1. בתביעה זו עותרת התובעת, נעמי בן ישר (להלן - העובדת) לחיוב הנתבעת, דידי יבוא ושיווק בע"מ (להלן - המעסיקה) בתשלום פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, הפרשי שכר, פדיון חופשה, דמי הבראה והחזר ניכויים מהשכר, כמו גם בגין הפרשות לקופת הביטוח. בנוסף עותרת העובדת כי המעסיקה תשיב לידיה סכומים ששילמה בגין זיכיון לפתיחת סניף של המעסיקה. 2. הרקע העובדתי הרלוונטי, אותו אני קובעת על יסוד המוסכמות והראיות שהוצגו, הוא: המעסיקה עוסקת בשיווק ומכירת ריהוט. העובדת הועסקה על-ידי המעסיקה כעובדת שכירה בתקופה 14.9.09 ועד 21.2.2012, היינו שנתיים וחמישה חודשים. העובדת הועסקה בתשלום שכר שעה, שעמד בסוף תקופת העבודה על 37 ₪, והתוסף לו תשלום בונוס בגין מכירות. בין הצדדים לא נחתם הסכם עבודה ולעובדת לא נמסרה הודעה בדבר תנאי העבודה. ביום 13.1.11 חתמו הצדדים על הסכם זיכיון, מתוך כוונה כי העובדת תפתח סניף של המעסיקה בחנות בישוב הוד-השרון (להלן - הסכם הזיכיון). מכוחו של הסכם הזיכיון שילמה העובדת למעסיקה סך של 68,000 ₪. העובדת ביקשה לחזור בה מהסכמתה ומכוונתה לפתוח חנות בהוד-השרון, והצדדים סיכמו בהסכם מיום 3.2.11 (להלן - הסכם הביטול) כי המעסיקה תשיב לעובדת את הסך של 68,000 ₪ ב- 12 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים בסך 5,666 ₪ כל אחד. בהתאם להסכם הביטול מסרה המעסיקה לעובדת 12 שטרות ע"ס 5,666 ₪ כל אחד. עשרת השטרות הראשונים נפרעו. שני השטרות האחרונים לתאריכים 20.2.12 ו- 20.3.12 בוטלו על-ידי המעסיקה ולא נפרעו. לטענת המעסיקה השטרות בוטלו במסגרת קיזוז חלקי של סכומים להם זכאית המעסיקה בסיום יחסי העבודה בשל אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרותה של העובדת ובשל חוב של העובדת לחנות של המעסיקה. שטרות אלה נתבעו על-ידי העובדת במסגרת תביעות לביצוע שטר שהוגש ללשכת ההוצאה לפועל בחדרה (בתיק הוצל"פ 12-07574-12-9), ואשר הדיון בהתנגדות לביצוען הועבר לבית דין זה ונדון במסגרת תביעה זו. ביום 21.2.12 התגלע ויכוח בין העובדת למנהל המעסיקה, בסיומו עזבה העובדת את מקום העבודה. הצדדים היו חלוקים בשאלה אם הויכוח והתכתובת שבאה בעקבותיו עולה כדי פיטורים או התפטרות בשל נסיבות העבודה כטענת העובדת, או שמא מדובר בהתפטרות כטענת המעסיקה. בנושא זה נעסוק בהרחבה בהמשך. ביום 19.3.12 פנתה המעסיקה במכתב לעובדת בו היא מודיעה לעובדת כי בהתחשב בהתפטרותה, ובזכותה הנטענת של המעסיקה להודעה מוקדמת בת שלושה חודשים (אותם יש לחשב לטענת המעסיקה לפי שכר קובע של 4,467 ₪ לכל חודש), הרי שאת סכום החוב של העובדת בגין אי מתן הודעה מוקדמת יש לקזז מסכום החוב של המעסיקה בגין שני השטרות שבוטלו. בהתחשב בתחשיב זה נטען במכתב כי יתרת החוב של המעסיקה היא 2,398 ₪. למכתב זה צורפה המחאה על הסך האמור ליום .21.3.12 3. העובדת העידה לעצמה. מטעם המעסיקה העיד מנכ"ל המעסיקה מר גילי טבצ'ניק (להלן - טבצ'ניק) וכן הגב' נטליה לויצקי (להלן - לויצקי), חשבת שכר אצל המעסיקה. נסיבות סיום העבודה וזכאות העובדת לפיצויי פיטורים 4. העובדת טוענת כי פוטרה ביום 22.2.12 על-ידי טבצ'ניק מטעם המעסיקה על רקע ויכוח ביניהם בנוגע לחימום אזור העבודה. לחילופין, טוענת העובדת כי היא זכאית לפיצויי פיטורים בשל התפטרותה בנסיבות בהן אין לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה, בשל התייחסות מנהל המעסיקה אליה ובשל כך שאולצה לעבוד ביום 21.2.12 בקור מקפיא ללא אמצעי חימום. 