1. בתביעה שלפנינו מבקשים התובעים לחייב את הנתבעת לשלם להם פיצויי פיטורים מוגדלים (בשיעור 150%) ודמי הודעה מוקדמת עבור "6 חודשי הסתגלות", בגין הפסקת עבודתם בשנת 1997. התובעים טוענים כי התפטרו מעבודתם בהסתמך על הבטחה שקיבלו ממפקד בסיס מש"א צפון שבו הם עבדו, משהודיע המפקד על תוכנית הבראה המחייבת, בין השאר, צמצום כח האדם במפעל, והתחייב במעמד כל עובדי המפעל, כי כל עובד שיתפטר יקבל פיצויים ומענק הסתגלות. משמדובר במסכת עובדתית דומה, בהסכמת הצדדים, התקיים הדיון בשני התיקים במאוחד, בהתאם להחלטת בית הדין, מיום 21.5.98. 2. התובעים, שניהם מכונאים, עבדו במפעלי "ב.מ.ב מש"א 7200 צפון" במשך מספר שנים. התובע הראשון (להלן - "ליבר"), החל לעבוד אצל הנתבעת באוקטובר 1991, והתובע השני (להלן - "פבריקנט"), החל לעבוד בשנת 1995. אין מחלוקת כי התובעים התפטרו מעבודתם במהלך שנת 1997 וכי הנתבעת לא שילמה להם, בגין התפטרותם, פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת (או חודשי הסתגלות). 3. התובעים מבססים את תביעתם על הבטחה שקיבלו, לטענתם, ביולי 1997, ממפקד הבסיס, אל"מ אריה בר-חן. בכתבי התביעה ובתצהירים פירטו התובעים את הנסיבות שקדמו להתפטרותם. לדבריהם, בחודש יולי 1997, כינס מפקד הבסיס את כל העובדים וקיים עימם שיחת חתך, שבה דיווח על השינויים המבניים העתידיים להתחולל במפעל, הכרוכים בצמצום משמעותי של כוח-אדם, וכי באותה שיחה הבטיח אל"מ בר-חן כי כל עובד שיתפטר מעבודתו יקבל פיצויי פיטורים מוגדלים וכן דמי הסתגלות. בנוסף לכך, לטענתם, הבטיח להם מפקד הבסיס כי יעשה גם מאמץ לסייע לכל עובד שיתפטר במציאת עבודה חלופית. בנסיבות אלה, לטענת התובעים, משעלה בידם למצוא, בכוחות עצמם, מקום עבודה חדש, הם התפטרו מעבודתם במפעל, בהסתמך על הבטחת המפקד, ומכאן זכאותם לפיצויי פיטורים מוגדלים ולדמי הסתגלות לתקופה של חצי שנה. 4. הנתבעת טוענת מנגד, בהסתמך על עדותו של אל"מ בר-חן, כי הגם שנערכו שינויים מיבניים במפעל, ובמסגרת השינויים אכן היו צמצומים בכח אדם - לא הובטחו פיצויי פיטורים לכל עובד שיתפטר, לא על ידי מפקד הבסיס ולא על ידי מאן דהוא אחר מטעם הנתבעת, כל שכן שאין שחר לטענת התובעים כי נאמר להם שהמפעל עומד להסגר וכל העובדים יפוטרו. אל"מ בר-חן הדגיש בעדותו כי הנתבעת עודדה את פרישתם של העובדים "הפחות טובים", ולהם אכן הוצעו תנאי פרישה טובים, לרבות פיצויי פיטורים מוגדלים, אך העובדים "הטובים", אלה הדרושים למערכת, ובכללם שני התובעים, לא התבקשו לפרוש, ולא הוצעו להם תנאי פרישה מיטייבים. יתר על כן, בכל מקרה של התפטרות במסגרת תוכנית הצמצומים - הוסדרה הפרישה על ידי אגף כח אדם במטכ"ל, על פי פרוצדורה מיוחדת הכוללת את הסכמת המפקדים הישירים, הסכמת וועד העובדים, ואישור של מרכז תע"צ, בהתאם להסכם הקיבוצי החל על הצדדים ולהוראות הדין. מפקד היחידה, לא היה, אפוא, לטענת הנתבעת, מוסמך להבטיח הבטחות כלשהן לגבי תנאי הפרישה, אלא, לצרף את המלצתו בלבד. במקרה של שני התובעים, לא רק זאת שלא ניתנה להם הבטחה כי יקבלו פיצויי פיטורים מוגדלים אם יתפטרו מרצונם, אלא שגם לא היתה המלצה כזאת מטעם מפקד היחידה. 