סגן הנשיא (אדלר): 1. המשיב מנהל עסק של יועץ מס במשרדים בירושלים ובתל-אביב, והעסיק את המערערת כמנהלת חשבונות במשרדו בירושלים, החל מ-1.10.1985. המערערת הפסיקה את עבודתה בפועל בימים האחרונים של חודש אוגוסט 1991, קיבלה שכר עד ליום 31.8.1991, ובסוף חודש אוגוסט 1991 החלה בטיפולי הפריה על מנת להיכנס להריון. לאור הצלחת הטיפולים, הרתה המערערת ונאלצה להישאר בביתה שלושה חודשים בשמירת הריון. כאשר פנתה המערערת למשיב בעניין חזרתה לעבודה, הוא הודיע לה, כי היא התפטרה לפני יציאתה לטיפול ההפריה, ועל כן קיבל עובדת אחרת במקומה. המערערת פנתה למפקח על חוקי עבודה במשרד העבודה והרווחה בטענה, כי פוטרה בהיותה בשמירת הריון. לאחר חקירה, החליט המפקח, שלא להתיר פיטורי המערערת, משום שהשתכנע שהרקע לפיטורים היה הריונה ולא רצונה החופשי להתפטר. המערערת הגישה תובענה בבית הדין האזורי לחייב את המשיב לשלם לה: פיצויי פיטורים, שכר, פדיון חופשה ודמי הבראה. עניין זכאותה של המערערת לפיצויי פיטורים נסב סביב השאלה: האם התפטרה לפני יציאתה לטיפול ההפריה או פוטרה כאשר סיימה את תקופת הטיפול ושמירת הריון. בית הדין האזורי הגיע למסקנה, כי המערערת התפטרה לפני יציאתה לטיפול ההפריה ודחה את התביעה. כמו כן, דחה את התביעות האחרות. על כך הערעור שלפנינו. 2. מהימנות והקביעות העובדתיות בית הדין קמא לא האמין לגרסת המערערת, משום ש"לא היתה אמינה", ואילו עדותו של המשיב היתה עקבית. נוסף על התרשמותו, הסתמך בית הדין קמא על קלטת של שיחת טלפון בין המערערת לבין המשיב, אשר לדעת בית הדין תמכה בגרסת המשיב. לפנינו מקרה חריג, בו החלטנו להתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הראשונה, שכן היו סתירות בולטות בגרסתו של המשיב. הסתירה הבולטת היא בעניין יציאתה של המערערת לטיפול בסוף חודש אוגוסט 1991: בתצהירו אמר המשיב: הגב' גולן רחל לא הודיעה לי מעולם כי הינה יוצאת לטיפולי מבחנה אלא הסבירה שיש לה בעיות בנושא רפואי אישי ולעולם לא נכנסתי איתה לשיחות בנושא הריון". אולם, בהודעתו למפקח עבודה אמר המשיב: "(ש) האם ידעת שהגב' גולן יוצאת לטיפול מבחנה וכן היתה גם בשמירת הריון החל מ-1 בספטמבר? (ת) בודאי, היא יצאה כ-6-7 (חדשים) לפני כן להפריה וטיפולים דומים וקבלה תמיד משכורת מלאה...". נכון הדבר, כי היתה סתירה אחת בולטת בין עדות המערערת לבין עדות בעלה: היא אמרה, כי לא דיברו על פתיחת עסק עצמאי, ואילו בעלה העיד שכן דיברו. אולם, מדובר בנושא שולי, שכן הפסקת עבודתה של המערערת לא היתה קשורה לפתיחת עסק, והמערערת ובעלה לא פתחו עסק עצמאי אחרי הלידה. בעניין הנושא העובדתי החשוב במשפט, היינו - הויכוח שהתרחש בין המערערת לבין המשיב ביום שהפסיקה לעבוד בפועל ויצאה לטיפול הפריה, היתה עדותה של המערערת עקבית. מעיון בחומר הראיות עולה, כי גרסתה של המערערת אמינה יותר מזו של המשיב ולא היה מקום לדחות את גרסתה כבלתי מהימנה. בהתחשב בסתירות המהותיות בגרסתו של המשיב נקבעו העובדות בעיקר על-פי גרסתה של המערערת. 