I. ההליך 1. נשוא הערעור הוא פסק-דין של בית-הדין האזורי לעבודה בחיפה, לפיו חוייבו המערערים לשלם למשיבה סכום של 1,550.20 ל"י בתור פיצויי פיטורים. 2. העובדות שקבען בית-הדין האזורי או העולות מחומר הראיות שאין חולקים עליהן והצריכות לעניין הן: (א) המערערים הם עורכי-דין והמשיבה עבדה במשרדם כפקידה החל מחודש מרץ 1965 ועד לסוף חודש ספטמבר 1969; (ב) ביום 28 בספטמבר 1969 לא באה המשיבה לעבודה לרגל מחלה ובבואה לעבודה ביום 29 בספטמבר, שהוא ב' דחול המועד סוכות, אמרה לאחד משני מעבידיה, עורך-הדין שמואלי, כי לא תבוא לעבודה באותו יום בשעות אחר-הצהרים, מאחר ומקובל במשרדים של עורכי-דין שלא לעבוד אחר-הצהרים בימי חול המועד סוכות; (ג) תגובתו של עורך-הדין שמואלי להודעתה האמורה של המשיבה היתה, כי היא חייבת לבוא לעבודה גם בשעות אחר-הצהרים ואם לא תעשה כן "אין לה מה לעבוד יותר במשרד", כדברי עורך-דין שמואלי בעדותו או "אין לה בכלל מה לבוא יותר לעבודה", כדברי המשיבה בעדותה; (ד) המשיבה לא באה לעבודה ביום 29 בספטמבר אחר-הצהרים ומשבאה לעבודה למחרתו של יום אמר לה עורך-דין שמואלי כי "הם נפרדים" ודרש שתחזיר את מפתחות המשרד; (ה) המשיבה האמינה בתום-לב כי מקובל במשרדים של עורכי-דין שלא לעבוד בשעות אחר-הצהרים של חול המועד סוכות ובזכותה שלא לבוא לעבודה באותו יום של 29 בספטמבר 1969; כן קבע בית-הדין האזורי, כי בהיעדרות מהעבודה כאמור "לא היתה כוונה להפר את המשמעת או לנתק את יחסי עובד ומעביד בין המשיבה לבין המערערים"; (ו) המערערים לא הביאו בפני בית-הדין האזורי וכן לא טענו לקיומו של כל הסכם קיבוצי שבו מדובר בסעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963; (ז) ההסכם הקיבוצי הכללי - תקנון עבודה - מיום 19 בספטמבר 1962 בין התאחדות בעלי התעשייה בישראל, מחלקת העבודה, לבין ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל, המחלקה לאיגוד מקצועי, המדור לפועלי התעשייה, שייקרא להלן "ההסכם הקיבוצי הכללי" - הוא ההסכם המנחה לעניין סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, היינו ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים בישראל. 3. עיקר נימוקי המערערים לביסוס עתירתם כי יבוטל פסק-הדין של בית-הדין האזורי היו: - (א) בטעות דן בית-הדין האזורי בעניינה של המשיבה כאילו פוטרה מהעבודה, בעוד שהנכון היה לראותה כמי שהתפטרה מהעבודה; (ב) שלא כדין "הסתמך" בית-הדין האזורי על "ההסכם הקיבוצי הכללי", מאחר ואותו "הסכם אינו ההסכם שחל על המספר הגדול ביותר של עובדים באותו ענף בו הועסקה המשיבה". היות והמשיבה עבדה כפקידה במשרד עורכי-דין, חייב היה בית-הדין להזדקק להסכם קיבוצי שחל על מקום עבודה שעובדים בו בעיקר פקידים, כגון הסכם קיבוצי שחל על העובדים בבנקאות או על עובדי המדינה; (ג) אף בהפעלת "ההסכם הקיבוצי הכללי" טעה בית-הדין האזורי בהעניקו למשיבה פיצויי פיטורים; (ד) כלל הנסיבות בהן באו לידי גמר יחסי עובד ומעביד בין המשיבה ובין המערערים וכן מעשים קודמים של הפרת משמעת העבודה על-ידי המשיבה - הצדיקו פיטוריה ללא תשלום פיצויים. 