5. על העובדות הצריכות לעניין העידו התובעים, שנחקרו על תצהיריהם, וכן העידו שני מכונאי רכב אחרים, שעבדו עם התובעים בתקופה הרלבנטית לתביעה: איגור פייגין ואלכס נאיסטטר. מטעם הנתבעת העידו מפקד הבסיס, אל"מ אריה בר-חן, וכן סגן טלי שושן, עוזרת ראש מדור דיווח ובקרה בענף עובדי צה"ל, במנהל התשלומים (מת"ש). משנתנו דעתנו לכל העדויות והמסמכים שהוגשו כראיה, לאחר ששקלנו את הגרסאות השונות, הגענו למסקנה כי יש להעדיף את גרסת הנתבעת, על פני גרסת התובעים, כפי שנפרט בעובדות ובנימוקים שיובאו להלן: (1) התובעים עבדו כמכונאי רכב, במפעל הצבאי "ב.מ.ב. מש"א 7200" (להלן: "המפעל"). תפקידם היה כרוך בעבודה פיסית, לעיתים בתנאים קשים, כפי שתאר פבריקנט (בעמ' 3): "ש. מה תפקידך כלל? ת. מכונאי רכב. מתקן מכוניות. כל הציוד של המכוניות. ש. התפקיד דרש עבודה פיסית? ת. כן. גם עבודה פיסית. זאת עבודה קשה... עבדנו בחוליות. היינו יוצאים ביום א', יצאנו לשטח וחזרנו בימי ה'. כל השבוע לא היינו בבית. עובדים בחוץ. מפרקים גלגלים של משאיות בחוץ. זאת עבודה קשה מאוד, בתנאים קשים, בלי מזגן." התובע הראשון, מר ליבר, עבד במפעל במשך כ- 6 שנים, מיום 14.10.91 עד שהתפטר מעבודתו, ביום 1.10.97. אין מחלוקת כי ליבר היה עובד טוב, ביצע את עבודתו לשביעות רצון הממונים עליו וכי זכה להוקרה על עבודתו, כפי שציין מפקד המפעל, אל"מ בר-חן, בתצהירו, בהתייחס לחוות הדעת של המפקדים על העובד: "הביקורות על עבודתו היו טובות. ביום 29.10.96 נערכה חוות דעת על מר ליבר. הוא קיבל ציונים טובים בכל הקריטריונים ולסיכום קיבל ציון "טוב מאוד". לשאלה: "האם לדעתך בהשוואה לעובדים אחרים באותו ותק, מתאים העובד לקידום בתפקיד מקצועי יותר?" הקיף הממונה (ממלא חוות הדעת) את התשובה "כן". גם הערותיו המסכמות של הממונה על מר ליבר היו חיוביות ביותר" (ראה: נספח ו' לתצהירו של אל"מ בר-חן). על ההערכה החיובית כלפיו, העיד גם ליבר בעצמו, כדבריו (בעמ' 13): "עבדתי כשש שנים במפעל זה ללא כל בעיות ואף קיבלתי קביעות וזכיתי לתואר "פועל מצטיין"... עבדתי 6 שנים על ג'יפים, משאיות, נגמ"שים. עשיתי עבודה טובה מאוד. ... ש. הציונים שלך היו טובים מאוד והומלצת לקידום מקצועי גבוה יותר. ת. נכון. זה נכון שהעריכו את העבודה הטובה שלי." דומה המצב, באשר לתובע השני, מר פבריקנט. הוא עבד במפעל למעלה משנתיים, מיום 19.6.95 עד שהתפטר מעבודתו