1. לפנינו תביעתה של התובעת (להלן - שוש), אשר הועסקה כאשת מכירות, נגד מעבידתה לשעבר - חברת "ב. קרן שיווק נדלן בע"מ" (להלן: החברה או הנתבעת), לתשלום פיצויי פיטורים והפרשי שכר בצרוף פיצויי הלנה, פדיון חופשה, הוצאות נסיעה ופיצוי בגין עוגמת נפש. 2. טענותיה העיקריות של שוש הן שהחברה הפרה את תנאי עבודתה המוסכמים בכך שאחוזי העמלה ששולמה לה, בגין מבצע למכירת דירות בחודשים יולי-אוגוסט 2004, הופחתו ללא הסכמתה וכל פניותיה למנהלה האישי, ולמנכ"ל החברה, בנושא זה, לא הואילו. לפיכך - נאלצה להתפטר "בדין מפוטרת", בשל הפגיעה בשכרה והעלבון שספגה, ועל כן - היא זכאית לתשלום העמלות שהופחתו וכן לפיצויי פיטורים, שני תשלומים ש"הולנו", יחד עם פיצוי על עגמת הנפש שהדבר גרם לה. עוד טענה שוש כנגד אי תשלום "הוצאות נסיעה" במשך כשלוש שנות העסקתה והוסיפה, כי משכרה האחרון נוכה, שלא כדין, פדיון 16 ימי חופשה, שעמדו לזכותה, עקב טענה - לא מוצדקת, לדעתה - של חסר בהודעה מוקדמת, כחוק, מטעמה. 3. מנגד טוענת החברה, כי במסגרת מבצע מכירות ייחודי סוכם עם שוש על שיעור עמלה נמוך מהרגיל, לפי דרישת הלקוח ותוך ידיעה, מראש, שבזמן המבצע השכר הכולל שתקבל יעלה, יחסית לחודשים אחרים, ולפיכך - הסיבה להתפטרותה לא נבעה מ"הרעת תנאים" או נסיבות אחרות שביחסי עבודה, אלא, מסרוב להעלאת שכרה; נטען שהוצאות הנסיעה נכללו, מלכתחילה, בשכר המוסכם של שוש וכי מאחר שהודיעה על התפטרותה בהתראה קצרה מהנדרש בחוק - קוזזה יתרת ימי החופשה שלא ניצלה במקום הימים שהחסירה. עיקרי העובדות 4. אלה העובדות העיקריות, הרלבנטיות לשאלות הטעונות הכרעה בהליך זה, כפי שאנו קובעים לאחר שעברנו על התצהירים שהוגשו, עם נספחיהם, שמענו את העדים והתרשמנו מהם ישירות וחזרנו ושקלנו את דבריהם בהתחשב באמור סיכומי הצדדים: א. אין חולק, כי שוש היתה אשת מכירות בחברה, העוסקת בשיווק נדל"ן, החל מיום 1.1.2002 ועד לתאריך 26.11.2004, וזכתה להערכה רבה. ב. סוכם עם שוש, בעל-פה, ששכרה החודשי יהיה מורכב משכר יסוד בסך 3,500 ₪, אשר עד סוף תקופת העבודה עלה לסך 3,573 ₪, ומעמלות בשיעור של 0.15% מהמכירות שתבצע בכל חודש (ללא מע"מ). ג. במהלך חודש אוגוסט 2004 ערכה החברה מבצע שיווק למכירת דירות שנבנו ע"י חברת אפריקה ישראל להשקעות בע"מ (להלן: אפריקה-ישראל), בפרויקט "סביוני ים" בקרית ים, המיועד לכוחות הביטחון בלבד (להלן: מבצע "חבר" או המבצע). במסגרת המבצע מכרה שוש 11 דירות. ד. בגין המכירות במבצע "חבר" קיבלה שוש עמלות בשיעור מופחת ב-25%, היינו - לפי 0.1125% מהמכירות במקום 0.15%. יחד עם זאת - בחודש המבצע קיבלה שוש עמלות בסכום כולל של 6,733 ₪, הוא הסכום הגבוה ביותר שקבלה אותה שנה בגין עמלות, סכום העולה פי כמה וכמה על הסכום החודשי הממוצע, בגין עמלות, ששולם לה בחודשים האחרים, שעמד על 2,000 ₪, בקירוב [פרוט בדו"ח עמלות, נספח א' ל-נ/1 - תצהיר מר בני קרן, הבעלים והמנכ"ל של הנתבעת (להלן: בני)]. ה. ההפחתה באחוז העמלה נבעה מהסכם בין הנתבעת לבין אפריקה-ישראל, בו נקבע, כי בתקופת