1. עניינו של הליך זה בקשה לאימוצה של ילדה על-ידי המבקשים שנמסרה להם במישרין על-ידי הוריה שהם אף קרובי המבקשים. המשיב מתנגד לבקשה ובקשה לדחותה. 2. עיקרי העובדות אינם במחלוקת ואלה הן: הילדה נולדה ביום 10.6.79 להוריה. להורים נולדו ששה ילדים בגילאי 6 חודשים עד 16 שנים והילדה דנן היא החמישית שבהם. המבקשים הם זוג הנשוי מאז שנת 1956, ילידי 1931 ו-1937, ואין להם ילדים. המבקשת מס' 2 היא אחותו של אבי הילדה. המבקשים פנו בשנת 1978 אל השירות למען הילד בבקשה לאמץ ילד- תינוק, אולם בשל גילם לא אושרו כמועמדים לאימוץ כזה. לפי דברי שתי המשפחות נעשה הסכם ביניהם עוד בעת שההורים הרו את הילדה כי הילד אשר יוולד ימסר למבקשים על-מנת שיאמצוהו ואמנם כך הווה: המבקשים קבלו את הילדה הישר מבית-החולים סמוך ללידת הילדה ומאז היא גדלה בביתם. מתחקירי השירות למען הילד מתברר שהילדה זוכה לבית חם וליחס מסור ודואג של המבקשים. הילדה קוראת למבקשים "אבא" ו"אמא" ולאמה הביאולוגית קוראת "דודה" רחל. היא יודעת שנולדה ל"דודתה" רחל אבל גדלה אצל "אמה לידיה". שתי המשפחות מתגוררות באותה עיר ומקיימות קשר הדוק ביניהן, כולל ביקורים תכופים. ביום 22.3.83 נתקבלה אצל השירות למען הילד הפניה של המבקשים כי רצונם לאמץ את הילדה הנמצאת בביתם מאז היוולדה. 3. המשיב מתנגד לבקשה משום שהילדה הועברה במישרין מהוריה למבקשים ולא באמצעות פקיד סעד כפי שמורה כיום סעיף 12(א) בחוק אימוץ ילדים, תשמ"א- 1981 [11]: "12(א) לא יימסר ילד למי שהסכים לקבלו לביתו בכוונה לאמצו, אלא באמצעות פקיד סעד: הוראה זו לא תחול על מסירה למאמץ שהוא בן- זוגו של הורה המאומץ". הוראת חוק זו היא כה נחרצת עד שהפרתה נקבעה כעבירה בסעיף 33 באותו חוק: "33. המוסר או מקבל ילד למטרת אימוץ שלא באמצעות פקיד סעד או שלא על-פי צו בית-משפט לפי חוק זה, דינו - מאסר שנה". לטענת בא-כח היועץ-המשפטי-לממשלה הוראות אלה הן מיסודות האימוץ ותנאי מוקדם לאפשרות לאימוץ ילד. יתר-על-כן: טובת הילדה מכתיבה לדחות את הבקשה אף-על-פי שאין צורך בנסיבות הענין להוציא את הילדה ממקום הימצאה. פקידת הסעד קבעה בתסקירה כדלקמן: "...סיטואציה כזו (כפי שתוארה בפיסקה 2 לעיל - ח' פ') עלולה לעורר בעתיד קשיים, ובעיות שכרגע בשל גילה של הקטינה לא באים עדין לביטוי (כמו למשל בעיות של זהות, תחושות קיפוח על-כך שדווקא היא מכל ילדי המשפחה נמסרה לאחרים, נאמנות כפולה לאם מאמצת שמגדלת אותה לעומת אם ביאולוגית שילדה אותה, יחסים בעייתיים עם אחיה ואחיותיה הגדלים בסטטוס אחר, ובנסיבות אחרות וכו'). אפשרויות בלתי רצויות אלה עמדו לנגד עיניו של המחוקק כאשר אסר בחוק אימוץ ילדים התשמ"א-1981, בסעיף 12(א) שלו, על מסירת ילד למי שהסכים לקבלו לביתו בכוונה לאמצו - אלא באמצעות פקיד סעד. נראה לנו, שמאחר והילדה נמצאת בבית המשפחה כבר זמן רב, ורואה במבקשים את הוריה לכל דבר, ואילו הם מצידם מקימים קשר הורות לכל דבר עם הילדה, אין כיום מקום לשקול הוצאתה מבית המשפחה, אולם מאחר ואין מדובר על צורך להגן על שהותה של הילדה בבית המשיבים, בעזרת צו-אימוץ (מאחר ואין התנגדות להחזקתה שם ע"י ההורים הביולוגים) ומאחר והאספקט הציבורי דורש שלא לעודד אימוצים מסוג זה אין אנו ממליצים להיענות לבקשת האימוץ. בפני המבקשים פתוחה הדרך לבקש אפוטרופסות עם שינוי שם שהוא ההליך המשקף נכון יותר את מצב הענינים כפי שהוא (כלומר השארות הילדה בבית המבקשים ללא ניתוק הקשר בינה לבין הוריה הביולוגים), וכאשר יש לצפות שהוריה הטבעיים יסכימו להליך זה". 4. כפי שעשו הפרקליטים המלומדים, כך אעשה אף אנכי: אחלק את הדיון בעיקרו לשניים: (א) סעיף 12(א) וסעיף 33 בחוק אימוץ ילדים תשמ"א-1981 - האם הם שוללים בקשת אימוץ על הסף באופן שלא מגיע כלל השלב של בדיקות העובדות והנסיבות והפעלת שיקול דעת על טובת הילדה? (ב) מה מחייבת טובת הילדה ומה הם השיקולים הראויים להישקל? 