1. מדובר בדיון מאוחד בתביעה של התובעת מס' 1 למתן פסק-דין המצהיר כי היתה בת זוגו והידועה בציבור של המנוח אסף יוסף ז"ל (להלן - המנוח), וכי היא זכאית לקבל מן הנתבעת מס' 1 את כספי הפיצויים שנצברו ב"תמר" קופת תגמולים מרכזית שליד בנק דיסקונט לישראל (להלן - קופת התגמולים), כשאירה יחידה של המנוח; ובתביעה של התובעת מס' 2 לקבוע שהיא הזכאית הבלעדית לכספים שנצברו בקופת התגמולים. 2. לטענת התובעת מס' 1, מיום 15.3.1987 או בסמוך לכך ועד לפטירת המנוח ביום 13.5.1988, התגוררה עם המנוח וניהלה איתו משק בית משותף כבעל ואישה וכידועים בציבור כבעל ואישה, ולאור זאת זכאית היא לכספים שנצברו בקופח התגמולים. 3. התובעת מס' 2 אינה מקבלת את טענת התובעת מס' 1, וטוענת כי היא זכאית לכספים שנצברו בקופת התגמולים מהנימוקים הבאים: א) היא היתה גרושתו של המנוח, ועל-פי הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק-דין זכאית היא לכל כספי החסכון כולל הכספים שבקופת התגמולים; ב) על-פי הלכת שיתוף הנכסים בין בני זוג, היתה זכאית התובעת למחצית הרכוש המשותף הכולל את ההפרשות נשוא הדיון שהיוו חלק ממשכורתו של המנוח בתקופת הנישואין; ג) על-פי הנוהל, נהגו לשלם לכל עובד שעזב את עבודתו את ההפרשות נשוא הדיון. 4. עמדתה של קופתהפיצויים - נתבעת מס' 1 - היתה שאינה נוקטת עמדה בדיון, ותפעל ביחס לתשלום היתרות לזכות המנוח בהתאם להחלטת בית-הדין. 5. מטעם התובעת מס' 1 העידה התובעת עצמה, מרגוט הלנברג, אדית גולדשמידט ועמוס שבתאי שהכירו את התובעת ואת המנוח, ואפרים פתחי מנהל כוח-אדם ומשק של חברת מפעלי תובלה שבה עבד המנוח. מטעם תובעת מס' 2 העידה התובעת עצמה, אחותה מירה הוד, לילי גבריאל שהכירה את המנוח ואת התובעת מס' 2, מרים פישר פעילה באגודה וולונטרית העוסקת בסיוע לבני זוג להגיע להסדרי גירושין מתוך הבנה, אמוץ אסף ויעל אסף, ילדיהם של המנוח והתובעת מס' 2. 6. להלן העובדות העולות מחומר הראיות: א) לא הובאו ראיות מפורטות בכתב לגבי המוסכם בין המנות, המפעל המעביד וקופת התגמולים, אך מעדותו של אפרים פתחי המקובלת עלי עולה שמדובר בהפרשות מעביד לפיצויי פיטורים, שאותם משחרר המפעל לזכות העובד במקרה של פיטורים או התפטרות, פרט למקרים שבהם היתה הפרה של הסכם העבודה או עבירה פלילית מצד העובד; ב) לא הוצג הסכם קיבוצי לפיו ניתן לקבוע אם יש בהפרשות לקרן כדי לבוא במקום פיצויי פיטורים מלאים על-פי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1961, ולאור זאת יש לקבוע שהפרשות אלו הן קרן של המעביד לכיסוי פיצויי הפיטורים; ג) בהסכם הגירושין בין המנוח לבין תובעת מס' 2 נקבע בין השאר: "נכסים, הכל נשאר בידי האישה, רכוש (דירה), חסכונות וכספים במזומן שנמצאים בחשבון המשותף"; ד) גרסת תובעת מס' 1 שהיא קיימה חיי משפחה במשק בית משותף עם המנוח כידועה