I. ההליך 1. בערעור זה על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (השופט גוטמן - אב-בית-דין; ה"ה מור וקורנפיין - נציגי ציבור; תב"ע לה/3-7280) מובא עניינו של המערער בשלישית, לפנינו. בית-הדין האזורי חזר ופסק, כי על המערער לשלם למשיב (להלן - העובד) פיצויי פיטורים בסך 11,475 ל"י בצירוף ריבית חוקית מיום הגשת התובענה (19.8.1975) עד לתשלום בפועל, והוצאות בסך 5,000 ל"י. 2. להלן השתלשלות הענינים עד הלום, וקודם כל העובדות שאין עליהן חולקין: העובד עבד בשירות המערער מ-1.2.1971 עד 31.5.1975 היום בו התפטר מן העבודה ב-10.6.1975 התחיל לשרת "שירות קבע", כלשון סעיף 43(ב) (1א) לחוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט-1949 (להלן - החוק). תביעתו של העובד לפיצויי פיטורים בהסתמך על הסעיף הנ"ל נדחתה. להלן לשון סעיף-קטן (ב) שבסעיף 43, במה שנוגע לענייננו: "43 (א) (ב) המנויים להלן ייחשבו כעובדים שפוטרו, לצורך קביעת זכויותיהם בקשר לפיטורים: (1) ... (1א) חייל המשרת שירות צבאי על-פי התחייבות לשירות קבע (ולשירות צבאי כזה ייקרא להלן "שירות קבע") - (I) אם לשירות הקבע לא קדמה ללא הפסק תקופת שירות צבאי שלא על-פי התחייבות לשירות קבע (ולשירות צבאי כזה ייקרא להלן 'שירות חובה'), ולפני תחילת שירות הקבע היה עובד קבוע במפעל - מיום תחילת שירות הקבע". 3. בית-הדין האזורי חייב את המערער לשלם לעובד פיצויי פיטורים, באשר נתמלאו בו בעובד, כל התנאים כנדרש בחוק: משרת בשירות קבע; לשירות הקבע לא קדמה ברצוף, תקופה של שירות חובה; עובר להתגייסותו לשירות קבע, היה עובד קבוע במפעלו של המערער. לעניין התנאי השלישי, קבע בית-הדין כי מעבר זמן של 10 ימים בין תום העבודה במפעל לבין תחילת שירות הקבע אינו סותר את המושג "לפני תחילת שירות הקבע..." 4. ערעורו (הראשון) של המערער נתקבל (דב"ע לז/77 - 3) והעניין הוחזר לבית-הדין האזורי על מנת שיקבע, איזו משתי הגרסות לעובדות היא הנכונה, גרסת התובע כעולה מהסעיפים 4, 5, 6 ו-7 לתצהירו, או זו של הנתבע כעולה מהסעיפים 6 ו-7 לתצהירו. בסעיפים הרלבנטיים שבתצהיר העובד (התובע) מיום 29.7.1976 כתוב לאמור: "4. ביום 1.5.1975 או בסמוך לכך הודעתי לנתבע כי בכוונתי להתגייס לשירות צבאי על-פי התחייבות לשירות קבע (להלן - שירות הקבע). 5. מששמע זאת הנתבע, ניסה הוא לשכנעני להישאר ולא להתגייס לשירות קבע תוך הבטחה שיגדיל את המשכורת. 6. אני סרבתי מכיוון שרציתי להתגייס לשירות קבע. 7. באותה עת התחלתי לעשות את הסידורים הדרושים לקליטתי בצבא הקבע". ואלה הסעיפים הרלבנטיים בתצהירו של המערער (הנתבע) מיום 5.9.1976: "6. ביום 13.5.1975 הודיע לי התובע כי הוא מפסיק עבודתו בסוף החודש מבלי לתת כל נימוק לצעדו זה, ואכן התובע לא בא יותר לעבודה אחרי 31.5.1975. 7. התובע מעולם לא אמר לי כי הוא עוזב את העבודה על מנת להתגייס לצבא קבע". 5. בפסק-דינו (השני) שניתן בלשכה - חזר ואישר בית-הדין האזורי את פסק-דינו הקודם בציינו, כי לא התייחס במיוחד לסעיפים האמורים שבתצהירי הצדדים וכי ראה את עצמו פטור מלקבוע מי מן השנים דובר אמת, מפני שלא מצא בחוק החיילים המשוחררים הוראה "המחייבת הודעה מוקדמת על התגייסותו של עובד לצבא הקבע". כסימוכין הביא בית-הדין ציטוט מדב"ע ל/21 - 3 [1], (בע' 120, סעיף 3) וכטעם נוסף ציין "שאחד משני חברי המותב, בעלי דעת הרוב, שימש שנים בתור עוזר קצין כוח אדם ראשי - קבע אזרחים ויודע כי למתגייס לצבא קבע ניתנת האינפורמציה, כי מספיקה ההוכחה לאחר המעשה, שאמנם התגייס העובד לצבא קבע כדי שיהיה זכאי לפיצויי פיטורים". 