5. היחס בין סעיפים 12(א) ו-33 לעצם האפשרות לאמץ ילדים ישנם סעיפים הקובעים תנאים מוקדמים אשר אם הם, או איזה מהם, אינם מתקיימים - לא יתכן או לא ינתן אימוץ: (א) אין אימוץ אלא על-ידי צו של בית-משפט (סעיף 1); (ב) אין אימוץ אלא בקטין (סעיף 2); (ג) מאמצים חייבים להיות זוג נשוי למעט במקרים מסויימים שמפורטים בסעיף (סעיף 3); (ד) חייב להיות פער גילים של לפחות 18 שנים בין מאמץ למאומץ למעט במקרים מסויימים אשר מפורטים בסעיף (סעיף 4); (ה) אין מאמץ אלא בן דתו של המאומץ (סעיף 5); (ו) לא ינתן צו אימוץ אלא לאחר תקופת מבחן למאמצים ולילד (סעיף 6) אשר בדוחק אפשר לציינו כתנאי מוקדם. (ז) אין אימוץ אלא בהסכמת ההורים או בהעדר הסכמה כזאת - לאחר הכרזת המועמד כבר-אימוץ (סעיף 8). לגבי חלק מן התנאים ניתן לוותר ולסטות מהם (סעיף 25), לגבי חלק אחר לא יתכנו שום סטיה ופשרה. לדעתי אין לקבל טענת בא-כח היועץ-המשפטי-לממשלה באשר לשלילת בקשת אימוץ על הסף ופירושו את הסעיף 12 אינו נראה לי - הן מתוך פירוש הסעיף מגופו ומגוף החוק והן מסקירת תולדות התפתחותו וחקיקתו בארץ ובחוקי ארצות אחרות. יתר-על-כן, ספק אם סעיף 12 נועד דווקא כדי לסתום לחלוטין את הגולל על אימוץ בין-משפחתי שלא זכה להערכה ואהדה בפסיקה ובספרות. 6. פירוש הסעיף מגופו ומתוך החוק התנאים המוקדמים לאימוץ הם עצם קיום צו של בית-משפט וכן שורת תנאים שנמנו לעיל ואשר כולם נוגעים לנפשות הפועלות באימוץ, היינו למאומץ, למאמץ, להורים הביולוגים ולמידות שמתמלאות בהם. כל השאר הם סעיפים הנוגעים לסדרי דין, ביצוע, מנהל ופיקוח שקבע המחוקק על-מנת להבטיח מירב ההצלחה באימוץ ילדים. להלן מספר נימוקים מדוע אין לדחות בקשת אימוץ על הסף חרף הפרת סעיף 12(א) וסעיף 33 ומדוע יש לדון בבקשה לגופה. (א) חוק האימוץ בתפיסתו המודרנית והמאוחרת נועד בעיקרו להביא לכך שלכל ילד תהיה משפחה שבקרבה יגדל. ההיסטוריה של מוסד האימוץ היא ארוכה: ראשיתה, בעולם העתיק, לפתור בעיותיהם של מבוגרים ומשפחות אשר רצו ביורש אשר יירש ויחזיק ברכוש המשפחה וישמור על רכוש זה מפיזור והעברה לאחרים. מאוחר יותר היתה תקופה שהאימוץ נועד לאפשר למשפחות חשוכות ילדים להיות ככל המשפחות ולמלא אחר כמיהות הנפש לגידול ילדים. כיום, כאמור, העיקר הוא צפית טובת הילד (אם כי בו-זמנית ניתן לספק אף מאוויהן של משפחות חשוכות ילדים). (ראה סקירה על המגמות השונות בהתפתחות מוסד האימוץ בהרצאתו של המלומד: ‎M.D.A. FREEMAN ADOPTION - EXISTING POLICIES AND FUTURE ALTERNATIVES [22] (AT PP. 142-143 במקרה דנן מדובר אכן בילדה אשר הורחקה ממשפחתה ומשפחתה זו איננה מגדלת אותה, אינה מספקת את צרכיה, היא למעשה ננטשה על-ידי משפחתה בכך שנמסרה לאחרים. המוסרים והמקבלים התיימרו לעשות פעולה (ספק משפטית, אלא אם נתייחס להסכמה של הצדדים לגרור לאימוץ כהסכם, להבדיל ממסירה סתם) אשר לא היתה בסמכותם. מאז חוק האימוץ תשמ"א [11] היא מהווה עבירה בעליל לפי סעיף 33. קודם לכן - אפילו לא היוותה עבירה בכל מקרה - הרי גם אז היתה ללא סמכות ונפקות משפטית משום שנעשתה ללא אישור בית-משפט ותוך חריגה מסמכות ההורים כהורים לפי הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 [12] (ע"א 484/78 פלוני ואח' נ' היועץ-המשפטי לממשלה [1]); המקרה עלול היה להוות עבירה אף לפי סעיף 365 לחוק העונשין תשל"ז-1977 [13] בתנאים שונים (שלא נתמלאו במקרה זה). בכל מקרה מי שעוולו והרעו לעשות הם המוסרים והמקבלים אולם לבטח לא הילדה. יתר-על-כן, בגלל המעשים שנעשו, הרי לגביה קימת בעיה הצורכת פתרון. אם חוק אימוץ ילדים תשמ"א-1981 [11] עשוי להמציא פתרון לבעיה, אין זה מתקבל על הדעת שעניינה של הילדה יידחה על הסף רק משום שאחרים זולתה (ואפילו אלא הוריה ודודיה), הרעו לעשות. למעשה במקרים רבים שבהם עוסק סעיף 13 בחוק אימוץ ילדים עולה הצורך באימוץ ילדים דווקא בגלל מעשים רעים של ההורים בין שהם מהווים אף עבירות (לפי סעיפים 361-365 לחוק העונשין תשל"ז-1977 [13]) ובין שאינם מהווים עבירות. אינני רואה רבותה בכך שנעברה עבירה נוספת על הקיימות, ואפילו היא מצוייה בחוק אימוץ ילדים תשמ"א-1981 [11] ובכך למצוא עילה דווקא כדי לדחות בקשה על הסף. הסעד אשר מבוקש אמור לשרת אף את הילדה (בנוסף על המבקשים). דוגמה שבה טופלה בקשה לאימוץ למרות שנעברה עבירה במסירה פרטית של ילדה תוך עבירה על החוק הוא: (‎.RE K. (A MINOR) [17] (1983 באותה פרשה ילדה אשה רווקה, ישראלית, בלונדון, מבלי שזהות האב היתה ידועה. האם התקשרה עם התובע שאיננו קרובה באמצעות מתווך כדי למסור לו את הילדה למטרת אימוץ. מעשים אלה נעשו בשנת 1981 קודם 15.3.82 בו נכנס לתוקף סעיף A)28) בחוק הילדים 1975 [20] על-פיו נקבעה עבירה דוגמת סעיף 33 שלנו, לאחר-מכן חזרה בה האם וקבלה את הילדה בחזרה אולם לאחר 15.2.82 חזרה ומסרה את הילדה לתובע בשדה תעופה בלונדון אליו טסה מישראל. התובע פנה ל-COUNTRY COURT מקומי בבקשת אימוץ והשופט סבר כי נוכח האיסור החוקי יש צורך באישור בית-משפט (בדומה לסיפא של סעיף 33 