1. במחלוקת בין הצדדים בתובענה זו היא בשאלה אם נכון לקבוע שהתפטרותו של התובע מעבודתו אצל הנתבעת, ביום 17/5/05, אינה תקפה, מחמת שנעשתה בעדנא דרתחא. 2. ההליכים בתובענה החלו בכך שהתובע הגיש בקשה (בש"א 1817/05) למתן צו מניעה זמני בו הוא ביקש כי יוצהר שהוא לא התפטר מעבודתו אלא פוטר ממנה שלא כדין וכי על הנתבעת להמשיך להעסיק אותו. הבקשה נקבעה לדיון במעמד שני הצדדים, ואז הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה הבקשה תיראה כאילו היא כתב תביעה והתיק ייקבע בהקדם להוכחות. אכן, בהתאם להסכמה שמענו את העדויות ואת סיכומי התובע, ולאחר מכן הוגשו גם סיכומי הנתבעת, וכעת ניתן פסק דין זה. אלה העובדות 3. התובע עבד אצל הנתבעת כטבח, במרכז הרפואי "העמק" (שייקרא להלן: "בית החולים"). תחילה, מחודש ספטמבר 1999, הועסק התובע באמצעות חברת כח אדם (שהנתבעת רואה אותה כ"שירות קנוי") ולאחר מכן, מפברואר 2002, הועסק התובע ישירות על ידי הנתבעת. 4. הנתבעת היתה מרוצה ממקצועיותו של התובע בתחום הטבחות. הנתבעת היתה פחות מרוצה, מאופן התנהגותו של התובע. כפי הנראה, הנתבעת מעדיפה שעובדיה יהיו צייתנים ויקבלו על עצמם את הוראות הממונים עליהם בלא עוררין, אלא שהתובע נהג לעמוד על דעתו, להתווכח לגבי עניינים שלא מצאו חן בעיניו, והממונה עליו אצל הנתבעת, מנהלת המטבח גב' צפורה מרסל, ראתה את התובע כאדם וכחן, שאינו מקבל מרות. דעתה של גב' מרסל על התובע, באה לידי ביטוי גם בדו"חות הערכה שכתבה לגביו. 5. מאידך, גם התובע לא היה מרוצה מהאופן שבו הנתבעת התנהגה כלפיו. התובע סבר (כנראה בצדק) כי עמיתיו הטבחים והוא ממלאים את תפקידיהם באופן ראוי לשבח. התובע חש פגוע כאשר הושמעה ביקורת על עבודתם של הטבחים. ביקורת כזו נשמעה, לעתים, והתובע לא היה מרוצה מכך ואף סבר כי הוא וחבריו אינם מוערכים במידה מספקת על ידי הממונים עליהם. התובע חש כי "מחפשים אותו". הוא חש כי לא משנה מה הוא יעשה, תמיד תהיה עליו ביקורת שהוא לא נוהג כשורה. התובע חש כי גב' מרסל "חונקת" אותו. בשל קצפו של התובע על מנהלת המטבח, גב' מרסל, היו מספר מקרים שבהם התובע הביע את רצונו להפסיק לעבוד אצל הנתבעת. רצון זה הובע באמירה של התובע לגב' מרסל על כך שהוא מבקש כי יינתן לו מכתב פיטורים. 6. בקשות מעין אלה של התובע לא הופנו רק לגב' מרסל, אלא גם לטבח הראשי, מר חיים קבליו. לעתים, הבקשה לקבל מכתב פיטורים באה בעקבות הוראה שהתובע קיבל ואשר לא מצאה חן בעיניו, ולעתים - באה הבקשה בלא סיבה ידועה למר קבליו. (נעיר כי קביעה עובדתית זו נעשתה על ידינו תוך מודעות לכך שלב"כ התובע לא ניתנה ההזדמנות לחקור את מר קבליו בחקירה נגדית על תצהירו, אך גם תוך מתן משקל לכך שהתובע התחמק בעת שניסה למסור את גרסתו בשאלה אם היו מקרים שבהם אמר התובע למר קבליו שהוא מבקש מכתב פיטורים. התחמקות זו של התובע, מחזקת בעינינו את המשקל הראייתי של האמור בתצהירו של מר קבליו בענין זה). 