5. מנגד טוענת המעסיקה כי העובדת כלל לא פוטרה אלא התפטרה בזנחה את מקום העבודה ביום 21.2.12, וכי אין בנסיבות האירוע מיום 21.2.12 כדי להצדיק תשלום פיצויי פיטורים. 6. לאחר שקילת ראיות הצדדים אני קובעת כי האירועים, כפי שהתרחשו ביום 21.2.12 ובסמוך לאחריו, הם כפי שיתואר להלן: א. העובדת העידה (סעיף 16-18 לתצהירה) כי הועסקה בסניף של המעסיקה שהוא האנגר גדול הממוקם בשטח פתוח, כי אותו מחסן פתוח משני צידיו בשערים שהיו פתוחים במהלך העבודה, וכי בחורף נוצרה בחנות מעין "מנהרת רוח" מקפיאה שלא היתה מחוממת, בעוד משרדי ההנהלה הממוקמים אף הם באותו מחסן חוממו באמצעות מזגן ותנורי חימום. העובדת העידה עוד כי מכוח תפקידה היא מחויבת להישאר בחנות. המעסיקה אינה חולקת על כך כי העבודה אכן מבוצעת בחלל הפתוח משני צידיו, ובמכתבה מיום 23.2.12 (נספח ח' לתצהיר העובד) מודה כי החנות היא חלל גדול ופתוח הממוקם בשטח פתוח. ב. באשר לאירוע מיום 21.2.12 העידה העובדת כי תנאי הקור באותו יום היו קשים והיא הפעילה תנור באיזור החנות על מנת להתחמם. גם בכך מודה המעסיקה באותו מכתב מיום 23.2.12 לפיו העובדת החזיקה "תנור של 3 ספירלות פועל בחלל העצום של החנות בעוד את בכלל נמצאת במקום אחר". ג. המעסיקה טענה כי העובדת כלל אינה מחויבת להישאר בשטח החנות והיא רשאית להיכנס לחדרי ההנהלה על מנת להתחמם. בעניין זה אני מקבלת את גרסת העובדת כי נוכחתה אכן נדרשת בשעות הפעילות או לפחות בחלקם הניכר בחלל החנות וזאת מכח תפקידה. ברור מאליו שאם נוכחותה של העובדת חיונית בחנות (והרי המעסיקה זועמת בפניותיה בכתב על כך כי בהמשך אותו יום ובעקבות ויכוח עזבה העובדת את המקום) עליה להימצא בשטח החנות. ד. העובדת טענה כי טבצ'ניק דרש ממנה לכבות את התנור, ואף בעניין זה אין מחלוקת בין הצדדים, והתרשמותי היא כי הצדדים אכן התווכחו בעניין זה. לטענת העובדת בתצהירה בלהט הויכוח טבצ'ניק צרח עליה, השפילה והעליב אותה "במשך כרבע שעה". בתצהיר לא מפרטת העובדת מה הדברים שנאמרו ואשר עלו לטענתה כדי השפלה ועלבון. העובדת אף לא טענה בתצהירה כי הדברים נעשו בפני אנשים אחרים. ה. בעקבות אותו ויכוח בשאלת החימום בחנות, ובשעה 10:00 בבוקר לערך, עזבה העובדת את החנות. ז. אין מחלוקת בין הצדדים כי מיד לאחר שהעובדת עזבה את החנות ובהמשך כל אותו יום, ניסה טבצ'ניק להשיג ולשוחח עם העובדת. כעולה מתצהיר העובדת (סעיף 24) ניסה טבצ'ניק ליצור קשר טלפוני עם העובדת: "הוא צלצל אלי ללא הפסק, התקשר לאבי, שלח אינסוף מסרונים, הגיע לביתי וכיו"ב. בשעה 13:54 באותו יום הוא שלי לי במייל את המכתב המצ"ב כנספח ה'. ניסיתי להתקשר עמו בלילה של יום 21.2.12 אך הוא לא ענה". ח. במכתב, נספח ה' לתצהיר העובדת, שנשלח לעובדת באמצעות דוא"ל במהלך אותו יום, 21.2.12, בשעה 13:54 צוין כך: "הי נעמי, התקרית מהיום בה נטשת משמרת על אף בקשתי שתישארי ואפילו לא טרחת למצוא מחליפה לך הינה חמורה מעין כמוה - וגרמה נזק כספי אדיר לחנות. כמו כן התעלמותך משיחות הטלפון שלי וגם מהעובדה שהגעתי לביתך בכפר פינס וביקשתי מאביך שתתקשרי אלי. נטישה