הנשיא מ' שמגר: 1. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, לפיו הוכרזה אלמונית, בתה הקטינה של המערערת, כבת-אימוץ. 2. בית המשפט המחוזי קיבל במימצאיו את הטענה, כי הוריה של הקטינה הם מפגרים בדרגות שונות. להורים שלושה ילדים: בן יליד 1973, הקטינה, אשר אליה מתייחס פסק-דין זה, שהיא ילידת 11.1.76, ובן נוסף, שהוא יליד 1981. ההורים התגרשו תוך כדי מהלך המשפט בבית המשפט המחוזי. האב סובל מפיגור שכלי, מאפילפסיה ומהפרעות התנהגות קשות. בעת שהקטינה שהתה עדיין בבית המשפחה, נהג לבצע בה מעשים מגונים. הוא הצהיר בעת הליכי הגירושין, כי ילדיו אינם מעניינים אותו, והוא גם סירב להתייצב למשפט בתיק זה. בית המשפט קבע על-כן, כי לגבי האב נתמלאו התנאים, הקבועים בסעיפים-קטנים 13(4), (5) ו-(7) לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981. הקטינה נמצאה כשלוש שנים לפני תחילת ההליכים בבית המשפט קמא אצל משפחה אומנת. האם התנגדה לבקשת המדינה, לפיה הוכרזה הילדה כבת-אימוץ, והיא נתמכת בעמדתה על-ידי אחיה, שהביע נכונות לסייע בידי האם בטיפול בקטינה ואף היה נכון לאמץ את הקטינה. נציגי משרד הרווחה גרסו, כי הפתרון הטוב ביותר לקטינה הוא מסירתה לאימוץ למשפחה, אשר תגדל אותה כבת, תוך ניתוק גמור של הקשר עם האם הטבעית ועם יתר בני המשפחה. שני בעלי הדין נסתייעו בחוות-דעת מקצועיות לשם חיזוק עמדתם. בית המשפט המחוזי ציטט בהרחבה מתוך חוות הדעת השונות, שתיארו את התנאים הבלתי נסבלים שהיו בביתה של הקטינה, לפני שהוצאה ממנו בהסתמך על הוראותיו של חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960. ניתן לתאר את ההשקפות הנוגדות בתמצית תוך ציטוט שני קטעים רלוואנטיים. מחד גיסא, גרס הפסיכולוג הקליני ד"ר פ' בן-חורין, כי: "התרשמתי [שהאם] סובלת מפיגור שכלי עמוק (גיל שכלי מתאים לגיל כרונולוגי 5-6) פיגור אשר משפיע ומגביל אותה כמעט בכל תחומי החיים. אישיות בלתי בשלה, בעלת כושר שיפוטי לקוי ומבחן המציאות דל ביותר, רמה אנרגטית נמוכה ואפקט דכאוני, לא מסוגלת להביע את עצמה או לקשור קשר וליצור תקשורת אלמנטרית ואיננה קומפטנטית לגדל ילדים .... התרשמתי [שהאם] אינה מסוגלת לא לתכנן ולא לבצע תוכנית חיים כלשהי ושהיא בעצמה נזקקת לעזרה צמודה לקיומה היא". מאידך גיסא מסכם בית המשפט המחוזי, כי - "המומחה הפסיכולוגי מטעם המשיבה סבור כי ניתוק הקטינה ממשפחתה הביולוגית בשלב כה מאוחר בחייה ועברתה לאימוץ, עלול לגרום לה נזק נפשי רציני ובלתי ניתן לתיקון. הבקשה הנוכחית של המבקשת נראית לו חסרת אחריות מקצועית ובלתי מוצדקת לחלוטין, כל עוד שישנן תכונות אלטרנטיביות המאפשרות המשך קשר הדוק עם בני משפחה. הוא לא גילה כל עיכוב בהתפתחותו של הקטין (יליד 1981) אשר נמצא בחזקת אמו. 