7. במשך מספר חודשים, היתה גב' מרסל בחופשת לידה. היא חזרה לעבודה בחודש מאי 2005. ביום 15/5/05 קיימה גב' מרסל ישיבה עם צוות הטבחים, ישיבה ראשונה מאז חזרתהּ מחופשת הלידה. גב' מרסל החליטה כי בישיבה היא תרענן את הנהלים לטבחים, ואכן עשתה כך. היא הביאה בפני הטבחים נהלים קבועים במטבח, בענין שעות הגעה ויציאה, הופעה, בענייני תפריטים (כגון: "תחליפים לדג" או "פירה לדיאטה"). בישיבה דובר גם על ענייני נקיון המטבח. גב' מרסל דרשה מהטבחים להקפיד על ניקוי סביבת העבודה שלהם. התובע לא הסכים עם דרישה זו. לטענתו - התפקיד של ניקוי המטבח הוא של עובדי הנקיון, ואין לדרוש מהטבחים שהם גם ינקו. התובע התווכח על כך עם גב' מרסל. התובע התווכח גם על עניינים אחרים שעלו בישיבה. גב' מרסל לא חשה כי הויכוחים עם התובע היו שונים מהויכוחים שלה עמו בדרך כלל (כזכור, גב' מרסל ראתה את התובע כ"וכחן"). התובע, לעומת זאת, חש פגוע מדברים שאמרה גב' מרסל בישיבה, בענייני הנקיון. אמנם, יש מחלוקת בין הצדדים בשאלה מה הדברים המדוייקים שנאמרו על ידי גב' מרסל. התובע גורס שהיא אמרה כי "הטבחים מלוכלכים" ואילו גב' מרסל גורסת כי היא אמרה: "יחידת הטבחים היא היחידה המלוכלכת ביותר במטבח", אך אנו סבורים כי גם בלא לקבוע מה הדברים המדוייקים שנאמרו על ידי גב' מרסל, אפשר לקבוע שגב' מרסל העירה הערה בענין הנקיון אצל הטבחים, וכי התובע חש פגוע מכך. התובע לא נתן ביטוי חיצוני לפגיעה בו. 8. למרות העובדה שהתובע נעלב מהדברים שאמרה גב' מרסל, הוא המשיך בעבודתו כרגיל. 9. ביום 16/5/05 נערכה ישיבה בין הנהלת המטבח לבין צוות עובדי הנקיון של המטבח. בישיבה העלו עובדי הנקיון טענות על האופן שבו מותירים הטבחים את המטבח לאחר עבודות הבישול (כגון - שהם אינם ממלאים את הסירים במים, דבר שיכול להקל על הניקוי). התובע לא השתתף באותה ישיבה של צוות עובדי הנקיון, אך למחרת (17/5/05) בבוקר (בסביבות השעה 6:00), מסר מר קבליו לתובע (ולטבחים נוספים) , כי עובדי הנקיון הלינו על הטבחים. התובע סבר כי דברי עובדי הנקיון הם "עלילה". התובע חש כי כעת הטענות נגד הטבחים אינן באות רק מצד ההנהלה אלא גם מצד עובדי הנקיון. התובע רגז על כך. 10. במקביל, מסר מר קבליו לתובע כי בשל העדרותו מהעבודה של אחד הטבחים שהיה אמור לעבוד ביחד עם התובע, יעבוד מר קבליו עצמו ביחד עם התובע. מר קבליו חש כי התובע אינו שבע רצון, והוא ייחס את זה לתגובת התובע על כך שמר קבליו יחלוק עמו את העבודה. אלא שבפועל, כנראה, אי-שביעות הרצון של התובע נבעה מתגובתו על מה ששמע שנאמר בישיבה עם צוות עובדי הנקיון. 11. התובע החליט לעזוב את עבודתו אצל הנתבעת. הוא קרא למר קבליו וביקש ממנו שינסח בעבורו מכתב התפטרות. 12. במכתב נאמר: "אל ההנהלה מאת אלכס דובקין הנדון מכתב התפטרות אני אלכס דובקין מבקש מכתב פיטורין מההנהלה מסיבות אישיות". המכתב נחתם על ידי התובע. (נעיר כי אף ששמו הפרטי של התובע הוא אולג, נראה שהוא ידוע אצל הנתבעת כ"אלכס". כך קראו לו גם חלק מהעדים). 