1. הנתבעים הם בעלים של עסק לצילום אירועים (להלן: "העסק"). הנתבע העניק לעסק של הנתבעים שירותי צילום ועריכה, במשך תקופה שהצדדים חלוקים לגביה. עוד חלוקים הצדדים בנוגע לשאלת התקיימותם של יחסי עובד-מעביד ביניהם ולגבי האופן שבו הסתיימה ההתקשרות ביניהם. בתביעתו לפנינו מבקש התובע לקבוע כי בינו לבין הנתבעים התקיימו יחסי עובד-מעביד זה במשך תקופה ארוכה. עוד מבקש התובע לחייב את הנתבעים לשלם לו רכיבים שונים בקשר לתקופת עבודתו (באם זו תוכר) ובקשר לסיומה של תקופה זו. 2. במסגרת כתב התביעה נתבעה כנתבעת 1 גם "סטודיו 1", אולם נתבעת זו נמחקה, במסגרת החלטה מיום 4/7/10. כך שהנתבעים שנותרו הם נתבע 2 ונתבע 3 בכתב התביעה המקורי, ובפסק דין זה: נתבע 1 ונתבע 2 בהתאמה (להלן גם: "הנתבעים"). ביום 13/3/11 התקיימה ישיבת הוכחות לפנינו, במהלכה העידו: התובע, גברת זהבה אלבז, בת דודתו של התובע (להלן: "גב' אלבז"), ומר דוד אוחנה, הנתבע 1 (להלן: "הנתבע 1"). ביום 16/5/11 הגיש התובע את סיכומיו. הנתבעים הגישו את סיכומיהם ביום 3/8/11. 3. להלן הסוגיות שבהן נדון: א. הטענות בדבר השיהוי וההתיישנות. ב. האם בין התובע לבין הנתבעים התקיימו יחסי עובד-מעביד ואם כן - באיזו תקופה? ג. האם זכאי התובע לדמי נסיעה? ד. האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים ולפיצויי הלנת פיצויי פיטורים? ה. האם זכאי התובע לחלף הודעה מוקדמת? 4. הטענות בדבר השיהוי וההתיישנות: הנתבעים טענו לפנינו ובסיכומיהם כי העילות שבגינן הוגשה התביעה, התיישנו. עוד טענו, כי במקרה דנן ישנו שיהוי במועד הגשת התביעה, אשר מטיל דופי רב באמינותה, ומצדיק את דחייתה. נדון תחילה בשתי הטענות הללו: טענת ההתיישנות סעיף 5 וסעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובעים תקופה של התיישנות דיונית, אשר נמשכת 7 שנים. הספירה של תקופה זו מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה [ראו: ע"ע 294/09 כראם אבו לפח (סעאבנה) - מועצה מקומית כפר קרע, עמ' 9-10 (20/1/11)]. במקרה שלפנינו, עילות התביעה כנגד הנתבעים, ככל שאלו קיימות, נולדו בזמנים שונים: הזכות לתבוע דמי נסיעה נולדה מידי חודש בחודשו, והתובענה הוגשה ביום 13/11/09. לפיכך, התובע אינו זכאי לתבוע דמי נסיעה בגין נסיעות שבוצעו למקום העבודה לפני יום ה-13/11/02, ככל שהתובע נחשב לעובד בתקופה זו, וככל שבוצעו נסיעות כאלו (ועל כך נדון בסעיף 6 לפסק דין זה). הזכות לתבוע פיצויי פיטורים מזה וחלף הודעה מוקדמת מזה נולדה ביום סיום היחסים של עובד-מעביד. כיוון שבמקרה דנן היחסים של עובד-מעביד הסתיימו בחודש 11/2005 (כפי שיוסבר בסעיף 5 לפסק דין זה), הרי שגם זכות תביעה זו לא התיישנה. על הזכות לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים חלה התיישנות מהותית, ובכך נדון בסעיף 7 לפסק דין זה. טענת השיהוי טענת השיהוי, המועלית נגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, היא טענה קשה בכמה היבטים. ולפיכך תפעלנה הערכאות את האמצעי החריג הזה במשורה, ורק כאשר מתקיימים כמה תנאים מצטברים, שנקבעו בדין. הנטל להוכיח את התקיימותם של התנאים הללו, שמתוך רצון שלא להאריך יתר על המידה ובהתחשב בתוצאה שאליה הגענו ביחס לטענה זו, לא נפרטם כאן - מוטל על הצד שמעלה את טענת השיהוי, קרי על הנתבע [להסבר על טענת השיהוי ולפירוט התנאים, ראו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים - הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פד"י נז(5) 433, 445-448 (2003)]. במקרה שלפנינו, התנאים הנזכרים לא התקיימו. כך למשל, הנתבעים לא טענו, וממילא גם לא הוכיחו, כי במשך הזמן הם שינוי את מצבם לרעה, וכי שינוי זה נבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. לסיכום פסקה זו, הרינו מקבלים באופן חלקי את הטענה בדבר התיישנותה של זכות התביעה לדמי הנסיעה, אך דוחים את הטענה הזו ככל שהיא מתייחסת לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת. כמו כן, הרינו דוחים אנו את טענת השיהוי. 5. האם בין התובע לבין הנתבעים התקיימו יחסי עובד-מעביד, ואם כן - באיזו תקופה? טענת התובע בין התובע לבין הנתבעים התקיימו יחסי עובד-מעביד מחודש 6/1977 ועד חודש 1/2006. הנתבעים סיפקו לתובע עבודות צילום, והוא עסק הן בצילום באירועים שונים והן בעריכה. טענת הנתבעים בין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בכל תקופה שהיא. בתקופה מסוימת (בשנת 2001 וכן מחודש 1/2002 ועד חודש 3/2002) התקיים שיתוף פעולה עסקי בין הצדדים, במסגרתו שימש התובע כמשתתף חופשי בלבד (Freelancer). במהלך תקופה זו, העניק התובע לנתבעים שירותי צילום באירועים, בתדירות של בין 6 ל-8 אירועים בחודש. לפני תקופה זו לא העניק התובע שירותים של משתתף חופשי לנתבעים. מחודש 4/2002 ועד חודש 1/2006 סיפק התובע לנתבעים שירותים כאמור, אך בתדירות נמוכה מאוד. לפיכך, אין לקבוע כי מדובר ביחסים של עובד-מעביד. דיון והכרעה לאחר ששמענו את העדויות, לאחר ששקלנו את הראיות שהוצגו לפנינו, וכן עיינו בכתבי הטענות ובסיכומי הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי בין התובע לבין הנתבעים התקיימו יחסי עובד-מעביד ברציפות, מחודש 1/1981 ועד חודש 10/2005. המסגרת הנורמטיבית: קביעת מעמדו