'ילד עירני, בעל התפתחות גופנית תקינה'." כמוזכר כבר, עלתה גם ההצעה לקשור את עתידה של הקטינה במשפחת הדוד ולשלבה בה, וכל בני המשפחה האמורה הביעו בפני אנשי המקצוע שראיינו אותם את תמיכתם ברעיון האמור. בקשר להצעה זו נערכה בדיקה חוזרת מיוחדת בעת הדיון בבית המשפט קמא, ולהלן מספר קטעים מחוות הדעת של פקידת הסעד לאימוץ, גב' מ' דקלבאום: "[אלמונית] ילדה שנפגעה רבות בעבר וסובלת גם היום מחסר רגשי בשל היותה ילדה הגדלה במשפחה אומנת אליה לא שייכת כבת לכל דבר - היא יודעת ומכירה את אמה הקיימת ברקע (מתאור ד"ר בן-חורין ראה התרשמות יחסי האם והבת ואין לאם ולבת קשרים רגשיים). המשך חיים בחיק המשפחה של הדוד לדעתי מצד אחד ימשיך את קיום הסטטוס שלה במשפחה בה לא שווה לילדים האחרים הן שאם המשפחה מקבלת אותה בעל כורחה, אלה לא יהיו הורים בשבילה, ואמה תהיה בקשר ומגע קרוב יותר ועל הילדה יהיה להתמודד עם קיומה של אם שלא מגדלת אותה. או שגם עלול לקרות כי טיפין טיפין הדודים יחזירוה אל האם אם תלחץ מספיק, וזאת אני אומרת על סמך חוסר השכנוע של [הדוד] כי אכן אחותו איננה יכולה לגדל את בתה. לאור האמור לעיל נראה לי כי המניעים הקיימים של הדודים בשל קרבת דם ושמירת זכויות האחות על בתה אינם לוקחים בחשבון את טובתה של הקטינה. הקטינה זקוקה למסגרת השתייכות ברורה ולא מבולבלת גם אם זה כרוך בניתוק מהאם הביולוגית והדודים. ברצוני לצטט... מתוך ספרות מקצועית שחקר את נושא החסך האמהי - והוא מדגיש כי יחסים בין ילד להוריו כשהם מעוותים יוצרים הפרעות אישיות. וכאן לעניננו שאלת השאלה איזה יחסים ניתן לרקום בין הילדה לאמה הביולוגית ואיזה יחסים אמיתיים ניתן לרקום בין הילדה לדודיה שאמנם רוצים בה אך קודם כל על מנת לשמרה עבור האחות הפגועה. אי לכך אני סבורה לפי מיטב הבנתי המקצועית כי טובת הילדה היא העברתה למשפחה חדשה שתעניק לה בטחון ובהירות בקשרים ובהשתייכות אליהם, וזו דרך של אימוץ". בחקירתה הנגדית הוסיפה הגב' דקלבאום, כי לקטינה חסרה תחושת שייכות, משפחת הדוד תהווה דוד ודודה טובים, אך הם לא ייתנו לה את היחס העמוק יותר של הורים, ותיווצר מערכת יחסים מבולבלת שאינה טובה לילדה. על-כן התנגד משרד הרווחה לפתרון המתואר. 3. בית המשפט המחוזי הצביע על הקושי הרב שבהכרעה, הנובע בעיקרו מכך שאף אחד מן הפתרונות המוצעים אינו מושלם "ואף אינו מתקרב לכך". אחד הגורמים לכך טמון בעובדה, שהקטינה כבר כבת שמונה ומובן שאמה ומשפחת האם חרוטים בזיכרונה. "אם תתקבל הצעת משרד הרווחה והילדה... תימסר לאימוץ למשפחה חדשה, כיצד ישפיע על הילדה... ילדה בת שמונה המכירה היטב את אמה, את דודה ודודתה ואת המשפחה האומנת - הניתוק מהמשפחה האומנת... ומהמשפחה הביולוגית? ואין להתעלם גם מהכאב והסבל שיגרום הניתוק לאם הביולוגית וליתר בני המשפחה. מאידך, אם תתקבל הצעת בא-כוח המשיבה כי הילדה תימסר לאימוץ (או לטיפול במשפחה אומנת) לידי משפחת הדוד... מה יהיה אופי היחסים בין הקטינה ובין אמה הביולוגית...? האם לא קיימת סכנה מוחשית כי 'האם' עקב מוגבלותה השכלית, לא תהיה מסוגלת להשלים עם המצב ותדרוש יותר ויותר כי [הקטינה] תעבור לרשותה? האם לא קיימת סכנה כי [הקטינה] תהיה מבולבלת לגבי זהותה, ולא תוכל להשלים עם מצב שבו היא גדלה בקרבת האם הביולוגית אם ללא אפשרות של קשירת קשר חם ומשמעותי עמה, ומאידך בבית הדוד