שלנו). הענין הגיע ל-HIGH COURT וזה השאיר את הילדה להחזקת התובע ולמשמורתו לאחר הוצאת צו מסוג WARDSHIP לגבי הילדה, והורה להמשיך בהליכי האימוץ. המביאה את הפסק לפרסום והעורכת ציינה בשולי הפסק כי למרות העובדה שנעברה עבירה במסירה פרטית של הילדה לא נתחייבה מסקנה כאילו לא יכול להינתן צו אימוץ. (ב) הסוגיה בדבר היחס בין ביצוע עבירה פלילית והושטת סעד אזרחי רווחת אף שלא בהקשר לאימוץ ואוכל לציין כדוגמאות: "(1) חטיפת ילדים בניגוד לפסק-דין זר אינה שוללת אפשרות פניה לבית-משפט בעתירה לקבלת משמורת. אמנם החוטף אינו זוכה לאהדה יתירה ואפילו יזכה - הוא עשוי להתחייב בהוצאות, אולם אם טובת הילד מחייבת ונזק עלול להגרם לו אם לא ינתן סעד כמבוקש - הסעד אכן ינתן וכאמור חרף ביצוע עבירה פלילית והפרת פסק-דין חוקי ומחייב של מדינה אחרת. (ראה בג"צ 405/83 (ב"ש 958/83, 1050) קבלי נ' קבלי [2]). (2) מתן סעד לצד לחוזה אשר נגוע בעבירה על החוק והוא בגדר חוזה פסול לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 [4], וזאת נוכח הוראת סעיף 31 באותו חוק אשר מתיר סעדים מוגבלים שעיקרם סיפוק מידת הצדק והיושר בין אנשים." (ג) סעיף 33 אכן קובע עבירה על מסירה או קבלה של ילד למטרות אימוץ שלא באמצעות פקיד סעד, אולם בסיפא אשר בו הוא צופה אפשרות שהמסירה בכל זאת תאושר על-ידי צו של בית-משפט. אין איפוא חפיפה מוחלטת בין סעיף 12(א) לסעיף 33. ואמנם בתקדים הבריטי ‎[17] RE K (1983) נתקבל אישור כאמור ולא נשללו הליכי אימוץ. פרסום פסק-הדין הוא מקוצר ואי-אפשר ללמוד ממנו אם לולא קבלת האישור ב- HIGH COURT אי- אפשר היה לקבל צו אימוץ. באותו מקרה הצדדים קיימו את הוראת שופט ה- COURT COUNTY, קבלו אישור ולא חלקו על ההוראה לקבלו, לכן לא עמדה במבחן הסיטואציה לו האישור לא נתבקש ולא נתקבל. במקרה דנן, מקל וחומר: ההעברה של הילדה נעשתה קודם תחילת החוק תשמ"א-1981 ועל-כן ההוראה הפלילית של סעיף 33 לא תחול רטרואקטיבית אפילו להוראה של סעיף 12 תוקף משום שההליך הנוכחי הוגש לאחר תחילתו של החוק (ראה סעיף 39 אשר לא יוכל לעזור למבקשים משום שהסכמת ההורים לאימוץ לא ניתנה עדיין לפי החוק - היא אמנם חתומה ומצויה בתיק, אולם לא אושרה כמתחייב לפי תקנה 342 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963 [15] המתוקן ולכן לא יכול היה להינתן צו אימוץ לפי החוק הקודם). (ד) לשון הסעיף אינה מחייבת פרוש כה דרסטי שפירושו בטול אפשרות להושיט סעד לפי חוק אימוץ ילדים אשר מיועד להיות לטובת הילד (ואפילו יהיה בכך אף לטובת אדם נוסף). סעיף 1(ב) בחוק אימוץ ילדים קובע שכל החלטה לפי החוק תנתן אם נוכח בית-המשפט שהיא לטובת המאומץ. אינני סבור כי דחיה על הסף שאינה מתחייבת מלשון הסעיף והחוק משרתת את טובתו של ילד. שני הצדדים הביאו דוגמאות של מסירה שלא באמצעות פקיד הסעד אשר בדיעבד אכן מחייבת מתן צו אימוץ (הפקדת קטין באופן זמני לרגל טיול ותוך אותו טיול נספים ההורים). ההיסטוריה החקיקתית 7. בא-כח המבקשים בסיכומיו שבכתב טען שהתקשה למצוא את הסיבות לחקיקת סעיף 12(א) בהצעת החוק או בדברי הכנסת או בחומר אחר שפורסם על-ידי מלומדים בארץ. לשאר חלקי הסעיף (12(ב) - (ג)) נמצאו נימוקים והם בעיקרם הביקורת שנמתחה על פקידי אימוץ שמיהרו למסור ילדים למשפחות קודם קבלת אישור מבית-משפט (בג"צ 252/75 פלונית נ' שר הסעד ואח' [3]; ע"א 831/75 פלונית נ' מדינת ישראל [4]; בג"צ 260/70 מזרחי נ' טנצר ואח' [5] וכן ראה ד"ר פ' שיפמן: אימוץ ילדים בישראל [23] בעמ' 75; דוח הועדה לבדיקת חוק אימוץ ילדים בראשות כב' השופט עציוני [24] בעמ' 17). סעיף 12(א) אינו מופיע בדוח ועדת כבוד השופט עציוני ביחד עם ההוראות המסמיכות פקידי סעד כנ"ל אלא בסעיף הפותח - שאין אימוץ אלא לפי צו בית- המשפט ואין למסור ילד למטרת אימוץ אלא באמצעות פקיד סעד (בדף 28 תוך אמירה קצרה: "למסירת ילד לאימוץ השלכות על תהליך האימוץ". אין שום קומנטר משמעותי לסעיף הפלילי שמספרו כיום 33 פרט לציון שהוא חדש (דף 43 בדוח). יצויין שהאיסור בסעיף 33 הוא רחב מנוסחם של סעיפים באותו ענין בחוקי מדינות אחרות. אצלנו האיסור הוא מקיף וכולל הן מסירה לזרים והן מסירה לקרובים, ללא הגבלה (למעט באימוץ על-ידי בן-זוג - סעיף 12(א)). להכללה זו אפשר למצוא רמזים בהתייחסות לאימוצי קרובים שבדוח (דפים 18, 4-23). 