3. ואלה העובדות הצריכות לעניין, כפי שעולה מחומר הראיות: א) המערערת, ילידת 1964, ניסתה פעמיים להכנס להריון באמצעות טיפולי הפריה, אך אלה לא הצליחו. טיפולי ההפריה החוץ גופית, שעברה המערערת, נמשכו 19 יום כל טיפול, ובסוף תקופה זו ידעה המערערת אם הצליחו הטיפולים, אם לאו. בעת עבודתה אצל המשיב יצאה המערערת לטיפולים. היא עברה טיפול הפריה בחודש אפריל 1991, שלא הצליח, וחזרה לעבודה מיד אחרי תקופת הטיפול שארכה 19 יום. המשיב שילם למערערת בגין 19 הימים שלא היתה בעבודה בעת הטיפול. עם שובה לעבודה הודיעה המערערת למשיב, כי תעבור טיפול נוסף בתחילת ספטמבר 1991; ב) בסוף חודש אוגוסט 1991, ביום האחרון של עבודתה בפועל אצל המשיב, התגלע ויכוח ביניהם. המשיב הודיע למערערת, כי לא ישלם לה דמי מחלה בעבור ימי ההעדרות בעקבות טיפול ההפריה. המערערת עמדה על כך, כי היא זכאית לדמי מחלה לאחר שבע שנות עבודה. במהלך הויכוח אמרה המערערת, כי אם המשיב לא ישלם לה עבור ימי ההעדרות, לא תחזור לעבודה. ג) טיפול ההפריה עלה יפה, המערערת הרתה, ונאלצה להישאר כשלושה חודשים בביתה בשמירת הריון, על-פי הוראות רופא. ד) ביום 5.10.1991 או 6.10.1991, מסר בעלה של המערערת למשיב אישור רפואי על היותה של המערערת בשמירת הריון. כנראה שהיו חילופי דברים ביניהם, כי המשיב השליך את האישור לפח האשפה ואמר שייפגשו בבית המשפט. ה) ביום 10.11.1991 התקיימה שיחת טלפון בין המערערת לבין המשיב, שהוקלטה על-ידי המשיב, מבלי ידיעתה של המערערת. המשיב הגיש תמליל ההקלטה לבית הדין, וזה לשונו: "אבינועם: רחל, אני אמרתי לך במפורש, רחל אל תעשי צחוק, אל תעזבי, אמרת אני עוזבת סופית את אמרת לי תיקח את זה בחשבון אני עוזבת. רחל: תשמע, אמרתי משהו הייתי ברגע משבר אני חוזרת בי ואפילו בעלי בא לשם. אבינועם: את אמרת לי אני אמרתי לך לא כדאי לך לעזוב. את אמרת לי נמאס לי מהמקצוע, תיקח לך מישהי אחרת ושמתי מודעה בעיתון. רחל: מודעה [בעיתון] שמת גם לשלושה חודשים. אבינועם: לא ידעתי שתצאי לשלושה חודשים, מי תיאר לעצמו שלושה חודשים. רחל: רגע אבינועם אם אתה לא רוצה אני רוצה לגמור בצורה יפה, עכשיו אני רוצה להיות בקשר עם המשרד ועם כל מה שעשיתי לך במשרד והייתי בקשר יום יומי עכשיו אני רוצה לעבוד בהנהלת חשבונות. אבינועם: חזרת בך או מה? רחל: כן, אני במצב טוב עברתי את המשברים." [ההדגשות הוספו - ס.