היא בכל זאת לא תרגיש עצמה כבת לכל דבר ותמיד תחוש את ההבדל בינה לבין ילדיהם הטבעיים של הדוד והדודה?" בית המשפט המחוזי הדגיש עם זאת שצריך לראות את הנושא שלפניו על- פי תחומיו המצומצמים יחסית, היינו המדובר בשלב הנוכחי רק בהכרעה בשאלה, אם ניתן להכריז על הקטינה כבת-אימוץ, ולעניין זה די, לאור חוות הדעת, במסקנות המקצועיות לגבי האם, כדי להחליט שחל במקרה דנן האמור בסעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים; בעניין זהות המאמצים יוחלט בשלב הדיוני הנפרד, לעתיד לבוא. על כך נסב ערעורה של האם, שביקשה לבטל הכרזתו של בית המשפט המחוזי בדבר היות בתה בת-אימוץ. 4. עם פתיחת הדיון לפנינו הכריזו בעלי הדין על כך, שהחלופות העיקריות הניצבות לפני בית המשפט, היינו מסירתה של הקטינה למשפחת הדוד או הישארותה בידי המועמדים לאימוץ אשר אצלם היא נמצאת כבר זמן מה, יובאו מחדש לבדיקתו ולבחינתו של פסיכולוג מומחה. הוסכם על מינויו של ד"ר רמי בר-גיורא, וזה האחרון הגיש לבית- משפט זה חוות-דעת מפורטת, בה עיינו עיין היטב, ואשר לגביה שמענו גם את טיעוני הצדדים. ד"ר בר-גיורא תיאר בפירוט את הנתונים הנפשיים, ההתנהגותיים והרפואיים לגבי כל הנוגעים בדבר. חוות הדעת התמקדה בסיכומיה בהשוואה של הסיכויים והסיכונים באימוץ פתוח במשפחת הדוד מול אימוץ במשפחה האומנת. בדונו במשפחת הדוד ציין - 'העמדה של מוכנות [הדוד והדודה] לקחת את [אלמונית] כבתם נראית לי: (א) בלתי מחולקת שווה בין שני בני הזוג באופן שדווקא האשה - עליה עקר הנטל הגדול - פחות נלהבת ואולי אף למטה מזה; (ב) דקלרטיבית יותר מריאלית ומונעת על ידי שיקולי כבוד המשפחה ולא על ידי שקולי טובת הילד; (ג) במידה שהיא ריאלית וכנה היא מבטיחה מינימום של תנאים מסיבתיים שאם כי אי אפשר בלעדיהם הם אינם מספיקים להענות לצרכיה; (ד) בלתי משכנעת מבחינת ההתחייבות ארוכת הטווח להתמסרות הורית בלעדית שהיא תנאי גלום בכל הורות; (ה) בלתי משכנעת מבחינת העדר ההתלהבות וההתאהבות [באלמונית] שהיא הדלק המניע את ההתקשרות. אפשר להניח שהתלהבות והתאהבות עוד תתפתח בלב הורים מאמצים שזה עתה קבלו ילד מאומץ ואין לדונם לכף חובה על שאין בהם 'אהבה ממבט ראשון', (אף כי זה המקרה השכיח!) - אבל בשום אופן אין לקבל שכך הדבר אצל דודיה המכירים אותה מראשית חייה, ויש בזה אזהרה רבתי לעתיד. לא זו בלבד שלא תוכל להנתן [לקטינה] על ידי משפחת [הדוד] אפשרות אופטימלית למיצוי הפוטנציאל השכלי שלה העולה לא רק על זה של אמה אלא גם על אלה של דודה ודודתה, אלא גם התפתחותה הנפשית, אשר ממוש האינטלגנציה הוא רק גזירה מוגבלת בתוכה, לא תתאפשר באופן הראוי לה - ולמעלה מכל - היא תהיה צפויה להסתבכויות נפשיות ולמופרעות". ובדונו במשפחת האומנת כתב: "במחיצת ההורים האומנים נוכחתי ביחס גומלין חם וחיובי המפעיל באופן מבורר והדדי את האיכויות ההוריות הטבעיות הטובות שיש לשני האומנים שהם הורים ותיקים ומנוסים - ומצד שני את המיטב שיש [בקטינה]. התנהגותם השלווה והרגועה, סבלנותם ורישותם, האהבה וההבנה שיש להם [לקטינה] נראו