8. חומר רב ועשיר בסוגיה של מסירת ילדים שלא על-ידי פקיד סעד ניתן למצוא בספרות זרה. כידוע חלו באנגליה תמורות בחקיקה בהקשר לילדים בחוק הילדים - [CHILDREN ACT 1975 ]20 - ומיד לאחריו בקודיפיקציה המתוקנת בנושא האימוץ: [‎.ADOPTION ACT 1976 [71 קדמה לחקיקה זו ועדה מלכותית שהתרכזה בנושאי האימוץ בדומה לועדת כב' השופט עציוני אצלנו. ועדה זו שבראשה כהן ‎SIR WILLIAM HOUGHTON (ועל-כן נקראת בפי המשפטנים בשמו) פרסמה דווח מפורט ונרחב: ‎REPORT OF [THE DEPARTMENTAL COMMITTEE ON THE ADOPTION OF CHILDREN ]25 דוח זה מצוטט לא אחת בדוח ועדת כבוד השופט עציוני [24] לרבות בסוגיה של אימוץ קרובים. ברור איפוא ונעלה מעל לכל ספק שהדוח האנגלי היה מונח בפני הועדה בארץ וזכה לתשומת לבה. ועדה זו צוטטה אף במחקרו של ד"ר שיפמן [23] בסקירתו על המצב באנגליה. הפרק הרביעי בדוח האנגלי עוסק בין היתר במסירת ילדים לאימוץ וראויים לתשומת לב פיסקאות 81-92 בדוח. מסירת ילדים שלא באמצעות סוכנות אימוץ מכונה "DIRECT PLACEMENT" ואימוץ בדרך זו: "INDEPENDENT ADOPTION"" בדוח מבחינים בין מסירה פרטית לזרים לבין מסירה פרטית לקרובים. הועדה הביעה דאגה רבה לנוכח ריבוי המסירות הפרטיות (שלא באמצעות סוכנות) ומציינת סיבות משוערות למסירות כאלה והנזק שבהן. בדוח ועדת כבוד השופט עציוני [24] צויין בקצרה שלמסירת הילד יש השלכות על תהליך האימוץ (בדף 28), בועדת היוטון באו פירוט והרחבה בענין זה: השלב היותר חשוב בתהליך האימוץ הוא בהחלטה למסור את הילד למשפחה מאמצת. חוק האימוץ חייב להמציא ערבויות מספיקות לרווחתם של הילדים וכבר באותו שלב של מסירתם. השלב של מתן צו האימוץ עשוי להיות מאוחר מדי, הוא אינו מספיק, ואינו כבר אפקטיבי די הצורך. ערובה זו מסופקת על-ידי ייחוד הסמכות להעברה לעובדי רווחה האמורים להיות בעלי מיומנות וכישורים, הם שמעניקים הדרכה ומכינים הורים מאמצים להורות - כל זאת חסר במסירה פרטית (נימוקים נוספים הועלו בפרק על אימוץ קרובים בו ידובר בהמשך). נתקבלו דיווחים לפיהם מקרים רבים נכשלו במסירה פרטית אולם ניתן היה למנוע הכשלון לולא נעשו במסירה פרטית בלתי מוצלחת. האימוץ הוא ענין חשוב וחיוני לילדים ועל-כן יש חובה על החברה להבטיח שהמסירה תהיה היותר טובה והיותר מספקת. על-כן סבורה הועדה שלא יהיה זה בגדר התערבות בלתי-נאותה בתחום הפרט אם תאסר המסירה הפרטית. הודה שקלה את ההיבטים הפליליים והאיסורים הפליליים אשר ראוי לקבוע על-מנת להבטיח שלא תבוצענה מסירות פרטיות ופה הגיעה לתוצאה שונה מזו אליה הגיעה ועדת כבוד השופט עציוני. הועדה הבריטית סברה שיש לאסור מסירה פרטית לחלוטין (פיסקאות 84, 85, 88) והעירה שאם להורים תהיה משאלה היא ודאי תזכה לתשומת לב אוהדת של הסוכנות (פיסקה 88). אולם באשר לסנקציה הפלילית הבחינה הועדה בין מסירה לזר ובין מסירה לקרוב בדרגת קרבה מסויימת והמליצה כי רק מסירה לזר תהווה עבירה (למרות שהמליצה שיוטל איסור כללי על העברות פרטיות - אף על העברה לקרוב והעברות תיעשנה רק באמצעות סוכנות אימוץ). ההמלצות שנתקבלו נכללו בחוק האימוץ האנגלי אולם תחילתם הושהתה על-מנת להכין בין היתר את המנגנונים המתאימים. יחד עם זאת הותרה העברה לקרובים מסויימים (ראה סעיף 11 לחוק הבריטי מ-1976 [21] על-פיו האיסור אינו מוחלט ומתייחס בעיקרו לזרים). לא צויין שמסירה פרטית תשלול אפשרות לאימוץ, יתר-על-כן לא נשלל אימוץ קרובים לחלוטין ובהמשך הדיון נעמוד על-כך. על-כן קשה להגיע למסקנה אליה מבקש להגיע בא-כח היועץ המשפטי לממשלה כי די שהיתה מסירה פרטית כדי שכל התהליך יוכשל וידחה על הסף, הענין הוא בתחום הליכי הביצוע בלבד. בביקורת על המלצות הועדה היו שסברו שאין לייחס לעובדי הרווחה כישורים כה נעלים וכן יש הסוברים כי לאימוצים לפי הסדרים פרטיים לא היו פחות הצלחות (אם כי ועדת היוטון על-יסוד ראיות שהובאו בפניה הסיקה וקבעה כפי שקבעה בניגוד לביקורת זו (ראה: ‎M. HOGGETT AND S. PEARL, THE FAMILY, LAW AND (SOCIETY, CASES AND MATERIALS, AT ]PP. 492-493, 494) [26 9. בעית המסירה הפרטית מעסיקה אף מלומדים בארצות-הברית. (ראה: H. MNOOKIN - CHILD, FAMILY AND STATE, PROBLEMS AND MATERIALS ON CHILDREN AND THE LAW, [27] AT PP. 619-622; H. CLARK JR., THE .LAW OF DOMESTIC RELATIONS IN THE UNITED STATES, (WEST, 1968) PP [28] 640-639 ברוב המדינות של ארצות-הברית המסירה הפרטית אינה אסורה (למעט בקונקטיקוט דלוור ומינוסטה - ,‎D. KRAUSE, FAMILY LAW, CASES ]COMMENTS AND QUESTIONS, (2ND ED., WEST, 1983) 1097 [29. העבירה היא רק בקבלת תמורה