א.] ו) ביום 28.11.1991 כתבה המערערת מכתב למשיב, בו אמרה, כי הרופא מרשה לה לחזור לעבודה ביום 18.12.1991. במכתב התשובה של המשיב, מיום 1.12.1991, נאמר, כי המערערת התפטרה לפני יציאתה לטיפול ההפריה, נתקבלה עובדת חדשה במקומה, וניתן יהיה לדבר על חזרתה של המערערת לעבודה כעבור כשנה. ז) בתחילת ינואר 1992 הגישה המערערת תלונה למפקח על חוקי העבודה במשרד העבודה והרווחה, המערערת והמשיב מסרו הודעות ומסמכים והחלטתו היתה לאסור פיטורים, כפי שנאמר בסעיף 1 לעיל. ח) המערערת ילדה ביום 23.5.1992. 4. הגנת החוק על אשה בהריון סעיף 9 לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 אוסר על פיטורי עובדת בהריון, אלא אם נתקבל היתר משר העבודה והרווחה. סעיף 7(ג)(4) לחוק זה קובע, כי עובדת העוברת טיפול הפריה חוץ-גופנית רשאית להיעדר מעבודתה, אם רופא אישר שהטיפול מחייב זאת, ובתנאי שהודיעה מראש למעבידה על כך. סעיף 7(ג)(1) לחוק עבודת נשים קובע, כי עובדת בהריון רשאית להיעדר מעבודתה, אם אישר רופא שמצבה לרגל ההריון מחייב זאת (ראה: דב"ע מח/61 - 3 [1]. בהתאם לסעיף 7(ג)(4) לחוק עבודת נשים, הותקנו תקנות עבודת נשים (היעדרות בשל טיפולי הפריה ופריון), התשנ"א-1990 (להלן: התקנות), על-פיהן נקבעו התנאים להיעדרות עובדת מעבודתה לרגל טיפול הפריה, וחובתו של המעביד לקבלה חזרה לעבודה. היעדרות כזאת הוגדרה כחופשה ללא תשלום, ובדב"ע מב/3-77 [2], נאמר, כי בתקופה חופשת ללא תשלום ממשיכים להתקיים יחסי עובד-מעביד. מכאן, כי הן המחוקק והן מחוקק המשנה גילו את כוונתם להעניק לאשה בהריון או שעוברת טיפול הפריה, הגנה מיוחדת, הכוללת זכות להיעדר מעבודתה וכן הגנה מפני פיטורים. מטרת הגנות אלה מלמדת אותנו, כי אשה העוברת טיפול הפרייה, וכן אשה בהריון, זקוקה להבנה מיוחדת בכל הקשור להתנהגותה בתקופות אלה. על-פי הבנה זו נגיע להלן למסקנה, כי הודעת ההתפטרות של המערערת, בעת ויכוח לגבי זכויותיה לדמי מחלה בעת העדרותה לטיפול הפריה, נאמרה בעידנא דריתחא, ואין לראות בה כוונה לניתוק יחסי עובד-מעביד בינה לבין המשיב. התפטרות ב"עידנא דריתחא" 5. על-פי סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, עובד שפוטר זכאי לפיצויי פיטורים, ועובד שמתפטר אינו זכאי לפיצויי פיטורים, אלא בנסיבות מיוחדות שפורטו בחוק ובתקנות. על מנת להכריע אם מערכת עובדות מצביעה על פיטורים או על התפטרות, יש לקבוע מה היתה כוונת הצדדים בדבריהם, וזאת בהתחשב במכלול הנסיבות. מושכלות היסוד בנושא נקבעו, כדלקמן: "היסוד הן של הפיטורים והן של ההתפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שלא משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד, הקיימים בין השניים, לידי גמר". (דב"ע ל/1 - 3 [3], בע' 24). הכלל הוא, כי מודדים את כוונת האיש על-פי דיבורו, או התבטאותו בכתב. עם זאת, אנשים