1. עניינן של התביעה והתביעה שכנגד - תשלומים שהגיעו לתובע על פי ההסכם בינו לבין הנתבעת. לטענת התובע, הנתבעת לא קיימה את ההסכם ביניהם, ולא שולמה לו תוספת שכר שהגיעה לו, לרבות הפרשים בגין תשלומים לקופת גמל, וכן מגיעים לו הפרשים בגין אי קיום הסכמות עמו, הפרשי פדיון חופשה והפרשי תמורת הודעה מוקדמת. לטענת הנתבעת (להלן - הנתבעת או החברה), עקב טעות, שולמו לתובע סכומים מעבר למגיע לו על פי הוראות הסכם בין התובע לבין החברה. העובדות 2. עיקרי העובדות, כעולה מחומר הראיות בפנינו, הן כמפורט להלן. 2.1. התובע עבד אצל הנתבעת מיום 1.12.96. 2.2. בין התובע לבין הנתבעת נחתם הסכם, נושא תאריך 1.1.98 (נספח א' לתצהירו של התובע; להלן - ההסכם הראשון). ההוראות הרלבנטיות של ההסכם הן: 1. העובד מתחייב לעבוד בח' המאוורר 4 שנים מתאריך 1.1.98. 2. במידה והעובד יעזוב את העבודה לפני תום תקופה זו של ארבע שנים, הוא ישלם פיצוי כספי לחב' המאוורר בסך של 6,000 $ U.S. לפי השער היציג. 3. משכורתו של העובד תהיה 4,500 ש”ח נטו + נסיעות. 4. תוספות יוקר ישולמו לעובד כמקובל במשק. 5. בתאריך ינואר 1998 שולם לעובד תוספת - 500 ש”ח נטו. בתאריך ינואר 1999 תשולם לעובד תוספת - 500 ש”ח נטו. בתאריך ינואר 2000 תשולם לעובד תוספת - 500 ש”ח נטו. בתאריך ינואר 2001 תשולם לעובד תוספת - 500 ש”ח נטו. 6. תוספות שכר אלו הם נטו בלבד, ואין להתחשב במדרגות המס לשני הכיוונים למעלה או למטה. 7. במידה והעובד יפוטר מהחברה, העובד יקבל פיצויים מלאים עם פרישתו. ...... 12. העובד יקבל פיצויי פיטורין מלאים באם יתפטר לאחר 4 שנות עבודה כולל ביטוח[י] המנהלים הקיימים. 13. החברה תעשה לעובד ביטוח רטרואקטיבי מיום תחילת עבודתו: ביטוח מנהלים ואבדן כושר העבודה. 2.3. ביום 27.1.2002 נחתם בין הצדדים הסכם עבודה נוסף (נספח ד' לתצהיר התובע), בו נקבע כמפורט להלן: 1. בחודש ינואר תוספת של 250 ש”ח נטו למשכורת וגילום ביטוח מנהלים. 2. בחודש יולי תוספת של 250 ש”ח נטו וגילום ביטוח מנהלים. .... יתר תנאי העבודה לפי החוזה הקודם פרט לתוספות המשכורות שמופיעות בנדון. 3. ביום 27.11.2002 נמסר לתובע מכתב שכותרתו "הודעה על הפסקת עבודה". על פי האמור במכתב, עבד בנתבעת מיום 1.12.96 ועד יום 10.12.2002 (יש מחלוקת על נסיבות סיום קשר העבודה ועל תקופת ההודעה המוקדמת, ולכך נתייחס בהמשך). גרסאות הצדדים 4. לגרסת התובע בתצהירו, הנתבעת הפרה את הסכם העבודה הנוסף, מחודש ינואר 2002, ולא שילמה לו את תוספת השכר בסך של 250 ש”ח נטו, כמתחייב מההסכם. לטענת התובע, פנה למנהל הנתבעת, אשר הבטיח לו כי יבדוק את העניין, אולם דבר לא נעשה בנדון. התובע תמך תביעתו בתצהיר רעייתו, מנהלת חשבונות במקצועה, אשר הכינה תלושי שכר רעיוניים, בהם מגולמת תוספת השכר בסך של 250 ש”ח נטו. על פי תחשיביו, הנתבעת חייבת לשלם לו בגין תוספות השכר לתקופה ינואר 2002 עד נובמבר 2002 סך של 4,334 ש”ח נטו. כמו כן, על הנתבעת לשלם לו הפרשים בגין גילום ההפרשות לקופת גמל בעד תוספת השכר בסך של 478 ש”ח, וכן הפרשים בגין שנים קודמות, בסך של 2,738 ש”ח. עוד טען התובע כי לא שולמו לו דמי נסיעות באופן רצוף, והוא תבע דמי נסיעות. באשר לנסיבות סיום קשר העבודה, התובע טען כי ביום 25.11.2002 נפצע במהלך העבודה, ומאז אינו מסוגל לעבוד. לגרסת התובע, פוטר ביום 27.11.2002, בתוקף מיום 10.12.2002, ולכן הוא זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בעד שישה עשר יום. כמו כן, טען התובע כי לא שולמו לו דמי חופשה מלאים במהלך תקופת עבודתו, אלא רק בעד 10 ימים בשנה, ולכן הוא זכאי לפדיון של 28 ימי חופשה. 