מעבר לכיסוי הוצאות בעקבות העברת ילדים. אולם נראה (בספריהם של מנוקין [27] וקלרק [28] שישנה ביקורת על האפשרות והנימוקים נראים בכל הכבוד משכנעים מן הנימוקים האחרים. המסירה הפרטית היא המאפשרת היווצרות שוק שחור או אפור למסחר בתינוקות ו"יבוא" תינוקות מחוץ-לארץ ודי בכך כדי לאסור מסירות פרטיות לדעת גורמים שונים (עמ' 620 אצל מנוקין [27]). אולם אף ללא התייחסות למסחר בתינוקות מצויינים גורמים רבים לתמיכת המסירה באמצעות סוכנות אימוץ בלבד: בחירה נאותה של משפחה מאמצת, התאמת הילד למשפחה המאמצת, הענקת הדרכה והכנה תוך התהליך המשפטי מיד עם המסירה ואפילו עוד קודם לכן ומעקב אף לאחר-מכן, סוכנויות מעסיקות עובדים מומחים ומיומנים בנושאי ילדים ואימוץ, בוחנים מראש את הנתונים הפיזיים והנפשיים של הילדים, את המוטיבציה והכישורים של המשפחות המועמדות לאימוץ, נבחנת הקליטה של הילד במשפחה, מרוכז חומר אשר נשאר מתועד אצל הסוכנות באופן סודי אולם עשוי לשמש בעתיד לתועלת הילד (רשומות רפואיות וכו'). המתנגדים למסירה הפרטית מציינים גורמים רבים וביניהם: החשש של מסירת ילדים על-ידי הוריהם בחופזה וללא מחשבה ושיקול מספיקים; המאמצים עלולים להיות מוטרדים בעתיד על-ידי ההורים הטבעיים אם אלה ישנו דעתם ואכן לא מעט משפטים התנהלו על רקע זה (זהו ארגומנט חזק אף נגד אימוצי קרובים ומשפטים מסוג זה התנהלו גם בארץ - ח' פ'); בית המאמצים עלול שלא להתאים לצרכיו של הילד; הילד אינו מוגן למקרה והאימוץ אינו צולח או נוכח שינוי עמדה אצל המאמצים או נוכח כשלון בנישואין למקרה והילד נקלט במטרה להציל נישואים כושלים - אין מי שיטפל בילד בסיטואציה כזאת ואין מי שיבטיח מניעת אפשרות כזאת, או בדיקה מראש שמא תארע. הביקורת הנגדית היא יותר טכנית - חשש לאפליות בין המשפחות המועמדות לאימוץ, מיומנות לא מספיקה של עובדי הרווחה, וכיוצא באלה, גורמים אשר לעניות דעתי ניתן להתגבר עליהם וגם על-כך פורסם חומר ובעקיפין צויין בדוח ועדת כבוד השופט עציוני [25]). 10. אם לסכם נקודה זו, הרי אין ספק שנושא מסירת הילד הוא שלב בביצוע תהליך האימוץ אולם איש לא העלה אותו כתנאי ראשוני לעצם האפשרות לאימוץ. התחיקה בעולם הרחב אינה אחידה בגישתה אם לאסור או להתיר מסירה פרטית, אולם אצלנו נתקבלה גישה מחמירה האוסרת מסירה בין לקרוב או לזר ומסירה כזאת מהווה בכל מקרה עבירה פלילית (למעט מסירה לבן-זוג של הורה אשר מהווה הורה חורג). גישה מחמירה זו יש לייחס לה משקל בשקילת הבקשה לגופה, אולם לא על-מנת להיות גורם שיביא לסילוק הבקשה על הסף. היפוכו של דבר, יתכן ודווקא הנזק העלול להגרם עקב מסירות פרטיות מחייב התערבות ממסדית כפי שהדבר נעשה בע"א 844/78 [1] בו הוצאה תינוקת ממשפחה שאליה נמסרה על-ידי הוריה (לפי הסכם של אימוץ קרובים) ונתמנה לה אפוטרופוס נוסף עם סמכויות בלעדיות לקבוע מקום הימצא התינוקת והיו מקרים (שאף הם יסקרו בהמשך הדברים) שהצדיקו דווקא מתן צו-אימוץ. במקרה דנן לא מדובר על הוצאת הילדה מבית המבקשים, אולם אין זה אומר שלא קימת בעיה לגבי ילדה קטנה אשר נמסרה על-ידי הוריה בדרך הנחשבת כיום עבירה פלילית ושיש לעזור לה ולפתור את בעיותיה ובעזרת הממסד (ואמנם בא-כח יועץ המשפטי לממשלה אינו מתנער מצורך זה ואף מציע פתרונות שעליהם אדון בהמשך הדברים, אם כי לא בתחום האימוץ). 11. משהגעתי למסקנה שאין לדחות את הבקשה על הסף, יש לבודקה לגופה ובמסגרת זו יש לשקול עמדת המחוקק לסוגיית אימוץ קרובים ומה משקל יש לתת להוראות סעיף 12(א) ו-33 בהקשר זה. עמדת המחוקק לסוגיית אימוץ קרובים ו"טובת הילד" 12. הצדדים ציטטו מן הפסיקה העוסקת במקרים של אימוץ בין-משפחתי או אימוץ על-ידי שכן וכיו"ב. בתי-המשפט שדנו במקרים אישרו במקרים מסויימים אימוץ ודחו בקשות במקרים אחרים. אנסה למצוא קו בסיסי אחיד ומנחה בפסיקה ולאחר-מכן אבדוק אם הוא מחייב שינוי ומה השינוי לאור סעיפים 12(א) ו-33 בחוק תשמ"א-1981 [11] אשר לא נכללו קודם לכן בחוק אימוץ ילדים, תש"ך-1960 [16]. 