מבטאים את רצונם וכוונתם גם בדרכים אחרות. כמו כן, אדם אומר לפעמים דבר, שברור לשומע, שאינו מתכוון לו. 6. סייג לכלל, כי מודדים כוונה על-פי הדברים, נוגע לדברים שנאמרו ברגע של כעס ורוגז, היינו - בעידנא דריתחא. יחסי עובד-מעביד, המתקיימים משך זמן ממושך וקשורים לזכויות וחובות, אינם ניתנים לניתוק על ידי דברים שנאמרו ללא יישוב הדעת, מבלי כוונה או מחשבה. בדב"ע לב/26 - 3 [4], בע' 152, נאמר: "בוודאי שלא יהא זה לתקינותם ולקיומם של יחסי עובד ומעביד, אם כל אימת שנאמרים דברים בשעה קשה של רוגז, ללא שהות לשיקול דעת ולמחשבה תחילה, יהא האומר נתפס על דברו, ויוציאו מסקנות מחייבות מהדברים.... מכאן, שיש לבחון כל מקרה על-פי נסיבותיו, ולראות אם אמנם התכוון האומר דברי פיטורים או התפטרות, להביא גם לתוצאה המתבקשת מהדברים שנאמרו, היינו לידי סיים היחסים. כשהדברים נכתבים או נאמרים בתנאים רגילים, אין מקום לפקפוק שאכן הכותב או האומר התכוון לתוצאה מתבקשת, אולם משנאמרים דברים בעידנא דריתחא יש לבחון את הנסיבות כולן כדי לרדת לסוף דעתו של האומר, ולראות האם באמת ובתמים התכוון לדברים שאמר, וביקש להביא לסיים את היחסים". בדב"ע לב/26 - 3 [4], שצוטט לעיל נקבע, כי דברי ממונה, שהעובד "לא יבוא לעבודה מחר", אינם אקט של פיטורים, משום שנאמרו במסגרת ויכוח, כאשר הממונה "לא שלט בעצמו והתפרץ בדברים", למחרת שלח שליחים להחזיר את העובד לעבודה, ועד להתפרצות היה מרוצה מעבודתו של העובד. לדעת בית הדין, דברי המעביד, שניתן היה לפרשם כפיטורים, נאמרו בעידנא דריתחא, "ולא היה מכוונתו [של הממונה] מלכתחילה לפטרו". בדב"ע לה/41 - 3 [5], נקבע, כי דברי מעביד במהלך רוגז, שהעובדת מפוטרת, נאמרו בכוונה לפטרה. שם עברו מספר ימים עד שהמעביד ביקש שהעובדת תתקשר אליו. בדב"ע תשן/3-6 [6], היו חילוקי דעות בין עובד לבין הממונה עליו בעניין סידורי עבודה. העובד הודיע, כי לא יבוא לעבודה למחרת, כפי שציווה הממונה, וזה השיב לו, כי אם לא יבוא לעבודה מחר, "שלא יבוא כלל". העובד לא בא לעבודה, וכעבור שמונה ימים כתב הממונה לעובד, שעליו להתייצב לעבודה. בית הדין דחה את עמדת המעביד, כי דברי הממונה לעובד, "שלא יבוא כלל", היו בעידנא דריתחא, ואלה דברי בית הדין: "כיצד נהגה המערערת [המעבידה] במקרה זה? 8 ימים אחר שנאמר לעובד 'שלא יבוא כלל' לעבודה, שלחה אליו המערערת מכתב כאילו יצא לחופשה, והרי איש לא טען שהעובד הוצא לחופשה (או שנטל לעצמו חופשה, ברשות או שלא ברשות). מכתב מתמם זה לא יוכל להועיל למערערת, ומכאן שאין בנסיבות המקרה כדי לקבוע כי הפיטורים היו בעידנא דריתחא". 