4. כל חברי המותב היו בדעה שבמעשה או, ליתר דיוק, במחדל של המשיבה כמתואר בפיסקה 2 (ב) (ג) דלעיל, היה משום פגיעה בסדרי העבודה. היתה בכך הפרת משמעת והיה בכך מעשה שאינו מתיישב עם מוסר העבודה, כפי שבית-הדין יראה לתרום לקידומו, כשם שיראה לשקוד על כך שעובד לא יקופח בזכויותיו. ברור היה, אפוא, לחברי המותב שמעבידיה של המשיבה - המערערים - היו רשאים לנקוט אמצעי משמעת של אותו מעשה או מחדל. אך סברו שאותם אמצעי משמעת תחומם בסנקציות אשר להן צפוי העובד במקרים כגון אלה ברוח "ההסכם הקיבוצי הכללי" ולא יכלו לרדת לפיצויי הפיטורים. אף נציג ארגון העובדים, מזכיר הסתדרות הפקידים, שטען למשיבה הן בפני בית-הדין האזורי והן בפנינו, הסכים כי היעדרה של המשיבה מהעבודה הצדיק נקיטת אמצעי משמעת, אך טען לפרופורציה בין המעשה ואמצעי המשמעת. בהתייחסו למקובל במקרים כגון אלה, התנגד בא-כוח המשיבה לכל פגיעה בפיצויי פיטורים. אחד מחברי המותב ראה בהתנהגות המשיבה, בעיקר בעובדה שהיא לא באה לעבודה על אף דרישה מפורשת של מעבידיה, הפרה חמורה של המשמעת - הפרה המצדיקה הפחתה ניכרת של פיצויי הפיטורים, את עמדתו זו ביסס אותו חבר מותב גם בכך ש"ההסכם הקיבוצי הכללי" מעצם מהותו, היותו מכוון לעובדים בתעשייה, אינו ראוי להנחות את בית-הדין כשמדובר בפקידה העובדת במשרד של עורכי-דין, לאור דעתו של אחד מחברי המותב, ניתן פסק-דין שלהלן ברוב דעות. II. פסק-דין 1. השאלות הצריכות הכרעה בערעור זה הן בעיקר שלוש, והן: - (א) הצדק בית-הדין האזורי בקבעו שהמשיבה פוטרה מהעבודה ואין לראותה, לעניין פיצויי פיטורים, כמי שהתפטרה מהעבודה; (ב) בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא לחיוב - הפעל בית-הדין האזורי כדין בהפעילו את סמכויותיו מכוח סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, תוך הזדקקות ל"הסכם הקיבוצי הכללי" (ג) משהזדקק בית-הדין האזורי ל"הסכם הקיבוצי הכללי" - הצדק בית-הדין האזורי בהחליטו שלמשיבה מגיעים מלוא פיצויי הפיטורים; 2. חשיבותה של התשובה לשאלה הראשונה היא בכך שאם פוטרה המשיבה מהעבודה, זכותה לפיצויים מלאים עומדת, אלא אם הוכיחו המערערים כי קויימו התנאים לשלילת הפיצויים או להפחתתם מכוח סעיף 16 או סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, בעוד שאם יראוה כמתפטרת - אין מגיעים לה פיצויים, אלא אם הוכיחה כי קויים אחד התנאים המפורטים בחוק שבהם רואים התפטרות כפיטורים. 3. מחומר הראיות ברור, שהמשיבה לא התפטרה בדרך המקובלת, היינו - על-ידי הודעה חד-משמעתית, בכתב או בעל פה, על התפטרות מהעבודה, המערערים אף לא טענו למעשה התפטרות כזה, טענתם של המערערים היא שמשנאמר למשיבה שאם לא תבוא לעבודה בשעות אחר הצהרים של יום פלוני "אין לה בכלל מה לבוא יותר לעבודה" או מלים בדומה לאלה, והיא אמנם לא באה לעבודה, הרי בהתנהגה כך התפטרה למעשה מהעבודה. בפסק-הדין של בית-הדין האזורי מדובר גם בכך, שנאמר למשיבה כי אם לא תבוא לעבודה יראו באי-בואה התפטרות ואף בהודעת הערעור נאמר כי המערערים הודיעו למשיבה שיראו "באי-הופעתה לעבודה התפטרות מצדה". ל"אזהרה" או "הודעה" כאמור אין זכר בחומר הראיות, אך מהאמור להלן ברור שאין באותה "אזהרה" או "הודעה" כדי לשנות את המסקנה. 