13. התובע לקח את המכתב והלך עמו אל משרדו של מר יעקב שוורץ, מנהל הלוגיסטיקה בבית החולים. מר שוורץ טרם הגיע למשרדו (השעה היתה בסביבות 6:15), והתובע המתין על ידי המשרד. מר שוורץ הגיע למשרד בסביבות השעה 7:10, ופגש את התובע, שביקש לדבר עם מר שוורץ. השניים נכנסו למשרד, והתובע אמר למר שוורץ כי הוא החליט להתפטר מהעבודה ונתן לו את המכתב שצוטט בסעיף 12 לעיל. התובע לא נעתר לבקשתו של מר שוורץ לפרט בפניו את סיבת הפיטורים. מר שוורץ אמר לתובע כי עליו לפנות בענין זה אל מ"מ מנהלת כח אדם של בית החולים, גב' סיגל בלישה, שעתידה להתחיל את עבודתה רק בסביבות השעה 10:00, אך כי הוא (מר שוורץ) יכול לצרף מכתב מטעמו אל מכתבו של התובע. התובע ביקש שמר שוורץ אכן יצרף מכתב כזה. 14. לבקשת התובע, כתב מר שוורץ מכתב אל גב' בלישה, שבו נאמר כי הוא מצרף את מכתבו של התובע והוא מבקש את המשך טיפולה של גב' בלישה. העתק המכתב הועבר לגב' מרסל. 15. בסביבות השעה 7:30, לאחר שהתובע יצא ממשרדו של מר שוורץ הוא פגש את מר יגאל ורדי, שהוא מפקח דת וכשרות בבית החולים. מר ורדי חש שהתובע "אינו שקט", ושאל אותו מה קרה. התובע אמר שהיה לו ויכוח ושהוא חושב לעזוב את העבודה. מר ורדי הזמין את התובע למשרדו, וניסה לשכנע אותו שלא יעזוב את העבודה. התובע שמע את מר שוורץ, אך לא הסכים לחזור בו מכוונתו להתפטר. למרות זאת, מר ורדי חש כאילו שהתובע מעוניין שמי מטעם ההנהלה יבוא "להוריד אותו מהעץ" - לטפוח לתובע על השכם ולהגיד לו שיחזור לעבודה ומספיק עם ההתנהגות הילדותית הזו. כך חש מר ורדי אך מגרסת התובע עולה כי באותה עת הוא לא ציפה לכך אלא עמד על רצונו לעזוב את העבודה. עובדה שגם נסיונותיו של מר ורדי להניא את התובע מכוונתו להתפטר - לא נשאו פרי. הביקור של התובע בחדרו של מר ורדי, נמשך כ-40 דקות. גם בתום השיחה, היה התובע נחוש בדעתו להתפטר. 16. לאחר שהתובע יצא ממשרדו של מר ורדי, הוא הלך לכיוון משרדה של גב' בלישה (אשר טרם הגיעה לעבודה), והמתין לה ליד משרדה, במשך כשעה. עובדי המשרד ידעו כי התובע ממתין לגב' בלישה. גב' בלישה הגיעה למשרדה בסביבות השעה 10:00, לאחר שהתובע כבר עזב את המקום, אך עובדי המשרד מסרו לה כי התובע המתין לה כשעה. (נעיר כי בקביעות האמורות בסעיף זה העדפנו את גרסתה של גב' בלישה על פני גרסתו של התובע, כי לא מצאנו סיבה לפקפק במהימנותה, בניגוד לתובע, אשר לגביו כבר הערנו קודם כי חלק מעדותו היתה מתחמקת. מכל מקום, אנו סבורים שגם אם גרסת התובע נכונה, והוא לא המתין ליד משרדה שח גב' בלישה כשעה מסביבות השעה 8:00, אין בכך כדי לשנות משהו לגבי גורל תובענה זו). 17. כשגב' בלישה נכנסה למשרד, היא מצאה על שולחנה את מכתבו של מר שוורץ עם מכתבו של התובע. (נעיר כי יש מחלוקת בשאלה כיצד המכתב הגיע לשם, אך אין אנו רואים את עצמנו מחוייבים להכריע במחלוקת). גב' בלישה ביקשה לזמן את התובע אל משרדהּ. התובע, אשר לא חזר לעבוד במטבח, נמצא במקום אחר בבית החולים, והתבקש להגיע אל משרה של גב' בלישה. הוא הגיע אל המשרד בסביבות השעה 11:00. 18. גב' בלישה שאלה את התובע למה הוא רוצה להתפטר והוא אמר שהסיבה לכך היא שהיחס אליו במטבח אינו טוב. גב' בלישה שאלה את התובע אם הוא מעוניין להתפטר ולקבל פיצויים. לגרסת גב' בלישה - התובע השיב בחיוב. לגרסת התובע - הוא אמנם השיב בחיוב על כך שהוא מעוניין להתפטר, אך מסר שלא מעניין אותו אם יקבל פיצויים או לא - הוא מעוניין לעזוב ותו לא. גם בענין זה אין אנו מקבלים את גרסת התובע, וזאת בשל הטעמים הבאים: א. כפי שיפורט להלן גב' בלישה ניסחה בעבור התובע מכתב שבו