של אדם כ-"עובד" נעשית על פי מבחנים שונים, ובהתאם למהות היחסים בין הצדדים, אשר נוצרו הלכה למעשה, כפי שעולה ממכלול העובדות של המקרה הספציפי [תב נד/238-3 ד''ר יאיר בן-דוד - המועצה האזורית מרחבים, פד"ע כח(1) 461, 468 (1995); ע"ע 300274/96 שאול צדקא נ' מדינת ישראל - גלי צה''ל, פד"ע לו 625, 675 (2001) (להלן: "פס"ד צדקא")]. המבחן הרווח לקביעת מעמדו של מבצע עבודה, כלומר האם פלוני נופל בגדר "עובד", הוא המבחן המעורב, אשר מכיל בקרבו את מבחן ההשתלבות ומבחני משנה נוספים. מבחן ההשתלבות הוא המבחן המרכזי, ובעל המשקל הגבוה ביותר, לעומת מבחני המשנה. הוא מורכב משני פנים: האחד חיובי והשני שלילי. במסגרת הפן החיובי, יש לבחון, האם מבצע העבודה משתלב בעסק של נותן העבודה, בביצוע פעולה אשר נדרשת לפעילות הרגילה של העסק? במסגרת הפן השלילי, נבחנת השאלה, האם מבצע העבודה איננו בעל עסק משלו, אשר משרת את העסק של נותן העבודה כגורם חיצוני [ע"ע 337/06 נחום פבר - עודד מנור, עמ' 6-7 (15/7/07); ע"ע 303/08 רפא''ל מערכות לחימה מתקדמות בע''מ - רחל גרוס, עמ' 6-8 (20/1/11)]. מבחני המשנה אינם מהווים רשימה סגורה, ואף אפשר שיינתן משקל שונה לכל אחד ואחד מהם [בג"ץ 5168/93 שמואל מור - בית הדין הארצי לעבודה, פד"י נ(4) 628, 645 (1996). (להלן: "בג"ץ מור")]. במסגרת מבחני המשנה נבחנות נקודות כמו, כמו: הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה; קיומה של מחויבות אישיות של האדם המדובר לבצע את העבודה; כפיפות ואופן הפיקוח על ביצוע העבודה; הכוח להתקשר עם האדם ביחסים של עובד-מעביד והכוח לפטר אותו; צורת תשלום השכר; אופן הדיווח והתשלום לרשויות, ועוד. מן הכלל אל הפרט: במקרה דנן מתקיים הפן החיובי של מבחן ההשתלבות. במסגרת עבודתו של התובע אצל הנתבעים, כפי שזו הוצגה לפנינו, הוא בעיקר היה מצלם באירועים וכן היה עורך את הצילומים בעסק עצמו. שתי הפעולות הללו הן חלק אינטגראלי מפעולותיו של העסק שבו עסקינן. באמצעות עבודות הצילום הללו, ביצע התובע את ההתחייבות שנטלו הנתבעים על עצמם כלפי לקוחותיהם. זאת ועוד, מעדותו של נתבע 1 עולה כי אותן הפעולות נעשו גם על ידי הנתבעים עצמם, כחלק מהתפקוד הרגיל של העסק (עמ' 25, שורות 24-33; עמ' 27, שורות 22-23 לפרוטוקול). כך גם לגבי הפן השלילי של מבחן ההשתלבות. התובע לא היה בעל עסק משלו, שהעניק לנתבעים שירותים כגורם חיצוני. התובע הוא זה שהגיע לאירועים, אשר בהם נדרשה עבודתו במסגרת העסק של הנתבעים. לתובע לא היה מערך ארגוני משלו ולקוחות משל עצמו. ההשקעה, היוזמה לקבלת לקוחות, סיכויי הרווח וסכנת ההפסד, לא היו מוטלים עליו, אלא על העסק שבו עבד, עסק ששייך לנתבעים. בנוסף לכך, התובע ביצע את עבודתו באמצעות הציוד של העסק, ולפנינו לא נטען, וממילא לא הוכח, כי בתקופה הרלוונטית היה לו גם ציוד צילום משל עצמו (עמ' 28, שורות 4-9; עמ' 29, שורה 25 לפרוטוקול). עוד נציין, כי העובדה שבמקביל להעסקתו אצל הנתבעים, עבד התובע גם במקום עבודה אחר (ובמקצוע אחר, כחרט), אין בה כדי למנוע את התקיימותו של המבחן השלילי בענייננו [וראו גם: דיון (ארצי) נב/3-158 רות יאיר - אהרון גליברמן , פד"ע כה(1) 31, 36-37 (1992)]. יחד עם זאת, מעדותו של התובע עולה כי לאחר שסיים התובע את שירותו הצבאי הוא העניק שירותי צילום לא רק לנתבעים, אלא גם לבתי עסק נוספים. בתקופה זו המבחן השלילי לא התקיים. כפי שנסביר להלן, מכלול העדויות והראיות מובילים למסקנה כי בתקופה זו לא התקיימו היחסים של עובד-מעביד בין הצדדים. מבלי לקבוע זאת נעיר כי ייתכן שאז היה התובע במעמד של משתתף חופשי ביחס לנתבעים. למרות שלפנינו לא הוצגו ראיות בנוגע להסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה של התובע בעסק של הנתבעים - אין בכך כדי למנוע את ההכרה בקיומם של יחסי עובד-מעביד במקרה דנן. ראשית, ייתכנו מקרים, שבהם אדם ייחשב עובד אף ללא חוזה עבודה [דנג"ץ 4601/95 חי יוסף סרוסי - בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נב(4) 817, 833, 843-845 (1998). (להלן: "פס"ד סרוסי")]. שנית, כלל נקוט הוא כי על מהות היחסים בין נותן השירות לבין מקבל השירות, ועל הסטאטוס הנובע מהם, למדים אנו מנסיבות העניין כהווייתן, כפי שנוצרו הלכה למעשה, ולאו דווקא מן ההגדרה שהעניקו להם הצדדים, לכתחילה או בדיעבד [מרדכי מירוני "מיהו המעביד - הגדרת יחסי עובד מעביד בתבניות העסקה מודולאריות" עיוני משפט ט(2) 505, 509-510 (1983); בג"ץ 6194/97 שלמה נקש - בית-הדין הארצי לעבודה, פד"י נג(5) 433, 449 (2001)]. בענייננו, ייתכן מאוד שבתחילה התקיים בין הצדדים שיתוף פעולה על דרך של "משתתף חופשי" (כמו גם של התובע עם צלמים אחרים). ואולם, בהמשך השתנו פני הדברים, כך שבין התובע לבין הנתבעים נוצרו יחסים של עובד-מעביד. שלישית, עדויות הצדדים מלמדות על דפוסי העבודה ועל התנהלותה, דבר שנמשך לאורך שנים לא מעטות. מכאן שגם אם הצדדים לא הציגו את ההסכם שנערך ביניהם, ניתן להתייחס לכל האמור כאל חוזה שנכרת בהתנהגות [וראו גם: ע"ע 548/08 ישראל לוי - מוסך עלית לוי 93 בע''מ, עמ' 8-9 (22/11/09)]. במקרה דנן, שני הצדדים מסכימים כי התובע עצמו היה מגיע לעבודה על פי הודעה שהועבר לו מראש על ידי הנתבעים. התובע עצמו טוען, וטענה זו לא נסתרה לפנינו, כי