מבצע שיווק תהיה העמלה בשיעור 75% מהרגיל [כמצויין גם בסעיף 6.6 להסכם, שצורף כנספח ב' לסיכומי שוש; ויוער - הסכם זה הועבר אל ב"כ התובעת, בהסכמה וללא כל הסתייגות, לאחר שביקשה זאת בחקירה הנגדית של עד הנתבעת, על אף שהתקיים קודם הליך "גילוי מסמכים". לא היה ראוי לצרפו כך, ללא הסבר]. ו. לפני תחילת המבצע ניהל מר יוסי חן, מנהל המכירות הארצי של החברה (להלן: יוסי), שיחות עם שוש על כך שתיאלץ לספוג הפחתה באחוזי העמלה, במהלך המבצע, מאחר שעמלות החברה יוקטנו לפי דרישת אפריקה-ישראל, אך, צפוי שרווחיה מעמלות יעלו בחודש זה בהתחשב בעובדה שבתקופת מבצע "חבר" תהיה מכירת דירות מאוד גדולה ומואצת והדבר יפצה על ההפחתה באחוזי העמלות. ז. במהלך המבצע התקלקל הרכב של שוש והחברה שכרה לשימושה רכב אחר. היא העלתה דרישה לקבל רכב מהחברה. הוצע להעניק לה הלוואה לרכישת רכב, אולם, היא לא היתה מוכנה להסתפק בזה. ח. דיילים נוספים מהחברה עזרו לשוש במכירת הדירות במסגרת המבצע והיא קיבלה את מלוא העמלה, המופחתת, גם כאשר המכירה הושגה עם מאמצי שיווק של עובד אחר. ט. במבצעים קודמים, שלא היו באותו היקף כמו מבצע "חבר", לדוגמא "הוט", לא היה שינוי באחוזי העמלה. שוש לא השלימה עם הקיצוץ בעמלה בגין המכירות במבצע, כפי שהשתקפו במשכורותיה בחודשים אוגוסט-ספטמבר 2004, וביקשה לתאם פגישה עם בני לברור הנושא [מכתבה מתאריך 22.10.04, נספח ד' לכתב התביעה]. י. בתאריך 1.11.04 התקיימה פגישה בה נכחו שוש יוסי ובני, ובה דובר על ההפחתה בעמלות ממכירות במבצע "חבר" ועל בקשתה של שוש להעלאת שכרה. שוש ציינה באותו המעמד, שהכינה מכתב התפטרות, אך, היא לא מסרה אותו וסוכם, כי בני ישקול את בקשותיה לאחר שתעביר לו את כל דרישותיה, בכתב, דרך יוסי [ראו: פרוטוקול הישיבה, נספח ב' לתצהיר נ/1]. יא. בו ביום העבירה שוש לבני את דרישותיה בכתב. במכתבה רשמה את כל המכירות שביצעה במבצע "חבר", את סכומי העמלות שקיבלה ואת הסכומים שהייתה אמורה לקבל, לטענתה, על פי ההסכם המקורי (לפני ההפחתה), וכן את דרישותיה להטבת תנאי העסקתה - הן בהגדלת שכר היסוד, הן בקבלת הוצאות רכב בנפרד, ולא כחלק מהשכר, והן הגדלת אחוז העמלה מהמכירות ל- 0.2%. בנוסף, ביקשה לעגן את הסכם העבודה בחוזה כתוב [נספח ד' ל-ת/1]. יב. כעבור יומיים, בתאריך 3.11.04, הודיע יוסי לשוש, כי בני החליט, כמחווה של רצון טוב, לשלם לה את ההפרש שדרשה בגין עמלות המבצע, בסך 2,224 ₪, ודחה את בקשתה להעלאה בשכר, שנראתה מוגזמת. יוסי שאל את שוש אם כוונתה להתפטר בשל תנאי השכר בעינה עומדת, הואיל ודרישותיה להעלאת שכרה לא נענו, אבל, היא השיבה שלא תתפטר מיוזמתה, אך, לא תתנגד שתפוטר. יג. יוסי דיווח לבני על עמדתה של שוש וזה ראה בהצגת הדברים על ידה משום העכרת האוירה ונסיון לקבל דבר שאינו מגיע לה, על כן - החליט לא לשלם לשוש את הסכום שדרשה בגין הפרשי העמלות. יד. משכורת אוקטובר שולמה לשוש ב-10.11.04, ללא ההפרש המובטח בגין עמלות המבצע, ובתאריך 16.11.04 הגישה לחברה מכתב התפטרות, בו כתבה לבני: "הנדון: מכתב התפטרות