הוא מבקש להתפטר "בדין מפוטר", אנו מניחים שלא היתה כל סיבה סבירה לכך שגב' בלישה (שהתרשמנו שהיא מעוניינת מאד לשמור על זכויותיה של הנתבעת (או לפחות על זכויותיו של בית החולים), כמעסיקה), תנסח כזה מכתב בעבור התובע, אם היא אינה סבורה שזה רצונו. ב. אם התובע, כגרסתו, היה במצב של העדר כושר להפעיל שיקול דעת אמיתי, וכל מה שעניין אותו זה רק לעזוב את בית החולים, בלי קשר לשאלה כיצד תושפענה זכויותיו כתוצאה מכך, אין זה סביר בעינינו שהתובע ישהה במשך שעות בבית החולים בלא לעזוב אותו, רק כדי להסדיר את ההתפטרות על פי כללי הפרוצדורה. אם כל מה שעניין את התובע היה לעזוב - הוא היה עוזב. הוא לא היה מבקש ניסוח של מכתב, ועוד מכתב נלווה ועוד מכתב נוסף. על כן, אנו קובעים כי התובע השיב בחיוב לשאלתה של גב' בלישה, כלומר - הוא השיב שהוא מעוניין להתפטר עם זכאות לקבלת פיצויי פיטורים. 19. גב' בלישה ניסחה בעבור התובע מכתב, אל מחלקת משאבי אנוש, שבו נכתב כך: "אני אלכס דובקין מבקש להתפטר בדין מפוטר". התובע חתם על המכתב. 20. גב' בלישה החליטה לקבל את בקשתו של התובע "להתפטר בדין מפוטר". גב בלישה כתבה מכתב אל התובע, שבו נאמר: "אנו מאשרים קבלת מכתבך בו הינך במקש לסיים את עבודתך בבית החולים ב-17/05/05 בדין מפוטר. הנך זכאי לפיצויים שישולמו לך בהתאם. אנו מודים לך עבור תרומתך ומאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך.". 21. גב' בלישה מסרה לתובע "טופס טיולים" כדי להסדיר את הפסקת עבודתו של התובע, גם עם מחלקות אחרות בבית החולים . התובע פנה עם הטופס אל מחסן הלבנים, אל גב' מרסל, אל מחלקת משאבי אנוש וכן אל קצין הבטחון (שאף שאל את התובע מדוע הוא עוזב והתובע השיב "מספיק"). בכל אחד מהמקומות האמורים, חתמו לתובע על הטופס. ההליך נמשך עד הצהריים (בסביבות השעה 12:00). 22. לאחר מכן - שב התובע אל ביתו. 23. בשעות אחר הצהריים, הגיעה אשתו של התובע, גב' ז'ניטה דובקין, אל ביתם. התובע לא אמר לה, תחילה, כי הוא התפטר מהעבודה. 24. מאוחר יותר, טלפן מר יגאל ורדי אל התובע, כדי לדרוש בשלומו. התובע אמר למר ורדי שהוא רוצה לפנות לועד העובדים, שהוא רוצה לחזור לעבודה, מאחר שהוא מבין שהוא עשה טעות. אשת התובע שמעה את הדברים שהתובע אמר למר ורדי ומכך הבינה כי הוא התפטר מהעבודה. לאחר השיחה עם מר ורדי, סיפר התובע לאשתו את קורות אותו יום. התובע שוחח עם אנשים נוספים מבני משפחתו. לאחר מכן, התחזק התובע בדעתו כי הוא טעה בהתפטרותו והוא רצה לחזור לעבודה. התובע טלפן אל מר יצחק אוחנונה, שהוא יו"ר ועד העובדים בבית החולים, ואמר לו כי הוא התפטר בזמן שהיה כעוס, וכי התייעץ עם עו"ד שאמר לו שהוא יכול לחזור בו תוך 14 ימים. מר אוחנונה הבטיח לתובע לדבר בעניינו עם גב' בלישה, וביקש ממנו להגיע למחרת אל ועד העובדים בבית החולים. 25. מר אוחנונה עמד בדיבורו ואכן טלפן אל גב' בלישה. הוא אמר לה כי התובע מתחרט על התפטרותו, והוא מבקש לחזור לעבודה. גב' בלישה הגיבה בכך שאמרה כי ההתפטרות לא נעשתה בלחץ או "בהינף יד", אך היא תבדוק את הדברים ולמחרת תתן תשובה. 