##להלן פסק דין בנושא התפטרות אחרי שנה:## 1. בפנינו תביעתו של התובע לפיצויי פיטורים, הלנת שכר, דמי הבראה ופיצוי בגין אי קבלת דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי. 2. העובדות המפורטות להלן מוסכמות על הצדדים, על פי "הודעה בהסכמה על הגשת פלוגתאות ומוסכמות". 2.1. התובע עבד אצל הנתבעת מיום 29.9.96 ועד ליום 30.11.97. 2.2. התובע הועסק כקופירייטר. 2.3. בתחילת תקופת העסקתו שולם לתובע שכר חודשי בסך של 3,500 ש"ח [נטו - ל.ג.]. 2.4. סוכם עם התובע כי לאחר שלושה חודשי העסקה יועלה שכרו החודשי. 2.5. החל חודש מרץ 1997 שולם לתובע שכר חודשי בסך של 4,000 ש"ח [נטו - ל.ג.]. 2.6. לאחר שישה חודשי העסקה בנתבעת סוכם עם התובע כי בתום השנה הראשונה ייחתם עמו הסכם העסקה. 2.7. בנוסף, באותו מועד סוכם עמו כי יקבל העלאה נוספת בשכרו החודשי. 2.8. החל מחודש יוני 1997 שולם לתובע שכר חודשי של 4,500 ש"ח [נטו - ל.ג]. 2.9. מאחר ובחלוף שנת העסקה לא עמדה הנתבעת בהתחייבויותיה, הודיע התובע בתאריך 1.11.97 על עזיבתו את הנתבעת ביום 30.11.97. 2.10.ביום 30.11.97 סיים התובע את עבודתו בנתבעת. 2.11.הנתבעת לא העבירה לתובע מכתב פיטורים. (ההדגשה הוספה) 3. מטעם התובע העידו התובע עצמו ומר דני קונייבסקי, אשר שימש כסמנכ"ל ומנהל תפעול והפקות בנתבעת. מטעם הנתבעת העידו מר הנרי ברטר, מנהל הנתבעת, ואשתו, גב' ענת ברטר, מנהלת משרד הנתבעת. 4. לגרסת התובע, בתחילת עבודתו סוכם עמו כי לאחר שלושה חודשי העסקה יועלה שכרו החודשי. הנתבעת הפרה הסכמה זו, והעלתה את שכרו רק לאחר חמישה חודשי העסקה. כמו כן, הופרה ההתחייבות לחתום עמו על חוזה אישי. לאחר כשישה חודשי העסקה, בשיחה שקיים עם מר ברטר, סוכם כי "רק" בתום שנת העסקה ראשונה ייחתם עמו הסכם העסקה, במסגרתו יקבל העלאה משמעותית לשכרו ואף תונפק לו פוליסת ביטוח מנהלים. בשלב זה סוכם על העלאת שכר נוספת, שניתנה רק בחודש יוני 1997. הנתבעת הפרה את התחייבותה לחתום עמו על הסכם העסקה, להעלות משמעותית את שכרו ולהנפיק לו פוליסת ביטוח מנהלים בתום שנת עבודה. בתום 13 חודשי העסקה העמיד התובע את מר ברטר על כך שהוא רואה באי עמידת הנתבעת בהתחייבויותיה כהפרת הסכם ההעסקה עמו. גם ביום 2.11.97 שוחח עם מר ברטר בשנית בעניין, אולם ללא תוצאות. בשל הפרות הנתבעת את התחייבויותיה, הודיע על סיום עבודתו בתום 30 ימי ההודעה המוקדמת, כאשר במשך החודש האחרון ביצע חפיפה למחליפתו בתפקיד. 5. גרסת הנתבעת, היא כמפורט להלן: אמנם סוכם עם התובע כי שכרו בסך של 3,500 ש"ח יהווה שכר התחלתי, וכי במהלך תקופת עבודתו ייהנה מהעלאות שכר, אולם לא סוכם עם התובע דבר לעניין מועד ו/או שיעור העלאות השכר. כמו כן, לא הובטח לתובע כי תונפק לו פוליסת ביטוח מנהלים, ואף עובד במעמדו ובתפקידו של התובע אינו מקבל ביטוח מנהלים. במשך זמן קצר של 14 חודש, נהנה התובע מהעלאות שכר רבות, באופן ששכרו הוגדל מ- 4,300 ש"ח (ברוטו) ל- 6,580 ש"ח (ברוטו), העלאה בשיעור של כ- 65%. בסוף חודש אוקטובר 1997 דרש