מעין זו הינה חמורה על פי כל אמות מידה ולצערי לא בפעם הראשונה. מי כמוך יודע כמה עזרתי לך ושמתי כל ענייני כבוד בצד וקיבלתי אותך לעבודה אחרי שנטשת ללא הודעה מספקת מראש במהלך אוגוסט-ספטמבר. כמו גם מחלתי לך על הפרת החוזה בינינו לגבי סניף הוד השרון עם כל ההשלכות הכספיות של זה. להזכירך את מחויבת במתן 3 חודשי התראה מראש זה ההסכם בנינו אחרי התקרית החמורה מאוגוסט על מנת להבטיח שתעמדי בכל חובותייך הכספיות בגלל המקרה אני נאלץ שלא לכבד את הצ'ק שניתן לך לתאריך 20.2.12 תשלום 11 מ- 12 על ענייני הוד השרון וכך גם את התשלום האחרון לתאריך 20.3.12 וזאת עד סיום בירורי הכספים בנוגע לעבודתך ולענייני הוד השרון. את מוזמנת בכל עת להגיע למשרדי או לכל מקום על מנת להסדיר את העניינים בינינו. בברכה, גילי". ט. למחרת, הוא יום 22.2.12, לא התייצבה העובדת לעבודתה בחנות. י. באותו יום, 22.2.12, שלחה המעסיקה מכתב לעובדת שכותרתו "הפסקת עבודה" (נספח ו' לתצהיר העובדת), ובו מציינת המעסיקה כי ביום שלישי, 21.2.12 בשעה 10:00 בבוקר נטשה העובדת את החנות, כי המעסיקה פנתה אליה "מאותו רגע ב- 2 הפלאפונים שלך, במייל, בהודעת סמס ואפילו בביקור בביתך וביקשתי ממך לשוב לעבודה ללא דיחוי על מנת לנסות ולהגיע לפתרון. לצערי בחרת להתעלם מבקשותיי שלא לומר תחינותיי, תוך השארת החנות נטושה ללא מוכר. ההתנהגות הנ"ל הינה כ"התפטרות משתמעת"." עוד הוסיפה המעסיקה במכתב זה כי העובדת מחויבת במתן התראה של 3 חודשים, וכי העובדת מתבקשת להשיב את הטלפון הנייד ואת מפתחות העסק "ללא דיחוי". יא. עם קבלת המכתב, היינו ביום 22.2.12, משיבה העובדת תשובה למעסיקה ומציינת במכתבה הארוך (נספח ז' לתצהיר העובדת) כי היא "חולקת על הטענה שלך שהתפטרתי מהעבודה, אלא מדובר בחוסר הבנה של האירועים ביומיים האחרונים". לאחר שהעובדת מציינת כי מדובר באירוע שיא לאחר שהמעסיקה לא נתנה פתרון לשאלת החימום ולא סיפקה תנאי עבודה נאותים, חוזרת העובדת על כך כי לא התפטרה מהעבודה אלא "מדובר היה בתגובה למקרה קיצוני של יחס משפיל בנושא תנאי העבודה הבסיסיים לאחר התרעות רבות ונישנות". בסיכום דבריה חוזרת העובדת על כך כי אינה רוצה "להפסיק לעבוד בחברה, אך מאידך אני חושבת שאינני יכולה להמשיך לעבוד בתנאים הבלתי אפשריים היום. אני מבקשת שתחזור בך מהאשמת השווא של "הפקרת החנות" ו"ההתעלמות מהפניות" כי אכן ניסיתי ליצור עימך קשר. כמו כן, אני מבקשת להסדיר אחת ולתמיד את החזרת הכספים שלי, שאינם קשורים בשום אופן לכל הנושא המדובר". יב. במכתב המעסיקה מיום 23.2.12 (נספח ח' לתצהיר העובדת) שנשלח באמצעות דוא"ל בשעה 10:04 משיבה המעסיקה כי "דבר לא השתנה בדידי כרכור שלשום. הקור הוא אותו קור והחנות היא אותה חנות כפי היא מתפקדת ב 6 השנים האחרונות לטוב ולרע... היחס אליך היה אותו יחס כמו לכל עובד אחר בעסק של כבוד סבלנות הערכה סלחנות יושר כספי ועם זאת דרישות מקצועיות וירידה לפרטים. להחזיק תנור של 3 ספירלות פועל בחלל העצום של החנות בעוד את בכלל נמצאת במקום אחר זה לא שיא ההגיון בלשון המעטה, יש הבדל אם אתה מפעיל תנור כזה בחדר קטן ומווסת את עוצמת הספירלות ובין לשים תנור כזה בחלל הפתוח מה גם שזה עלול להביא לשריפה". בהמשך קובלת המעסיקה על כך כי העובדת היא "נוטשת סדרתית" ונטשה את