26. למחרת, ביום 18/5/05, הגיע התובע אל ועד עובדי בית החולים. על פי המלצת הועד, מסר התובע לגב' בלישה, מכתב שבו ביקש לחזור בו מהתפטרותו. במכתבו, כתב התובע כך: "אני דובקין אולג, טבח במטבח בביה"ח העמק כ-5 שנים. בתאריך 17.5.05 הגשתי מכתב התפטרות עקב לחץ וכעס במקום העבודה. כתוצאה מכך היו לי כאבים בחזה. לאחר מספר שעות הבנתי שטעיתי ויש לי משפחה לפרנס, לכן אבקש לחזור בי ולבטל את מכתב הפיטורין שנכתב בשעת לחץ. אודה את הבנתך.". 27. גב' בלישה הודיעה לתובע, בעל פה, כי בקשתו נדחית. התובע מסר על כך לועד העובדים. 28. למחרת, ביום 19/5/05, השיבה גב' בלישה על מכתבו של התובע - גם בכתב. בתשובתה נאמר כך: "1. ביום 17.5.05 התפטרת מן העבודה בבית החולים, התפטרות שנכנסה לתוקף באופן מיידי, בהתאם לבקשתך המפורשת. תהליך ההתפטרות ארך מספר שעות, ואף ביצעת טופס טיולים. 2. מבירור שערכנו, לא אירע כל ארוע חריג, המצדיק את טענותיך במכתבך שבסימוכין. מאחר שאינך מפרט במכתבך האמור את העובדות, שבגללן התפטרת כתוצאה מ"לחץ" ו"כעס", איננו יכולים להתייחס לטענה כללית זאת. 3. יתר על כן, אין זו הפעם הראשונה בה הינך מבקש להתפטר מעבודתך בשירותי בריאות כללית. כבר לפני כחצי שנה הודעת למנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים על כוונתך לסיים את עבודתך בשל חוסר שביעות רצון, אך לאחר שכנועים הסכמת להמשיך בעבודתך. גם במהלך התקופה שחלפה מאז, הבעת מספר פעמים את רצונך לעזוב את עבודתך. 4. הנה כי כן, מזה זמן רב שהינך מביע בגלוי את רצונך להתפטר מן העבודה, ואין המדובר באירוע חריג וחד פעמי. 5. לאחר ששקלנו את בקשתך לחזור בך מן ההתפטרות, החלטנו שלא להיעתר לה, הן לנוכח האמור לעיל והן לנוכח ביצועיך הבלתי מספקים בעבודה. 6. להזכירך, כי לפנים משורת הדין נעתרנו לשלם לך פיצויי פיטורים, וזאת על אף שבנסיבות סיום העבודה אינך זכאי לתשלום זה. 7. היום הודעת למנהלת המטבח, כי בהוראת ועד העובדים בכוונתך להתייצב לעבודה ביום א' הקרוב. מאחר שיחסי העבודה בינינו הסתיימו, אינך רשאי להגיע עוד למקום העבודה, גם לא בהוראת הוועד. ככל שתחליט לפעול על דעת עצמך ובניגוד לאמור לעיל, נאלץ לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותנו במקרים כאלה.". 29. התובע פנה עם מכתבה של גב' בלישה, אל יו"ר מרחב העמקים בהסתדרות הכללית החדשה, מר זאב ליברמן. מר ליברמן כתב, ביום 23/5/05, מכתב אל גב' בלישה. במכתבו, ציין מר ליברמן כי התפטרות התובע באה עקב ישיבת צוות הטבחים מיום 15/5/05, אשר בה - כך נטען במכתב - נאמרו דברים כנגד התובע, על כך שהוא אינו מתפקד כראוי ואינו ממלא אחר הוראות. מר ליברמן טען כי ניתן לחזור מהודעת פיטורים או התפטרות שניתנה בעידנא דרתחא, וכי על כן, מבקשת גב' בלישה לאפשר להחזיר את התובע לעבודתו. 30. גב' בלישה השיבה אל מר ליברמן במכתב שלה מיום 2/6/05, שבו חזרה על דברים שכתבה במכתבה לתובע מיום 19/5/05, והתייחסה גם לישיבת צוות הטבחים מיום 15/5/05. לגבי ישיבה זו, נטען במכתבה של גב' בלישה, כי בירור שנערך העלה כי לא נאמרו בה דברים כנגד תפקודו של התובע, וכי לא היה באותה ישיבה שום דבר שיש בו כדי להצדיק את ראיית ההתפטרות יומיים לאחר מכן, ככזו שנעשתה בעידנא דרתחא. 