ביום 7.7.97. בשל עבודתו הטובה, אושרה העברתו של פבריקנט למעמד של עובד קבוע, כחודש לפני שהתפטר מעבודתו, כפי שהסביר אל"מ בר-חן בתצהירו: "הביקורות על עבודתו היו טובות ובסמוך לסיום תקופת הניסיון (שנתיים) הוגשה בקשה להעבירו למעמד של עובד קבוע. בבקשה נכתבה חוות דעת מפקדו והיא: "העובד שקט ומסור לעבודה, משתלב במחלקה היטב, בעל ידע, מקפיד על סדר וניקיון ומפגין רצון ללמוד" (ראה: נספח ג' לתצהירו של אל"מ בר-חן). פבריקנט אינו חולק על ההערכה כלפיו, כדבריו (בעמ' 4): "ש. בסעיף 3 לתצהירך טענת שעבדת שנתיים במפעל ללא בעיות ואפילו קיבלת קביעות. ספר על תהליך הקביעות, איך קיבלת קביעות? ת. הייתי עובד טוב ואז קיבלתי קביעות... אני לא חולק על זה שהייתי עובד טוב." (2) בסביבות חודש יולי 1997, נערכו שינויים מיבניים במפעלי הבסיס מש"א צפון. השינויים נעשו בתחומים שונים, בין היתר בשילוב מפעלים, בהעברת עובדים ממפעל למפעל, ובצמצום משמעותי בכח אדם. בשיחות חתך שקיים עם העובדים, הסביר להם מפקד הבסיס, אל"מ בר-חן, את השינויים האמורים להתרחש, בהתאם להחלטת ראש אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה בצה"ל, הכרוכים בצמצום משמעותי של כוח-אדם במפעל, כפי שהסביר גם בעדותו (בעמ' 22): "במהלך שנת 1995 ראש אט"ל (אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה) ביצע מהלך אסטרטגי וכחלק ממנו הוחלט לאחד שתי יחידות, אחת בצפון ואחת במרכז. אופי היחידות דומה מאוד, כאשר עיקר האיחוד היה להוריד את המפקדה פה בצפון, לצמצם את כוח האדם פה בצפון, להביא אותו למצב של מפעל בסדר גודל שלן 600 איש לעומת כ- 1,100 איש שהיו בתחילת המהלך, ולהכפיף אותו ליחידה במרכז הארץ כמפעל נוסף באותה יחידה. היו אמורים לצמצם את כוח האדם במפעל בכ- 500 איש." אל"מ בר-חן הציג בפני העובדים את ה"ערוצים" להשגת היעד של צמצום כוח-אדם, כפי שפרט בהמשך דבריו: "קיימים מספר ערוצים לצמצום. ערוץ אחד הוא פרישה טבעית בגיל פנסיה. ערוץ שני הוא פרישה מוקדמת לפי קריטריונים שהוכתבו לנו על ידי מרכז תע"צ ומשרד הביטחון. ערוץ נוסף הוא ויסות עובדים בין יחידות צה"ל. ערוץ נוסף הוא פיטורי צמצום." (3) התובעים טוענים, כאמור, כי במהלך שיחת החתך, משהציג אל"מ בר-חן את ה"ערוץ" של פיטורי הצמצום - הוא נתן להם הבטחה כי כל עובד שיעזוב את עבודתו מרצונו, יקבל פיצויים מוגדלים וכן דמי הסתגלות עבור 6 חודשים, וגם יסייע במציאת עבודה חלופית לעובדים שיבחרו לעזוב מרצונם, כפי שציינו שני התובעים בתצהיריהם: "הנני טוען כי בחודש יולי 1997 הודיע מפקד הבסיס בישיבת עובדים כי המפעל בצמצומים והוא ביקש מהעובדים להירתם לעזרה והבטיח למצוא עבודה חלופית לכל אלה שיעזבו את המפעל. השיחות נערכו עם כל האנשים שעבדו במפעל כאשר האנשים חולקו למספר קבוצות. בשיחה נכחו מפקד הבסיס, אנשי הוועד, וכל חברי ההנהלה והקצינים. הנני טוען כי מפקד הבסיס, מר בר-חן, עוד אמר בשיחה בה אני נכחתי, כי בדעתו לשלם פיצויים וסיוע לכל אחד אשר יסכים לעזוב את המפעל, וכן מענק הסתגלות." מר ליבר, חזר והדגיש בעדותו, כי מדובר בהבטחה שנתן אל"מ בר-חן לכל עובד שיתפטר, כדבריו (בעמ' 15): "...