בכל יום שישי הוא היה מקבל תאריכים שבהם יהיה עליו לעבוד במהלך השבוע הבא. מעדותו של נתבע 1 עולה (ואנו מקבלים את עדותו בנקודה זו) כי תאריכים אלו כללו רק חלק מימי החול של השבוע, אך לא את כולם, וכן כי בתקופות מסוימות פחת היקף העבודה של העסק (מעצם מהותו כמבצע עבודות צילום של אירועים) וכך גם היקף העבודה של התובע בו. עבודות הצילום התבצעו באירועים משעות אחר הצהריים המאוחרות ועד לשעות הלילה המאוחרות, ולעיתים היה התובע עוסק גם בעריכת הצילומים בבית העסק עצמו. בנוגע לשכרו של התובע, עולה כי כל אירוע היה מזכה אותו בסכום כסף קבוע, שעליו סיכמו הצדדים. בדיון המוקדם שהתקיים בפני ראש ההרכב, ביום 4/7/10, הסכימו ב"כ הצדדים, כחלק מהמוסכמות, כי כל עבודת צילום זיכתה את התובע בסכום של 200 ₪ (ובכך נדון בסעיף 6 לפסק דין זה). (סעיף 7 לתצהיר התובע; סעיף 17 לתצהירו של הנתבע 1; עמ' 2, שורות 26-29 לפרוטוקול מיום 4/7/10; עמ' 12, שורות 1-17; עמ' 13, שורות 17-32; עמ' 17, שורות 1-11; עמ' 24, שורה 32; עמ' 25, שורה 26; עמ' 26, שורות 1-4, שורות 11-12, שורות 20-21; עמ' 28, שורות 10-17; עמ' 33, שורות 27-33). כמו כן, באה לידי ביטוי כאן מחוייבותו האישית של התובע לבצע את העבודה שהוטלה עליו. שני התפקידים המתוארים לעיל, דורשים מחויבות אישית, בעיקר מן ההיבט המקצועי. סידור העבודה ממחיש גם הוא את קיומה של מחוייבות אישית. המחשה זו מתחזקת לנוכח השוואה, על דרך של קל וחומר, בין המקרה דנן לבין העניין שנדון בבג"ץ מור. בעניין זה [עמ' 642 לפסק הדין] קבע בית המשפט העליון בדעת רוב כי למרות שלמעניק השירות עמדה הזכות לבחור את התיקים שעליהם עבד, מתוך התיקים שהועברו אליו על ידי מקבל השירות - אין בכך כדי למנוע את קיום היחסים של עובד-מעביד ביניהם. במקרה שלפנינו נראה כי למעניק השירות, הוא התובע, לא ניתנה אפשרות הבחירה הזו (אם כי ברור שהעבודה לא נכפתה עליו). במצב כזה, קל וחומר שעסקינן במצב של מחוייבות אישית. במקרה דנן מתקיים גם מבחן הכפיפות ואופן הפיקוח על ביצוע העבודה. התובע הגיע לעבודה בהתאם לתאריכים שנמסרו לו מראש. הנתבעים קבעו את האירועים שאליהם יישלח התובע וכבעלי העסק - גם את אופן הביצוע של הצילומים והעריכות. במקרים רבים, ביצע התובע את הצילומים ביחד עם הנתבעים, אשר עבדו גם הם באותם אירועים. בעניין זה נציין כי גם באירועים שבהם עבד התובע ללא הנתבעים, וללא פיקוח ישיר שלהם, הדבר עולה בקנה אחד עם אחד הסממנים הנוספים שקבע בית המשפט העליון לבדיקת התקיימותם של יחסי עובד-מעביד. סממן זה, שמכונה "המבנה הארגוני-כלכלי של העסק", בוחן האם נסיבות כאמור לעיל נובעות ממאפייניו של העסק שבו מדובר[ראו: בג"ץ מור, עמ' 650]. זאת ועוד, מן העדויות עולה כי במקרים רבים תוצרי עבודתו של התובע (צילומים) לא הועברו לנתבעים כתוצר מוגמר, אלא הועברו לעסק לעריכה (לעיתים של התובע עצמו), כך שמתקיים מימד נוסף של פיקוח על עבודתו. על כך עמד בית הדין הארצי בדיון (ארצי) לט/3-114 איגוד המפרסמים - חיה פרוסט, פד"ע יא(1) 144, 153 (1989): "אחד הביטויים ל-'שילובו' של אדם במפעל, לעניין קיום יחסי עובד-מעביד, הוא הכוח הנתון לבעלים של המפעל להטיל מזמן לזמן משימות משתנות על אותו אדם. כוח זה אינו אלא אחד הביטויים של הכוח הרחב יותר אשר לבעלים או להנהלה לארגן את העבודה במפעל". בנוגע לכוח להתקשר עם האדם ביחסים של עובד-מעביד והכוח לפטר אותו, הרי שמן הראיות והעדויות עולה כי לנתבעים היה עסק משותף, אשר הוקם בשנת 1979 או בשנת 1980. במהלך השנים השתנה שמו של העסק. כך למשל, לפי דו"ח התשלומים והניכויים של התובע מיום 14/1/07 (צורף כ-ת/2 לתצהיר התובע. להלן: "דו"ח התשלומים והניכויים"), נקרא העסק "סטודיו 1", ואילו לפי דו"ח תקופות הדיווח ושמות המעסיקים הרשומים של התובע מטעם המוסד לביטוח לאומי מיום 6/7/10 (צורף כ-ת/3 לתצהיר התובע. להלן: "דו"ח הדיווח"), נקרא העסק "אוחנה הפקות". בשם זה נקרא העסק גם בדוחו"ת עובדים מטעם המוסד לביטוח לאומי, אשר הופקו ביום 27/2/11 בגין התקופה שמחודש 1/1996 ועד חודש 1/2011 (הוגש לבית הדין ביום 1/3/11 כ-ת/5. להלן: "דו"ח העובדים"). ואולם הנתבעים הם שהמשיכו לנהל אותו, וכן הוא המשיך לפעול מאותו מקום. לענייננו, הענקת השירותים של התובע לנתבעים נעשתה במסגרת העסק המדובר, כמו גם ההתקשרות למתן השירותים הללו. הם שהעסיקו את התובע, ולהם היה הכוח לפטר אותו (סעיף 2 לתצהיר הנתבע 1; עמ' 1, שורות 22-26 לפרוטוקול מיום 4/7/10; עמ' 24, שורות 11-14 לפרוטוקול). בהקשר הזה נציין כי אין בידינו לקבל את טענת הנתבעים, לפיה יש לדחות את הטענה בדבר קיומם של יחסי עובד-מעביד, בין היתר, משום שלפי דו"ח הדיווח, עבד התובע אצל "אוחנה הפקות", והתובע לא הוכיח זהות בינה לבין הנתבעים עצמם. אומנם, ייתכן שהעסק של הנתבעים עבר לאורך השנים שינויים, כמו גם שינוים בשמו. יחד עם זאת, אין אנו עוסקים באישיות משפטית נפרדת, ולמעשה, מן העדויות ששמענו עולה כי כל העבודות של התובע בוצעו עבור הנתבעים עצמם - במסגרת העסק שלהם. לעניין זה יפים דבריו של בית הדין הארצי בע"ע 300021/98 זאב טריינין, עורך דין - מיכה חריש, פד"ע לז 433, 438-439 (2002) (להלן: "פס"ד חריש"): "אנו מתכוונים ל-'מפעל' במובנו הפשוט. לכל מעביד 'מפעל'...