7. לענייננו - דברי המערערת על הפסקת עבודתה נאמרו ברגע של כעס, כאשר כוונתה בתחילת השיחה היתה לחזור לעבודתה אצל המשיב לאחר הטיפול, ואין בהם ביטוי של כוונה להתפטר. העדר הודעה מיידית על כוונתה האמיתית של העובדת 8. הבעיה הבאה המתעוררת בערעור זה הינה, מה משמעות התנהגותה של המערערת לאחר שעבר כעסה? מששככה חמתו של העובד או של המעביד, שאמר דברים שלא התכוון להם, עליו להודיע לבן שיחו מיד על כוונתו האמיתית. המערערת לא הודיעה למשיב תוך שעות או למחרת אותו היום, כי לא התכוונה להתפטר ורצונה להמשיך את עבודתה אצלו. בהעדר נסיבות מיוחדות (כפי שקיימות במקרה דנן) עובדה זו, כשלעצמה, היתה סותמת את הגולל על טענתה של המערערת, שלא התכוונה להתפטר. 9. אולם, במקרה שלפנינו היה על המשיב להבין, ממכלול נסיבות העניין, כי הודעתה של המערערת על התפטרות, אינה מבטאה את כוונתה האמיתית. נתייחס תחילה לכוונתה של המערערת. בנסיבות המיוחדות של המקרה יש ללמוד על כוונתה של המערערת מדבריה בעידנא דריתחא, ובאשר לזמן שחלף מאז הודעתה בעידנא דריתחא ועד הודעתה (באמצעות בעלה), שהיא מבקשת לחזור לעבודתה, היא היתה בתקופת שמירת הריון, ששיתקה את פעילותה הגופנית והנפשית. 10. מהראיות עולה מצבה הנפשי הקשה של המערערת לפני תחילת טיפול ההפריה. היא היתה בת 27, ללא ילדים, ועברה מספר טיפולים שלא הצליחו. היא העידה על מצב נפשי קשה בתקופה שלפני הטיפול. כחמישה שבועות לאחר שהפסיקה את עבודתה לרגל טיפול ההפריה, מסר בעלה של המערערת למשיב תעודת מחלה, דבר המצביע על כך שהיא מתכוונת להמשיך את עבודתה אצלו. מסירת אישור רפואי למשיב על-ידי בעלה של המערערת, כחמישה שבועות לאחר יציאתה לטיפול הפריה, ובתחילת הריונה, מצביעה על כוונתה להמשיך לעבוד. המערערת השיגה אישורים רפואים הקשורים לחזרתה לעבודה. המערערת לא התחילה לעבוד אצל מעביד אחר בתקופה שלאחר הטיפול ושמירת ההריון, ואין ראיה שהיא חיפשה מקום עבודה אחר באותו זמן. זאת ועוד, המערערת לא חיפשה עבודה אחרת באותה עת, וההתפטרות היתה פעולה הנוגדת את טובתה, שכן הביאה להפסד פיצויי פיטורים בגין שבע שנות עבודה. 11. נתייחס עתה לכוונתו של המשיב. המשיב הבין את מצבה הנפשי של המערערת. היו שיחות קודמות לגבי מצבה, ונודע לו על הטיפולים הקודמים שלא הצליחו, שאחריהם היא חזרה לעבודה. המשיב ידע על המתח הנפשי בו שרויה היתה המערערת. הוא העיד, כי במשרדו היתה לעובדות "טענה מסוימת שרובצת קללה על העובדות שאינן יכולות להכנס להריון". מכאן, כי המשיב ידע היטב על המועקה שרבצה על המערערת. כעסה של המערערת בעת הויכוח היה ניכר. בעת כעסה שינתה המערערת את עמדתה והודיעה על הפסקת עבודתה. המשיב הבין, כי המערערת אמרה דברים הנוגדים את טובתה, ואמר לה בעת הויכוח (כפי שחזר בשיחה המוקלטת): "...