התובע העלאה נוספת בשכר. בפגישה זו הודע לתובע כי בחודש נובמבר 1997 תינתן לו העלאה נוספת, רטרואקטיבית לחודש 9/97, וכן כי תיבדק האפשרות להעניק את תוספת השכר מחודש 10/97. מספר ימים לאחר מכן הודיע התובע לגב' ענת ברטר כי בכוונתו להתפטר מעבודתו בנתבעת ולממש את החלטתו לנסוע לצרפת. לטענת הנתבעת, התובע התפטר מעבודתו עקב "אי שביעות רצון מחייו הפרטים ומחבריו לעבודה" ורצונו לנסוע לצרפת, ולא בגלל הפרת התחייבות כלשהי כלפיו. מנהל הנתבעת אישר בתצהירו כי סיכם עם התובע כי לאחר תקופה של שנה ייחתם עמו הסכם העסקה בכתב, אך הסכם זה לא נחתם עקב התפטרותו של התובע מטעמים אישיים. סיבות סיום עבודתו של התובע - זכאות התובע לפיצויי פיטורים 6. כאמור, לטענת התובע, הוא התפטר עקב הפרת התחייבויות הנתבעת כלפיו. לטענתו, דין התפטרותו כדין פיטורים, בהתאם לסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963, ולכן היה זכאי לפיצויי פיטורים בהתפטרותו. 7. על יסוד חומר הראיות והתרשמותנו מעדויות הצדדים, אנו מקבלות תביעה זו של התובע. להלן, נפרט את הנימוקים. 8. למעשה, כבר ברשימת העובדות שהוסכמו על הצדדים, הודתה הנתבעת בכך שלא קיימה את התחייבותה כלפי התובע. הנתבעת אישרה כי סוכם עם התובע כי שכרו יועלה בתום שלושה חודשי עבודה (מוסכמה 2.4), ואילו התובע קיבל העלאת שכר רק בתום חמישה חודשי עבודה. הנתבעת אישרה כי התחייבה כלפי התובע כי בתום השנה הראשונה ייחתם עמו חוזה עבודה (מוסכמה 2.6), וחוזה עבודה לא הוכן ולא נחתם. ומעל לכל, הנתבעת אישרה (מוסכמה 2.9), כי לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי התובע, וכי בשל כך הודיע התובע על סיום עבודתו בנתבעת. 9. אין מחלוקת, כי הובטח לתובע כי בתום שנת העבודה הראשונה ייחתם עמו הסכם העסקה בכתב. גם מר ברטר מאשר בתצהירו כי סיכם עם התובע כי בתום שנה להעסקתו ייחתם עמו הסכם העסקה בכתב (סעיף 33 לתצהיר ברטר). כעולה מעדותו של דני קונייבסקי, עניין זה היה בעל חשיבות מהותית לתובע, ונתקיימה עמו פגישה ספציפית בנוגע לנושא זה, מעבר לשיחות הכלליות שהתנהלו עם כל העובדים בנוגע לכך (פרוטוקול ע' 3, ש' 19). ניתן להבין את רצונו של התובע לעגן את תנאי עבודתו בהסכם בכתב, לאור תיאורו של דני קונייבסקי את הנתבעת כמקום עבודה בו באופן סיסטמאטי לא קיימה הנתבעת הבטחות שניתנו לעובדים (פרוטוקול ע' 5 ש' 9 - 10; ע' 9, ש' 9 - 10). מכל מקום, משהתחייבה הנתבעת כלפי התובע כי בתום שנת העסקה תחתום עמו על הסכם העסקה בכתב, היה עליה לקיים התחייבות זו. איננו מקבלות את הסברו של מר ברטר בתצהירו כי הסכם כאמור לא נחתם עקב התפטרותו של התובע מטעמים אישיים (סעיף 33 לתצהירו למר ברטר). כפי שעולה מעדותו של מר ברטר (פרוטוקול ע' 19, ש' 6 - 10) הנתבעת לא החלה לנקוט פעולה כלשהי למימוש התחייבותה לחתום עם התובע על חוזה אישי בטרם התפטר התובע מעבודתו. התובע הודיע על התפטרותו כשנה וחודש לאחר תחילת עבודתו, ועל הנתבעת היה לנקוט את הפעולות הדרושות לשם חתימה על חוזה אישי (כגון - פנייה לעורך דין) עוד לפני תום שנת העבודה הראשונה של התובע. אילו היתה ניתנת לתובע טיוטה והצדדים היה בשלב ניהול מו"מ, ניתן היה לקבל את טענת הנתבעת כי ההסכם לא נחתם כיון שהתובע סיים את עבודתו. אולם, כעולה מהמפורט לעיל, הנתבעת לא נקטה פעולה כלשהי לצורך מימוש התחייבותה לחתום עם התובע על הסכם עבודה אישי, ובכך הפרה את התחייבותה לחתום עם התובע על הסכם עבודה אישי. 10. במחלוקת אם הובטח לתובע ביטוח מנהלים בתום שנה לעבודתו, אנו מקבלות את עדותו של התובע כי ניתנה לו התחייבות שבתום שנה להעסקתו יונפק לו ביטוח מנהלים. לטענת הנתבעת, אף עובד בנתבעת, במעמדו ובתפקידו של התובע, לא נהנה מביטוח מנהלים. אולם, כעולה מחומר הראיות, בנוסף למר דני קונייבסקי, אשר היתה לו פוליסת ביטוח מנהלים ממעביד קודם, הנפיקה הנתבעת פוליסת ביטוח מנהלים גם למזכירת הנתבעת (עדות מר ברטר, פרוטוקול ע' 20, ש' 11). מכאן, כי הנושא היה נתון למשא ומתן בין הנתבעת לבין עובדיה. זאת ועוד. בניגוד לגרסה החד משמעית בתצהירו של מר ברטר, כי מעולם לא הובטח לתובע כי תונפק לו פוליסת ביטוח מנהלים, וכי אף עובד בתפקידו או מעמדו של התובע לא קיבל ביטוח מנהלים, הודה מר ברטר בעדותו כי דיבר על הנושא עם התובע, ואמר לו ש"נדבר על זה בהמשך". (פרוטוקול ע' 20, ש' 9). מעדותו של מר דני קונייבסקי עולה כי היו דיבורים בנתבעת כי לאחר שנה יונפק לעובדים ביטוח מנהלים (פרוטוקול ע' 3, ש' 26 - 28). על יסוד כל האמור לעיל, אנו קובעות כי ניתנה לתובע התחייבות להנפקת פוליסת ביטוח מנהלים בתום שנה לעבודתו, וכי הנתבעת הפרה התחייבות זו. 11. כאמור, לגרסת הנתבעת, התובע התפטר מעבודתו מסיבות אישיות, בשל חוסר שביעות רצון מחייו הפרטיים ומחבריו לעבודה ורצונו לנסוע לצרפת, ולא בשל העובדה כי הנתבעת לא קיימה את התחייבויותיה כלפיו. אין בידינו לקבל טענה זו של הנתבעת. אנו מקבלות את עדותו של התובע, כי הסיבה לסיום עבודתו היתה אכזבתו מכך שהנתבעת לא קיימה את התחייבותה כלפיו, וכי נסע לצרפת לחופשה. לעניין זה נוסיף: 11.1.טענתו של התובע נתמכת בעדותו של מר דני קונייבסקי, אשר בעת סיום עבודתו היה סמנכ"ל הנתבעת. עד זה העיד כי התובע "לאורך כל הדרך [התובע]…לא היה מרוצה כי לא עמדו בהבטחות כלפיו. זה לא היה דבר נדיר בנתבעת, כי זה היה סיסטמאטי". פרוטוקול ע' 9, ש' 9 - 10. וראו גם: עדותו של מר קונייבסקי בע' 5, ש' 9 - 13. 11.2.בהתייחס לטענת הנתבעת, כי התובע ביקש לסיים את עבודתו מטעמים אישיים: ראשית, טענת התובע כי בכל סוף שנה אזרחית (כריסמס) הוא נוסע לצרפת, נתמכת בחומר הראיות (עדות דני קונייבסקי, פרוטוקול ע' 4 ש' 18 - 19; דפי הדרכון של התובע - ת/ 1). בניגוד לנטען על ידי הנתבעת, מעדותו של מר קונייבסקי משתמע בבירור שהתובע לא התכוון לנסוע לפריז על מנת להשתקע שם או לגור שם, אלא "לנקות את הראש, לחזור ולהתחיל משהו חדש" (פרוטוקול ע' 4, ש' 10). שנית, התובע ערך מסיבת פרידה לחבריו בעבודה, ועל פי עדותו, עם חלקם הוא מצוי בקשרים עד היום. עובדות אלה אינן