5. גרסת הנתבעת, כאמור בתצהיר מנהל הנתבעת, היא כי עקב טעות, שולמה לתובע החל מחודש ינואר 1998 תוספת שכר בסך של 500 ש”ח, וכפועל יוצא מכך מאותו מועד ועד למועד סיום עבודתו של התובע שולם לו בשכרו סכום שלא הגיע לו בסך של 500 ש”ח נטו, וכן הפרשות לביטוח מנהלים בגין סכום זה. כמו כן, גם פיצויי הפיטורים שולמו לתובע בסכום גבוה מהסכום שהגיע לו. באשר לנסיבות סיום קשר העבודה הצהיר מנהל הנתבעת כי התובע קיבל הודעה בעל פה על סיום העסקתו בחודש 10/02, ולבקשתו נמסרה לו הודעה בכתב במכתב מיום 27.11.2002. יום 25.11.2002 היה יום העבודה האחרון בפועל, ולאחר מועד זה ניצל את ימי החופשה שעמדו לזכותו, בהסכמה. התובע ביים ביום 25.11.2005 תאונת עבודה, בגינה הגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי. מר עמוס בלחסן, המשמש כרואה חשבון חיצוני של הנתבעת, הצהיר כי הנתבעת שילמה לתובע ביתר שכר, פיצויי פיטורים והפרשות לקופת גמל, וכי חובו עומד על סך של 99,847 ש”ח. 6. נדון תחילה בתביעה שכנגד של הנתבעת, שכן ככל שתביעה זו תתקבל, לא יהיה צורך לדון בתביעותיו של התובע. התביעה שכנגד 7. עיון בתלושי השכר של התובע מעלה את הנתונים הבאים: 7.1. בחודשים 9/97 עד 11/97 משכורתו של התובע עמדה על סך של 4,500 ש”ח נטו + נסיעות (ללא תשלום בעד שעות נוספות). המשכורת ברוטו עמדה על סך של 6,293 ש”ח. 7.2. בחודש 12/98 שולמה לתובע משכורת בסך של 8,174 ש”ח ברוטו. נראה, כי מדובר בתשלום חד פעמי כלשהו ששולם לתובע. לכן, יש להשוות את משכורת ינואר 1998 למשכורות 10/97 ו- 11/97. 7.3. החל מחודש 1/98 שולמה לתובע משכורת בסך של 7,275 ש”ח ברוטו, והמשכורת נטו (ללא נסיעות) עמדה על סך של 5,135 ש”ח. 7.4. בהתחשב בכך שבחודש ינואר 1998 חל שינוי במדרגות המס, נראה כי אכן בחודש ינואר 1998 משכורתו של התובע הוגדלה בסך של 500 ש”ח נטו. 8. בהתייחס לטענת הנתבעת בעניין זה בסיכומים (סעיף 6) הרי הנתבעת מערבת בין סכומי הברוטו לסכומי הבונוס, כאשר היא מפחיתה מהשכר נטו את הסכומים ששולמו לתובע בגין שעות נוספות (ולא בונוס) ונסיעות בסכום ברוטו. מובן, שאין יסוד לחישוב זה של הנתבעת. לפיכך, אנו דוחים את טענת הנתבעת כי שכרו של התובע בחודשים 10/97 ו- 11/97 עמד על סך של 4,000 ש”ח נטו, וקובעים כאמור לעיל, כי הוא עמד על סך של 4,500 ש”ח נטו. 9. טענת הנתבעת כי שולם לתובע החל מחודש ינואר 1998 סך של 500 ש”ח ביתר אינה מתיישבת עם נוסח ההסכם, ועם נסיבות חתימת ההסכם. 10. לנוכח הנתונים העולים מתלושי השכר, אם תתקבל טענת הנתבעת כי שולם לתובע בחודש ינואר 1998 סך של 500 ש”ח נטו ביתר, המשמעות המעשית היא שבחודש ינואר 1998 לא הייתה צריכה כלל להשתלם לתובע תוספת שכר. זאת, בניגוד לאמור בסעיף 5 להסכם (שורה ראשונה), על פיה בחודש 1/98 שולמה לעובד תוספת שכר בסך של 500 ש”ח נטו. ככל שנטען כי השכר בסך של 4,500 ש”ח נטו + נסיעות הוא השכר לאחר תשלום תוספת השכר, הרי שטענה זו אינה מתיישבת עם הנתונים העולים מתלושי השכר, שכן כאמור לעיל כבר בחודשים 10/97 ו- 11/97 שכרו של התובע עמד על סך של 4,500 ש”ח נטו + נסיעות. 