לי ההבטחה הטובה ביותר והערבון הסביר ביותר למילוי הצרכים הרבים והקשים של הילדה. המוטיבציה הגבוהה של מועמדים להיות הורים מאמצים ורמת אישיותם המתבהרת בתוך תהליך הברירה של המועמדים מבטחות סיכוי הורי חיובי פי כמה גם אם לא נדע כרגע מי המועמדים לאמוץ אפשרי של [הקטינה] על אחת כמה וכמה אם המועמדים הם האומנים בהווה, עליהם אפשר לגמור את ההלל". על-כן בין החלופות ביכר את מסירתה של הקטינה לאימוץ בחיק המשפחה האומנת. 5. ההכרעה בנושאי אימוץ ללא הסכמת ההורים הטבעיים כרוכה תמיד בקושי רב, כי הנושא הנתון במחלוקת מבליט את האלמנט האנושי והרגשי ואת הזיקות הבין-אישיות בצורה חדה יותר וגלויה יותר מזו שאנו רגילים לה ברוב תחומי המשפט האחרים. אמות המידה המשפטיות, אותן אנו מיישמים, הן בהכרח כלליות וערטילאיות, ותרגומן לשפת המציאות גורר אחריו תמיד את הניתוק בין ההורה או ההורים לילדם, תהיה התקווה או הציפייה לגבי העתיד האישי של הקטין אשר תהיה. ניתוק כאמור נושא עמו אופי מרחיק לכת של העדר הדירות, שאינו מתלווה בשיטת המשפט שלנו אפילו לגזר-דין כלשהו בתחום העונשין, וכאן הרי איננו דנים בהטלת סנקציה אלא בהכרעה המחפשת את הדרך שאין בלעדיה אל טובתו של הקטין. מכאן שאין להימנע מהצגתן מחדש של האזהרות העצמיות, שלאורן מיישמים את הנסיבות לאמות המידה המשמשות אותן בכגון דא, ככל שהדבר יהיה ידוע, מקובל ואף נדוש. אנו נוהגים להדגיש בהקשר זה, כי אין מדובר על ניתוק הקשר למען בחירת החלופה שתביא לקטין רווחה רבה יותר או עושר רב יותר. בע"א 783/81 [1] נאמר בנקודה זו: "למותר להקדים ולהדגיש כי הביטוי טובתו של קטין אינו מכוון רק לתנאים כלכליים או כספיים; מקום בו מתבקשת הכרעה על פי אמת המידה האמורה, משווה בית המשפט נגד עיניו את מכלול התנאים ובראש וראשונה את טובתו של הקטין מן הבחינה הנפשית והרגשית. הגורם המטריאלי יכול ויהווה אחד מן היסוות בתוך מערכת שיקולים מורכבת יותר, אך אין לייחס לו בתור שכזה משקל דומיננטי, הדוחה מפניו כל אינטרס אחר; משמע, אין מכריעים בגורלו של ילד רק על פי המענה לשאלה איפה ירווח לו יותר מן הבחינה הכלכלית או מבחינת הנוחיות האישית". ההחלטה בכגון דא צומחת ועולה אך ורק מתוך נסיבות, בהן ברור וגלוי שהקטין אינו יכול להישאר עוד במסגרת הקיימת, כי ככל שמדובר במשפחת המוצא נתקיימה אחת מן העילות הקבועות בסעיף 13 לחוק אימוץ ילדים; כנאמר בע"א 783/81 [1] הנ"ל: "4. אין מנתקים ילד מהוריו הטבעיים ללא הסכמתם אלא אם מופעלת אחת מהוראות החוק המיוחדות המקנות סמכות לעשות כן, כגון כאשר ילד נמסר לאימוץ למרות התנגדות הוריו בתנאים המיוחדים המתירים פעולה כאמור, כאשר ניטלה מן ההורה האפוטרופסות ונמסרה לאחר, ואף זאת בנסיבות יוצאות הדופן המאפשרות זאת (ראה סעיפים 27, 33 ו-38 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962) או אם ניתן צו לפ חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 המורה על כך, כאמצעי חרום או כהחלטה לתקופה קצובה, הכל כפי שנקבע בחוק האמור. גם באותם מקרים בהם מתיר החוק ניתוק ילד מהוריו ראה בכך בית המשפט החלטה קשה וחמורה שאין לנקוט בה אלא כהכרח בל יגונה (ע"א 225/76 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י ל"א(2) 82, 83), שהרי צריכה להיות סיבה מיוחדת וכבדת משקל שתשלול מן ההורה את זכותו הטבעית לגדל ולחנך את ילדו (ע"א 137/66, פליגלטאיב נ' פליגלטאיב, פד"י כ'(3) 621). המצב הטבעי הוא כי ילד הוא עם הוריו". 