6. משערער המערער שוב, והעניין חזר בפני בית-דין זה (דב"ע לח/27 - 3), פסק בית-הדין כי: "העניין מוחזר לבית-הדין האזורי לדיון מחודש. הצדדים הסכימו שכחומר ראיות ישמש התצהיר שהוגש כבר על-ידי התובע, והתצהיר שהוגש כבר על-ידי הנתבע - תוך שמירת זכות חקירה נגדית לעניין הסעיפים 4-7 שבתצהירו של התובע והסעיפים 6-7 שבתצהירו של הנתבע. בא-כוח התובע יהיה רשאי, בנוסף, להביא כעד את סרן נילי רוטנשטיין ובא-כוח הנתבע יהיה כמובן רשאי לחקור חקירה נגדית אותה עדה, ולפי בחירתו גם להביא עדות סותרת. אב-בית-הדין שבפניו התבררה התובענה בגלגוליה הקודמים יחליט, לאחר ששמע עמדת הצדדים, אם הדיון מחדש יתקיים בפני אותו מותב או בפני מותב אחר שיקבע השופט הראשי". 7. משהוחזר לו העניין, שמע בית-הדין האזורי את טענות באי-כוח הצדדים לעניין שינוי המותב והחליט שלא לפסול את עצמו. לאחר שהעובד נחקר על תצהירו והשמיע עד מטעמו (סגן פרל מישל) ולאחר שהמערער נחקר על תצהירו הוא, הורה בית-הדין לפרקליטים המלומדים להגיש את סיכומיהם בכתב, וכה עשו. בפסק-דינו (השלישי) חזר בית-הדין האזורי וקבע, כי די לו לעובד דנן שהוכיח כי נתמלאו שלוש הדרישות שבחוק (ראה סעיף 3 דלעיל) "ואין כל דרישה שהעילה להפסקת עבודת העובד תהיה גיוסו לצבא קבע". ברור, הוסיף בית-הדין, שהסעיף הנ"ל (סעיף 43(ב)(א)(I)) לא יחול אם יתברר כי אין כל קשר בין הפסקת העבודה לבין הגיוס ל"שירות קבע", אולם במקרה דנן מסתבר הקשר מאליו מעצם פרק הזמן הקצר, 10 ימים, שחלף בין גמר העבודה, ותחילת שירות הקבע. בהתייחסו לשאלת המהימנות, אמר בית-הדין, כי "לא ברור הדבר", מהחקירה הנגדית, "שבתאריך 1.5.1975 הודיע התובע לנתבע על כוונתו להתגייס לצבא הקבע אולם נראה שהנתבע ידע על כך והדבר לא היה בבחינת סוד לגביו". כן הוסיף בית-הדין שהתובע לא היה חייב להודיע למעבידו "רשמית ומראש", שהפסקת עבודתו קשורה בגיוסו לצה"ל וכי די בכך שהוכח שהנתבע ידע על קשר בין ההתפטרות והגיוס ועל המהלך התכוף (10 ימים) בין שני אירועים אלה. 8. נימוקי הערעור העיקריים כוונו נגד מסקנותיו של בית-הדין האזורי בדבר ידיעתו של המערער, כי ההתגייסות לצבא קבע הינה עילה להתפטרות ובדבר קיום קשר סיבתי בין ההתפטרות והגיוס. כן השיג הפרקליט המלומד על כך שבית-הדין האזורי לא פעל כמצווה על-פי דב"ע לח/27 - 3, היינו תוך התייחסות לגרסות שבצהירים, ובקבעו כי אכן היה קיים "קשר סיבתי" למרות שגרסת העובד אודות השתלשלות העניינים לא נתקבלה על דעתו; לפגם נוסף טען בא-כוח המערער והוא, שבית-הדין לא ראה לפסול את עצמו מלדון פעם שלישית בעניין חרף העובדה שקבע לעצמו עמדה מלכתחילה ולא היה אובייקטיבי. בית-הדין שגה גם בכך שהתעלם מן המתחייב, לגבי המקרה דנן, מתיקון מס' 7 לחוק החיילים המשוחררים (ס"ח תשל"ז, ע' 86) ושהטיל הוצאות בסך 5,000 ל"י למרות שהעובד לא העסיק עורך-דין בשכר. 9. בטיעונו בעל-פה הטעים בא-כוח המערער, שבית-הדין האזורי נמנע שוב מלקבוע איזו משתי