מתיישבות עם טענת הנתבעת בדבר "חוסר שביעות רצון מחבריו לעבודה". שלישית, גם העובדה שהתובע רכש כרטיס טיסה פתוח אינה מעידה על כוונה לנסיעה ממושכת לצורך השתקעות, שכן התובע נתן הסבר סביר ביותר לכך, דהיינו שלא ידע בדיוק כמה זמן יבקש לשהות בפריז בעת חופשתו, ורכישת כרטיס פתוח היתה משתלמת יותר מרכישת כרטיס צ'רטר (עדות התובע, פרוטוקול ע' 6). רביעית, העובדה שהתובע חזר לארץ לאחר תקופה בת כחודש מעידה גם כן כי התובע נסע, כבכל שנה, לחופשה, ולא היה בכוונתו לעבור לגור בפריז. 12. בהתייחס לטענות הנתבעת בסיכומים, ככל שלא ניתנה להן התייחסות באמור עד כה: 12.1.העלאות השכר שניתנו לתובע: ראשית, יש לציין כי בעוד שבשלב הראיות נטען כי שכרו של התובע הועלה ב- 65%, הרי בסיכומים נטען כי שכרו של התובע הועלה ב- 50%. שנית, חלק מהעלאות השכר הן תשלום תוספת יוקר כמתחייב מהוראות צו ההרחבה, ואינן יכולות להיחשב כהעלאת שכר של התובע. לעניין זה יש להדגיש כי טענת הנתבעת כי בחודש 9/97 הועלה שכרו של התובע אינה נכונה. בחודש אוגוסט 97 שולמה לתובע תוספת יוקר, כאשר בחודש אוגוסט 97 היא צוינה בנפרד בתלוש השכר, ובחודש 9/97 הוספה לשכרו של התובע. כלומר, בחודש 9/97 לא ניתנה לתובע העלאת שכר, אלא שולמה לו תוספת יוקר כמתחייב מהוראות צו ההרחבה. שלישית, העובדה ששכרו של התובע הועלה אינה סותרת את טענותיו כי ניתנו לו הבטחות נוספות שלא קוימו: חתימה על חוזה עבודה בכתב והנפקת ביטוח מנהלים. 12.2.בניגוד לנטען על ידי הנתבעת בסיכומים, הנתבעת אישרה ברשימת המוסכמות כי סוכם ששכרו של התובע יועלה לאחר שלושה חודשים, בתום תקופת הניסיון. מכאן, כי הימנעות מהעלאת שכר מיד בתום תקופת הניסיון היוותה הפרת התחייבות כלפי התובע. 12.3.בניגוד לנטען על ידי הנתבעת, מעדותו של מר ברטר עולה כי לקראת תום תקופת עבודתו של התובע, לא הבטיח מר ברטר לתובע העלאת שכר: "אמרתי לו שאני הולך לדבר עם רו"ח שלי ולברר מתי אפשר כי החברה היתה בתקופה לא טובה באותה עת, ולמרות זאת אם היתה אפשרות הייתי תומך". פרוטוקול ע' 23, ש' 8 - 11. הבטחה "לברר מתי אפשר" ולתמוך "אם היתה אפשרות" רחוקה מאד מהתחייבות להעלאה נוספת של השכר בחודש 11/97. יתר על כן. כאשר נשאל מר ברטר אם במהלך חודש 11/97, בתקופת ההודעה המוקדמת, ראה לנכון להתייעץ עם רו"ח ולהציע לתובע להישאר השיב מר ברטר כי "אני אמרתי שאי אפשר להעלות לו את השכר באותו חודש, אבל אולי אפשר בחודש הבא, בהתאם לתזרים המזומנים" פרוטוקול ע' 24, ש' 1 - 2. מכאן, על פי עדותו של מר ברטר, בחודש 11/97 לא היתה אפשרות להעלות את שכרו של התובע, לא תוכנן להעלות את שכרו בחודש 11/97, והדבר גם לא נאמר ולא הובטח על ידי מר ברטר. 12.4.בהתייחס לעובדה שהתובע סיים את תפקידו בצורה מסודרת ונאותה, תוך עריכת חפיפה, וערך מסיבת פרידה לעובדי הנתבעת: ראשית, העובדה שהתובע נהג כראוי והעביר את תפקידו תוך עריכת חפיפה בצורה מסודרת, אינה סותרת את טענת התובע כי הנתבעת ומר ברטר הפרו את התחייבויותיהם כלפיו. גם כאשר עובד מסיים את תפקידו תוך חילוקי דעות עם המעסיק עליו לקיים את חובתו לתת הודעה מוקדמת להתפטרותו ולהעביר את תפקידו בצורה מסודרת, ויפה עשה התובע שכך נהג. שנית, כאמור, טענה זו של הנתבעת סותרת את גרסתה כי התובע לא היה שבע רצון מחבריו לעבודה, וזו אחת הסיבות להתפטרותו. 