תשלום הפיצויים. יש בהעלאת טענה זו מידה רבה של חוסר תום לב וזריית חול בעיני הדיירים. עוד אני רואה להוסיף כי הנתבע לא עשה כל מאמץ לזמן את פקיד הבנק אשר גילה את אזנו על כך שהתובע ניסה בצורה מחשידה למנוע הימנו גישה לבדיקת חשבונות הבנק. לנוכח טענה חמורה זו, ניתן היה לצפות שהנתבע יפעל על מנת לאתר אותו פקיד ויזמן אותו לשם העדתו, אך לא היא. הימנעותו מלעשות כן מקימה חזקה הפועלת נגדו. 17. אף הטענה בדבר הסתה והפחדה שיוחסה לתובע בפרק שכותרו "שיפוץ צנרת וריצוף 20 קומות" נתגלתה כחסרת כל בסיס עובדתי וכמשוללת כל יסוד ואחיזה במציאות. הנתבע לא עשה כל מאמץ על מנת להוכיחה ולאוששה בראיות כגון עדותם של אותם דיירים כלפיהם נהג התובע בהפחדה או בפניהם העלה דברי הסתה. דבריו של הנתבע, לעניין זה נותרו בחלל האוויר ללא קצה קצהו של עיגון ראייתי. 18. גם הטענה בדבר התעקשות אינטרסנטית, מוזרה ומעוררת תמיהה מצד התובע להעסיק את המהנדס רפי גלר לא הוכחה כלל ועיקר. ראשית, על פי החומר שהוצג בפניי הוכח כי ההחלטה לשכור שירותיו של המהנדס גלר, נתקבלה על דעת חברי הוועד ולא נעשתה על דעתו הבלעדית של התובע. שנית, הטענה לקיומו של אינטרס איזה שהוא אצל התובע להעדיף דווקא את העסקתו של גלר לא נתמכה בכל ראיה, אפילו קלושה. בתצהירו ת/5 פירט המהנדס גלר את העבודות שנתבקש לעשות עבור וועד הבית במהלך השנים. לדבריו, העבודה הראשונה אותה הוזמן לתכנן ולפקח בקיץ שנת 2000 כללה איטום גג, שיפוץ מעקות בטון, טיפול בבריכת מי לחץ/חירום המוצבת על גג הבית ותיקון משטח הגרנוליט בחזית הבניין. לאחר שהגיש הצעת מחיר ונוהל עמו מו"מ, סוכמו הדברים עם הוועד. העד הכין את מסמכי המכרז ובסופו של דבר בחר הוועד קבלן לביצוע העבודות. הואיל והקבלן פיגר בלוח הזמנים, דאג מר גלר שיקוזז מהחשבון סך 26,500 ₪ ועמד על כך שהקבלן ימסור ערבות בנקאית ע"ס 16,208 ₪ להבטחת טיב העבודה. לאחר שבחודש פברואר 2001 נתגלתה נזילה בדירה מתחת למשטח הגרנוליט, וניסיונות הוועד להביא את הקבלן לביצוע התיקון הדרוש עלו בתוהו, חילט הוועד את הערבות הבנקאית. בסופו של דבר, ביצע הקבלן את התיקון הדרוש בחורף 2003. בחודש יוני 2001 פנה הוועד אל מר גלר בקשר לביצוע עבודה נוספת שכללה החלפת ריצוף של השטחים הציבוריים ב 20 מתוך 23 קומות הבניין, וכן החלפת צנרת המים הפרטית שמתחת לאותו ריצוף ציבורי. העד העביר לוועד התייחסותו לגבי שלבי העבודה הנ"ל בשלושה מכתבים נפרדים. בסופו של דבר, על אף שהפרויקט יצא למכרז ונתקבלו מספר הצעות, לא יצאה העבודה אל הפועל. בחודש יולי 2002 נתבקש העד גלר להכין מכרז לתיקון מבנה שבתוכו מצוי גנרטור החירום של הבניין ולתיקון משטח בחזית הבית שדרכו חדרו מים לדירה שמתחתיו. החוזה לגבי תכנון עבודה זו נחתם על ידי חברי הוועד (נספח יד לתצהירו של גלר ת/5). מר גלר הכין מפרט טכני וכתב כמויות לביצוע העבודות במשטח הבטון, ובעקבות אלה הוצא מכרז ונתקבלו הצעות מקבלנים אחדים. בסופו של דבר, לא השלים מר גלר את עבודות הפיקוח על אותו פרויקט והושג הסדר בינו לבין הוועד לתשלום שכר טרחתו ופיצוי בגין הפרת ההסכם עמו. עדותו של מר גלר עשתה על רושם חיובי ומהימן ואני מאמין לפירוט השתלשלות העניינים כפי שהועלה על ידו בתצהירו. מתוך אותו פירוט וכן מעיון במסמכים הרבים שצרף