תכלית הבחינה האם אדם המועסק על-ידי אחר משתלב במפעלו אינה ההיבט הכלכלי של ה"מפעל", אלא ההיבט המצביע על כך שקיים מעביד הזקוק לעובד למטרות מסוימות, וקיים מי שתפקידו למלא מטרות אלו למען המעביד". לגבי צורת תשלום השכר של התובע, קבענו לעיל כי כל אירוע שבו עבד היה מזכה את התובע בסכום של 200 ₪. למרות שלפנינו לא הוצגו תלושי שכר של התובע, אין בכך כשלעצמו כדי למנוע הכרה ביחסים של עובד-מעביד [ע"ע 176/09 ז'וז'ט מואב - תפנית וינד בע''מ, עמ' 8 (9/11/10)]. בנוגע לאופן הדיווח והתשלום לרשויות: לפי דו"ח התשלומים והניכויים של התובע, בשנת המס 2001 ו-2002 הוא עבד בעסק של הנתבעים ("סטודיו 1"). לפי דו"ח הדיווח, הוא עבד בעסק שלהם ("אוחנה הפקות") מחודש 12/1996 ועד חודש 3/1997 וכן מחודש 5/1997 ועד חודש 3/2002. בנקודה זו נציין כי אין אנו מקבלים את טענתו של הנתבע 1, כפי שהיא עולה בעדותו, לפיה הרישום שבדו"ח הדיווח יסודו בטעות. בעוד שהמסמך שהוגש נחזה כנכון ואותנטי, הנתבע 1 לא הציג הסבר לטענתו. אומנם, לפנינו לא הוגשו ראיות נוספות בנוגע לאופן הדיווח והתשלום לרשויות על עבודתו של התובע בעסק של הנתבעים. יחד עם זאת, אין בכך כדי למנוע את ההכרה בקיומם של יחסי עובד-מעביד, גם בתקופות נוספות. ראשית, למבחן משנה זה, כמו לשאר מבחני המשנה, אין משקל מכריע בקביעת קיומם של יחסי עובד-מעביד. המשקל שיינתן לכל אחד ממבחני המשנה עשוי להשתנות ממקרה למקרה, כמו במקרה שלפנינו. שנית, מעדויות הצדדים עולה שגם מעבר לתקופות הנקובות בדוחו"ת הנ"ל, עבד התובע אצל הנתבעים בפועל. נפנה אם כן, לשאלה, באיזו תקופה התקיימו בין הצדדים היחסים של עובד-מעביד: לפי דו"ח הדיווח, התובע השתחרר משירותו הצבאי בחודש 1/1977. בעדותו לפנינו הוא הבהיר כי שלוש שנים הוא עבד בעסק אחר, כאשר במקביל ביצע עבודות גם עבור הנתבעים, ורק לאחר מכן התחיל לעבוד רק עבור הנתבעים. בתקופה זו, מצאנו שלא ניתן להתייחס לתובע כאל עובד, כפי שמוסבר לעיל. מבלי לקבוע זאת, ייתכן כי מעמדו ביחס לנתבעים היה של "משתתף חופשי". המסקנה כי בתקופה זו התובע לא עבד בעסק של הנתבעים עולה בקנה אחד עם מסקנתנו לעיל, כי העסק נפתח רק בשנת 1979 או שנת 1980. כמו כן, היא תואמת לאמור במכתב שהנדון בו הוא "מר פרנקו דוד. דרישה לתשלום פיצויי פיטורין ושכר עבודה" (ת/6. להלן: "מכתב הדרישה"). אנו מקבלים את עדותו של התובע בנקודה זו, לפיה המכתב הוכן בהתאם לפרטים שמסר לעורך הדין ששלח את המכתב (להלן: "השולח"), וכי הוא אכן נשלח לנתבעים (עמ' 19, שורות 16-23 לפרוטוקול). במסגרת כמה מסעיפי המכתב נטען כי תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעים התפרסה על פני 25 שנה. נתון זה סותר את טענת התובע בתצהירו, כי הוא התחיל לעבוד אצל הנתבעים עם שחרורו מצה"ל, בשנת 1977 (שאז היה מדובר ביותר מ-27 שנים). כאשר נשאל התובע אודות הסתירה הזו בעדותו לפנינו אמר: "אין הבדל כזה גדול בין 25 שנים ל-27 שנים" (עמ' 19, שורה 27 לפרוטוקול). לנוכח האמור לעיל הרינו קובעים כי תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעים התחילה לא לפני חודש 1/1980. במהלך עדותו של הנתבע 1 הוא נשאל בנוגע לתקופת היכרותו את התובע ותקופת העסקתו של האחרון בעסק. מצד אחד, העיג, הנתבע 1, כמה פעמים, כי אינו זוכר את הנתונים הללו. מצד שני, כאשר נשאל שאלות נקודתיות הקשורות לכך, הוא ענה על רובן. בענייננו, הנתונים שאותם הבהיר התובע במהלך עדותו, במסגרת תשובותיו לשאלות הנקודתיות שנשאל, עשויות גם הן לסייע בגיבוש המסקנה בדבר משך התקופה שבה העסיקו הנתבעים את התובע. הנתבע 1 העיד כי הוא מכיר את התובע יותר מ-15 שנים, וכי התובע הועסק אצל הנתבעים בשנת 1988 ובשנת 1989. עוד העיד, כי ייתכן שהתובע עבד לפני שנת 2001, ובכלל זה גם בשנת 1996. מעדותה של גב' אלבז עולה כי התובע צילם מטעם הנתבעים בשני אירועים: האחד בחתונתה, ביום 26/3/81, והשני בבר המצווה של בנה, בחודש 9/1994. עדותה היתה אמינה, ולא נסתרה לפנינו (סעיף 2 לתצהירה של גב' אלבז, עמ' 23, שורות 4-18 לפרוטוקול). בעדותו לפנינו הבהיר התובע כי חודש 10/2005 היה החודש האחרון שבו עבד אצל הנתבעים (עמ' 11, שורות 6-15 לפרוטוקול). העדויות הללו במצטרף מובילות למסקנה כי היחסים של עובד-מעביד התקיימו בין הצדדים מחודש 1/1981 ועד חודש 10/2005. נשוב ונציין כי העובדה שבמהלך התקופה הזו עבד התובע גם במקומות נוספים, שאינם קשורים לתחום הצילום, אינה משנה את המסקנה כי במקביל הוא היה עובד אצל הנתבעים. זאת ועוד: אומנם, התובע עבד אצל הנתבעים כצלם רק כמה ערבים בשבוע, וכן עסק אצלם בעריכה של הצילומים. כמו כן, מקבלים אנו את טענת הנתבעים (אשר משתקפת בעדויות ששמענו), כי היו תקופות שבהן היקף העבודה בעסק, ושל התובע בכלל זה, פחת עקב כך שהתקיימו פחות אירועים (ועל כך נעמוד בסעיף 6 בפסק דין זה). יחד עם זאת, אין פירוש הדבר כי בתקופות אלו (שאורכן לא עלה על 3 חודשים) לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין הנתבעים או שצורת העבודה הזו מלמדת שלכל אורך השנים הרלוונטיות לא נוצרו יחסים כאלו. ראשית, התקופות האמורות לא היו כה ארוכות כפי שנטען, אלא נמשכו כמה חודשים בלבד. כמו כן, גם בתקופות הללו, ובעיקר בחודשי החורף, אין לקבל את הטענה כי האירועים הופסקו לחלוטין, וכי