העבודה גם בחודש אוגוסט 2011, וכי באי הופעתה לעבודה ביום 22.2.12 יש משום הודאה בהתפטרות ו"אין שום דרך אחרת להסתכל על זה". יג. העובדת לא השיבה על מכתב המעסיקה מיום 23.2.12. האם יש בנסיבות סיום העבודה משום פיטורים 7. הדעה המקובלת בפסיקה היא כי על הצד הפועל על מנת להביא את יחסי העבודה לידי סיום ליתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו זו, בין בכתב, בעל-פה או בהתנהגות. בבחנו את השאלה מי הצד היוזם על בית הדין לבחון את כלל נסיבות המקרה, ואת מעשיהם של שני הצדדים (דב"ע ל/18-3 נח בנצילוביץ - אתא בע"מ, פד"ע ב', 41), לרבות השאלה מי מהצדדים היה מעוניין להביא לניתוק יחסי העבודה. במקרה זה שני הצדדים הצביעו על הצד השני כיוזם וכמבצע של פעולת ניתוק יחסי העבודה. 8. כזכור, העובדת העלתה טענות חלופיות בנוגע לזכאותה לפיצויי פיטורים: טענת פיטורים אותה יש ללמוד לטענתה מהתנהלות המעסיקה שהודיעה על סיום ההעסקה, ולחילופין טענת התפטרות בדין פיטורים. פסיקת בתי הדין מאפשרת לעובד לטעון כי יש לייחס אמירה של המעסיק כפיטורים, ואם ייקבע שאין באמירה משום פיטורים - לטעון שהתנהגות המעסיק מצדיקה התפטרות עקב הרעה מוחשית בתנאי העבודה ( ע"ע 197/03, 198 פרי שר אסייג - חנה גורן הפקות בע"מ, פסק-דין מיום 16/6/2005). אולם, העלאת טענת פיטורים, ולחילופין טענת התפטרות מאחת העילות המזכות בפיצויי פיטורים מכוח חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, יש בה לעתים משום הצבת קושי בדרכו של העובד להוכיח את זכאותו לפיצויי הפיטורים משום שבמסגרת הנטל המוטל עליו להוכיח את זכאותו לפיצויי הפיטורים נשקלת גם כוונת מי מהצדדים להביא את יחסי העבודה לכלל סיום, כך שבנוגע לטענת הפיטורים מבקש העובד לטעון כי המעסיק הוא שהתכוון להביא את יחסי העבודה לכלל סיום, ואילו בהתייחס לטענת התפטרות בדין פיטורים נטען כי הכוונה לסיים את יחסי העבודה היא אמנם של העובד, אך זאת בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים. קושי כאמור קיים גם בעניינה של העובדת כאן. 9. במקרה כאן, העובדת טענה כי אין לראות בעזיבתה את החנות ביום 21.2.12 ובהעדר מענה למנהל המעסיקה בהמשך אותו יום (למעט ניסיון להשיג את טבצ'ניק פעם אחת באותו ערב), כמו גם באי התייצבותה לעבודה למחרת - משום התפטרות. במכתב התשובה שלה מיום 22.2.12 היא מציינת כי אין לתפוס אותה בהתנהגותה ובדבריה שנאמרו בעידנא דריתחא. אכן, אין לתפוס את העובדת על דבריה או התנהגותה ביום עבודה אחד על מנת להסיק מהם לבד כי העובדת אכן התפטרה , אלא יש לבחון את כלל בנסיבות האופפות את אותו אירוע. העובדת אמנם הודיעה במכתבה מיום 22.2.12 כי אין לראות בהתנהגותה משום התפטרות. מנגד, היא לא ציינה כי היא רואה עצמה כעובדת של המעסיקה וכי היא מוכנה לשוב לעבודה ולהמשיך בעבודתה הרגילה, אלא ציינה במכתבה זה כי אינה יכולה להמשיך לעבוד "בתנאים הבלתי אפשריים", מבלי לפרט במפורש מהם אותם תנאים בלתי אפשריים ומבלי לציין כי תוכל להמשיך ולעבוד אם אלה יתוקנו. 10. זאת ועוד, העובדת לא הסבירה במכתביה למעסיקה וכן לא במסגרת תצהירה כאן מדוע לא התייצבה לעבודה בבוקר יום 22.2.12 וטרם קבלת מכתב המעסיקה כי היא מסיקה מהתנהגותה כי מדובר בהתפטרות. 11. היעדרותה של העובדת מעבודתה ביום 22.2.12 ותשובתה כי אינה יכולה להמשיך לעבוד "בתנאים הבלתי אפשריים היום" (כאמור בנספח ז' לתצהירה) היא התנהלות שקשה ליישבה עם קיומה של כוונה להמשיך ולקיים יחסי עבודה עם המעסיקה, אלא יש לראות בהתנהלות זו ביטוי לכוונתה של העובדת להביא יחסים אלה לידי גמר, היינו ביטוי להתפטרותה מעבודתה. התפטרות בדין פיטורים 12. נפנה לדון בטענתה החילופית של העובדת לזכאות לפיצויי פיטורים בנסיבות בהן אין לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה. בעניין זה נסמכת העובדת על הוראת סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963, הקובע: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים". 13. הנטל להוכחת קיומן של אותם נסיבות כמפורט בסעיף 11 (א) לחוק מוטל על העובדת. עוד בפסיקה, כי אין די בתחושה סובייקטיבית של העובד באשר לקיומן של הנסיבות וכי נדרשת "קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית" (וראה: ע"ע 1271/00 אמ"י מתום - חיים אברהם, וכן ע"ע 1345/01 גלית כהן - טרייד אין א.ר. בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג (58) , 39) 14. לא מצאתי כי היעדר חימום בחנות באותו יום חורפי קר מקים את התשתית העובדתית האובייקטיבית הנדרשת לקיומן של נסיבות המצדיקות באופן אובייקטיבי התפטרות בדין פיטורים, במיוחד שעה שלא נראה כי באותו מועד חל שינוי ניכר לעומת המצב ששרר באותה חנות בימים אחרים, ובעניין זה יש לזכור כי העובדת מועסקת באותה החנות מעל שנתיים. בעניין זה אין לקבל את האמור בתצהירה של העובדת בדבר היותו של האירוע מיום 21.2.12 "מקרה קיצון של תנאי עבודה הגובלים בסדיזם" (סעיף 19 לתצהיר העובדת), שכן אני מקבלת את גרסת המעסיקה כי תנאי העבודה בחנות לא השתנו ומדובר אכן בחנות הממוקמת במחסן פתוח שתנאי העבודה בו אינם תמיד אידיאליים. על אף שתנאי העבודה כאמור לא היה אידיאליים ונוחים, אין די בכך כדי להוות תשתית אובייקטיבית להצדקת התפטרות בדין פיטורים. 15. גם אותו ויכוח בין העובדת לטבצ'ניק ביום 21.2.12 אין בו כדי להצדיק כי נתקיימו נסיבות בהן אין לדרוש מהעובדת כי תמשיך מעבודתה. אכן, אני מקבלת את גרסת העובדת כי בינה לבין טבצ'ניק התלהט ויכוח במהלכו נזף בה על כך שהדליקה תנור בחלל החנות. אין לקבל טענת העובדת כי לא ניתן לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה או ליתן הודעה מוקדמת ב"תנאים של השפלות, צעקות והעלבות אישיות", בהתייחס לגרסתה הכללית והבלתי מפורטת בנושא לדברים שנאמרו, ושעה שלא נטען כי הדברים נאמרו בפני אנשים אחרים. 16. כסיכום ביניים יצוין כי לא ראיתי בנסיבות האמורות ואשר הועלו על-ידי העובדת כנסיבות המצדיקות, באופן אובייקטיבי, התפטרות בדין פיטורים. 17. גם לו היה נקבע כי די בנסיבות הנ"ל כדי להצדיק התפטרות בדין פיטורים, הרי בהעדר התראה מתאימה מצד העובדת - אין הצדקה לחיוב המעסיקה בפיצויי פיטורים. הלכה כי כאשר מדובר בנסיבות המצדיקות לגישת העובד התפטרות בדין פיטורים ואשר בידי המעסיק לשנותן, מוטלת חובה על העובד העומד להתפטר בגינן להעמיד את המעסיק על כוונתו להתפטר, ורק אם לא פעל המעסיק לסילוקן של נסיבות אלה - יראו בכך הצדקה לתשלום הפיצויים. העובדת אמנם טענה במכתבה מיום 22.2.12 (נספח ז' לתצהירה) כי התריעה פעמים רבות על כך כי נדרש חימום בסביבת העבודה. העובדת לא פרטה מתי ובאילו נסיבות נערכו פניות קודמות אלה. זאת ועוד, גם אם עלו טענות כאמור לא נטען כי אלה אלו במסגרת התרעה טרם התפטרות בדין פיטורים. לא נטען וממילא לא הוכח כי בפניות קודמות הועמדה המעסיקה על כך כי אם לא תפתור את בעיית החימום בחנות - מתכוונת העובדת לסיים את עבודתה בדין מפוטרת. 