לתצהירו עולה בבירור כי כל ההתקשרות עמו נעשתה באמצעות וועד הבית וכי התובע לא קיבל אפילו החלטה אחת על דעת עצמו, ללא אישורם של חברי הוועד. מכאן, שהטענה כאילו התעקש התובע להעסיק דווקא את מר גלר, משוללת כל יסוד, לא כל שכן המניעים הפסולים שיחוסו לו. 19. על יסוד מקבץ האמור, אני קובע כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי הוא חוסה בצלה של ההגנה שבסעיף 14 לחוק, לאמור כי הדברים שפרסם אודות התובע היו אמת. 20. אף הגנת הבעת הדעה לא תעמוד לנתבע. סעיף 15 (4) לחוק קובע בין היתר, כי במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב וכי הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות. תנאי הסף, לתחולתה של ההגנה, לפי אותו סעיף, הנו תום לבו של המפרסם. איני סבור כי הפרסום דכאן נעשה בתום לב, אך אין בדעתי להרחיב בשאלה זו משום שלא נתמלאו יתר התנאים לתחולתה של ההגנה על-פי אותו סעיף. בתי המשפט התוו בפסיקתם תנאי לתחולת ההגנה שבסעיף 15(4) לחוק, לפיו חייבת להיות הפרדה ברורה בין תיאור העובדות לבין הבעת הדעה. בד"נ 9/77 חברת החשמל בע"מ נ' עיתון הארץ, פד"י לב(3) 337 קבע כב' השופט לנדוי (בעמ' 350) כי : "לדעתי חייבת להיות בכל פרסום, המבקש לחסות בצל כנפי סעיף 15(4), הפרדה ברורה בין תיאור העובדות ובין הבעת הדעה על אותן עובדות. עצם הערבוב בין שני מרכיבים אלה עלול לערפל את הכתוב ולאפשר "הגנבת" עובדות בלתי-נכונות משמיצות אל תוך הבעת הדעה. הכותב חייב לציין על איזה עובדות הוא מסתמך - ואלה חייבות להיות נכונות (פרט לפרטי- לוואי שאין בהם פגיעה של ממש), ומשציין את העובדות, מותר לו להסיק מהן את מסקנותיו בדרך הבעת דעה עליהן, אך בתנאי שהוא מבהיר ומבדיל בין עובדה ובין מסקנה. בנדון זה גם אני, כמו חברתי הנכבדה, מוכן לאמץ לעצמי את הקטע מספרו של Odgers שחברתי מביאה בע' 320 . מצד שני, אם ישנה הפרדה בין הרצאת העובדות ובין הבעת דעה בדרך הסקת מסקנה מאותן עובדות, כאילו אומר המפרסם לציבור הקוראים או השומעים : "אלה העובדות ביחס להתנהגותו של פלוני וזו דעתי שלי על אותה התנהגות. ועתה תשפוט אתה, הקורא, אם דעתי נראית לך על-פי אותן עובדות". הדברים המתייחסים לתובע בפרסומיו של הנתבע אינם בבחינת הבעת דעה אלא הצגת עובדות, שנתגלו כחסרי כל יסוד ואחיזה במציאות. ואולם אף אם תאמר כי מדובר בעבת דעה הרי שלא קדמה לה הצגה אמיתית ונכונה של העובדות, ומכאן שאין היא חוסה בצלה של ההגנה שבסעיף 15(4) לחוק. 21. על יסוד מקבץ האמור, אני קובע כי שני הפרסומים נשוא התביעה שנעשו בידי הנתבע הכילו דברי דיבה ולעז כנגד התובע, והנם בגדר פרסום לשון הרע כנגדו כמשמעות הדיבור בחוק. הואיל ולנתבע לא עמדה אף לא אחת מן ההגנות אותן מונה החוק, הרי הוא חב באחריות למעשה העוולה. 22. אשר לשאלת הנזק - נקבע זה מכבר כי הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים - רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף ואח', פד"י נה (5) 510, 524 : "לעודד את רוחו (consolation) של הניזוק שנפגע בגין לשון הרע, לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב, למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגע בגין לשון הרע. לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי. אך אין גם להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. . . בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. . . בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים". 