גרסות נכונה בעיניו. באף מקום, בפסק-הדין שבערעור, לא נאמר שבית-הדין מאמין לעובד. ונהפוך הוא: ההתבטאות היחידה לעניין מהימנותו של העובד (סעיף 6 של פסק-הדין) אומרת, בלשון מרוסנת, שבית-הדין אינו מקבל את גרסתו של הלה בשאלה המרכזית, ("מהחקירה הנגדית מתברר כי אמנם לא ברור הדבר שבתאריך 1.5.1975 הודיע התובע לנתבע על כוונתו להתגייס..."). והרי זוהי בדיוק טענתו של המערער, כי העובד "מעולם לא אמר לו(לי) כי הוא עוזב את העבודה על מנת להתגייס לצבא הקבע" (סעיף 7 לתצהירו של המערער). טענה זו חזרה ונשמעה לאורך כל המשפט, כולל החקירה הנגדית על תצהירו (ע' 60). וכשם שלא אמר בית-הדין קמא שהוא מאמין לעובד, כן לא אמר שאיננו מאמין לגרסת המערער, אך עם זאת ראה לקבוע, כי "נראה שהנתבע ידע..." בלא שנדע על סמך מה סבר בית-הדין שהמערער אכן "ידע". ולאמיתו של דבר, הוסיף הטוען, אין כל חשיבות לכך אם "ידע" המעביד או שלא "ידע". הקובע הוא הקשר הסיבתי בין הפסקת העבודה והגיוס לשירות קבע, וקיומו של הקשר לא הוכח. את הליכי הגיוס החל המערער עוד בחודש פברואר ובתחילת אפריל היה הכל מוכן וכל שחסר היה שיאמר "רוצה אני". מדוע איפוא המתין העובד עד 10/6? כיצד להאמין, שאחרי ה-31.5.1975 העובד היה זקוק "למספר ימים" כדי לסיים את "ההליכים המקדמיים" שלפני הגיוס (סעיף 8 של תצהירו). סבירה בהרבה גרסתו של המערער בדבר המשא-ומתן להטבת תנאי העבודה של העובד, משא-ומתן שנפתח ברשימת דרישות של העובד ונסתיים ללא הצלחה ב-13.5.1975, מועד בו הודיע העובד על התפטרות ב-31/5 ואף רשם הדבר על פתק נייר (נ/1). 10. בא-כוח העובד הסכים עם בא-כוח המערער בעניין אחד והוא, כי ידיעתו (או אי-ידיעתו) של המערער בדבר כוונת העובד להתגייס אינה מעלה ואינה מורידה והקובע הוא שיוכח קשר סיבתי בין הפסקת העבודה לבין הגיוס. והנה התברר, בחקירתו הנגדית של העובד ובעדותו של הקצין פרל מישל, כי העובד חתם על הצהרת התנדבות כבר ב-5.2.1975 ותאריך החיול החל ב-4.4.1975, כאשר במקביל מבצע העובד, ללא לאות, כל הפעולות הדרושות לגיוס - ולבסוף התפטר והתגייס. II. פסק-הדין 1. הבירור במשפט זה - על גלגוליו השונים - התמשך ולא הושלם עד שחקרו בשאלה: האם הוכח קשר סיבתי בין הפסקת עבודתו של העובד אצל המערער והתגייסותו לשירות קבע. לשון אחרת: האם הוכח שהעובד התפטר מן העבודה על מנת להתגייס? מקרה של "פיטורים בדין התפטרות" מכוח סעיף 43(ב)(1א) לחוק משתלב כחוליה נוספת בשרשרת המקרים המנויים בחוק פיצויי פיטורים (סעיפים 6, 7, 8, 11) בהם התפטרות בשל סיבה מסוימת המפורטת בחוק, כמוה כפיטורים. היגיון המביא להפיכת התפטרות מפאת סיבה מוכרת לפיטורים - לעניין הזכאות לפיצויים במסגרת חוק פיצויי פיטורים - אותו היגיון פועל לגבי התפטרות על-פי סעיף 43(ב)(1א) למטרת גיוס לצבא הקבע. 2. הצד השווה לכל אותם מקרים (כולל אלו שנוספו בסעיף 11(ג), (ד) ו-11א) הוא בכך, שההתפטרות באה מפאת כורח בל-יגונה (סיבה בריאותית, הרעה מוחשית בתנאי עבודה) או למען מטרה שהמחוקק ראה לעודד אותה (טיפול בתינוק, העתקת מגורים לאזור פיתוח) וכן - במקרה שלפנינו - גיוס לשירות קבע. צד שווה נוסף הוא בזאת, שעל מי שתובע פיצויים להוכיח, כי אכן התפטר בשל סיבה מאלה המנויות בחוק, וכי הסיבה האמורה פעלה בעת שהביא את יחסי עובד-מעביד לידי סיום. 3. הראיות שהובאו על-ידי העובד בבית-הדין האזורי בעקבות פסק-דיננו השני (דב"ע לח/27 - 3) מלמדות, כי אמנם קיים קשר סיבתי בין ההתפטרות והגיוס לשירות קבע, והקשר הוכח לא רק על פניו - בשל סמיכות האירועים ‎(POST HOC ERGO PROPTER HOC) כי אם על-ידי הצטברות ראיות המראות שהעובד גמר אומר בשלב מוקדם למדי להתגייס, נקט בהתמדה בצעדים הדרושים לכך ולבסוף הוציא את כוונתו מן הכוח אל הפועל. 