12.5.טענות הנתבעת בסיכומים (סעיפים 68 עד 71) בנוגע להתחייבות לחתום על חוזה בכתב עם התובע, סותרות את האמור בסעיף 33 לתצהירו של מר ברטר, על פיו התחייב כלפי התובע כי בתום שנה לעבודתו ייחתם הסכם העסקה בכתב. 13. אשר לטענות המשפטיות שנטענו בסיכומים: 13.1.במקרה הנדון, אין מדובר בהתפטרות עקב דרישה, שלא נענתה, לתשלום תוספות שכר ותנאים סוציאליים, אשר אכן אינה מזכה בפיצויי פיטורים. במקרה הנדון, התפטרות התובע באה עקב אי קיום התחייבות הנתבעת כלפיו. כאשר מעביד מפר את התחייבויותיו המהותיות כלפי העובד, מדובר בנסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו. 13.2.באשר לטענה כי התובע לא נתן התראה על התפטרותו, הרי מחומר הראיות עולה כי התובע נפגש מספר פעמים עם מר ברטר, והתלונן על אי קיום התחייבויות הנתבעת כלפיו. יתר על כן. התובע עבד חודש תמים בנתבעת לאחר שהודיע על התפטרותו, ולנתבעת היתה הזדמנות לתקן את ההפרות במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, אולם לא עשתה כן, ולפי עדותו של מר ברטר גם לא יכלה לעשות כן, עקב הבעיות בתזרים המזומנים. 14. על יסוד כל האמור לעיל, אנו קובעות כי התובע היה זכאי לפיצויי פיטורים בהתפטרותו. אנו מקבלות את טענת הנתבעת, כי לא ניתן לפסוק לתובע סכום גבוה מהסכום שנתבע בכתב התביעה, 4,888 ש"ח (ויש לציין כי אותו סכום נתבע גם בתצהיר, כך שלא ניתן גם לפסוק לתובע סכום גבוה יותר מכוח "שינוי חזית"). לפיכך, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 4,888 ש"ח. 15. בנסיבות המקרה הנדון, אנו קובעות כי היתה מחלוקת של ממש בדבר עצם החבות בתשלום פיצויי פיטורים, ולכן אנו מפחיתות את פיצויי ההלנה להפרשי הצמדה וריבית כחוק. לפיכך, הסך של 4,888 ש"ח, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.11.97 ועד למועד התשלום בפועל. דמי הבראה 16. הנתבעת טענה כי שלחה לתובע את התשלום בעד דמי הבראה בדואר רשום, בעוד התובע טען שלא קיבל את ההמחאה שנשלחה לו. לא היתה מחלוקת כי בפועל, התובע לא פרע את ההמחאה. בסופו של דבר, דמי הבראה שולמו לתובע בחודש מרץ 2001. אנו מקבלות את טענתו של התובע כי הוא זכאי לתשלום הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הסכום הנ"ל לתקופה מיום 30.11.97 ועד ליום 11.3.2001. הפרשי שכר 17. לטענת התובע, הוא זכאי להפרשי שכר בסך של 500 ש"ח לחודשים 1/97, 2/97, 10/97 ו- 11/97, בסך של 500 ש"ח לכל חודש, בצירוף פיצויי הלנת שכר. 18. אין בידינו לקבל תביעה זו של התובע, מנימוקים אלה: 18.1.באשר להפרשי השכר לחודשים 1/97 ו- 2/97: 18.1.1. אנו סבורות, כי משהמשיך התובע בעבודתו אצל הנתבעת לאחר חודשים אלה, ומשהגיע עם הנתבעת לסיכומים בנוגע לתנאי עבודתו לאחר מועד זה, ויתר בעצם, בהתנהגותו, על תביעתו לתשלום הפרשי השכר בעד חודשים 1/97 ו- 2/97. 