הנתבעים עצמם נותרו מחוסרי עבודה מבהלכם. היקף האירועים רק פחת. שנית, אין באופי העבודה המתואר כדי למנוע את היווצרותם של יחסי עובד-מעביד. כפי שעולה מהעדויות ששמענו, זהו אופי העבודה של העסק המדובר. העובד מבצע צילומים של אירועים בזמן האירוע, ולעיתים משתתף בעריכה של הצילומים. ודוק - צורת העבודה של התובע לא היתה חריגה מן המקובל בשוק העבודה הנדון ולא סטתה מצורת ההעסקה שהיתה נהוגה בעסק עצמו. לכל היותר, היקף העבודה של התובע, שבא לידי ביטוי במספר האירועים שבהם השתתף בשבוע, לא התפרס על פני כל השבוע. בעניין זה נעיר שתי הערות: האחת: נראה שמצב זה, שנמשך לאורך שנים ארוכות, התאים לצורכיהם של הצדדים. השנייה: כאשר עסקינן בשאלת התקיימותם של יחסי עובד-מעביד, לא מדובר בהכרח בצורה הקלאסית של עובד, המועסק במשך שמונה שעות קבועות ביום. בשנים האחרונות נוצרות בשוק העבודה, על ענפיו השונים, צורות עבודה מגוונות, אשר מתאימות לצרכיהם של המפעל והעובד, כמו: עבודה מהבית, עבודה בשעות לא רגילות, ועוד [ראו: אמירה גלין "ניהול גמיש - כורח המציאות" ניהול 200 - ניהול גמיש 11, 16 (המכללה למנהל. 1990); אפרים זילוני "אתגרים וסיכויים ביחסי עבודה חדשים" משאבי אנוש כרך 146, 30-31 (2000); דוד א' פרנקל ויצחק לובוצקי "ניהול זמן בסביבת-עבודה מודרנית" משפט ועסקים ז', 391, 394-395 (2007); שרון רבין-מרגליות "בא לתקן ויצא מקלל" עורך הדין כרך 7, 111-114 (אפריל 2010)]. ואולם, אין בהתפתחותן של צורות העבודה הללו כדי למנוע את ההכרה ביחסים של עובד-מעביד, במקרים שבהם אכן מתקיימים יחסים כאלו, כמו המקרה שלפנינו [בג"ץ מור, בעמ' 647-648; פס"ד חריש, בע"מ 439-440; ע"ע 283/99 שמעון ברק - כל הקריות בע''מ, פד"ע לה 641, 653-654 (2000)] עניין זה מקבל משנה תוקף כאשר התכלית להכרה הזו היא בחינת זכאותו של נותן השירותים לזכויותיו של עובד [פס"ד צדקא, בעמ' 676-682]. זאת ועוד, במקרה שלפנינו מתחזקת התחושה כי אכן התקיימו יחסים של עובד-מעביד לנוכח התקופה הארוכה שבה נמשך הקשר בין הצדדים. בתקופה זו התפתחה ציפייה הדדית: מצד התובע, להתבקש להגיע לעבודה, לצלם ולערוך, ומצד הנתבעים, לקבל מהתובע את שירותי הצילום והעריכה [וראו בעניין זה: בג"ץ מור, בעמ' 651-652; פס"ד צדקא, בעמ' 669-670]. לסיכום פסקה זו, הרינו קובעים כי בין התובע לבין הנתבעים התקיימו יחסים של עובד-מעביד מחודש 1/1981 ועד חודש 10/2005. 6. האם זכאי התובע לדמי נסיעה? טענת התובע בכתב התביעה טען התובע כי הוא זכאי לדמי נסיעה מכוח "החוק, וההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה". לטענתו, בסופה של העבודה הוא הוסע על ידי הנתבעים לביתו, ולכן התביעה בגין רכיב זה עניינה הפרשי המס שיחולו על התובע. בכתב התביעה הועמד סכום התביעה בגין רכיב זה על סך של 76,850 ₪ (220 ₪ x 348 חודשים). בדיון המוקדם, בשים לב לטענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים, צמצם התובע את התקופה שבגינה הוא תובע דמי נסיעה ל-7 השנים האחרונות של ההעסקה (שהתקיימה לטענתו), והעמיד את הסכום הנתבע על סך של 18,480 ₪. טענת הנתבעים הנתבעים מבקשים לדחות את התביעה בגין רכיב זה, הן בטענה כי הזכאות לדמי נסיעה נטענה על ידי התובע באופן סתמי, ומבלי שהונחה כל תשתית לזכאותו, והן בטענה כי במסגרת התשלום שהועבר לתובע עבור עבודתו - כלולים גם דמי הנסיעה. דיון והכרעה ראשית, יש לדחות את טענת הנתבעים, כי התביעה בגין רכיב זה דינה להידחות, רק משום האופן הסתמי שבו היא הוצגה בכתב התביעה. למרות שהתובע לא פירט בתביעתו את הסכומים ואת התאריכים שבגינם הוא תובע את דמי הנסיעה, הרי שנתונים אלו הובררו תוך כדי ההתדיינות בין הצדדים. שנית, יש לדייק ולקבוע את התקופה שבגינה זכאי התובע לתבוע את דמי הנסיעה: בסעיף 4 לפסק דין זה קבענו כי על פי דיני ההתיישנות, התובע אינו זכאי לתבוע דמי נסיעה בגין נסיעות שבוצעו למקום העבודה לפני יום ה-13/11/02. בסעיף 5 לפסק הדין קבענו כי החודש האחרון שבו עבד התובע הוא 10/2005. לפיכך, זכאותו של התובע לדמי נסיעה תיבחן בגין התקופה שמיום 13/11/02 ועד ליום 31/10/05. המסגרת הנורמטיבית: ביום 17/7/02 נחתם ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר עדכון דמי הנסיעה, הם השתתפותו של המעסיק בהוצאות הנסיעה של העובד לעבודה וממנה (הסכם מספר 7036/2002. להלן: "ההסכם הקיבוצי"). להלן הוראות ההסכם הקיבוצי, החשובות לענייננו: "2. שיעור החזר הוצאות הנסיעה מיום 1/7/02 יהיה עד 20 ₪ ליום עבודה. ..... 3. כל עובד, הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעסיקו השתתפות, עד מכסימום האמור בסעיף 2, בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל בו השתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו. ..... 6. החזר הוצאות הנסיעה לא ישולם למי שנסע לעבודה על חשבון המעסיק או מטעמו. מוסע העובד לכיוון אחד בלבד (לעבודה או ממנה), יהיה זכאי עד למחצית הסכומים הנ"ל. ..... 