עקב הרעת תנאים חד צדדית ובלתי חוקית שנקטת כלפי לפני חודשיים ומאחר שב-1.11.04 התקיימה שיחה בנינו (לאחר חודשיים שלא איפשרת קיום פגישה) בנוגע להחזרי הפרשי עמלות מבצע חבר ובאותה שיחה הבעתי את רצוני לסיים את תפקידי במידה ולא יוחזרו הפרשי העמלות המגיעים לי כמוסכם בינינו. ב- 3.11.04- הודעתם לי כי במשכורת נובמבר 2004 יוחזרו הפרשי העמלות. לצערי, ההחזר לא בוצע ואי לכך, אני מגישה לך בזאת מכתב התפטרות. אני רואה בהתפטרות זו אפשרות יחידה שכפית עלי כשנקטת בצעדים חד צדדייים, הנוגדים את החוק ולכן מחשיבה אותה כפיטורין לכל דבר. אני אסיים את עבודתי אצלך תוך שבועיים מהיום, ב- 30.11.04. אי לכך, אני מצפה שעד 30.11.04 תעביר לזכותי את הכספים המגיעים לי בגין הפרשי עמלות מבצע חבר. כמו כן: ימי הבראה, ימי חופשה בהתאם לרישום המופיע בתלושי המשכורת, העמלות המגיעות לי בגין מכירות שאבצע עד ה- 30.11.04 ובנוסף לכך פיצויי פיטורין." [נספח ה' לכתב התביעה (להלן: הודעת ההתפטרות)]. טו. בני כתב תשובה לשוש, בה דחה את גרסתה, טען שנפגע אישית מהתנהגותה ופרט את גרסתו להשתלשלות העניינים תוך ציון, שכבר ב-1.11.04 הבהירה, שאינה מוכנה להמשיך בתנאי השכר הנוכחיים. במכתב נוסף דייק את הדברים [נספחים ו'-ז' ל-נ/1]. טז. בני הדגיש במכתבו, שהוא - ולא שוש - יקבע את מועד סיום עבודתה ויוסי יסכם עימה את הנושא. בתאריך 23.11.04 התקיימה ישיבת שיווק של אפריקה-ישראל, בה נכחו גם יוסי, שוש ומחליפה המיועד בחברה. נציג אפריקה-ישראל ביקש, כי שוש תשאר לפחות עד סוף החודש, על מנת לבצע חפיפה יסודית עם המחליף [נספח ז' לכתב התביעה]. בפועל, שוש סיימה עבודתה בחברה, על-פי קביעת יוסי, בתאריך 26.11.04. יז. לאחר שנותקו יחסי העבודה המשיכו הצדדים, זמן מה, להחליף ביניהם מכתבים בהם כל צד חוזר על עמדותיו, בהדגשה כזו או אחרת. מאחר ששוש לא הסכימה לחתום שלא תהיינה לה עוד תביעות נגד החברה, שולמו לה, באיחור, סכומים שלא היו שנויים במחלוקת. עובר להתפטרותה היה השכר החודשי של שוש כ-7,200 ₪. יח. התביעה הוגשה ביום 3.3.05 וכללה גם דרישה לפיצוי על פגיעה בזכאות לדמי אבטלה, אשר שוש לא חזרה עליה. לסיכומים מטעם שוש צורפו תשובות שלה לשאלון, שלא היתה אליו כל התייחסות במהלך המשפט. נוכח המועד בו נעשה הדבר, אף ללא נטילת רשות - איננו רואים במסמך זה חלק מהראיות בתיק. דיון והכרעה סיבת ההתפטרות 5. לטענת שוש - היא נאלצה להתפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתה, עקב תשלום עמלות בחסר במבצע "חבר", ללא הסכמתה, ולכן היא זכאית לפיצויי פיטורים ולהפרשי השכר, כמו גם לפיצויי הלנתם. מנגד טוענת החברה - כי, אכן, במבצע "חבר" שולם לשוש אחוז מופחת של עמלות, אולם, בפועל המבצע גרם לעלייה משמעותית בהכנסותיה לחודש המבצע, לעומת חודשים קודמים, ושוש לא התפטרה בשל הפחתה חד-פעמית זו בשיעור העמלות, אלא, משום שנדחתה דרישתה לשיפור תנאי העסקתה, שהיתה מופרזת ובלתי סבירה. נסיבות הסירוב אינן עולות כדי עילה להתפטרות בדין מפוטר, כך גם החזרה מהנכונות לשלם לה את הפרשי העמלות שדרשה, עקב התנהגותה, ואף לא עלבון שחשה, לטענתה, מכך שלא נמצא זמן לבני לשוחח עימה לפני שנפגשו ב-1.11.04 (להלן: הפגישה). 