31. באותו יום (2/6/05) הגיש התובע לבית הדין את בקשתו בבש"א 1817/05. עידנא דרתחא - סקירת ההלכה הפסוקה 32.כבר סמוך לאחר הקמתו של בית הדין לעבודה, נפסקה ההלכה שלא תמיד יש לתפוס עובד או מעביד על הודעת התפטרות או פיטורים, אשר נאמרו בשל כעס, בלא שהיתה כוונה אמיתית מאחורי הדברים. להלן נסקור חלק מהפסיקה בענין זה. 33. בדב"ע ל/1-3 זמל - דואיב, פד"ע א 18, נפסק: "היסוד הן של הפיטורים והן של ההתפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שלא משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד, הקיימים בין השניים, לידי גמר. פטורים אנו במקרה זה מלדון בשאלות גבול כשלא ברור מה היתה הכוונה של הצד הפועל, כגון פליטת פה של המעביד בעידנא דריתחא 'הנך מפוטר' או פליטת פה דומה של עובד. כן פטורים אנו מלדון באותם המקרים שאפשר ללמוד בהם מעצם התנהגותו של אחד הצדדים כי הינו מתכוון להביא את הקשר לידי גמר, וייתכנו מקרים כאלה. הכלל הוא שתמיד יידרש קיום תנאי אחד, הוא ודאות שהצד הפועל אמנם התכוון לסיים את הקשר והודיע על כך לצד שני.". מכאן, שכבר באותה עת, הכיר בית הדין הארצי לעבודה (אם כי בדרך אגב) באפשרות ש"פליטת פה" של עובד או מעביד הנאמרת בעידנא דרתחא, אינה בהכרח מלמדת על פעולת התפטרות או פיטורים. 34. באופן שאינו אגב אורחא, פסק בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע לב/26-3 חיים - אהרון ושות', פד"ע ד 149, כי כאשר בעת ויכוח, לאחר סרובו של העובד לבצע עבודה, אומר לו הממונה עליו "אל תבוא לעבודה מחר" - אין מדובר בהודעה חד-משמעית על פיטורים. כך, בין השאר, נאמר בפסק הדין: "בוודאי שלא יהא זה לתקינותם ולקיומם של יחסי עובד ומעביד, אם כל אימת שנאמרים דברים בשעה קשה של רוגז, ללא שהות לשיקול דעת ולמחשבה תחילה, יהא האומר נתפס על דברו, ויוציאו מסקנות מחייבות מהדברים. כאמור, גם פיטורים וגם התפטרות, כשהם מעשה חד-צדדי, חייבים לבוא כביטוי חד-משמעי לכוונת הפועל, להביא לידי סיים את יחסי העובד והמעביד. מכאן, שיש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, ולראות אם אמנם התכוון האומר דברי פיטורים או התפטרות, להביא גם לתוצאה המתבקשת מהדברים שנאמרו, היינו לידי סיים היחסים. כשהדברים נכתבים או נאמרים בתנאים רגילים, אין מקום לפקפוק שאכן הכותב או האומר התכוון לתוצאה המתבקשת, אולם משנאמרים דברים בעידנא דריתחא יש לבחון את הנסיבות כולן כדי לרדת לסוף דעתו של האומר, ולראות האם באמת ובתמים התכוון לדברים שאמר, וביקש להביא לסיים את היחסים.". מכאן, שאין לתפוס עובד או מעביד על הודעת התפטרות או פיטורים, אשר נאמרת "בשעה קשה של רוגז, ללא שהות לשיקול דעת ולמחשבה תחילה". 35. בדב"ע לה/41-3 היגר - שווארץ, פד"ע ז 24, שב בית הדין הארצי לעבודה על ההלכה האמורה, וקבע: "משאומר מעביד לעובד, כי 'אין לך יותר מה לעשות במקום העבודה' וכי 'הוא יכול ללכת', פשיטא שהוא מפטרו; כשם שפשיטא הוא שעובד מתפטר באומרו: 'אני עוזב את מקום העבודה ולא אבוא יותר לכאן'. אלא מאי? יש והדברים נאמרים ללא כוונה לתוצאה. ... משנאמרים דברים בעידנא דריתחא והצד השני מקבלם כפשוטם, תמיד נתונה האפשרות למי שאמר את אשר אמר, תוך זמן סביר, להעמיד את הצד השני על כוונתו האמיתית.". מכאן, שניתן להשתמש בדברים שאומר צד למשנהו זמן סביר לאחר הדברים שלפי הטענה נאמרו בעידנא דרתחא, כדי לבחון מה היתה הכוונה האמיתית של הדברים. על הלכה זו חזר בית הדין הארצי לעבודה גם בדב"ע תשן/6-3 ניהול רשת חניונים (א. מרקור) - לוי, פד"ע כא 309. 