6. החלטה לפי חוק אימוץ ילדים תינתן, אם נוכח בית המשפט, שהיא לטובת הקטין ולא אחרת. טובתו של הקטין תיבחן כאן בעיקרה על יסוד שני מרכיבים עיקריים - ראשית, המשכו של המצב הקיים, שנית, החלופה או החלופות האפשריות. במקרה שלפנינו נשען בית המשפט קמא על הוראותיו של סעיף 13(7) לחוק הנ"ל, ולאור חוות הדעת הפסיכולוגית, שהובאה לפנינו, לא הייתי רואה מקום לשלול את המסקנה העולה ממנה. אין יסוד להניח, שמצבה של האם ישתנה, שהרי מדובר במערכת נסיבות, הנמשכת כבר שנים, ואשר בעטיה הוצאה הקטינה מן הבית כנזקקת. בכך יש להלכה ולמעשה כדי להכריע בשאלה המוגבלת יותר, שעניינה היות הקטינה בת-אימוץ. אולם בית המשפט לא בחן רק את הנסיבות הקשות, שיהיו מנת חלקה של הקטינה אם תוחזר לאמה. לא היה, למעשה, חולק בין בעלי הדין, שהחזרה לאם כפשוטה אינה בת-ביצוע ואינה יכולה להיות לטובתה של הקטינה. פרקליטה המלומד של האם, עו"ד פיליפ מרכוס, הציע על-כן מתכונת חלופית, אותה גם ניסח בכתובים, וזו לשונה: "1. לאחר שבית המשפט נוכח כי [האם] אינה מסוגלת להשגיח על [הקטינה], קובע בית המשפט כי הקטינה נזקקת לפי סעיף 2(ד) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 (להלן - 'חוק הנוער'). 2. אי לכך מחליט בית המשפט כי הקטינה תהיה תחת השגחתו של פקיד סעד, לפי סעיף 3(ד) לחוק הנוער. 3. על פי סמכותו לפי סעיף 27 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן 'חוק הכשרות') מחליט בית המשפט להגביל את אפוטרופסותה של האם על הקטינה, בכך שהאם לא תהיה מחוייבת או זכאית לדאוג לחינוכה, לימודיה, הכשרתה לעבודה ולמשלוח יד ולעבודה, או לשמירת נכסיה, ניהולם או פיתוחם; ולא תהיה לאם הסמכות לייצגה. 4. על פי הסמכות לפי סעיף 29 לחוק הכשרות, ממנה בית המשפט בזה את [דודה ודודתה של הקטינה] אפוטרופסים לענינים אשר בגינם הוגבלה אפוטרופסותה של האם בסעיף 3 לעיל. 5. לאחר שבית המשפט נכח כי [האב] הזניח את הטיפול וההשגחה על הקטינה, שולל בזה בית המשפט את אפוטרופסותו של האב על הקטינה, על פי סמכות האמורה בסעיף 27 לחוק הכשרות. 6. [הדוד והדודה] יחליטו, בהתייעצות עם האם ועם פקיד הסעד, היכן תגור הקטינה ויביאו בחשבון את בקשותיה של האם בכל החלטה בענינים אשר בגינם אפוטרופסותה תוגבל; הקטינה תגור... בביתם של [הדוד והדודה] או בית אחר אשר בו תגור האם. 7. [הדוד והדודה] יעשו כמיטב יכולתם לשמור על קשר בין הקטינה לבין [המשפחה האומנת], ככל שהדבר נחוץ לטובת הקטינה. 