4. הן הפיטורים והן ההתפטרות הם סיים חד-צדדי של יחסי עובד ומעביד. השניים הם פעולה סובייקטיבית שתנאי לה הוא מתן ביטוי שלא משתמע לשתי פנים לכוונה להביא את יחסי העובד והמעביד לידי גמר. כוונה זאת צריך שתהיה של המביא את היחסים לידי גמר. מעצם היות כל כוונה עניין סובייקטיבי, לא יוכל אדם לכפות כוונה על הזולת. מלים כגון "אם תנהג כך ולא אחרת - אראה בך מתפטר" או "אם לא יובטחו לי תנאי עבודה אלה ואלה - אראה את עצמי כמפוטר" אין בהם כלל וכלל כדי להעיד על כוונתו של הצד השני להביא את היחסים בין השניים לידי גמר; דיון מס' ל/1 - 3, [1]. לנגד עיניו של בית-הדין האזורי היו השיקולים והמבחנים שהבאנו לעיל עת פסק כי למשיבה "לא היתה... כל כוונה לנתק את יחסי העבודה שהיו קיימים בינה לבין הנתבעים". בצדק קבע, על-כן, בית-הדין האזורי כי המשיבה פוטרה מהעבודה ואין לראותה כמי שהתפטרה. במי שפוטר מעבודתו לאחר שעבד שנה לפחות אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה, הכלל הוא שמעבידו חייב בפיצויי פיטורים (סעיף 1 (א) לחוק פיצויי פיטורים). האמור הוא הכלל, אך יש והנסיבות בהן פוטר העובד מצדיקות פיטורים ללא פיצויים או פיטורים בפיצויים חלקיים בלבד, ואכן טענו המערערים שהנסיבות בהן פוטרה המשיבה הן כאלה. בטענתם זאת סמכו המערערים, הן לעניין חובת ההוכחה והן לגופם של דברים. על פסיקת בית-המשפט העליון מלפני חקיקת חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, ובכך שגו. בחוקקה את חוק פיצויי פיטורים לא שינתה אמנם הכנסת בהרבה את המהות הכלכלית-סוציאלית של פיצויי פיטורים, במידה ונותרה משמעות סוציאלית לפיצויי פיטורים במסגרת מערכת ביטחון סוציאלי, אך בהפכה זכות שהיתה קודם לכן מבוססת על נוהג לזכות מכוח הדין - שינתה הכנסת את מהות הנורמה המשפטית, אף אם תוכנה כמעט ולא שונה. 5. ראשית, לשאלה על מי החובה להוכיח כי בנסיבות המקרה אין המעביד חייב בפיצויי פיטורים. המערערים טענו, כי חובה זאת אינה מוטלת עליהם ובכך סמכו על פסק-דין של בית-המשפט העליון (ע"א 389/60; 419/60, [2]). באותו פסק-דין נקבע, ברוב דעות, כי הסייג לתשלום פיצויי פיטורים בשל הנסיבות בהן פוטר העובד "אינו אלא חלק אינטגרלי של הנוהג לשלם פיצויי פיטורים עצמו". ומי שחייב להוכיח את הנוהג לשלם פיצויים, חייב להוכיחו לעניין הנסיבות בהן עומדת השאלה להכרעה. דעת המיעוט היתה, כי "משהוכיחה העובדת את המנהג הכללי לשלם פיצויים כשמפטרים עובד מעבודתו, עברה החובה על שכם המעביד להוכיח שבמקרה מסויים זה, או במקרים מסוג המקרה המסויים הזה, המנהג הוא שלא לשלם פיצויי פיטורים". אשר נפסק באותו פסק-דין, נפסק עת היסוד לפיצויי פיטורים היה בנוהג כשהנסיבות, לחיוב או לשלילה, הן חלק מהנוהג שהתובע חייב להוכיחו. והרעיון שנתן לו ביטוי כבוד השופט כהן בדעת המיעוט בפסק-הדין הנ"ל הוא היום הדין, שונה המצב לאחר חקיקת חוק פיצויי הפיטורים. סעיף 1 שבחוק פיצויי פיטורים מטיל חובה לשלם פיצויי פיטורים ורק בהתקיים האמור בסעיפים 16 או 17 לחוק ניתן לפטר עובד ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד. לא ייתכן לדרוש מהתובע כי יוכיח לא רק את העובדות המזכות אותו בפיצויי פיטורים, אלא גם את השלילה, היינו שלא התקיימו התנאים לשלילת זכותו מכוח ההוראות שבשני הסעיפים האמורים. מעביד הטוען כי בנסיבות הפיטורים אין לשלם פיצויי פיטורים או שיש להפחיתם חייב להביא טענתו זאת במסגרת ד' אמות של סעיף 16 לחוק או לבקש את בית-הדין להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 17 לחוק וכאמור אין לדרוש מהעובד שהוא יוכיח כי לא התקיימו תנאים לשלילת זכותו, הלכה יסודית בסדר דין ובדיני ראיות היא, כי הטוען לקיום יוצא מהכלל, עליו נטל ההוכחה כי התקיים התנאי לסטייה מהכלל. 6. אין חולקים על כך שלא קיים הסכם קיבוצי, כללי או מיוחד, החל על המערערים והמשיבה. באין הסכם קיבוצי כאמור, חייבים היו המערערים לשכנע את בית-הדין כי הסכם קיבוצי, כללי או מיוחד, "החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף" מצדיק פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד, עת הפיטורים הם בנסיבות בהן פוטרה המשיב. 7. הקל המחוקק עם המתדיינים וקבע דרך פשוטה להוכחת דבר תלותו של הסכם פלוני על המספר הגדול ביותר של עובדים, והדרך היא אישור שר העבודה או מי שהוסמך לכך על-ידיו (סעיף 18 לחוק); ברור שאישור כאמור הוא רק לעניין היקף תחולתו של הסכם פלוני ולא לעניין ענף העבודה הראוי, כי עניין זה על בית-הדין להחליט בו. 8. המערערים התעלמו כליל מהוראות סעיף 16 לחוק וביססו את טענתם לפטור מפיצויי פיטורים על המקובל בשירות המדינה ובבנקים ועל פסיקת בית-המשפט העליון מלפני חקיקת חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-163 (ע"א 641/61, [3]; ע"א 502/63, [4]; ע"א 419/60; 389/60, [2]; ע"א 239/55, [5]; ע"א 349/54, [6]; ע"א 150/60, [7]). 9. פטורים אנו מלשקול אם מפסקי-הדין שהובאו בפנינו יש ללמוד כי נסיבות הפיטורים הצדיקו שלילת פיצויים. כל פסקי-הדין ניתנו, כאמור, לפני חקיקת חוק פיצויי פיטורים ובטרם קבע המחוקק את אשר קבע בסעיפים 16 ו-17 לחוק. בסעיפים אלה לא נקבע אמנם אימתי יפוטר עובד ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים, אך בסעיף 16 נקבע כמקור לנורמה המשפטית ההסכם הקיבוצי המחייב את הצדדים או ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים באותו ענף עבודה ובסעיף 17 נקבע ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה, כמנחה את בית-הדין בהפעלת סמכותו לשלול פיצויי פיטורים או להפחיתם. 10. המערערים, לא רק שלא הביאו בפני בית-הדין להוכחת טענתם הסכם קיבוצי כנדרש בסעיף 16 אלא שלגופו של עניין ביקשו לסמוך על המצב ב"מקצוע" ולא על המצב ב"ענף עבודה". בא-כוח המערערים יצא מהנחה שהקובע הוא המקצוע בו עבדה המשיבה, היינו "פקידות" ולא הענף בו היא עבדה ולכן באו בטרוניה על בית-הדין האזורי על שלא פסק לפי המקובל במקומות עבודה בהם מועבדים בעיקר פקידים, כגון שירות המדינה ובנקים. הנחה זאת של המערערים בטעות יסודה. 11. בסעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים מדובר במפורש ב"ענף" בהקשר להסכם קיבוצי ולא במקצוע של עובד פלוני. ההזדקקות של המחוקק למונח "ענף" באותו סעיף אינה מקרית, כי ידע המחוקק יפה להבחין בין "ענף עבודה" לבין "מקצוע". בסעיף 2 (ג) לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, מדובר בהסכם קיבוצי בהקשר ל"ענף" ובאותו חוק הוא מבחין בין "ענף" ו"מקצוע" בקבעו בסעיף 16 כי הסכם קיבוצי כללי חל על "המעבידים, בענפים או בשטח הכלולים בהסכם ועל העובדים... המועבדים במקצועות או בתפקידים הכלולים בהסכם". ולא מקרה הוא שהמחוקק הזדקק בהקשר להסדרים קיבוציים למונח "ענף" ולא למונח "מקצוע". הן המערכת הארגונית והן מערכת ההסכמים הקיבוציים מבוססים בישראל, ככלל, על עיקרון "ענפי עבודה" ולא על עיקרון "המקצוע" או "העיסוק". כי ידע המחוקק להבחין בין השניים נלמד גם מחוק שירות התעסוקה, תשי"ט-1959, בו מבחין המחוקק בין "ענפי עבודה" "מקצועות" ו"עבודות" (סעיף 32(א) לחוק). 12. סיווג לפי "ענפי עבודה" אינו חידוש ישראלי ובוודאי שאינו חידוש בחוק פיצויי הפיטורים. לסיווג זה השלכות רבות בכל הפעילויות הכלכליות והחברתיות ובקביעתו הובאו ודאי בחשבון כל הגורמים הרלבנטיים. בבוא בית-הדין לסווג את ענפי העבודה ובבוא מתדיינים להפעיל את סעיף 16 לחוק לא יעמדו בפני יצירת "יש מאין". הסיווג לפי ענפי עבודה הוא כיום ידוע, מקובל וכמעט אחיד בעולם כולו. הולכים לעניין זה לפי המלצות המועצה הכלכלית והסוציאלית של האו"ם שניתן לה פרסום ב- ‎INTERNATIONAL STANDARD INDUSTRIA CLASSIFICATION OF ALL ECONOMIC [ACTIVITIES, ]8 ובישראל הולכים לפי "הסיווג" האחיד של ענפי הכלכלה 1970, שפורסם על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ההולך בעקבות אותו סיווג של האו"ם, שעליו סמכה ידה המועצה הציבורית לסטטיסטיקה וועדת השרים לענייני כלכלה (ראה ההקדמה לפרסום הנ"ל) [9]. לפי שני ספרי הסיווג גם יחד שייך הענף בו מדובר לענייננו ל"שירותים עסקיים ומשפטיים" הכולל - בין היתר - הנהלת חשבונות, ראיית חשבונות, שירותי עורכי-דין ונוטריונים ושירותים הנדסיים טכניים וכלכליים (ענף ראשי 73 - שירותים עסקיים ומשפטיים בסיווג הישראלי ו"ענף 73 - נכסי דלא ניידי ושירותים עסקיים" בסיווג הבין-לאומי). מאידך, שייכת הבנקאות שאליה הפנו המערערים את בית-הדין ל"ענף ראשי 70 - מוסדות פיננסיים" ושירותים של משרדי ממשלה שייכים ל"ענף ראשי - 80 - שירותי מינהל ממשלתיים (כולל המוסדות הלאומיים)" ובמקביל בסיווג הבין-לאומי. מכאן שלא רק פורמלית - אי-הרמת נטל הראייה - לא נגרם עוול למערערים עת לא הזדקקו למצב בשירותי המדינה ובבנקאות כרצון המערערים, אלא שלגופו של עניין צדק בית-הדין האזורי שלא הביא בחשבון את הוראות התקשי"ר, אשר להן טענו המערערים. 