7. עובד הנעדר מעבודתו מסיבה כלשהי אינו זכאי להחזר הוצאות נסיעה בעד תקופת היעדרותו". הוראות אלו הורחבו והוחל על כל המעבידים והעובדים בישראל (למעט שני סוגים של חריגים, שהמקרה דנן אינו נופל בגדרם) במסגרת צו ההרחבה בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה (י"פ המבחן העיקרי לקביעת זכאותו של עובד לדמי נסיעה, הינו מבחן ההיזקקות, במסגרתו יש לבחון האם הוא אכן זכאי לתחבורה ציבורית כדי להגיע למקום העבודה או ממנו. הנטל להוכיח כי הוא עומד במבחן הזה מוטל לפתחו של העובד. זכאות זו תיבחן בעיקר על פי אמות מידה אובייקטיביות של מרחק, וככל שלא הוכח אחרת, חזקה על עובד, המתגורר במרחק שאינו עולה על 500 מטרים ממקום עבודתו, כי אינו זקוק לתחבורה ציבורית [ע"ע 93/09 נפתלי בנקין נ' מדינת ישראל - משרד החקלאות, עמ' 7-8 (25/7/10)]. אומנם, ניתן לכלול "דמי נסיעה" בשכר הכולל של העובד. ואולם, על הכללה כזו להיות מוסכמת על הצדדים באופן ברור, מפורש וחד משמעי [דבע (ארצי) 3-63/98 גלי בובליל - א.א.צ. שירותים משפטיים בע''מ, פד"ע לב 91, 96 (1998)]. מן הכלל אל הפרט: אין חולק, כי התובע התגורר במשך כל התקופה הרלוונטית בעיר מגדל העמק, וכי העסק של הנתבעים נמצא בעיר עפולה. הצדדים אינם חלוקים על כך שכדי להגיע מביתו אל העסק, נזקק התובע לתחבורה, כך שהוא עומד במבחן ההיזקקות הנ"ל. לפנינו לא הוכחה טענת הנתבעים, כי בין הצדדים סוכם שהסכום ששולם לתובע בעבור עבודתו כלל גם את דמי הנסיעה. במהלך עבודתו של התובע אצל הנתבעים, כפי שזו נלמדת מעדויות הצדדים לפנינו, נשמר דפוס קבוע של התנהלות בנגוע לנסיעותיו של התובע למקום העבודה וממנו: לבית העסק עצמו הגיע התובע באופן עצמאי (בדרך כלל מביתו, אליו נסע ממקום עבודה אחר), ואילו לאחר העבודה הוסע התובע לביתו על ידי הנתבעים או על ידי מישהו מטעמם (סעיף 7 לתצהיר התובע; סעיף 19 לתצהירו של הנתבע 1; עמ' 13, שורות 27-30; עמ' 28, שורות 10-21 לפרוטוקול). מכלול הראיות והעדויות מובילות למסקנה כי מספר הפעמים הממוצע בשבוע, שבהן עבד התובע אצל הנתבעים, עמד בחלק מחודשי העבודה על 4 פעמים, ובחלק מחודשי העבודה על 3 פעמים. כמו כן, היו תקופות שבהן עבד התובע רק פעמיים בשבוע, והיו תקופות קצרות, שבהן לא התבקש כלל להגיע לעבודה. נסביר: בעניין זה העלו שני הצדדים, ובנקודות שונות במהלך העדויות - מספרים שונים. מספרים אלו נעו בין אירוע אחד לבין חמישה אירועים, כאשר המספרים העיקריים היו שלושה או ארבעה אירועים. כמו כן, מדבריו של התובע עולה כי היו חודשים שבהם עבד 15 פעמים בחודש (כלומר, בין 3 ל-4 אירועים בשבוע). בעניין זה נעיר כי מעצם מהותה של העבודה המדוברת, היקף העבודה של התובע לשבוע השתנה מתקופה לתקופה. כמו כן, אפשרות זו סבירה מאוד בהתחשב בכך שהתובע עבד במקומות נוספים במקביל (מקומות שאינם קשורים לתחום הצילום), ולנוכח האופן שבו נקבע סידור העבודה השבועי, כי שהדבר הוצג לפנינו. מכל מקום, מסקנתנו בדבר מספר הפעמים בשבוע, שבהן עבד התובע, בחלוקה לתקופות השונות, כאמור לעיל מתחזקת בהיבט נוסף: בדיון המוקדם - הסכימו ב"כ הצדדים, כחלק מהמוסכמות, כי כל עבודת צילום זיכתה את התובע בסכום של 200 ₪. מוסכמה זו תואמת לעדויות הצדדים לפנינו. האפשרות כי התובע עבד בממוצע 3 או 4 פעמים בשבוע וקיבל 200 ₪ עבור כל פעם, עולה בקנה אחד עם הטענה החוזרת במכתב הדרישה, לפיה שכרו החודשי הממוצע של התובע עמד על סכום של 2,500 ₪. בנוסף לכך, נתון זה תואם לסכומים הנקובים בדו"ח התשלומים והניכויים (שאומנם מצומצם רק לשנים 2001 ו-2002). אומנם, במהלך השנה היו תקופות, שבהן פחת היקף העבודה (סעיף 10 לתצהירו של הנתבע 1; עמ' 30, שורה 29; עמ' 33, שורות 27-33 לפרוטוקול). תקופות אלו כללו את חודשי החורף (שלושה חודשים: החודשים ה-1, ה-2, וה-12 בלוח השנה האזרחי) את חג הפסח ואת ימי ספירת העומר עד ל"ג בעומר (40 ימים רצופים), וכן את ימי בין המצרים (שלושה שבועות). ואולם, גם בתקופות הללו, ובעיקר בתקופת החורף, התקיימו אירועים, וכן התובע ערך צילומים בעסק עצמו. כפי שעולה מעדויות הצדדים, העסק כולל צלמים נוספים, מעבר לתובע ולנתבעים. כמו כן, התובע היה מגיע לעבודה בהתאם לתאריכים שהעבירו לו הנתבעים, דבר שנקבע בהתאם לצורכי העסק. מכאן שהשתכנענו והדבר אף נראה לנו סביר שהתובע לא עבד בתקופה שמתחילת חג הפסח ועד ל"ג בעומר, וכן בתקופה של ימי בין המצרים. ואולם, בתקופה של חודשי החורף עבד התובע פעמיים בשבוע. לענייננו, במהלך שנת עבודה רגילה עבד התובע במשך 3 חודשים כ-4 פעמים בשבוע, במשך 4 חודשים כ-3 פעמים בשבוע, במשך 3 חודשים כפעמיים בשבוע, ובמשך חודשיים (לא רצופים) לא התבקש התובע להגיע לעבודה אצל הנתבעים. אם כן, עבור הנסיעות שביצע התובע למקום העבודה הוא זכאי למחצית מן הסכום הנקוב בסעיף 2 להסכם הקיבוצי, כלומר ל-10 ₪. בהתאם לנתונים שנקבעו לעיל בנוגע למספר הפעמים, שבהן נסע התובע לעבודה אצל הנתבעים בתקופה הרלוונטית, זכאי התובע לדמי נסיעה בסכום של: 3,390 ₪. ואולם, בעדותו הבהיר התובע כי הוא קיבל מהנתבעים לפחות חלק מדמי הנסיעות, שלהם הוא זכאי: "ש: אני אומר לך שמעולם לא אמרת לנתבעים שמגיע לך תשלום נסיעות. ת: הם היו משלמים לי כשהייתי בא הם היו נותנים לי כסף. למשל נסיעות לעפולה. ש: אז למה תבעת? ת: כי הם לא שילמו כל הזמן, לא רצוף אם הייתי נתקע בלי כסף הם היו משלמים לי" (עמוד 22 שורות 14-17 לפרוטוקול). בהבהרה זו ניתן לראות כמעין הודאת בעל דין, אולם הואיל והנתבעים לא הוראו איזה חלק מדמי הנסיעות שילמו הרי שאין בידינו שום אינידקציה להעריך סכום זה ולפיכך, הרינו