18. משכך, סבורה אני כי התובעת לא עמדה בתנאי סעיף 11 (א) לחוק המזכים אותה בפיצויי פיטורים על אף התפטרותה ואין לראות בה כמי שהתפטרה מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודה המזכה בפיצויי פיטורים, או מחמת קיומן של נסיבות בהן לא ניתן לדרוש ממנה כי תמשיך בעבודתה. הסכומים להם זכאית התובעת בסיום עבודתה 19. בהתאם למוסכמות (פרו: 4; ש: 10-12, 17-18) במועד סיום העבודה היתה העובדת זכאית לסכומים הבאים: 590 ₪ בגין פדיון חופשה, 1,004 ₪ בגין דמי הבראה, 3,219 ₪ בגין 87 שעות עבודה לחודש 2/12, ו- 178 ₪ בגין נסיעות לחודש 2/12. 20. הצדדים היו חלוקים בשאלה אם העובדת זכאית לבונוס עבור מכירות לחודש 2/12. הצדדים הסכימו (מוסכמות מדיון מיום 16.6.13, פרו: 4; ש: 4-6) כי שכרה של העובדת הורכב משכר השעה ומבונוס בגין מכירות, שעמד על ממוצע חודשי בשנת העבודה האחרונה בסך 1,887 ₪. בעניין זה לא הביאה המעסיקה כל ראיה או הסבר מדוע לא תהיה העובדת זכאית לעמלה כמקובל גם עבור ימי עבודתה בחודש 2/12. משהעובדת הועסקה בחודש 2/12 87 שעות (מתוך ממוצע של 129 שעות לחודש בשנת העבודה האחרונה), הרי שהיא זכאית לבונוס בגין מכירות בשיעור דומה לזה שבין שעות העבודה בחודש 2/12 לעומת ממוצע שעות העבודה. לפיכך, משביצעה העובדת בחודש2/12 כ- 68% מסך שעות העבודה החודשי הממוצע, יש לקבוע כי היא זכאית ל- 68% מממוצע הבונוס, כלומר לסך של 1,283 ₪ בגין בונוס מכירות לחודש 2/12. 21. לפיכך בסיום עבודתה היתה העובדת זכאית לתשלום בגין זכויותיה לסיום תקופת העבודה בסך כולל של 6,274 ₪. קיזוז בגין חוב העובדת וניכוי מהשכר האחרון 22. במכתבה של המעסיקה אל העובדת מיום 19.3.12 (נספח ט' לתצהיר טבצ'ניק) שכותרתו "גמר חשבון" צוין כי העובדת חייבת למעסיק הודעה מוקדמת בת 3 חודשים, וכי המעסיקה רואה עצמה רשאית לגבות את הפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת כאמור גם על חשבון ההמחאות שנמסרו לעובדת במסגרת הסכם הביטול. לפיכך מודיעה המעסיקה לעובדת על ביטול ההמחאה שאמורה להיפרע ביום 20.3.12, בנוסף לביטול השיק מיום 20.2.12. לצורך גמר החשבון, בהתייחס לשכר קובע של 4,467 לצורך חישוב הקיזוז, תעביר המעסיקה לעובדת שיק על סך 2,398 ₪ "על מנת ליישר קו בעניין". 23. לטענת העובדת לא היה מקום לנכות מהשכר האחרון או מחישוב זכויותיה במועד סיום ההעסקה סכומים שהמעסיקה חייבת לה בגין הסכם הביטול, שכן מדובר בחוב ובהמחאות שנמסרו במסגרת עיסקית נפרדת וללא קשר ליחסי העבודה. איני מקבלת את טענת העובדת כי היה על המעסיקה להימנע מקיזוז החוב כנגד סכומים שהמעסיקה חייבת לעובדת בגין הסכם הביטול. טענה כאמור אינה נתמכת בלשון הוראות סעיף 25 (ב) לחוק הגנת השכר שעניינו זכות קיזוז או ניכוי של "כל יתרה של חוב" מבלי לסייגה לסוג מסוים של חוב, וכן לא בדין הכללי לעניין קיזוז כאמור בסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 , ובלבד שמדובר בסכומים קצובים - כפי שהדבר בענייננו. 