6. נקדים ונציין, כי התקשינו לתת אמון מוחלט בגרסתו של מי מהצדדים ונדמה, כי כל צד חטא באי דיוק. ברם, ביחס לשאלה המרכזית בה נדרשים אנו להכריע, האם הפחתת אחוז העמלות בגין מבצע "חבר" היתה העילה של שוש להתפטרותה, אם לאו - עדיפה בעיננו גרסת עדי הנתבעת. לדעתנו, היאחזותה של שוש בנושא הפחתת אחוז העמלות הינה "עלה תאנה" לסיבה האמיתית להתפטרותה, שהיא - דחיית תביעותיה להעלאת שכר. 7. בסעיפים 18-19 לתצהירה, ת/1, מתארת שוש את הפגישה שהיתה לה עם בני ויוסי, והתייחסותה המהותית לסוגיה, ואומרת: "18.לאחר שהבהרתי את עמדתי בנושא העמלות של מבצע חבר הוספתי שלדעתי הגיע הזמן, לאחר שלוש שנות עבודה, שאקבל העלאה בשכר. ... בני ביקש ממני ... שאשלח לו בפקס את פירוט העמלות המגיעות לי וכן את שיעור ההעלאה במשכורת שאני מבקשת. 19.עוד באותו היום שלחתי לחברה מכתב עם פירוט המכירות שלי במבצע חבר והעמלות המגיעות לי בגינן וכמו כן פירטתי את בקשתי בנוגע למשכורת, לרבות דרישה לתשלום הוצאות נסיעה אמיתיות (לא מעמלות המכירה)." [ההגדשות הוספו]. 8. במכתבה מתאריך 1.11.04 [נספח ד' ל-ת/1], ציינה שוש את המכירות שעשתה במסגרת מבצע "חבר" ואת סכומי החסר בעמלות, לגרסתה, ופרטה בסיפא את בקשתה להעלאה בשכר, כך: "בהמשך לשיחתנו היום, אני מעבירה לך את בקשתי למשכורת ותנאי עבודה חדשים מתחילת ינואר 2005. שכר יסוד -4,000 ₪ הוצאות רכב - 1,000 ₪ (לא מעמלות המכירה) עמלות -0.20 לכל מכירה. פנסיה או ביטוח מנהלים. אני מבקשת לעגן את הסכם העבודה איתי בחוזה חתום על ידינו". 9. בחקירתה הנגדית אישרה שוש, כי משמעות דרישותיה בעניין שינוי תנאי השכר היתה - תוספת של 1,500 ₪ לתשלום החודשי וכן תוספת נוספת כתוצאה מהגדלת אחוזי העמלות מהמכירות [עמ' 6, ש' 8-9], דבר המעמיד את ההעלאה החודשית שדרשה, לפי הנתונים שהוצגו לה במשפט, על סכום של 2,740 ₪ לחודש וכי החסר בעמלות, בגין המבצע, מסתכם ב-2,224 ₪ [שם]. 10. שוש המשיכה והצהירה, כי בתאריך 3.11.04 הודיע לה יוסי שהוחלט לשלם לה, כבקשתה, את הסכום שדרשה כהשלמה לעמלות, אך, דרישותיה להעלאת שכר נדחות והיא הסכימה לכך ואמרה שבטלה הסיבה להתפטרותה [בסעיף 20]. בהמשך תצהירה הציגה שוש תמונת מצב, לפיה - מאחר שלא קיבלה ב-10.11.04, את הפרשי העמלות, כמובטח - הבינה שאין כוונה לשלם לה אותן ואין לה ברירה, אלא, להתפטר [סעיף 22], וכך עשתה. 11. במכתב ההתפטרות מתאריך 16.11.04, הודיעה שוש לבני, כי היא מתפטרת "עקב הרעת תנאים חד צדדית ובלתי חוקית ..." שיוחסה במכתב לנושא הפרשי העמלות, בלבד. הצגת דברים זו אינה סבירה בעינינו. 12. איננו מאמינים, כי שוש היתה מוכנה לוותר, בהכנעה ולא כל ויכוח נוסף, על דרישותיה הכספיות לשיפור תנאי העסקתה, שמשמעותן היתה קבלת עוד סכום נכבד של כ-2,740 ₪ כל חודש, היינו - תוספת, שהויתור עליה פרושו אבדן הכנסה נוספת בשיעור 40% משכרה, לערך, מדי חודש בחודשו, חסר שיוסיף ויצטבר ככל שתימשך תקופת עבודתה בחברה ולעומת זאת - ראתה בעובדה שלא שולם לה, עדיין, סכום חד-פעמי של 2,224 ₪ משום "הרעה משמעותית בתנאי העבודה", שלא מותירה לה ברירה אחרת, אלא, להתפטר. 