4. ואלה בקצרה העובדות שהוכחו בבית-הדין האזורי: הרעיון להתגייס לשירות קבע "צץ בראשו" של העובד בינואר 1975 כשקיבל צו לשירות מילואים פעיל ל-60 יום. ב-5.2.1975 חתם העובד בשלישות על הצהרת התנדבות לפי חוק שירות בטחון, מילא טפסים והופנה לשיבוץ ולמדור סיווג וקידום, וכן לבדיקות רפואיות ובטחוניות. הבדיקות בוצעו הן במהלך שירותו של העובד במילואים בחודשים מרס-אפריל והן בחודש מאי, והצריכו נסיעות ליפו, לתל השומר ולשלישות. ב-4.4.1975 הוחל בתהליך החיול. לקראת שיבוצו ביחידה מתאימה, איפשרו לעובד לבקר במקומות שיבוץ שונים ולאחר שבחר, נשלח לבדיקות מקצועיות ולקביעת דרגת השכר. תוצאות הבחינות נמסרו לו ביד. שלב נוסף היה בהחתמת המג"ד שלו במילואים על טופס בו הסכים הלה לשחררו משירות מילואים ביחידתו. משהביא את הטופס הנ"ל לשלישות, נאמר לעובד שמוכנים לקלוט אותו והוא יכול להתגייס; זה היה בחודש אפריל. 5. העובד סיים את שירות המילואים ב-2 או ב-3 במאי וחזר לעבודה. על כוונתו להתפטר הודיע מייד עם שובו או לכל המאוחר, ב-13/5. העובד לא נחקר על הסיבה מדוע לא התגייס כבר באפריל ואין לדעת מדוע נדחה גיוסו עד 10/6, מאידך, אין לפנינו הסבר סביר אחר להתפטרותו של העובד, זולת רצונו להתגייס לשירות קבע. 6. גרסת המערער היתה, שהעובד, בשובו משירות מילואים, העלה בפניו שורה של תביעות להטבת תנאי עבודתו. והוא - המערער - נענה לתביעות אלה באורח חלקי. בתום משא-ומתן שנמשך מספר ימים, הודיע לו העובד ב-13.5.1975, כי הוא מתפטר ב-30/5 (צ"ל: 31/5). כן טען המערער, כי לא שמע אף פעם על דבר כוונתו של העובד להתגייס עד שהלה הופיע אצלו כשהיה לבוש מדים. גרסתו נדחתה מיניה וביה על-ידי בית-הדין האזורי, שלא ראה להכריע בשאלת המהימנות והסתפק באמירה, ש"נראה שהנתבע ידע על כך (על כוונת העובד להתגייס) והדבר לא היה בבחינת סוד לגביו". מקריאת הפרוטוקול בלבד אין לומר שבית-הדין האזורי לא היה רשאי להתרשם כפי שהתרשם, ומה עוד שבתחילת חקירתו הנגדית, אמר המערער דברים שיש בהם נימה של דו-משמעות: "מעולם לא אמר לי התובע שהוא התגייס לצבא קבע: מעולם לא אמר לי כדבר מוחלט שהוא מתגייס לקבע". ברם, אפילו נקבל את גרסת המערער כנכונה - דהיינו שלא ידע ולא שמע על דבר גיוס לצבא קבע, גם אז יהא עלינו לומר, תוך תמימות דעים עם שני הפרקליטים, שלידיעתו או לאי-ידיעתו של המערער אין רלבנטיות. ולבסוף: די אם נאמר שהקשר הסיבתי בין ההתפטרות לבין הגיוס הוכח די והותר על-ידי השתלשלות העניינים, שתחילתה ב-5.2.1975 (חתימה על הצהרת התנדבות), המשכה בצעדים נוספים בחודשים מרץ ואפריל - הרבה לפני ההתפטרות (31.5.1975) - וסופה סמוך אחרי ההתפטרות (10.6.1975). כל אלה מוכיחים את הקשר הסיבתי הנחוץ. 7. הערעור נדחה, מכל וכל. המערער ישלם למשיב הוצאות בסך 1,500 ל"י. התפטרות