13. משלא עשו המערערים את הנדרש מהם לביסוס טענתם כי מכוח סעיף 16 לחוק, ישללו מן המשיבה פיצויי הפיטורים, אך עמדו על טענתם כי אין הם חייבים בתשלום פיצויי פיטורים, לא נשאר לבית-הדין האזורי אלא לשקול אם להפעיל את הסמכות המוקנית לו בסעיף 17 לחוק, סעיף זה בא להסדיר פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד באותם המקרים שאין להפעיל את סעיף 16, היינו בענפי העבודה שאין בהם הסכם קיבוצי. אך גם במקרה זה לא השאיר המחוקק את בית-הדין בים פתוח ללא כל כלי נווט אלא מסר לידיו מצפן להנחותו. המצפן הוא "כללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים". ההבדל במשקל ההסכם הקיבוצי הקובע לעניין סעיף 16 לחוק ולעניין סעיף 17 לחוק הוא ברור לעין. בעוד שלעניין סעיף 16 מהווה ההסכם הקיבוצי נורמה מחייבת אין הוא לעניין סעיף 17 אלא "מנחה", אך בעוד שלעניין סעיף 16 אין בית-דין פועל לפיו אלא אם הובא לפניו הרי לעניין סעיף 17 ההוראה מופנית לבית-הדין והוא רשאי ואף חייב להזדקק לו אף מיוזמתו הוא. 14. בפני בית-הדין האזורי היה הסכם קיבוצי כללי מיום 19 בספטמבר 1962 בין התאחדות בעלי תעשייה בישראל, מחלקת העבודה, לבין ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל, המחלקה לאיגוד מקצועי, המדור לפועלי התעשייה וכן אישור כנדרש בסעיף 18 לחוק פיצויי פיטורים, כי אותו הסכם קיבוצי הוא ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים, רשאי היה, איפוא, ואף חייב היה בית-הדין האזורי לתת דעתו לאותו הסכם ולהיות מונחה על-ידיו, עת בא לשקול בטענת המערערים כי בנסיבות המקרה אין הם חייבים בפיצויי פיטורים. 15. טענת המערערים כי שגה בית-הדין האזורי בהזדקקו לאותו הסכם קיבוצי מאחר וההסכם מכוון לפועלי תעשייה ולא לפקידים, היינו לעובדים במקצוע בו עבדה המשיבה, דינה להידחות מכל וכל. נאמר כבר כי המבחן אינו המקצוע אלא "ענף העבודה" והרי סעיף 17 יופעל רק במקרים שבענף בו מדובר אין הסכם קיבוצי. יתר על כן, המחוקק היה ער לעובדה שמכוח סעיף 17 לחוק מפעילים מין שלא למינו ועל כן לא חייב "לפעול" בהתאם להסכם הקיבוצי "הזר" אלא חייב להיות "מונחה" על-ידיו. אין לנו לפסוק במקרה זה בעניין המשמעות המדוייקת של החובה להיות "מונחה", אך ברור שכשם שהמחוקק לא התכוון לקשור את בית-הדין בכללים שבהסכם הקיבוצי "הזר" לענף כן הוא לא התכוון לכך שבית-הדין יתכחש לקיומו, ובהיענות בית-הדין לטענת המערערים לזכותם לפטר את המשיבה ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד יהיה משום התכחשות לאותו הסכם קיבוצי. הסעיפים 51 ו-52 ל"הסכם הקיבוצי הכללי" דנים בעובד ש"נעדר מעבודתו בלי רשות ובלי סיבה סבירה" ובעובד ש"לא ציית להוראות ההנהלה בקשר לעבודה". אף אם נראה את אי-בואה לעבודה של המשיבה בשעות אחר הצהרים ביום מימי חול המועד סוכות כהיעדרות מהעבודה בלי רשות ובלי סיבה מספקת - אם כי בית-הדין האזורי קבע שהמשיבה פעלה בתום לב וראה בכך "סיבה מספקת" - אם גם נראה בהיעדרה מהעבודה אי-ציות להוראות הרי לפי "ההסכם הקיבוצי הכללי", אין אלה גוררים פיטורים ופגיעה בפיצויים אלא אמצעי משמעת אחרים, כמפורט בסעיפים דלעיל שבהסכם. המערערים היו אמנם רשאים לנקוט באמצעי משמעת כאמור או בדומיהם. אך בצדק פסק בית-הדין האזורי כי לא היה בנסיבות המקרה כדי להצדיק פיטורים ללא פיצויים או פיצויים חלקיים. אנו דוחים את הערעור. המשיבה לא היתה מיוצגת על-ידי עורך-דין, לכן פוסקים אנו הוצאות משפט בסכום של 50 ל"י בלבד, לכיסוי הוצאות נסיעה ודמי בטלה שלה ושל בא-כוחה. פיצוייםהתפטרות