13. לכלל - שרק עובד שפוטר זכאי לפיצויי פיטורים, יש חריג, הקבוע בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, ולפיו התפטרות של עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או עקב נסיבות שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים אותה לעניין החוק כפיטורים. על פי הפסיקה, הרעה מוחשית תחשב כאשר הצר המעביד את צעדיו של העובד, או הרע את תנאי עבודתו באופן מוחשי עד שלא השאיר בידו כל ברירה, כי אם לנטוש את העבודה ולהתפטר. השאלה, מתי תנאי העבודה הורעו בצורה מוחשית, אינה סובייקטיבית, אלא, על העובד להוכיח קיומה של תשתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה משמעותית בתנאי העבודה [דב"ע נג/223-3 פלסטין פוסט בע"מ - ג'ואנה יחיאל, פד"ע כז' 436] גובה השכר הוא אחד התנאים היסודיים והעיקריים ביחסי עובד-מעביד והפחתת שכר עלולה להיות ההרעה המוחשית ביותר של תנאים אלה, אולם, יש לבחון כל טענה כזו בהקשרה. הפחתת אחוז העמלה מהמכירות במבצע "חבר" לא גרמה להפחתה אמיתית בשכרה של שוש. אוביייקטיבית - השכר שקיבלה עלה פי כמה וכמה על שכרה הרגיל, על אף שהיתה הפחתה חד-פעמית של שיעור העמלות שקיבלה מהמכירות. 14. גם לו היינו מקבלים את גירסתה של שוש, שלא ידעה שבתקופת המבצע יופחתו העמלות הרגילות ויועמדו על 75% משיעורן הרגיל, אין לומר, שחסר - חד-פעמי - של 2,224 ₪, הוא "הרעה מוחשית" של תנאי ההעסקה המצדיקה התפטרות, לאחר שלוש שנים ללא דופי. שוש עצמה העמידה את הדברים בפרופורציה הנכונה, כאשר אישרה בחקירתה, שניתן היה להסכים על הפחתת עמלות בתקופת מבצע [עמ' 8, ש' 16]. 15. לדעתנו, שוש לא היתה מרוצה מהתשובה השלילית שקיבלה מהחברה, הואיל וסברה - בכנות - שמגיעה לה תמורה גבוהה יותר מזו שקיבלה עד אז, בגין עבודתה, בכללותה, הן בהתחשב במאמצים שהשקיעה והן בשים לב למחמאות ולהערכות החיוביות שקיבלה מהחברה ומאפריקה-ישראל [ראו דבריה בעמ' 6, ש' 12]. משנדחו דרישותיה לשיפור תנאי התשלום בעתיד, ידעה שוש שאין זו עילה מוכרת להתפטרות המזכה בפיצויי פיטורים ועל כן, כפי שהעיד יוסי, הביעה את רצונה שיפטרוה. 16. כפי שקבענו לעיל - אין זה סביר בעינינו, כי לאחר ששוש העלתה את דרישותיה לשיפור תנאי העסקתה בחברה, בעתיד, המסתכמות בתוספת חודשית של 2740 ₪ לחודש, לפחות, היינו - דרישה להוסיף עוד כ-40% לשכרה השוטף, עובר להתפטרות, בכל חודש וחודש מכאן ולהבא - היא תסכים לוותר על דרישה זו ולהמשיך לעבוד בתנאים הקודמים, אך, תתפטר לאלתר משום שלא קיבלה, עדיין, באופן חד-פעמי, תשלום של 2,224 ₪ בגין עמלות במבצע. 