23. בבואי ליישם אותם כללים על המקרה שבפניי אני רואה להביא בחשבון מחד את חומרת ההתבטאות כלפי התובע ואת הקלות הבלתי נסבלת שבה בחר הנתבע לנסח דברים קשים ומכפישים ללא כל עיגון של ממש. מאידך, אין להתעלם מכך שהדברים הובאו בפני קהל מצומצם, להבדיל מפרסום באמצעי התקשורת למשל, וכי העדים שהופיעו בפניי אישרו כי המשיכו להאמין ביושרו ובהגינותו של התובע גם לאחר הפרסומים המרעים. התובע לא טען לנזק ספציפי אלא עתר לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק, בהתאם להוראות החוק. 24. לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים, הנסיבות וההיבטים הרלוונטיים, נחה דעתי כי הפיצוי ההולם את נסיבות העניין הנו סך של 9,000 ₪. 25. בטרם אחתום את פסק הדין, אני רואה להוסיף הערה אחרונה. מדובר בסכסוך שכנים קלאסי שניתן וצריך היה לסיימו ללא פניה לערכאות ומבלי לערב את בית המשפט. ניתן, על שום שיכול היה התובע להסתפק בפרסום מכתב הבהרה, שיופץ לכלל דיירי הבניין אליו יכל לצרף את המסמכים הרלוונטיים, ובו היה מפריך אחת לאחת את טענות הנתבע. וצריך, על שום שהיה על הנתבע לפרסם מכתב הבהרה והתנצלות מייד עם פנייתו הראשונה של התובע בעקבות הפרסומים. אילו נהג כך, היה הליך זה מתייתר. הימנעותו מלעשות כן תמוהה במיוחד לנוכח הודאתו כי לא נתכוון לייחס לתובע מעשי מרמה, הונאה או מעילה. מדוע אם כן התעקש שלא להבהיר את דבריו ולהתנצל על הפגיעה שגרם, לנתבע פתרונים. מקונן בלבי חשש שמא ההכרעה בתיק שבפניי אינה סוף פסוק, ולא יהא בה משום קץ הסכסוך והמחלוקת בין הניצים היריבים. היגררות לשרשרת של הליכים עוקבים, הינה למצער דפוס מוכר בסכסוכי שכנים שהצדדים אינם משכילים לפתרם בדרכי נועם ולרוב תביעה אחת גוררת בעקבותיה תביעות נוספות. זו הסיבה בשלה בין היתר נעשו ניסיונות אחדים בשלביו המוקדמים של הדיון, לפשר בין הצדדים ולסייע בידם להגיע להסדר מוסכם. הדבר לא צלח למצער, ועל כן לא נותר אלא לקוות, חרף הדברים לעיל, כי הצדדים ימצאו את התבונה והנדיבות הנדרשים על מנת לפתוח דף חדש ביחסי השכנות ביניהם. 26. סוף דבר, אני מחייב את הנתבע לפרסם תוך 30 יום על גבי לוח המודעות של הבניין ובתיבות הדואר של כלל הדיירים מכתב התנצלות, בנוסח הבא: "לכלל דיירי הבית ביום 27.10.2002 פרסמתי שני מכתבים המופנים אל יו"ר ועד הבית, ואשר אחד מהם הופץ לכלל דיירי הבניין, ובהם העליתי עובדות חסרות בסיס ושחר כנגד מר מריוס ברנשטיין, אשר פגעו בו והכפישו את שמו. אני מצר על הדברים ומתנצל בפני מר ברנשטיין על עגמת הנפש, הצער והפגיעה בשמו הטוב, בעקבות הפרסומים הנ"ל. התנצלות זו נעשית בהתאם לפסק הדין של בית משפט השלום בחיפה בת.א. 2336/02 בתביעה בגין לשון הרע שהגיש נגדי מר ברנשטיין. בכבוד רב, אברהם חיון-טל" 27. הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 9,000 ₪ ובנוסף הוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח וכן שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בתים משותפיםועד בית משותףהתפטרות