11. טענת הנתבעת אף אינה מתיישבת עם נסיבות חתימת ההסכם, על פי עדותו של התובע המקובלת עלינו, ההסכם היווה "עסקת חבילה", שנחתמה עקב דרישתו לתשלום תוספת שכר בסוף שנת 1997, כאשר מצד אחד התובע התחייב לתקופת עבודה קצובה בת ארבע שנים, ומצד שני התחייבה הנתבעת להעלות את שכרו בכל אחת מארבע השנים החל בשנת 1998 בסך של 500 ש”ח נטו. קבלת טענת הנתבעת משמעותה היא שבעד השנה הראשונה לא תשולם לתובע תוספת שכר כלל, למרות התחייבותו לעבוד בחברה לתקופה קצובה בת ארבע שנים. 12. זאת ועוד. מהעדויות בפנינו עולה כי מדובר בחברה שהעסיקה 7 - 9 עובדים, כאשר בעלי החברה נותנים הוראות שוטפות לרואה החשבון בדבר שיעור משכורתם של העובדים ותוספות השכר שיש לשלם לעובדים (עדות מר אלי הר ציון, ע' 8, ש' 21 - 15; ע' 9, ש' 1 - 2; עדות רו"ח עמוס בלחסן, ע' 10, ש' 9 - 12). בנסיבות אלה, קשה לקבל את הטענה כי במשך למעלה מארבע שנים שולם לתובע שכר ביתר מתוך טעות, ללא שהבעלים והמנהלים של הנתבעת יבחינו בטעות זו. 13. מעבר לאמור נוסיף כי הנתבעת גם לא הוכיחה את סכום התביעה שכנגד, שכן בתצהיר רו"ח של הנתבעת לא ניתן פירוט תחשיב הסכומים הנתבעים על ידי הנתבעת, וכלל לא ברור כיצד חושב הסכום שנתבע בתביעה שכנגד. 14. סוף דבר - אנו דוחים את טענת הנתבעת כי החל מחודש ינואר 1998 שולם לתובע שכר ביתר, וכפועל יוצא מכך נדחית התביעה שכנגד. 15. להלן, נדון בתביעותיו של התובע. הפרשי שכר לרבות בגין גילום הפרשות לקופת גמל 16. על פי ההסכם השני, התובע היה זכאי לתוספת שכר בסך של 250 ש”ח נטו החל מחודש ינואר 2002, ולתוספת שכר נוספת בסך של 250 ש”ח נטו החל מחודש יולי 2002. על פי ההסכם, על הנתבעת היה לגלם את ההפרשות לביטוח מנהלים בגין תוספת השכר. 17. מטעם התובע העידה אשתו, שהיא מנהלת חשבונות וחשבת שכר במקצועה. לתצהירה צורפו תלושי שכר "רעיוניים", בהם פירוט הסכומים שהיה על הנתבעת לשלם לתובע אילו שולמה לו תוספת השכר נטו על פי ההסכם. יש לציין, כי על פי ההסכם השני על הנתבעת גם לגלם את סכום ההפרשות לביטוח מנהלים בגין תוספת השכר, כך שבפועל הסכום שצריך להתווסף לשכרו של התובע הוא גדול יותר מסך הברוטו המזכה את התובע בתוספת שכר של 250 ש”ח נטו. 18. הנתבעת לא הציגה כל תחשיב נגדי לתחשיבים שהוצגו על ידי התובע בתצהירי העדות מטעמו, וסמכה את הגנתה על כך ששולמו לתובע סכומים ביתר. כאמור לעיל, דחינו טענה זו. לפיכך, תחשיבי התובע לא נסתרו. יחד עם זאת, בית הדין מנוע מלפסוק לתובע סכומים מעבר לסכומים שנתבעו בכתב התביעה, ולכן אין לפסוק את הסכומים שנתבעו בתצהיר, ככל שהם עולים על הסכומים שנתבעו בכתב התביעה. 19. לפיכך, התובע זכאי לסכומים אלה: 19.1. בגין חודש ינואר 2002 - סך של 119 ש”ח נטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.2002 ועד למועד התשלום בפועל. 19.2. בגין חודש פברואר 2002 - סך של 119 ש”ח נטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.2002 ועד למועד התשלום בפועל. 