17. גם העובדה ששוש ניסתה בעדותה בעל-פה להתרחק מכך שהיא זו שהציבה דרישות לשינויים בשכרה - המגיעים לה לאחר עבודה קשה ומסורה משך שלוש שנים - ובניגוד להצהרה בתצהירה, על דרישותיה, העידה, כי נושא העלאת השכר בא מבני [עמ' 6, ש' 27] לא הותירה בנו רושם טוב. 18. אנו סבורים, אמנם, כי טוב היה עושה בני, לו היה עומד במילתו ומשלם לשוש את הסכום שהסכים לשלם לה כתוספת לעמלות המבצע. עם זאת, הואיל והשתכנענו, כי אין מדובר בשכר שהיה אמור להשתלם ולא שולם, ואנו סמוכים ובטוחים שלא התשלום החלקי של העמלות במבצע הוא שגרם להתפטרותה של שוש - איננו מחייבים את החברה בתשלום הפרשי שכר או פיצויי פיטורים. הוצאות נסיעה 19. לטענת שוש - במהלך כל תקופת עבודתה בחברה היא לא קיבלה החזר עבור הוצאות נסיעה, חרף פניות חוזרות ונשנות בעניין זה. בכתב התביעה תבעה לשלם לה בגין רכיב זה לפי המקסימום הקבוע בהוראות צו ההרחבה, בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה (להלן: צו ההרחבה), והעמידה את סכום תביעתה על סך 10,000 ₪, משיקולי אגרה. מאידך, טוענת החברה - כי שוש אינה זכאית לתשלום נוסף בגין הוצאות נסיעה היות וסוכם עימה, מראש, כי שכרה כולל תשלום עבור נסיעות. 20. דרישה להחזר הוצאות נסיעה חייבת להתבסס, בראש ובראשונה, על הוכחת ההוצאה האמורה, בעין. להוראות צו ההרחבה אין תחולה אוטומטית על כל עובד, באשר הוא, ומכל מקום - התעריפים הקבועים בו מתייחסים למחיר נסיעה מוזל בתחבורה ציבורית וקובעים תקרה לתשלום, כאמור, ללא סכום מינימום כתשלום חובה. 21. לא הובאה לנו כל ראיה מה היו הוצאות הנסיעה הממשיות של שוש או בכמה הסתכמו הוצאות הנסיעה בחבורה ציבורית מביתה למקום עבודתה בכל התקופה הרלבנטית. היה על שוש לפרט את תביעתה ולכמתה על מנת לדרוש סכום קצוב, ולהוכיח לא רק את עצם העובדה שהוציאה מכספה על נסיעות לעבודתה - שהרי, במקרה דנן אין מחלוקת ששוש הגיעה לעבודה ברכבה הפרטי והדבר כרוך בעלויות - אלא, גם את מכלול הנתונים הרלבנטיים לחישוב ההחזר המגיע לה על-פי צו ההרחבה. היות ועבדה במספר מקומות שונים במהלך הזמן, היה על שוש להוכיח מה היה נכון לכל אתר בו עבדה - לא הרי נסיעה לעכו כנסיעה לקריות וכדומה. 22. ניתן היה לעשות זאת בנקל, בהצגת נתונים על מחירי התחבורה הציבורית מהקיבוץ לכל מקום עבודה, לרבות קיומו או היעדרו של כרטיס חופשי-חודשי ליעדים הרלוונטיים, אך, זאת לא עשתה שוש. היא גם לא פירטה את הימים בהם נסעה, בעוד שעבור ימי העדרות מהעבודה לא הייתה זכאית כלל להחזר הוצאות נסיעה. אומדן חלקי על פי התקרה בצו ההרחבה אינו הולם מקרה זה. ניתן היה לדחות את התביעה בגין רכיב זה כבר בשל העדר הוכחה פרטנית להוצאת ההוצאה שהחזרה נתבע. 23. נוסיף, כי בכל התקופה הגיעה שוש לעבודה ברכב שקיבלה מהקיבוץ ואין חולק, כי - לבקשתה - נרשם בתלוש שכרה, מדי חודש, סכום של 1,500 ₪ מתוך השכר המוסכם שקיבלה, בגין עמלות, כ"אחזקת רכב". איננו נכנסים לשאלה מדוע ביקשה שיירשם כך סכום זה, דווקא, ברם - נוכח ההתייחסות המפורשת לנושא הוצאות הרכב, ברור לנו, כי השכר שהוסכם עם שוש, מתחילת דרכה בחברה, כלל גם השתתפות בהוצאות הנסיעה שלה לעבודה וממנה. 