18.1.2. זאת ועוד. התובע המשיך בעבודתו 11 חודשים לאחר ההפרה הנטענת ולא הגיש תביעה בעניין הפרשי השכר הנ"ל. בהמשך עבודתו, בלא שהגיש תביעה בקשר לכך, יש משום ויתור על קבלת העלאות השכר בחודשים 1/97 ו- 2/97. השוו: דב"ע נד/86-3 יוחנן גולן נ' אי. אל. די. בע"מ, פד"ע כז 270. דב"ע נד/3-3 אבי כהן נ' החברה המרכזית ואוטומציה בע"מ, פד"ע כח' 90. דב"ע נו/22-3 דורית פני גיל - טכנולוגיה מתקדמת בע"מ, עבודה ארצי כט(1) 111. דב"ע נז/48-3 אגודת קרית נוער נ' אהרון כהן, עבודה ארצי ל(1) 134 18.2.הפרשי שכר לחודשים 10/97 ו- 11/97: תביעה זו לא הועלתה כלל בכתב התביעה ובתצהיר העדות של התובע. למותר לציין, כי לא ניתן להעלות תביעות חדשות בשלב הסיכומים. פיצוי בגין אי תשלום דמי אבטלה 19. לטענת התובע, מאחר שהנתבעת סירבה למסור לו מכתב פיטורים, לא יכול היה לממש את זכאותו לדמי אבטלה במשך שלושת החודשים הראשונים לאחר פיטוריו. התובע ציין, בהגינותו, כי בחודש דצמבר 1997 היה בחו"ל, כך שבכל מקרה לא יכול היה לממש את זכותו לדמי אבטלה בתקופה זו. 20. כעולה מנספח ב' לתצהירו של התובע (מכתב המוסד לביטוח לאומי מיום 7.6.98) המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו של התובע לדמי אבטלה בתקופה מיום 1.12.97 עד יום 28.2.98, בנימוק שהתובע הפסיק לעבוד מרצונו מבלי שהיתה הצדקה לכך לפי סעיף 166(ב) לחוק הביטוח הלאומי. 21. אנו דוחות תביעה זו של התובע. אין מחלוקת כי התובע התפטר מעבודתו ולא פוטר. לפיכך, הנתבעת, שלא פיטרה את התובע, לא היתה חייבת לתת לו מכתב פיטורים. ההיפך הוא הנכון: אילו הנתבעת היתה נותנת לתובע מכתב פיטורים, היתה נוהגת שלא כראוי, שכן אסור לה למסור נתונים לא נכונים למוסד לביטוח לאומי. משדחה המוסד את טענתו של התובע כי התפטר בנסיבות בהן היתה הצדקה להתפטרותו, ההליך שבו היה על התובע לנקוט הוא הגשת ערעור על החלטת המוסד לביטוח לאומי על דחיית תביעתו לדמי אבטלה. במסגרת ההליך נגד המוסד לביטוח לאומי, היה על התובע להוכיח את נסיבות התפטרותו. יש לציין, כי במכתב המוסד לביטוח לאומי בו הודע לתובע על דחיית תביעתו לדמי אבטלה, נאמר במפורש כי התובע זכאי להגיש ערעור על החלטת המוסד לבית הדין לעבודה, ואוזכרה אף האפשרות הקיימת לתובע לבקש סיוע משפטי. סיכום 22. על יסוד כל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע, בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לה פסק הדין, פיצויי פיטורים, בסך של 4,888 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.11.97 ועד למועד התשלום בפועל. 23. בהתחשב בעובדה שחלק הארי של תביעתו של התובע נדחה, הנתבעת תשלם הוצאות משפט בסך של 2,000 ש"ח. אם סכום זה לא ישולם לתובע בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לנתבעת פסק הדין, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ועד למועד התשלום בפועל. התפטרות