13. ניתן לומר כי העמדה הכללית אשר התגבשה לאורך כל הפסיקה היא שלילת אימוץ בין-משפחתי או אימוץ על-ידי מכרים המקבלים את הילד מהוריו על-יסוד הסדר שביניהם במטרה לאמצו ומבלי לנתק הקשר בין המשפחות. פסק-דין מנחה בענין שבו נדחתה בקשה לאימוץ הוא ע"א 345/76 פלונים נ' מדינת ישראל [6], תוך ציטוט נרחב ממאמרה של גב' אביבה ליאון, פקידת הסעד הראשית לפי חוק אימוץ ילדים, "אחת הדילמות באימוץ ילדים: האימוץ הבין-משפחתי" [30]. צויין במאמר ואומץ בפסק-הדין דבר הנזק וההשפעה ההרסנית העלולים להתחולל אצל הילד נוכח הקונפליקט שיווצר אצלו עקב קיום שני זוגות הורים בו-זמנית ובפרט כשהוא מקיים קשרים עם שניהם וגר שלא אצל הוריו האמיתיים, צויינו סיבוכים נפשיים אפשריים אשר מחייבים נקיטת עמדה שלילית באופן בסיסי עם נטיה למנוע תהליכים כאלה. האימוץ מעצם יסודו מבוסס על ניתוק הקשר עם ההורים ובניית קשר הורי-פסיכולוגי עם הורים חדשים. השארת ההורים הביולוגים בתמונה מנוגדת למהות האימוץ ולאושיותיו ויש לעשות הכל למניעת אימוץ בין-משפחתי כאמור (עמדה זו אומצה על-ידי פקידת הסעד בתסקירה אף בתיק שבפני). יחד עם זאת לא נשללה אפשרות אימוץ, אפילו בסיטואציה כמצויין לעיל, ובלבד שיוכחו נסיבות יוצאות דופן אשר תחייבנה מבחינת טובת הילד שאימוץ אכן ייעשה ויאושר. הדיון והחומר העובדתי באותו משפט בפני הערכאה הראשונה היו דלים ועל-כן לא מצא בית-המשפט העליון יסוד להיענות לבקשה בהעדר אותן נסיבות מיוחדות שתחייבנה מבחינת טובת הילד להיעתר לבקשה. בית-המשפט קיבל באותו מקרה את עמדת בא-כח היועץ-המשפטי-לממשלה אשר נתקבלה אף על דעת בית-המשפט בדרגה ראשונה כי מאחר והילד נקלט היטב במשפחה הלא-ביולוגית, אין זה מעשי להוציאו מקרבה ויש להתאים את המצב המשפטי למצב העובדתי. התאמה זו ניתן לעשות על-ידי הענקת סמכויות כאפוטרופוס למשפחה השניה, כן ניתן לנקוט בהליכים לשינוי שמו של הילד. בסופו של פסק-דין צוין שאם תשתננה הנסיבות במרוצת השנים אפשר יהיה אולי לדון מחדש בענין. הסיכום הוא איפוא: נטיה לדחות בקשות כאלה ולא לעודדן אלא במקרים יוצאי דופן ומיוחדים כאשר טובת הילד מחייבת להיענות לבקשה. נקודה נוספת אשר לא צויינה במפורש אולם היא לדעתי פועל יוצא מן המתואר לעיל היא כי בית-המשפט לא יזם חקירות ובדיקות או השלמת ראיות וכיוצא-בזה, דבר שנהוג לעשות וחייבים לעשות כאשר דנים בגורלם של ילדים (ראה ע"א 458/79, 523-524 ניר נ' ניר [7]; ולאחרונה בבד"מ 1/81 נגר נ' נגר [8] בעמ' 401). באותה דרך נהג בית-המשפט בע"א 484/78 (פד"י לב(3) 826) פלוני ואח' נ' היועץ-המשפטי לממשלה [1] שחזר על אותן הנמקות ועמדות בע"א 345/76 [6] ואישר הפסקת השארתה של תינוקת אצל המשפחה אליה הועברה על- ידי הוריה ומינוי אפוטרופוס נוסף זר עליה. ההעברה בוטלה במקרה זה סמוך לביצועה. בע"א 46/74 היועץ-המשפטי לממשלה נ' אלמונים [8] אושר אימוץ בין-משפחתי שניתן בתיק אימוץ ת"א 133/73. צוינה השלילה שבדבר, אולם לא ניתן היה להחזיר הגלגל אחורה ונמצאו הנסיבות המיוחדות שחייבו לדעת בית-המשפט לאשר אימוץ - חששם של המאמצים מהעדר חיזוק הקשר. לחשש זה היה יסוד משום שלמרבה הצער היה המשך לדיונים וזאת בתיק אימוץ 4/82 אשר נידון בפני ובו בקשו ההורים הביולוגים לבטל את האימוץ בטענות שונות ואכן נגלתה תמונה עגומה מאד באשר להתפתחותו של הילד מבחינה נפשית. המשפחות נותרו לגור באותו מושב חרף המלצת בית-המשפט בע"א 546/74 [9] וכך נוצר מצב בלתי נסבל שהכניס את הילד לחרדות ופחדים עד שפחד לצאת אל החוץ ופחד ממשפחתו הביולוגית ומאחיו הביולוגיים (אשר אפילו לא ידע כמה הם מונים) (למרבה הצער לא היה זה מקרה יחיד בפני בו נתבקש ביטול אימוץ שמקורו באימוץ בין-משפחתי ומקור בקשת הביטול: ריב בין המשפחות). מקרה נוסף של אימוץ בין-משפחתי שאושר הוא ע"א 568/80 פלוני ואח' נ' מדינת ישראל [10], למרות אישור אימוץ (בניגוד לעמדת הערכאה הראשונה) חזר בית-המשפט על העקרון כנגד אימוץ בין-משפחתי שאינו כרוך בניתוק קשר, אולם באותו מקרה היתה חוות-דעת מעמיקה ומקיפה היינו ראיה שהכתיבה לדעת בית-המשפט העליון את מתן הצו לאור טובת הילדה שנקלטה היטב בקרב המשפחה השניה. יצויין שההליך נעשה בשלבים כאשר בשלב ראשון נתבקש ונתקבל צו אפוטרופוס למשפחה השניה אולם זה לא הספיק לה, כן שונה שם הילדה גם שלב זה לא הספיק. הקשר בין המשפחות לא נותק, אולם מבחינה גיאוגרפית היה מרחק שכן משפחה אחת התגוררה באילת והאחרת בעכו. באותו ענין נבדקה בחוות-הדעת במיוחד ההשלכה הנפשית של המצב לגבי הילדה. לא אכחד, נראה לי כי יש בע"א 568/80 נסיגה מסויימת מן המקרים הקודמים, אולם העקרון הבסיסי לא שונה - עקרונית גישה שלילית לאימוץ בין משפחתי אולם היעתרות לבקשה אם הראיות מכתיבות זאת לאור עקרון טובת הילד. 14. הגישה בפסיקה האנגלית היא דומה: (‎RE .A. B. (AN INFANT [19] (שצוטט הן בע"א 245/76 [6] והן בע"א 568/80 [10]): עקרונית שלילה אולם במקרים מיוחדים, מבחינת טובת הילד - היעתרות לבקשה (ובאותו מקרה נמצאו נסיבות מיוחדות). בע"א 568/80 צוטט לחיוב ולביסוס האימוץ אף: (.