24. לדעתנו, אין לייחס חשיבות רבה לעובדה שיוסי ובני לא ידעו לומר בדיוק מה היה סכום ההשתתפות בהוצאות הנסיעה בכל נקודת זמן - 190 ₪ לחודש או 238 ₪. כבר מתחילת העבודה היה פער משמעותי בין שכר המינימום החודשי - 3,266 ₪, לבין הסכום הבסיסי, שסוכם עם שוש כשכר יסוד לחודש - 3,500 ₪, סכום שהתעדכן עם הזמן ועמד בסוף הדרך על 3,573 ₪ לעומת 3,335 ₪ כשכר מינימום. אנו סבורים, כי יש להתחשב, בהקשר זה, גם בעובדה שהיה ידוע מראש, שהשכר החודשי שהוסכם עם שוש יהיה גבוה בהרבה משכר המינימום הואיל ונוסף לשכר היסוד אחוז מסויים מעמלות המכירה, שניתן היה לשנותו לו לא כלל השכר המוסכם גם הוצאות נסיעה. הוצג לפנינו הסכם העבודה של עובדת אחרת [נ/2], ושלושה תלושי שכר שלה [נ/3 א-ג]. מהמסמכים הללו עולה, כי החברה נהגה לשלם עבור "נסיעות". לולא ביקשה שוש שהתשלום בגין רכיב זה יירשם בתלוש השכר שלה כ"אחזקת רכב" אין סיבה להניח שלא היו רושמים בנפרד את הוצאות הנסיעה שקיבלה כחלק מהשכר המוסכם. 25. על זאת יש להוסיף, כי שוש אישרה בחקירתה, שעד המועד בו הופחת אחוז העמלה, עבור המכירות במבצע "חבר", קיבלה מבני את כל מה שמגיע לה [עמ' 7, ש' 28-29] וכן שדרישתה לשיפור תנאים כללה גם התייחסות להוספת הוצאות הנסיעה כרכיב נפרד ולא כחלק מהתמורה המוסכמת. ללמדנו, שעד אותו מועד ידעה שוש ששכרה כולל גם תשלום של החזר נסיעות. לא זו אף זו - בכל פניותיה לחברה לקבלת תשלומים אלה ואחרים, גם לאחר שהתייעצה עם עורך-דין, לא נזכרת דרישה לתשלום הוצאות נסיעה בין הדרישות המופיעות בשמן המפורש, עד לכתב התביעה. 26. הנה כי כן, מטעמים מצטברים אלה - דין תביעתה של שוש, להחזר הוצאות נסיעה, להדחות. פדיון חופשה 27. החברה טוענת, כי נוכח ההוראות בסעיפים 5 ו-7(ב) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 (להלן: חוק הודעה מוקדמת) הייתה שוש חייבת לתת לה הודעה מוקדמת של 30 ימים טרם התפטרותה ומשנתנה הודעה של 14 ימים, בלבד - מכיוון שהודיעה בתאריך 16.11.04 שתסיים לעבוד ב-30.11.04 - עליה לשלם לחברה פיצוי בסכום השווה לשכרה הרגיל, בעד תקופה של עוד 16 יום, שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת; לכן - הייתה החברה רשאית לקזז את התמורה בגין תקופה זו כנגד פדיון של 16 ימי חופשה, אשר עמדו לזכות שוש במועד סיום עבודתה. שוש טוענת, כי מועד הפסקת עבודתה, בפועל, בתאריך 26.11.04, נקבע ע"י החברה; בכך - ויתרו על תקופת הודעה מוקדמת ולא ניתן לקזז מפדיון החופשה שלה, חלף ההודעה. 28. בהתאם לסעיף 6(ב) לחוק הודעה מוקדמת - כאשר עובד נותן למעבידו "הודעה מוקדמת להתפטרות" המעביד רשאי לוותר על נוכחותו של העובד, בפועל, ועל עבודתו בתקופת ההודעה המוקדמת שנתן ולשלם שכרו. בענייננו - שוש נתנה עד המועד שקבעה להפסקת עבודתה - 30.11.04 - רק 14 ימים, כהודעה מוקדמת. עובדה זו לא משתנה נוכח סיום עבודתה, בפועל, בתאריך 26.11.04, לפי דרישת החברה. מאחר שלא שמענו טענה, כי לא שולם לשוש השכר לחודש נובמבר 2004, נמצא, שהחברה נהגה כדין, בנקודה זו, עת שילמה את שכרה לתקופת ההודעה המוקדמת שנתנה, על אף שהתבקשה לסיים לעבוד מספר ימים קודם