8. (א) צו זה הינו בתוקף לתקופה של שלוש שנים מיום הינתנו: אך אין באמור בו בכדי למנוע מהקטינה, האם, האפוטרופסים [הדוד והדודה], או פקיד סעד מלבקש שינוי בצו זה לטובת הקטינה; אך הסמכות בבקשות כאמור תהיה בבית משפט זה. (ב) אין בצו זה בכדי להגביל סמכויות החרום של פקיד סעד לפי סעיף 11 לחוק הנוער". הווה אומר, הטענה הייתה, כי הכנסת שינויים מסוימים במצב הקיים מכוח צווים והסדרים פראגמאטיים יכולה ליצור בסיס לפתרון אפשרי - אפילו יהיה רק בגדר ניסוי - ההופך את הכרזתה של הקטינה כבת-אימוץ לבלתי נחוצה ולבלתי דרושה ואף לבלתי צודקת. בהקשר זה עולה השאלה, אם מצב ביניים שאין בו הכרעה ברורה, הלובש לבוש של ניסוי והמעוגן בהנחה שניתן יהיה לרקום מערכת יחסים חדשה כמתואר, הינו בכלל בגדר פתרון לקטינה בת שמונה, הנמצאת כבר עתה בגיל, בו כל האימוץ הוא בגדר פתרון של הרגע האחרון. מחוות-דעתו של ד"ר בר-גיורא יש ללמוד, כי הקטינה זקוקה, למען טובתה, היינו כדי למנוע נזק נוסף וכדי לקדם התפתחותה, לבסיס משפחתי קבוע ויציב, שאינו קיים עדיין עתה, וכי הפיכתה לאובייקט לניסוי נוסף עלולה לערער את מצבה ועלולה לפגוע בה נפשית ורגשית. כאן המקום להעיר, כי דומה שרשויות משרד הרווחה הניחו תשתית נסיבתית, אשר בה החזרת הגלגל אחורה היא קשה במיוחד. במה דברים אמורים: מרכיב מרכזי בהמלצתו של ד"ר בר-גיורא ובשיקוליה של כל ערכאה שיפוטית מתגבש מתוך המענה לשאלה, מה תהיה המשמעות, מבחינה נפשית ורגשית, של החזרתה של הקטינה מן המשפחה האומנת, אשר בסביבתה התערתה כבר, לחיק המשפחה הביולוגית, וההנחה של המומחה היא, כי הדבר עלול לגרום נזק. דא עקא, שזהו מצב שנוצר, מעיקרו, על-ידי עצם ההפניה של הקטינה למשפחה של מועמדים לאימוץ בשלב בו היו ההליכים בעניינה עדיין תלויים ועומדים, והדבר גם מצא ביטויו, בין יתר, בהכרח, בהגבלת הביקורים אצל המשפחה הטבעית, נושא אשר הועלה לפנינו כאשר בית-משפט זה עדיין ישב על מדין. אינני סבור, כי בשל פעולה מינהלית נמהרת מדיי או בשל ניסיון ליצור נסיבות, שהן בגדר עובדות מוגמרות, אנו רשאים להתעלם מהשאלה, מה תהיה עתה המשמעות, מן הבחינה הנפשית של ניתוקה של הקטינה מן המשפחה המאמצת לשם החזרתה למשפחה הביולוגית, שהרי הקטינה אינה צריכה לצאת נפגעת או נפסדת בשל שיקוליהם מעוררי הספקות של גורמי הרווחה. אך, כאמור, נותרת השאלה, האם אלו האחרונים היו צריכים ליצור מראש, ולפני סיום ההליכים המשפטיים, נסיבות עובדתיות, המשפיעות על האפשרויות הפתוחות לפנינו והמצמצמות במידה רבה את החלופות. 7. איני שותף גם להערות הביקורת, אותן ראתה באת הכוח המלומדת של המדינה להשמיע לגבי גישתה בעבר של משפחת הדוד. כניסה לתוך תחום אחריותו של תא משפחתי אחר אינה מן הדברים, אשר אפילו קרוב משפחה ימהר לעשותם, והרי אין לשכוח, שראשיתן של הבעיות של הקטינה הייתה עוד בתופה, בה גר אביה עם אמה ובמעשים, שהאב עשה בבתו. כאשר האם עברה לגור אל אמה, והדוד יכול היה לנסות ולקיים ביתר שאת את מעמדו המשפחתי, הייתה הקטינה כבר אצל משפחה אומנת. רשויות הרווחה גם ביכרו מראשיתה את העברת הקטינה למשפחה אומנת, שתהיה המועמדת לאימוץ, וההתמודדות עם נטיית לבן המתוארת של רשויות הרווחה, על ביטוייה המעשיים השונים, אינה קלה עבור אדם מן היישוב. 