קובעים כי הנתבעים נותרו חייבים לתובע בגין דמי נסיעה סכום של 3,390 ₪ 7. האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים ולפיצויי הלנת פיצויי פיטורים? טענת התובע התובע טוען כי ביום 28/1/06 הוא עבר אירוע לב חמור, בעקבותיו איבד את כושר עבודתו. לטענת התובע, עצם המצב שאליו נקלע, בו אולץ להפסיק לעבוד, מזכה אותו בפיצויי פיטורים. עוד טען התובע כי בחודש זה הפסיקו הנתבעים לספק לו עבודות, כפי שהיה בעבר, ובכך הם, למעשה, פיטרו אותו, מבלי להעביר לו מכתב פיטורים. התובע טוען כי שכרו החודשי הממוצע עומד על 5,000 ₪, וכי תקופת עבודתו התפרשה על פני 29 שנים. לשיטת התובע, הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסכום של 145,000 ₪. בנוסף, מבקש התובע לפסוק לטובתו פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. טענת הנתבעים מעבר לכך שהנתבעים מכחישים את כל טענותיו של התובע בנוגע לרכיב זה, הם טוענים כי היות שבין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד-מעביד, התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים כלל. דיון והכרעה תחילה נדון בטענתו של התובע, כי עצם המצב שאליו נקלע, בו אולץ להפסיק לעבוד, מזכה אותו בפיצויי פיטורים: המסגרת הנורמטיבית: סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") קובע: "6. התפטרות עקב מצב בריאות לקוי: התפטר עובד לרגל מצב בריאותו הוא או של בן משפחתו, ולאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין, היתה סיבה מספקת להתפטרות - רואים לעניין פיצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים". הנטל להוכיח כי המקרה הנדון עונה לתנאים הקבועים בהוראת חוק זו, מוטל על העובד. יש לבחון האם הפסקת העבודה נעשתה על דרך של התפטרות, ולרגל המצב הבריאותי (של העובד או של בן משפחתו). כמו כן, על העובד להוכיח, באמצעות תעודות ומסמכים רפואיים, כי המצב הבריאותי לא איפשר לו להמשיך בעבודתו - כך שהוא היווה "סיבה מספקת להתפטרות". כחלק מתנאי זה, על העובד שמתפטר בשל מצב בריאותו מוטלת החובה להודיע למעבידו על סיבת ההתפטרות, כדי לאפשר למעביד להציע תנאי עבודה אשר יתאימו למצב הרפואי. עוד נפסק, כי בחינת תחולתו של הסעיף מחייבת בדיקה של כל עניין לגופו לפי נסיבותיו המיוחדות [ע"ע 523/07 עמותת בית הורים ''הדקל'' - ולנטינה בורק, עמ' 6 (11/9/08)]. מן הכלל אל הפרט: טענתו המרכזית של התובע בנוגע לאופן סיום היחסים של עובד-מעביד עם הנתבעים היא כי הנתבעים פיטרו אותו בכך שלא קראו לו להגיע לעבודות נוספות החל מסוף חודש 1/2006. ואולם, טענתו הנוספת של התובע, בדבר הזכאות לפיצויי פיטורים עקב המצב הבריאותי, מקפלת בתוכה גם טענה של התפטרות. כפי שנסביר להלן, מן העדויות עולה כי התובע פוטר מעבודתו, ולא התפטר. לפיכך, אין המקרה עומד בתנאי הראשון הקבוע בהוראת חוק זו. למעלה מן הדרוש נציין כי ספק אם שאר התנאים הקבועים בהוראת החוק אכן התקיימו במקרה דנן. לעניין זה נפנה למסמכים הרפואיים שצירף התובע לתצהירו (ת/1). לפי מכתב סיכום המחלה מיום 29/1/06 מטעם המחלקה הקרדיולוגית בבית החולים "העמק" (להלן: "סיכום המחלה"), ביום 29/1/06 הועבר התובע מהמחלקה קרדיולוגית למחלקה הפנימית, וזאת לאחר אשפוז מיום 28/1/06. לגבי העבודה הומלץ לתובע על "מנוחה בבית חודש ימים, חזרה הדרגתית לתפקוד". כמו כן, התובע צירף סיכום של בדיקה רפואית שנערכה לו אצל רופא תעסוקתי ביום 22/5/06. ראשית, ישנו פער בין הזמן שבו הסתיימה העסקתו של התובע (חודש 11/2005) לבין התאריך שבו נערכה הבדיקה האמורה (22/5/06). שנית, הן הבדיקה והן מסקנותיה, אינן עוסקות בעבודה שביצע התובע אצל הנתבעים. הבדיקה נערכה "לשם בדיקת כושר עבודה בתור עובד במסגרות עדינה", ובה נקבע כי "לפי תוצאות ומסקנות הבדיקה מיום 22/5/06, נמצא כי הנ"ל: אינו כשיר לעבודתו". נפנה, אם כן, לבחינת השאלה, האם התובע פוטר מעבודתו: המסגרת הנורמטיבית: השאלה, האם סיום היחסים של עובד-מעביד מהווה פיטורים או התפטרות, משלבת עניינים שבעובדה ובמשפט, וההכרעה בה תיקבע בהתאם לאמות המידה המשפטיות. כאשר באים לפסוק בשאלה מי הביא את היחסים של עובד-מעביד לידי סיום, יש לבדוק מיהו זה שפעל לניתוקם. בבדיקה זו יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלוונטיות ומהן להסיק את המסקנה. אין ללמוד מקטע דברים, אלא מהתמונה כולה. יש לבדוק מי מהצדדים הראה כוונה ברורה וחד משמעית לסיים את היחסים? האם הוא נתן ביטוי לכוונתו, אשר אינו משתמע לשני פנים? האם הוא הודיע זאת באופן אישי וברור לצד השני? כמו כן, כאשר העובד טוען לפיטורים, מוטל עליו נטל ההוכחה לקיומם [ע"ע 137/08 מטין אילינדז - פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע''מ, עמ' 21 (22/8/10)]. יחד עם זאת, הפסיקה עמדה על כך שישנם מקרים, שבהם ניתן להסיק מהתנהגות הצדדים, האם מדובר בפיטורים או בהתפטרות - גם מבלי שהדבר בא לידי ביטוי באמירה מפורשת בכתב או בעל פה. במקרים אלה נכנסת לתמונה הפרשנות המשפטית, אשר קובעת האם מערכת עובדתית מסוימת מעידה על פיטורים או שמא על התפטרות [ראו: ע"ע 584/08 פלונית - אלמונית, עמ' 17-21 והאסמכתאות שם (29/6/11)]. מן הכלל אל הפרט: עמ' 2 לסיכום המחלה של התובע מיום 29/1/06, מלמד כי הפעם הקודמת