19.3. בגין חודש מרץ 2002 - סך של 119 ש”ח נטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2002 ועד למועד התשלום בפועל. 19.4. בגין חודש אפריל 2002 - סך של 119 ש”ח נטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.2002 ועד למועד התשלום בפועל. 19.5. בגין חודש מאי 2002 - סך של 114 ש”ח נטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.2002 ועד למועד התשלום בפועל. 19.6. בגין חודש יוני 2002 - סך של 119 ש”ח נטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.2002 ועד למועד התשלום בפועל. 19.7. בגין חודש יולי 2002 - סך של 252 ש”ח נטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.2002 ועד למועד התשלום בפועל. 19.8. בגין חודש אוגוסט 2002 - סך של 276 ש”ח נטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2002 ועד למועד התשלום בפועל. 19.9. בגין חודש ספטמבר 2002 - סך של 313 ש”ח נטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.2002 ועד למועד התשלום בפועל. 19.10. בגין חודש אוקטובר 2002 - סך של 728 ש”ח נטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2002 ועד למועד התשלום בפועל. 19.11. בגין חודש נובמבר 2002 - סך של 1,456 ש”ח נטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.2002 ועד למועד התשלום בפועל. 19.12. בגין הפרשות חסרות לקופת גמל בשנת 2002 - סך של 470 ש”ח נטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה, מיום 1.6.2002 ועד למועד התשלום בפועל. 19.13. בגין גילום הסכומים להפרשות לקופת גמל בשנים קודמות - סך של 2,783 ש”ח נטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה, מיום 1.1.1999 ועד למועד התשלום בפועל. נסיעות 20. בכתב התביעה (סעיף 12) נטען כי שכרו של התובע לא שולם על פי ההסכמות, ללא שניתן פירוט. בתצהיר התובע (סעיף 15) נטען כי שכרו של התובע לא שולם על פי ההסכמות, והובהר כי התביעה מתייחסת לאי תשלום הוצאות נסיעה, כאשר התובע פירט סכומי נטו. אנו סבורים, כי על התובע היה לפרט בסעיף 12 לכתב התביעה את מהות ההסכמות שהופרו על ידי הנתבעת, ולהבהיר כי התביעה מתייחסת לנסיעות, ואין לאפשר שינוי חזית בשלב התצהירים. לפיכך, התביעה לנסיעות נדחית. הפרשי תמורת הודעה מוקדמת 21. לגרסת התובע, ביום 25.11.2002 נפצע במהלך עבודתו, ומאז אינו מסוגל לעבוד. ביום 27.11.2002 הודיעה לו הנתבעת על פיטוריו מעבודה, בתוקף מיום 10.12.2002. מכתב הפסקת עבודה צורף לתצהירו של התובע (נספח ה' לתצהירו). 22. בתצהירו של מר אלי הר ציון נטען כי התובע קיבל כבר בחודש 10/02 הודעה על סיום עבודתו, על אף שמדובר בהסכם לתקופה קצובה והוא אינו זכאי להודעה מוקדמת. עוד נטען, כי נעשו פניות לחברת הביטוח מגדל לעריכת בירורים שונים בעניין ביטוח המנהלים של התובע כבר בחודש אוקטובר 2002. כן נטען, כי התובע ביים תאונת עבודה ביום עבודתו האחרון בפועל, 25.11.2002. 