בציבור באשתו החל מיום 15.3.1987, מקובלת עלי. עדותה עשתה רושם מהימן, והיא נתמכת בעדויותיהם של העדים שהעירו מטעמה, בעוד שעדויות התובעת מס: 2 בעניין זה הינן הערכות על יסוד שיחות אקראי עם המנוח, המצביעות לכל היותר על מה שמצא המנוח לנכון לספר לאנשים שונים במצבים שונים, ובמיוחד לבני משפחה ולידידים של התובעת מס' 2, ואין בהן כדי לערער את גרסת התובעת מס' 1 והעדים מטעמה ביחס לנתונים האוביקטיביים הנוגעים לטיב היחסים בין המנוח לבין התובעת מס' 1, וביחס לעובדה שהיא היתה ידועה בציבור כאשתו. אף שיש אי-דיוקים בין העדויות של התובעת מס' 1 מבחינת המועד המדויק שבו החלה היא להתגורר עם המנוח, נראה לי כי לא ניתן לצפות מאיש מהם לזכור במדויק את לוח הזמנים, ובעניין זה יש לסמוך על עדותה של התובעת מס' 1; ה) לפי עדותו של אפרים פתחי, התחילו בהפרשות לקופת התגמולים בשנת 1961 והמשיכו בהן עד שנת 1980. בשנה זו החלו להתבצע ההפרשות לקרן הפנסיה המקיפה של מבטחים. ההפרשות לקופת התגמולים היו בשיעור של 18.33% משכרו של המנוח, מהן - 5% הפרשות העובד ו-5% של המעביד שהיוו תחליף לפנסיה ונרשמו כקרנות א' ו-ב', בעוד שההפרשות בשיעור של 8.33% מהשכר נרשמו כקרן ג' ונועדו לכיסוי פיצויי פיטורים באמור. יתרת ההפרשות של קרנות א' ו-ב' האמורות שולמו לפני תחילת דיון זה על-פי הוראות המעביד, כך שדיון זה נוגע רק ליתרת ההפרשות בקרן ג' לפיצויי פיטורים. 7. טענות בא-כוח התובעת מס' 2 שיש לראות כספים אלו כנכס או כזכות מגובשת של המנוח בעת ביצוע ההפרשות או בעת שהיה נשוי לתובעת מס' 2, אינן נראות לי. אכן הסיכוי שהמנוח יזכה בכספים אלו היתה גדולה יותר מאשר בהפרשות רגילות לקופת פיצויים מסוג זה, לאור הנוהג הקיים לשחרר את הכספים גם במקרה של התפטרות, אך אין בכך כדי להפוך את הכספים לכספי העובד. על מנת שהעובד יזכה בהם צריכים להתקיים מספר תנאים. כגון הפסקת עבודתו של העובד, שבהיעדרה אין הוא יכול לזכות בכספים, קיומה של זכות לשחרור הכספים אם כתוצאה מזכאות לפיצויי פיורים על-פי החוק או על-פי הנוהג, כולל מקרה של התפטרות ללא עבירה פלילית, ושחרור הכספים בפועל על-ידי המעביד. יתרה מזאת, כספים אלו נועדו לכסות לא רק את הזכות של המנוח עצמו לפיצויי פיטורים, אלא גם את זכותו של כל מי שזכאי לפיצויי פיטורים, כולל זכותם של שאירים לפיצויי פיטורים על-פי סעיף 5 (א) לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963, הזכאים לפיצויי פיטורים לא כיורשיו או כחליפיו של המנוח, אלא בזכות עצמם על-פי סעיף 5 (א) לחוק. טענת בא-כוח התובעת מס' 2 שבמקרה זה חל הפטור מפיצויי פיטורים לפי סעיף 14 לחוק לא הוכחה כאמור, וגם אילו היתה מוכחת, לא היה בכך כדי לשנות את טיבן של ההפרשות לקופת הפיצויים בהפרשות הבאות במקום פיצויי הפיטורים, ואין להעלות על הדעת שבהפרשות אלו יזכה אדם שאינו זכאי לפיצויי פיטורים על-פי החוק, בעוד שהשאירים הזכאים לפיצויי פיטורים על-פי החוק יוותרו בלא פיצויי פיטורים. 