לכן. יחד עם זאת - מכח הוראה מפורשת בסעיף 7(ב), סיפא, לחוק הודעה מוקדמת, היתה החברה זכאית לקבל משוש פיצוי בסכום השווה לשכרה הרגיל, בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת, קרי - עבור עוד 16 ימים. 29. סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 קובע, כי מעביד רשאי לנכות משכרו האחרון של עובד, שחדל לעבוד אצלו, כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו. מכיוון שלפי סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 על מעביד לשלם לעובד, שחדל לעבוד לפני שניתנה לו מלוא החופשה המגיעה לו, עד היום בו חדל לעבוד, "פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד" - ולפי סעיף 10, לחוק זה, "דמי חופשה" שווים ל"שכרו הרגיל" של העובד - מובן, כי החברה היתה רשאית לנכות את התמורה בגין 16 ימי ההודעה המוקדמת, שלא ניתנו ע"י שוש, מסכום "פדיון החופשה" שהגיע לשוש עבור 16 ימים. 30. הזהות בין מכסת הימים החסרים בהודעה המוקדמת, שנתנה שוש, לבין מספר ימי החופשה הצבורה, שעמדו לזכותה, מותירים בנו תחושה ברורה, כי לא בכדי בחרה שוש לתת את ההודעה המוקדמת במועד שניתנה. 31. נוכח כל האמור לעיל - התביעה לתשלום דמי "פדיון חופשה" נדחית בזאת. פיצויים בגין עוגמת נפש 32. תביעתה של שוש לקבלת פיצוי בגין עוגמת נפש מאת החברה, נובעת - לטענתה - מכך שנאלצה להתפטר, למרות שאהבה את עבודתה וראתה עצמה ממשיכה לעבוד בחברה עד הפנסיה, במיוחד לאחר שהייתה עובדת מסורה בצורה יוצאת דופן, לדעתה, והיא נפגעה מהתנהגות נציגי החברה כלפיה. 33. הגם שמבחינת סמכותו העניינית, בית-דין אזורי לעבודה מוסמך לפסוק פיצוי על נזק לא ממוני, מכוח סעיפים 10 ו-13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 [ע"ע 360/99 אהרון כהן - מדינת ישראל, עבודה ארצי ל"ג (61), 32] - ההלכה בעניין זה היא, כי ייפסק פיצוי כזה, רק במקרים קשים וחריגים ובנסיבות מיוחדות [דב"ע נג/99-3 מ. י. - מצגר פד"ע כו' 563, 582; דב"ע נד/2-11 יורי גורדון - משרד העבודה והרווחה, עבודה ארצי]. 34. יחסי שוש והחברה נקלעו למשבר אמון שהלך והתעצם. אנו מאמינים, כי שוש חשה פגועה ומתוסכלת, משום שלאחר שלוש שנות עבודתה בחברה לא זכתה שיסכימו לתגמלה בהתאם ולשפר את תנאי העסקתה, למרות מחמאות שקיבלה. מנגד - גם בני נפגע, אישית, מהתנהלותה של שוש מול החברה [ראו: תגובתו להודעת ההתפטרות במכתב מאותו תאריך, 16.11.04, נספח ו' ל-נ/1; ומכתב תשובה נוסף, מתאריך 6.12.04, נספח ט' ל-נ/1]. בשוקלנו את מכלול הנסיבות ובשים לב לתוצאה אליה הגענו, כמפורט עד כה - המקרה דנן כלל לא בא בגדר המקרים החריגים, בעטיים יש לפסוק פיצויים בגין עוגמת נפש. 35. אשר על כן, גם בגין רכיב זה - דין התביעה להידחות. סוף דבר 36. תביעתה של שוש נדחית - על כל ראשיה. 37. בשל הדרך בה התנהגו הצדדים זה כלפי זה, עובר לסיום יחסיהם ובמהלך המשפט - כל צד ישא בהוצאותיו. 38. זכות ערעור לבית-הדין הארצי בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק-דין זה. התפטרות