8. כל האמור לעיל הוא בגדר רקע להתלבטויותיי, ואם הכרעתי לבסוף על דחיית הערעור, הריני עושה כן לפי אמת המידה המכריעה, שהותוותה, בין היתר, גם בסעיף 1(ב) לחוק אימוץ ילדים, הדן בכל החלטה המתבקשת במערכת נסיבות כגון זו שלפנינו, ואשר איננה רק ישימה אלא גם שלטת בכיפה, כל אימת שנוצרת דילמה של השארת מצב כמתואר או החזרתו לקדמותו; היינו, עלי לתת את ההחלטה, שהיא עתה לפי מיטב הכרתי ומצפוני לטובת הקטינה. אשר-על-כן אין בידי אלא לתת משקל מכריע לחוות-דעתו של ד"ר בר- גיורא, שמונה, כאמור לעיל, על דעת כל בעלי הדין ואשר מתאר את הנזק שיכול לצמוח לקטינה מבחינת החלופה האחת ומצביע על טובתה של הקטינה אם נלך בדרך החלופה האחרת. בנסיבות אלה הייתי דוחה את הערעור. השופטת ש' נתניהו: אני מצטרפת לדעתו של הנשיא הנכבד. בנסיבות מקרה זה אינני רואה מוצא מהדילמה, הניצבת לפנינו, מאשר להכריז על הקטינה כבת-אימוץ. ברצוני להוסיף הערה. הנשיא הנכבד הציג שאלה (בסעיף 6 של חוות- דעתו): האם גורמי הרווחה "היו צריכים ליצור מראש, ולפני סיום ההליכים המשפטיים, נסיבות עובדתיות, המשפיעות על האפשרויות הפתוחות לפנינו ומצמצמות במידה רבה את החלופות" שביניהן נוכל לבחור. את שאלתו הותיר ללא מענה. את דעתי בעניין זה כבר חיוויתי בע"א 166/81 [2], בעמ' 329. אף שם יצרו רשויות הרווחה עובדה מוגמרת ומסרו קטינה למשפחה אומנת במטרת אימוץ, כאשר ערעור על פסק הדין של הערכאה הראשונה היה תלוי ועומד. בצעד זה אילצו את ערכאת הערעור להתחשב במצב החדש שנוצר וסגרו את הדרך בפני פתרון אחר שהסתמן שם. הערתי שם, כי מן הראוי היה להימנע מיצירת עובדות במצב כזה, וכי אפשר היה להגיש בקשה נאותה לזירוז השמיעה כדי לא לאבד בינתיים זמן יקר. אמנם, כמו שנאמר בהחלטתנו שניתנה בערעור זה ביום 28.8.84, פסק הדין של הערכאה הראשונה היה בר-ביצוע, כל עוד ביצועו לא עוכב בדרכים הקבועות בתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, ועל המערער עליו היה לפעול לעיכובו. זה המצב לגבי פסקי-דין בדרך כלל, על-פי שורת הדין. אך הערנו שם, כי גם פקידי הרשות, הדנים בנושאים כגון אלה, צריכים לשוות לנגד עיניהם את עניין הערעור ומשמעותו. הנני בדעה, כי בעניינים רגישים, הנוגעים להליכי אימוץ, מן הראוי ששירותי הרווחה לא ימצו את הדין, אלא שהם עצמם יימנעו מנקיטת צעד, שלעתים כה קרובות יוצר מצב שאין דרך חזרה ממנו, בטרם הכרעה בערעור. שלא כבמקרה זה, לא מעטים הם המקרים בם המערערים - המתנגדים לאימוץ - אינם נהנים מייעוץ משפטי ואינם יודעים, כי עליהם ליזום בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין בערכאה הראשונה. על עבור הזמן, שהוא בדרך כלל בעל חשיבות עליונה בהליכי אימוץ, ניתן להתגבר על-ידי פנייה לקביעה מזורזת של הערעור. צר לי, שרשויות הרווחה מתעלמות מדברי הביקורת שהושמעו כבר בעבר בנדון זה גם בע"א 488/77 [3] וגם בדבריי בע"א 166/81 [2] הנ"ל. המשנה לנשיא מ' בן-פורת: אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. קטיניםאימוץ