8. לאור האמור, נראה לי שאין מקום לראות את יתרת ההפרשות האמורות ככלולות בנכסים שבידי התובעת מס' 2 על פי הסכם הגירושין, או כרכוש משותף של המנוח ושל תובעת מס' 2 בתקופת נישואיהם. מבחינת הפרשנות להסכם הגירושין, אין להעלות על הדעת שכוונת הצדדים היתה לכספים שטרם גובשה זכותו של המנוח לקבלם, וזכותו בהם היתה מותנית בארועים שאינם תלויים בו. באשר לזכות התובעת מס' 2 ברכוש המשותף מתקופת נישואיה עם המנוח, מסופקני אם ניתן להחיל את הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג לאחר הסכם הגירושין שהסדיר לכאורה את יחסי הממון בין בני הזוג. אך גם לאור הלכת השיתוף בנכסים, ואף על-פי הגישה המרחיבה ביותר ביחס לטיב הנכסים הכלולים ברכוש המשותף, אין מקום לכלול בהם הפרשות עבור פיצויי פיטורים לקופח תגמולים מן הסוג הנדון. על-פי פסיקת בית המשפט העליון, אין לכלול בחזקת שיתוף הנכסים בין בני זוג פיצויי פרישה והיוון גמלה מצה"ל או סכומים שנצברו על ידי מאמץ אישי של אחד מבני הזוג (ע"א 44/84 [1], בע' 181), וברוב השיטות המשפטיות לא נכללים בשיתוף הנכסים זכויות פנסיה וזכויות ביטוח חיים (א' רוזן-צבי [2], יחסי ממון בין בני זוג, 41). אף פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתיק מ.א. 1671/83, לידאי נ' לידאי (לא פורסם), שבו נקבע כי זכויות בקרן תגמולים שהעובד והמעביד מפרישים מהשכר כלולים בשיתוף הנכסים, מתייחס לנסיבות אותו המקרה שבו נאמר על-ידי בן הזוג שהמשכורת כולה מהווה חלק מהקופה המשותפת, ולעניין זה נקבע שיש לראות את ההפרשות המשותפות לעובד ולמעביד לתגמולים בכספים שנוצרו ממשכורתו של העובד. מבחינה זאת שונה המקרה הנדון, בכך שלא הובאה כל ראיה לגבי האופן שבו ראה המנוח את מסגרת השיתוף בנכסים, וכן משום שאין מדובר בהפרשות העובד והמעביד לתגמולים, אלא בהפרשות בלעדיות של המעביד, שנועדו לכסות את חובתו המותנית והעתידית לתשלום פיצויי פיטורים לא רק למנוח אלא גם לשאיריו. ואשר התגבשה לאחר שהתגרש המנוח מהתובעת מס' 2, לאחר שהגיע איתה להסדר יחסי הממון ביניהם, ורק עם פטירתו. 9. לאור האמור אני קובע כי התובעת מס' 1 (ציפורה צור) היתה ידועה בציבור של המנוח, ולאור זאת יש לראותה כבת זוג או כשאירה הזכאית לפיצויי פיטורים לפי סעיף 5 (א) לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963. לאור זאת זכאית היא באופן בלעדי לקבל מקופת התגמולים (הנתבעת מס' 3) את יתרת ההפרשות לפיצויי פיטורים. כמו כן אני דוחה לאור האמור את תביעתה של התובעת מס' 2 (שרה אסף) ומחייב אותה לשלם לתובעת מס' 1 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ש"ח בתוספת מע"מ. סעיף 14 לחוק פיצויי פיטוריםהתפטרות