24. יחד עם זאת, המעסיקה פעלה שלא כדין בבצעה קיזוז יתר, שכן איני מקבלת את טענת המעסיקה כי העובדת מחויבת במתן הודעה מוקדמת להתפטרותה בת שלושה חודשים. טענת המעסיקה בעניין אורך ההודעה המוקדמת נשענת על טענתה להסכמה בעל-פה לאחר חודש 8/11 בו לטענת המעסיקה התפטרה העובדת ללא מתן הודעה מוקדמת מספקת ושבה לעבודתה זמן קצר לאחר מכן ולפיכך עמדה המעסיקה על כך כי לעתיד לבוא תקפיד העובדת על מתן הודעה מוקדמת. בעניין זה מוטל הנטל על המעסיקה להראות כי ההסכמה בין הצדים חרגה מהוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות. בנטל זה לא עמדה המעסיקה , בין השאר בהתחשב בכך שהמעסיקה לא הציגה על אסמכתא בכתב לקיומה של התחייבות שכזו, ואף לא מסרה לעובדת הודעה על תנאי עבודה והודעה על שינוי בתנאי העבודה לאחר חודש 8/11, וזאת בניגוד להוראות להוראות חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב - 2002.חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות. בנטל זה לא עמדה המעסיקה , בין השאר בהתחשב בכך שהמעסיקה לא הציגה על אסמכתא בכתב לקיומה של התחייבות שכזו, ואף לא מסרה לעובדת הודעה על תנאי עבודה והודעה על שינוי בתנאי העבודה לאחר חודש 8/11, וזאת בניגוד להוראות להוראות חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב - 2002. 25. לפיכך יש לקבוע כי היה על המעסיקה לנכות מהשכר האחרון ומהסכומים להם זכאית העובדת במועד סיום ההעסקה בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות על-ידי העובדת סכום השווה לשכר חודש עבודה אחד בשל אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות העובדת. בהתאם למוסכמות (פרו: 4; ש: 7-9) הרי שהשכר הקובע הוא 6,660 ₪, והוא הסכום אותו רשאית היתה המעסיקה לנכות מהשכר האחרון או מכל חוב אחר של המעסיקה לעובדת במועד סיום ההעסקה. 26. לא מצאתי כי המעסיקה היתה רשאית לנכות מהשכר האחרון חוב בגין מוצרים. בעניין חובה של העובדת נטען בתצהירו של טבצ'ניק (סעיף 53) כי נותר לעובדת חוב "בגין רכישת מסמכים" בסך 1,109 ₪. לא הובהר מהם אותם "מסמכים" (וייתכן כי הכוונה היא למוצרים). המעסיקה אמנם צרפה כרטסת הנהלת חשבונות (נספח יג לתצהיר טבצ'ניק) אך הכרטסת שהוצגה כוללת גם יתרות חוב בגין מה שנראה כחיוב של גורמים אחרים מלבד העובדת (מצוינים בו שמות כמו איריס או אלי). לאור האמור יש לקבוע כי המעסיקה לא עמדה בנטל להראות כי לעובדת חוב כלשהו בגין מסמכים או מוצרים. 27. לסיכום נקודה זו, הרי שבמועד סיום העבודה היה על המעסיקה לשלם לידי העובדת סך של 6,274 ₪ בגין זכויותיה, מהן היה עליה לקזז רק את חובה של העובדת בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך 6,660 ₪. יתרת החובה של העובדת כלפי המעסיקה, לאחר קיזוז בגין אי הודעה מוקדמת, עמדה לפיכך על 386 ₪. בנוסף, היה על המעסיקה לשלם לעובדת את התשלומים להם היא זכאית בגין אותם שני שטרות שבוטלו, שסכום כל אחד מהן 5,666 ₪ וסך הכל בסך 11,332 ₪. מסכום זה רשאית היתה המעסיקה לקזז את יתרת חוב העובדת בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך 386 ₪. לפיכך היה על המעסיקה לשלם לעובדת בגין שני השטרות סך של 10,946. בהתחשב בסך של 