36. בדב"ע נד/220-3 גולן - לוי, פד"ע כח 377, נדון עניינה של עובדת אשר עברה טיפולי הפריה ומסרה למעבידהּ תעודות מחלה. המעביד סרב לשלם לעובדת דמי מחלה על אותה תקופה, ובמהלך הויכוח על כך, אמרה העובדת כי אם המעביד לא ישלם - היא תעזוב את העבודה. לאחר מכן, קיבלה העובדת תעודות מחלה נוספות, ולא שבה לעבודה. בעלה של העובדת מסר למעביד את תעודות המחלה מספר שבועות לאחר מכן. בינתיים, המעביד שכר לעבודה עובדת אחרת במקומה. עם תום תקופת אי-כושרה לעבודה, ביקשה העובדת לחזור לעבודה, אך המעביד סרב. בית הדין הארצי לעבודה קבע שם כי הדברים שאמרה העובדת (על כך שהיא לא תחזור לעבודה אם המעביד לא ישלם לה), לא לימדו על כוונת התפטרות, וכי לפיכך, כאשר המעביד סרב לקבל את העובדת בחזרה לעבודה, הוא - למעשה - פיטר אותה. על כן, חייב בית הדין הארצי לעבודה את המעביד לשלם לעובדת פיצויי פיטורים. בחינת עניינו של התובע לאור העובדות שנקבעו לעיל ונוכח ההלכה הפסוקה 37. לדעתנו, התובע לא הצליח להוכיח כי התפטרותו אכן נעשתה רק בשל כך שהיה בעידנא דרתחא, והוא לא הצליח לשכנע כי אין לתת תוקף להתפטרותו. אמנם, אין לנו ספק כי התובע התחרט על התפטרותו זמן קצר (מספר שעות) לאחר ההתפטרות. אך, הקובע לענייננו, אינו משך הזמן שחלף עד להתחרטות, אלא האם בעת שהתובע התפטר, היתה לו כוונה אמיתית להתפטר, או שמא הוא הודיע כי הוא מתפטר רק בשל כעס רגעי. נדגיש כי משך הזמן הקצר עד להודעת ההתחרטות, אכן יכול להוות אינדיקציה לשאלה האם היתה כוונה אמיתית באקט של ההתפטרות, אך לא כל אימת שההתחרטות באה זמן לא רב לאחר ההתפטרות, יש בכך כדי ללמד שההתפטרות לא היתה אמיתית. 38. הודעת ההתפטרות של התובע לא באה תוך כדי ויכוח, ואין אנו סבורים שהיא ניתנה רק בשל הכעס שהיה באותו רגע. נזכיר כי הליך ההתפטרות של התובע ארך מספר שעות. אין מדובר במצב כמו זה שנדון בדב"ע לב/26-3 שנזכר בסעיף 34 לעיל, ואשר עליו אמר בית הדין הארצי כי אין לתת נפקות להודעה שבאה "בשעה קשה של רוגז, ללא שהות לשיקול דעת ולמחשבה תחילה". אדרבא, לתובע היתה שהות ממושכת לשיקול דעת. תחילה, הוא אמר למר קבליו כי ברצונו להתפטר. לאחר מכן ביקש שמר קבליו ינסח לו מכתב. בהמשך, אמר את הדברים גם למר שוורץ וגם ממנו ביקש כי יצרף מכתב אל גב' בלישה. לאחר מכן, היתה לתובע פגישה ממושכת עם מר ורדי, שניסה לשכנע אותו לחזור בו מכוונתו להתפטר, אך התובע נותר נחוש בדעתו. גם השעות שחלפו עד לשיחתו של התובע עם גב' בלישה, לא הביאו את התובע לחזור בו, והוא עמד בשיחתו עם גב' בלישה על רצונו להתפטר ועל רצונו שהתפטרותו זו תזכה אותו בפיצויי פיטורים. בהמשך - היה לתובע עוד זמן נוסף של החתמת "טופס הטיולים", במחלקות שונות בבית החולים, כשבכל אותו זמן, נותר התובע איתן בדעתו להתפטר. העובדה שלאחר שהתובע שוחח עם אשתו ועם בני משפחה