‎RE B (M.F (AN INFANT); RE D. (1972) 1 ALL E.R. 898) (AN INFANT). אולם נראה לי בכל הענוה והכבוד, שמקרה זה קשור יותר בסוגיה אחרת והיא מניעת אומנה ארוכת שנים והעדפה של החלפתה בקשר אימוץ אם אין דרך חזרה למשפחה הביולוגית משום שקשר אמנה הוא במפורש קשר ארעי ויש סיכון להפסקתו ללא כל ערובה או בטחון למשפחה האומנת ולקשר בינה ובין הילד שבאומנה, אומנה מונעת יצירת קשר הדוק ובר-קיימה ועל-כן יש בה משום נזק לילדים כאשר היא נמשכת לאורך שנים מבלי להבטיח בית יציב וקבוע. 15. סוגיית אימוצי קרובים זכתה לתשומת לב בועדת כבוד השופט עציוני [24] צויינה הפסיקה דלעיל והקביעה שאימוץ כזה אינו רצוי. כן צויין שלענין אין התייחסות בחוק פרט לאסור על תשלום תמורה באימוץ (דף 18). נראה שסעיף 12(א) וסעיף 33 בהם דנתי למעלה נותנים תשובה ולו בעקיפין אף בסוגיה זו. בסקירת חומר שהוגש לועדה לרבות דוח ועדת היוטון הבריטית היתה יותר התייחסות לבעית אימוץ קרובים (בדף 23-24) וצוטטה אחת מהמלצות הועדה הבריטית (המלצה 20 בפיסקה 115 דף 31) שתורגמה בדוח ועדת השופט עציוני [24]: "כאשר קרוב (לרבות אב חורג המגיש בקשה יחד עם אשתו) מבקש לאמץ ילד, על החוק להטיל על בית-המשפט לשקול, קודם כל, אם לא יהיה צו אפוטרופסות מתאים יותר בנסיבות המקרה, כשהשיקול הראשוני יהיה תמיד טובתו הממושכת של הילד". (ראה סעיף 11 לחוק הילדים האנגלי משנת 1975). ועדת כבוד השופט עציוני מציינת שזו הנחיה לבית-המשפט ובמילותיה (בעמ' 23): "הועדה מסכימה לעקרון המונח ביסודה של המלצת ועדת היוטון אך סבורה כי די לקבוע שבית-המשפט רשאי (ואינו חייב) לתת צו אימוץ אם נוכח שהאימוץ יהיה לטובת המאומץ כדי להשיג את המטרה המבוקשת" (סעיף 1(ב) בחוק אימוץ ילדים תשמ"א-1981 [11] - ח' פ'). עינינו הרואות: במקרים של אימוץ קרובים, האימוץ אינו האלטרנטיבה הראשונה אשר מומלצת ועל בית-המשפט לשקול אם בנסיבות הענין סעד זה אכן נחוץ משום שהחלופה בצו אפוטרופסות ושינוי שם הילד הם אינם מספיקים (וזהו הלך המחשבה בע"א 345/76 [6] והמסלול שננקט בע"א 568/80 הנ"ל [10]). מחומר נוסף שהיה בפני ועדת כבוד השופט עציוני אפשר היה ללמוד שאימוץ קרובים או אימוץ בין-משפחתי אינו בגדר "אפידמיה" בארץ והוא נבלם היטב על-ידי בתי-המשפט ופקידי הסעד (ראה במחקרו של ד"ר שיפמן הנ"ל בעמ' 7-12 וכן מחקרו של ד"ר יצחק אנגלרד: "אימוץ ילדים בישראל - הגשמת החוק למעשה" [31] בעמ' 330 ואילך. יתכן ומטעם זה לא הוסיפו סעיפים מפורשים ומפורטים כפי שהמליצה ועדת היוטון ודי היה בהשארת שיקול הדעת לבית-המשפט במתן צווי אימוץ והטלת איסור כולל על מסירת ילדים שלא באמצעות פקיד סעד תוך הטלת עונש על מעשים אלה (איסור אשר בהיקף כה נרחב לא הוטל בחוק הבריטי). 16. עיון בדוח היוטון חשוב לעניננו ולו על-מנת ללמוד על הצגת הבעיה וקביעת ההצעות להתמודדות עמה שאינן זהות לאלה המחייבות בארצנו. הפיסקאות הרלבנטיות בדוח הבריטי הן מן הפרק החמישי בפיסקאות 96- 115. הועדה עומדת על הנזק הנפשי לילד בסיטואציות אלה, על העיוות העובדתי במקרה של קיום הורים שלאו דווקא מתנכרים לילד תוך התייחסות מיוחדת לאימוץ על-ידי בן-זוג של הורה לאחר גירושי ההורים, אולם תוך התייחסות מפורשות אף לאימוץ על-ידי קרובים (פיסקה 111) ובפרט כאשר אין מגלים לילד את כל האמת. הועדה אינה מתעלמת מאפשרות כי יתכנו מקרים שטובתו של הילד אכן להיות מטופל על-ידי קרוביו (פיסקה 112), אולם במקרה כזה הילד מצוי במשפחה ואין צורך בעיוות המציאות על-ידי בן-זוג של הורה: לחייב את בית-המשפט לשקול ראשית צו אפוטרופסות או אפוטרופסות או משמורת אשר ראוי שיהיה ההליך הסטנדרטי והרגיל לסיטואציות אלה. מאחר ויתכנו מקרים שאכן ידרש אימוץ, אין הועדה ממליצה לאסור לחלוטין אימוצים כאל (סיום פיסקה 112). מצויין שלא אחת הסופיות שבצו האימוץ עלולה להיות מזיקה נוכח שינוי נסיבות בעתיד ועל- כן עדיף אף מטעם זה צו אפוטרופסות אשר מותיר יתר גמישות (פיסקה 113). לסיכום, ממליצה הועדה במקרים של אימוץ קרובים לנהוג כמו במקרים של אימוץ על-ידי בן-זוג של הורה: לחייב את בית-המשפט לשקול ראשית צו אפוטרופסות או משמורת תוך צפיה לטובת הילד לאורך זמן (פיסקה 114). אף המלצות אלה נתקבלו על-ידי המחוקק הבריטי וכך הוחקו סעיפים 37 (ו-53 לסקוטלנד) בחוק הילדים 1975 [20] כהוראה כללית וסעיפים 10 ו-11 למקרים של אימוץ בן-זוג של הורה או מאמץ יחיד ובית-המשפט חוייב לשקול ראשית את האפשרות של צו האפוטרופסות ומשמורת (וכן ראה סעיפים 14-15 בחוק האימוץ 1976 [21]). כאמור עמדה זו נתקבלה אף על דעת ועדת כבוד השופט עציוני [24], אולם ללא הנוקשות היתרה ברפורמה הבריטית אשר מכתיבה לבית-המשפט במפורש כיצד לנהוג וכיצד לדון. אכן באנגליה היתה ביקורת על נוקשות יתרה זו ועל המבוכה בפסיקה בישום הוראות אלה, אם כי בעיקרו של דבר על אימוץ ילד הנעשה על-ידי בן-זוג של הורה טבעי שהתגרש או התאלמן ולאו דווקא על אימוץ בין- משפחתי על-ידי קרובים אחרים (ראה הרצאתו של FREEMAN שצוטטה בפיסקה 6(א) לעיל בעמ' 5-143 וכן: (R.W. RAWLLING, "LAW REFORM WITH TEARS" 45 MODERN L. 637 (1982 הסוקר פסיקה בריטית שבחלקה לא פורסמה בין השנים 1977 עד 1982). מאחר והחקיקה שלנו אינה כה קשוחה והסוגיה דנן אינה אימוץ על ידי בן-זוג של הורה אין לביקורת זו השלכה ממשית לעניננו. 17. סיכום. נראה לי שנוכח התיקונים בחוק מתשמ"א והדברים בדוח ועדת כבוד השופט עציוני [24] בהארה של דוח היוטון יש להגיע למסקנה כי המחוקק אשר קודם לכן לא קבע עמדה בנושא אימוץ בין-משפחתי, גילה כיום עמדתו במפורש תוך שלילתו והעמדתו אל מחוץ לחוק לאור הוראת סעיף 12(א) ו-33, אולם יחד עם זאת לא אסר אותו לחלוטין מבחינה אזרחית (ולא רק באשר לבני-זוג לפי סעיף 3). לדעתי יש לראות בפסיקה שצוטטה לעיל (בפיסקה 13) כמחייבת עד היום, אולם תוך הבעת דעה מטעם המחוקק להקשיח את העמדה. התקדים היותר מחייב, לפיכך, הוא לדעתי ע"א 345/76 [6] תוך דחיית בקשה לאימוץ והצבעה על האלטרנטיבות שבצו לאפוטרופסות ושינוי שם ומבלי לעודד המשך הדיון אם הראיות שבתיק אינן מצביעות על-כך. בדומה לסעיף 25 בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 [12] הקובע הנחה כי טובת הילד מחייבת השארתו עם אמו אם הוא מתחת לגיל 6 אלא אם אין נסיבות מיוחדות להורות אחרת - כך, לדעתי, יש לשלול אימוץ בין-משפחתי אלא אם מוכיחים אחרת לאור העקרונות של טובת הילד (לאור הוראת סעיף 1(ב) בחוק אימוץ ילדים תשמ"א-1981 [11] וזאת נוכח הוראות סעיפים 12(א) ו-33). זוהי לעניות דעתי כוונת המחוקק וכך יש לפרש כיום את החוק ולקבוע את האיזון בין עקרון טובת הילד לבין ה-PUBLIC POLICY שקבע המחוקק. בדיקת נסיבות המקרה דנן 18. התיאור העובדתי בתיק דל למדי ופורט במלואו בפיסה 2 לעיל. באותו תיאור אין ולא הועלה שום סיכון להמשך הישארותה של הילדה אצל המבקשים; לא נטען כאילו ההורים הטבעיים מהווים איום על המשך הישארותה של ילדה אצל המבקשים או על יחסיה עם המבקשים. היפוכו של דבר: היחסים בין המשפחות טובים והם מרבים להתראות. אמנם תמיד קיימת אפשרות שמצב זה ישתנה אולם זהו אחד הסיכונים הקיימים תמיד באימוץ בין-משפחתי ועל- כן מתנגדים לו בין היתר המומחים. אין שמץ ראיה על היווצרות מצב שיווצר ניתוק בין המשפחות למשל בעזיבת הארץ על-ידי אחת המשפחות (שהיווה נימוק בפסיקה האנגלית שצוטטה על-ידי ראולינג במאמר שצוטט לעיל בפיסקה 16) ובכך יווצר הניתוק הטבעי במקרי אימוץ. לא נטען ולא הוכח כאילו הקשר בין הילדה למבקשים אינו הדוק די הצורך עד כדי חיוב הידוקו באימוץ. לא נשללה אפשרות שמא טובת הילדה תהיה דווקא לחזור למשפחתה הטבעית עם אחיה ואחיותיה (צויין בתסקיר שהמבקשים בגיל המתקדם ואין להם ילדים נוספים). לא נומק ולא הוכח מדוע מתחייב הניתוק מן האחים והאחיות הביולוגים והמשפחה המקורית ואין שום אמירה רעה כנגדם. לא הוכחה אי-מסוגלות הורית מצד ההורים הטבעיים (אלא המעשה שיש לראותו בשלילה - העברת הילדה למבקשים). לפיכך, אין למעשה שום עובדה או ראיה קונקרטית אשר תצדיק סטיה מן הקו שקבע המחוקק ושאושר בפסיקה עוד קודם התיקונים האחרונים בחוק ואין נסיבות מיוחדות במקרה זה אשר תחייבנה לפי עקרון טובת הילדה ליתן צו אימוץ במקרה זה. כפי שהציעה באת-כח היועץ-המשפטי לממשלה ניתן לנקוט בהליך למינוי המבקשים כאפוטרופסים נוספים לפי חוק הכשרות המשפטית, תשכ"ב-1962 [12] תוך ייחוד סמכויות למבקשים. כן ניתן לנקוט בהליך לשינוי שם המשפחה של הילדה לשם משפחת המבקשים. הסכמתם של ההורים לאימוץ מכתיבה קיום הסכמה לשני ההליכים האמורים ובאת-כח היועץ-המשפטי לממשלה, כאמור, הציעה נקיטתם. לאור פירושי את החוק והפסיקה אינני מוצא צורך לעודד ולאפשר הבאת ראיות או חוות-דעת לביסוס יתר של המבקשים בתיק הנוכחי. 19. פסיקתה לאחר דיון בבקשת המבקשים, בית-המשפט דוחה אותה. אין צו להוצאות.קטיניםאימוץ