2,398 ₪ שהעבירה המעסיקה לעובדת על-פי מכתבה מיום 19.3.12 (נספח יב' לתצהיר טב'צניק), הרי שיתרת החוב של המעסיקה לעובדת בגין זכויותיה במועד סיום העבודה כמו גם בגין השטרות שנמסרו במסגרת הסכם הביטול עומדת על סך 8,548 ₪. קופת גמל 28. בכתב תביעתה טענה העובדת כי המעסיקה לא העבירה לקופת הביטוח את הסכומים שנוכו משכרה. בהתאם להחלטה מיום 16.6.13, הגישה העובדת הודעה בדבר כימות התביעה ברכיב זה והעמידה את התביעה על סך 2,760 ₪. מתצהירה של העובדת ומנספחיו עולה כי המעסיקה אכן ביצעה הפרשות באופן בלתי סדיר. 29. המעסיקה הכחישה את קיומו של חוב בגין הפרשות פנסיוניות. במהלך בירור התביעה נשלח מכתב ב"כ המעסיקה אל ב"כ העובדת מיום 16.10.13 (נספח יד לתצהיר טבצ'ניק) בו צוין כי המעסיקה ערכה חישובים באשר להפרשות לקרן פנסיה ומצאה כי אכן קיים הפרש בסך 185 ₪, ולפיכך המעסיקה מצרפת המחאה על הסך האמור (שהעתקו צורף כנספח טו לתצהיר טבצ'ניק). 30. מטעם המעסיקה העידה מנהלת החשבונות לויצקי כי המעסיקה ביצעה הפרשות כדין וכי בכל מקרה בו הוחסר תשלום, המעסיקה השלימה את ההפרשות "בסמוך לאחר אותו מועד". לויצקי צרפה לתצהירה מסמכים לפיהם ערכה תחשיבים בדבר הפרשות פנסיוניות לשנים 2010 ו- 2011. עיון במסמכים מעלה כי גם כעולה ממסמכים אלה ההפרשות שולמו באיחור וכן בחסר. יחד עם זאת צורף לתצהירים מטעם המעסיקה (נספח טז) תדפיס בדבר התשלומים שהועברו לקופת הביטוח עבור העובדת, חלק ניכר מהם לאחר מועד סיום יחסי העבודה. על-פי מסמך זה נצברו לזכות העובדת סך של 8,397 ₪ כהפרשות עובד ומעביד לכל תקופת העבודה, מהם הפרשות מעביד לקרן פיצויים בסך 2,801 ₪ והפרשות מעביד לגמל בסך 2,798 ₪. על-פי התחשיב שנרשם בכתב יד על-גבי אותו נספח ט"ז הרי שיש בסכום שהופקד בקופה, בצירוף אותם 185 ₪ שנשלחו לב"כ העובדת במהלך ניהול ההליך כדי לכסות את יתרת חובו של המעסיק לקופת הגמל. טענתה של המעסיקה בעניין זה ותצהיר הגב לויצקי על נספחיו - לא נסתרו במסגרת החקירה הנגדית. בסיכומים מטעם העובדת אף צוין (סעיף 36) כי לאחר סיום יחסי העבודה הועברו אכן סכומים לכיסוי חובה של המעסיקה. 31. לפיכך, ועל אף שכאמור עולה מהראיות כי בוצעו הפרשות באיחור, הרי שמהמעסיקה ביצעה השלמה של סכומי ההפרשות (במיוחד בחודשים 2-4/12 ולאחר סיום יחסי העבודה), אני מקבלת את גרסת המעסיקה בדבר ביצוע הפרשות לגמל כדין. סוף דבר 32. תביעתה של העובדת לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת - נדחית. 33. בגין זכויותיה של העובדת בסיום תקופת העבודה, לרבות בגין המחאות שנמסרו לה על-ידי המעסיקה במסגרת הסכם הביטול, ובקיזוז הודעה מוקדמת בת חודש ימים - זכאית העובדת לתשלום בסך 8,548 ₪. הסכום האמור, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.12, הוא המועד בו היה אמור להיות משולם השכר האחרון, ועד התשלום המלא בפועל, ישולם לידי התובעת תוך 30 ימים מיום שיומצא לצדדים פסק-דין זה. 34. תוך אותו מועד תמסור המעסיקה לעובדת מכתב שחרור של הכספים שנצברו לזכותה בקופת הביטוח (תגמולים ופיצויים). 35. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בגין ניהול ההליך ושכ"ט ב"כ בסכום כולל של 3,500 ₪, שישולמו אף הם תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. התפטרות