23. לעניין זכאות התובע להפרשי תמורת הודעה מוקדמת אנו קובעים כמפורט להלן: 23.1. אנו דוחים את טענת הנתבעת כי לא היתה חייבת במתן הודעה מוקדמת לתובע, כיון שהועסק בהסכם לתקופה קצובה. ראשית, ההסכם מיום 1.1.98 אינו הסכם לתקופה קצובה, שכן יש בו רק התחייבות של התובע לעבוד 4 שנים, ואין בו התחייבות מקבילה של החברה להעסיקו במשך ארבע שנים. הסכם לתקופה קצובה הוא הסכם המחייב את שני הצדדים לתקופה קצובה, ולא הסכם המחייב צד אחד בלבד. שנית, בכל מקרה, אם מדובר בהסכם לתקופה קצובה, הרי תקופה זו הסתיימה ביום 31.12.2001, ובהסכם השני אין שום התייחסות לתקופת העסקה של התובע. אמנם, בהסכם השני נקבע כי יתר תנאי ההסכם הראשון יעמדו בתוקפם, אולם לדעתנו יש לפרש קביעה זו כמתייחסת להוראות בדבר תנאי עבודה הכלולים בהסכם (זכאות לפיצויי פיטורים במקרה של התפטרות לאחר ארבע שנים, זכאות לימי חופשה וכו'), ואין בכך כדי להאריך את התחייבותו של התובע לעבוד בחברה בארבע שנים נוספות, ללא קבלת תמורה בעד התחייבות זו. בהקשר זה יש לציין כי לפי הפסיקה קביעה כי חוזה עבודה יהיה לתקופה קצובה מחייבת הוראה חד משמעית וברורה בהסכם העבודה, וכל ספק מטה את הכף לכיוון היותו של חוזה העבודה כחוזה לתקופה בלתי קצובה (דב"ע מט/123-3 בנימין פנקס נ' ישקר בע"מ נהריה, עבודה ארצי א(1) 436). שלישית, טענה זו של הנתבעת אינה מתיישבת עם טענתה כי התובע אינו זכאי להודעה מוקדמת בשל סיום תקופת העסקתו לתקופה קצובה, שכן אם הוארך ההסכם לתקופה קצובה הוא אמור להיות מוארך לארבע שנים נוספות מ - 1.1.2002, דהיינו עד ליום 31.12.2005. 23.2. הנתבעת לא הביאה שום ראיה להוכחת טענתה כי ניתנה לתובע הודעה מוקדמת על פיטוריו בחודש אוקטובר 2002. בהקשר זה יש לציין כי על אף טענת הנתבעת כי נעשו פניות לחברת הביטוח מגדל בחודש אוקטובר 2002, לא צורפו לתצהירו של מנהל הנתבעת מסמכים המעידים על פנייה כאמור, והמסמכים שצורפו לתצהיר הם מחודש 11/02. 23.3. טענת הנתבעת כי התובע ביים תאונת עבודה היא טענה בעלת אופי פלילי, שכן משמעותה היא האשמת התובע בקבלת כספים במרמה מהמוסד לביטוח לאומי. לפיכך, נטל ההוכחה המוטל על הנתבעת הוא מוגבר, וקרוב לנטל ההוכחה במשפט פלילי. הנתבעת לא הוכיחה טענה חמורה זו. 23.4. לפיכך, אנו מקבלים את תביעתו של התובע להפרשי תמורת הודעה מוקדמת, התובע זכאי להפרשי תמורת הודעה מוקדמת בסך של 3,109 ש”ח (נטו), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.12.2002 ועד למועד התשלום בפועל. פדיון חופשה 24. אורך החופשה הקבוע בחוק חופשה שנתית הוא בימים קלנדריים ולא בימי עבודה. מימי החופשה הקלנדריים יש לנכות ימי מנוחה שבועית. לפיכך, תחשיב התובע בתצהירו בעניין פדיון חופשה אינו נכון. בהתחשב בעובדה שהתובע עבד שבוע עבודה בן חמישה ימים, הרי שבעה ימי חופשה קלנדריים הם חמישה ימי חופשה הנמנים בימי עבודה. לפיכך, התביעה לפדיון חופשה נדחית. 25. סוף דבר - תביעת התובע מתקבלת בחלקה, כמפורט לעיל, והתביעה הנגדית נדחית. בנוסף לסכומים המגיעים לתובע על פי פסק הדין כמפורט לעיל, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך של 5,000 ש”ח, בצירוף מע"מ כדין, וזאת בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לה פסק הדין. ככל שהסכום לא ישולם בתוך 30 יום, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. בקביעת שיעור ההוצאות הבאנו בחשבון כי תביעתו של התובע נתקבלה בחלקה, וכי התביעה שכנגד נדחתה לחלוטין, כאשר לדעתנו התביעה שכנגד היתה תביעת סרק, שהוגשה רק כדי ליצור משקל נגד לתביעתו של התובע. התפטרות