אל תעשי צחוק... לא כדאי לך לעזוב". המשיב לא שלח למערערת מכתב סיום עבודה. הוא אמנם קיבל עובדת אחרת, אולם אין אנו יודעים מתי קיבל אותה ולכמה זמן, האם היא באה במקום המערערת, והאם היה בזה ניסיון לנצל הזדמנות להחליפה מבלי לשלם פיצויי פיטורים. מה מצאנו בעדותו של המשיב? הוא אומר, כי הוא בעל הכנסה גבוהה מאוד, אחראי על 35 עובדים (כך בעדותו), יש לו עובד שמנהל את המשרד, ולא היה נכנס לעימות עם עובד לגבי 2,000-1,000 ש"ח. לעומת זאת, בפועל אכן נכנס לעימות עם המערערת לגבי דמי מחלה עבור 19 ימי הטיפול האחרון. יתרה מזו, מהתנהגותו של המשיב עולה, כי ניצל את מצבה של המערערת על מנת לקבוע עובדה של התפטרות, בהיותו ער לכך, כי התכוונה להמשיך את עבודתה. הדבר עולה משיחת הטלפון המוקלטת, בה הדגיש את התפטרותה, והתעלם מדבריה שההתפטרות היתה ברגע של משבר, וכוונתה לחזור לעבודה. 12. נוסף על כן, יש ראיות שהתנהגות המשיב היתה מיועדת להתחמק מחובותיו כמעביד כלפי עובדת העוברת טיפול הפריה ועובדת בהריון. ניתן להבין מעדותו, כי המשיב לא היה מרוצה מהיעדרויות המערערת עקב נסיונותיה להרות, שהיה כרוך בהן גם תשלום דמי מחלה. המשיב, לאור מקצועו, ידע שאם תצליח המערערת להרות, תהיה זכאית לחופשת לידה, וייתכן שתיעדר מהעבודה בעת ההריון. בנסיבות העניין סביר לראות את התנהגותו של המשיב, שהיה מרוצה מעבודתה של המערערת, כניסיון להימנע מלהעסיק אותה בעת ההריון ולנצל את חולשתה ודבריה בעידנא דריתחא על מנת להתחמק מתשלום פיצויי פיטורים. יצויין, כי גם המפקח על חוקי העבודה במשרד העבודה והרווחה הגיע למסקנה, כי המשיב פיטר את המערערת על רקע הריונה. 13. לאור כל האמור לעיל, ובייחוד במצבה הנפשי ובמצוקתה של המערערת בזמן הטיפול ובתחילת ההריון, והחלטת המפקח על חוקי העבודה, שאותה לא תקף המשיב, ומכל מקום לא ציין במה שגה המפקח במסקנתו, החלטנו לקבל את הערעור. אנו רואים בסירובו של המשיב להחזיר את המערערת לעבודה כפיטורין המזכים אותה בפיצויי פיטורים. 14. אנו מחייבים את המשיב לשלם למערערת פיצויי פיטורים, בהתאם לחישוב שהגישה, בסך 14,070 ש"ח (1,838 ש"ח, שהיה שכרה האחרון, בהתאם למוסכם אצל הרשמת, X תקופת העבודה של 5 שנים ו-11 חודשים=14,070 ש"ח ). סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מ-1.10.1991 ועד לתשלום בפועל. אשר לתביעתה של המערערת לפיצוי על הפסד שכר מהמועד שבו היתה מוכנה לחזור לעבודה ועד ללידה, לא היתה התייחסות לשאלות העובדתיות והמשפטיות בפסק הדין של בית הדין קמא (ראה: דב"ע נב/24 - 3 [7]. על כן, מוחזר הדיון בנושא זה לבית הדין האזורי. אם בעל-דין יבקש להשמיע ראיות (תוך צירוף תצהיר עדות ראשית והמסמכים שבכוונתו להגיש כראיה), ישקול בית הדין את בקשתו. המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט בשתי הערכאות בסך 5,000 ש"ח, בתוספת מע"מ. הריוןהתפטרות