שבה אושפז התובע התרחשה בחודש 11/2005. כפי שקבענו בסעיף 5 לפסק דין זה, הבהיר התובע בעדותו כי החודש האחרון שבו עבד אצל הנתבעים היה 10/2005, ולא 1/2006. לאחר שמיעת עדויותיהם של הצדדים, קשה לקבוע האם נכונה טענתו של התובע, כי הנתבעים הודיעו לו באופן מפורש שהם החליטו להפסיק את העסקתו. יחד עם זאת, מן העדויות אכן עולה כי החל מחודש 11/2005 הנתבעים לא העבירו לתובע תאריכים נוספים, שבהם יהיה עליו להתייצב לעבודתו. כיוון שבמהלך תקופת העבודה, שארכה לא מעט שנים, נהוג היה כי הנתבעים הם שמעבירים לתובע את סידור העבודה, הרי שכאשר הם הפסיקו את הפעולה זו באחת - הם פיטרו את התובע, על דרך של התנהגות (עמ' 11, שורות 3-16, שורה 28; עמ' 21, שורה 10; עמ' 31, שורה 32 עד עמ' 32, שורה 9 לפרוטוקול). לפיכך, זכאי התובע לפיצויי פיטורים, מכוח סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים. מהו השיעור של פיצויי הפיטורים, שלהם זכאי התובע? המסגרת הנורמטיבית: שיעור הפיצויים יחושב על פי הוראותיהם של סעיף 12 ושל סעיף 13 לחוק פיצויי פיטורים, ובהתאם להוראותיה של תקנה 4 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964. זאת, על פי דרך החישוב שהתווה בית הדין הארצי בדבע (ארצי) נז/3-57 סנונית הדגמות וקידום מכירות 1989 בע"מ - שלומית פרץ, פד"ע ל 364, 370-372 (1997): "כאשר היקף עבודתו של העובד משתנה, ויחד עמו השכר, חישוב הפיצויים לפי השכר האחרון לא ישקף נכונה את שכרו של העובד במהלך תקופת העבודה. במקרה כזה יהיה זה נכון לחשב את הפיצויים לפי שכרו הממוצע של העובד....הדרך ההגיונית והצודקת התואמת ביותר את רוח התקנות, הינה לחשב את השכר לצורך חישוב הפיצויים, לפי השכר הממוצע של המשיבה בשנים-עשר החודשים שקדמו לפיטורים, ולא לפי כל תקופת העבודה". מן הכלל אל הפרט: שכרו המשתנה של התובע בכל חודש, נבע מהשוני במספר הפעמים שבהם התבקש להגיע לעבודה, כפי שתואר בסעיף 6 לפסק דין זה. בהתאם לתיאור זה, ניתן לחשב ולקבוע כי שכרו הממוצע של התובע מחודש 11/2004 ועד חודש 10/2005, אשר עומד על: 2,117 ₪ בהתבסס על נתון זה, ניתן לחשב ולקבוע הסכום שלו זכאי התובע בגין רכיב זה: התובע עבד אצל הנתבעים מחודש 1/1981 ועד חודש 10/2005, שאחריו פוטר מעבודתו (24 שנים ו-10 חודשיים). לפיכך, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך של 52,573 ₪. האם זכאי התובע לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים? לפי סעיף 20(ד) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), הוראות סעיף 17א לחוק יחולו, בשינויים המחייבים, לגבי הלנת פיצויי פיטורים, כאילו היא הלנת שכר. סעיף 17א לחוק הגנת השכר קובע, לענייננו, תקופת התיישנות של שנה מהמועד לתשלום פיצויי הפיטורים. בהתאם להוראות סעיף 20(א)(1) לחוק הגנת השכר, מועד זה הוא יום הפסקת היחסים של עובד-מעביד. במקרה דנן, היחסים של עובד-מעביד הופסקו בחודש 11/2005, והתובענה הוגשה ביום 13/11/09 - לאחר 4 שנים. לפיכך, הזכות לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, ככל שהיתה קיימת לתובע - התיישנה. לסיכום פסקה זו, הרינו קובעים כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 52,573 ₪. 8. האם זכאי התובע לחלף הודעה מוקדמת? טענת התובע הנתבעים פיטרו את התובע לאלתר, כך שהוא זכאי לחלף הודעה מוקדמת, בשיעור של שכרו החודשי הממוצע, אשר עמד על סך של 5,000 ₪. טענת הנתבעים היות שהתובע לא פוטר כלל - אין הוא זכאי לחלף הודעה מוקדמת, ויש לדחות את הרכיב הזה בתביעתו. דיון והכרעה כפי שקבענו בסעיף 7 לפסק דין זה, התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעים בחודש 11/2005, כאשר אלו הפסיקו את העסקתו על דרך של התנהגות. מהעדויות ששמענו עולה, כי הפסקת העבודה נעשתה לאלתר, ומבלי שתינתן לתובע הודעה מוקדמת, כפי שמצווה הוראת סעיף 2(א) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 (להלן: "חוק הודעה מוקדמת"). בהתאם להוראות סעיף 7(א) לחוק הודעה מוקדמת, זכאי התובע לחלף הודעה מוקמת. סכום זה שווה לשכרו הממוצע של התובע, אותו קבענו בסעיף 7 לפסק דין זה. לפיכך, הרינו קובעים כי התובע זכאי לחלף הודעה מוקדמת, בסכום של 2,117 ₪. 9. לסיכום לנוכח כל האמור לעיל, ולאחר שקבענו כי בין התובע לבין הנתבעים התקיימו יחסי עובד-מעביד מחודש 1/1981 ועד חודש 10/2005, לאחר שקיבלנו באופן חלקי את התביעה לדמי נסיעה, לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת, הרינו מחייבים את הנתבעים לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. סכום של 3,390 בגין דמי נסיעה. ב. סכום של 52,573 ₪ בגין פיצויי פיטורים. ג. סכום של 2,117 ₪ בגין חלף הודעה מוקדמת. הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק, מיום 1/11/05 ועד ליום התשלום המלא בפועל. 10. הוצאות בשים לב לתוצאה אליה הגענו, הרינו מחייבים את הנתבעים לשלם לתובע סכום של 1,000 ₪ בגין הוצאות משפט וסכום של 7,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד. הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום אם לא ישולמו בתוך 30 יום. 11. כל אחד מהצדדים רשאי להגיש ערעור על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לו. חוזה עבודהחוזההתפטרות