אחרים, הוא הגיע למסקנה שברצונו לחזור בו מהתפטרותו, אינה מספקת כדי לשכנע שההתפטרות עצמה נעשתה בלא שיקול דעת וכי היא לא נתנה ביטוי לרצונו האמיתי של התובע באותה עת. 39. נעיר כי גם גרסת התובע בענין הגורם שהביאו לאותו "עידנא דרתחא", לא היתה אחידה. תחילה, במכתב לגב' בלישה מיום 18/5/05 - לא צויין כל גורם מלבד אמירה כללית על "לחץ" ו"כעס". לאחר מכן, ולאחר שגב' בלישה כתבה במכתבה מיום 19/5/05 כי לא ברור מה הביא ללחץ ולכעס וכי בירור שנערך העלה כי לא היה דבר מה חריג בעבודה ביום ההתפטרות, מסר התובע למר ליברמן (כמשתמע ממכתבו של מר ליברמן) כי הגורם היה בישיבת הצוות מיום 15/5/05. רק בעת הפניה לבית דין זה, ציין התובע כי הגורם הוא גם בדברים שנאמרו לו בבוקר יום 17/5/05 בעקבות ישיבת צוות עובדי הנקיון, מיום 16/5/05. 40. בענין שנדון בדב"ע נד/220-3 חלף זמן רב בין המועד שבו העובדת הודיעה על עזיבתה (בעידנא דרתחא) לבין המועד שבו הודע למעביד על כך שהיא למעשה רואה את עצמה כממשיכה לעבוד. זמן רב זה לא מנע מבית הדין הארצי לעבודה לקבוע כי האמירה לא היתה התפטרות, שכן היתה בעידנא דרתחא. משמע, כפי שאמרנו לעיל, שמשך הזמן בין האמירה לבין הודעת החרטה - אינו מספיק לשם קביעה מה היה תוקף האמירה, אלא רק משמש אבן בוחן היכולה להשפיע על פרשנות האמירה המקורית. באופן דומה יש לקבוע שמשך הזמן הקצר בין התפטרותו של התובע לבין ההודעה שהוא חוזר בו ממנה - אינו מלמד בהכרח שהודעת ההתפטרות נאמרה בעידנא דרתחא, ועדיין יש לבדוק את הנסיבות סביב אותה הודעה, ולראות אם אכן היא נאמרה בעידנא דרתחא בלא לשקף את רצונו האמיתי של התובע, או שמא היא שיקפה את רצונו האמיתי של התובע באותה עת. 41. נוסיף ונעיר כי הנטיה שלא להותיר עובד שהודיע בפזיזות על התפטרותו אך חזר בו סמוך לאחר מכן, בלא מקום עבודה, גוברת במקום שבו עקב ההודעה הפזיזה הוא מפסיד את הזכויות שצבר במקום העבודה. אולם, כאשר ממילא המעביד נוהג עם העובד כאילו הוא פוטר ומשלם לו פיצויי פיטורים, יש לנקוט זהירות יתר בטרם פסיקה כי אין תוקף להתפטרות, שכן קביעה כזו תביא לאכיפה של יחסי עובד-מעביד (ולא רק לחיוב כספי, כמו שהיה, למשל, בדב"ע נד/220-3 הנ"ל). 42. אמנם, דעתנו אינה נוחה במיוחד מהאופן שבו הנתבעת הפגינה הזדרזה לדחות את הודעת החרטה של התובע (כזכור, גב' בלישה הודיעה על כך בעל פה לתובע כבר בעת שיחתו עמה ביום 18/5/05, בטרם השיבה לו בכתב כי בקשתו נשקלה והוחלט לדחותה. נראה כי הנתבעת ששה על ההזדמנות שנקרתה לה, כך שעבודתו של התובע תופסק בלא שיהיה צורך לפטר אותו. אולם, ששון זה של הנתבעת, אינו מספיק כדי להביא לקביעה שההתפטרות עצמה לא שיקפה את רצונו של התובע בעת שהתפטר. לסיכום 43. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי היה תוקף להתפטרותו של התובע ביום 17/5/05 וכי על כן - הנתבעת לא היתה חייבת להשיב אותו לעבודה לאחר שהתברר לה כי הוא מתחרט על התפטרותו. 44. מכאן - שהתביעה נדחית. 45. בשל דעתנו על אותה להיטות של הנתבעת האמורה בסעיף 42 לעיל, אין אנו מחייבים את התובע בהוצאות משפט. 46. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. תביעות מטבחיםהתפטרות