הוא אמר שהם יחפשו מקומות ושגם אנחנו נדאג לחפש מקום ומי שימצא, הוא אמר שהדלת פתוחה, תדברו על תנאים ופיצויים. הוא אמר שנקבל פיצויים ושנדבר על הסכומים. הוא אמר שכמה שאנחנו יכולים להצליח למצוא - שנצא, כי עכשיו ישלמו פיצויים ואחר כך אי אפשר לדעת אם משלמים פיצויים. ... ש. הוא (בר-חן-נ.ו) אמר שצריך הסכמה לגבי כל עובד? ת. הוא אמר שהעובד צריך להסכים עם קצין הניהול על הסכומים. הם אמרו בפירוש שכל מי שיחליט לעזוב יקבל פיצויים, אבל אפשר לדבר על הסכומים. יהיו כאלה שיקבלו יותר או פחות. ... הוא אמר שכל מי שרוצה לעזוב וימצא בעצמו עבודה יכול לעזוב ולקבל פיצויים. אני בטוח שהוא אמר שכל מי שרוצה לעזוב ולקבל פיצויים והנושא של הסכומים פתוח... בר-חן דיבר גם על חודשי הסתגלות." גרסה דומה מסר פבריקנט, משהסביר בעדותו כי ראה בהצהרתו של אל"מ בר-חן, שהיה הקצין הבכיר ביותר במפעל, הבטחה שניתן להסתמך עליה, כדבריו (בעמ' 6): "ש. הוא אמר שכל מי שיתפטר יקבל פיצויים? ת. הוא אמר שמי שמוצא עבודה ומי שרוצה להתפטר מרצונו - הוא יקבל מה שמגיע לו, פיצויים וכל השאר... ש. בסעיף 7 לתצהירך אמרת שבר-חן אמר שתקבלו פיצויים ומענק הסתגלות. ת. הוא קצין גדול. אני האמנתי שהוא מתכוון למה שהוא אומר. הוא היה הקצין הכי בכיר שם, לא היו מעליו, זאת היתה הבטחה שלו. הבנתי שהוא מתחייב בשם המערכת שאותה הוא מייצג. ש. הוא אמר שכל מי שיעזוב יקבל את כל התנאים המפורטים בסעיף 7? ת. כנראה. כך אני הבנתי מהשיחה איתו, שכל מי שירצה לעזוב - יקבל פיצויים וסיוע ומענק הסתגלות. כמובן שמענק ההסתגלות תלוי בוותק בעבודה." (4) לאור ההבטחה שניתנה להם, כך טוענים התובעים, הם החליטו לממש את האופציה, לעזוב את המפעל, ולקבל פיצויים מוגדלים בתוספת דמי הסתגלות, ולאחר שמצאו עבודה ב"מפעלי תעבורה ים המלח", הם הודיעו לממונה עליהם כי ברצונם לממש את האופציה הנ"ל. אלא שרק אז, לדבריהם, נאמר להם כי מפקד המפעל אינו ממליץ בחיוב על התפטרותם במסגרת תוכנית הצמצומים, משמע - שאם יתפטרו מעבודתם, ככל הנראה, לא יקבלו פיצויים או דמי הסתגלות בגין התפטרותם. בעניין זה, אמר ליבר בתצהירו: "נציגי כוח אדם ובניהם מר צביקה, הבטיחו כי אכן אקבל את מלוא התמורה והפיצויים המגיעים לי, אך לפתע נציג הועד הודיע לי כי מפקד הבסיס החליט שלא לשלם לי את הפיצויים ולא לשחרר אותי בתנאים האלה, שכן הוא דורש שאשאר במקום העבודה במשך חצי שנה נוספת, ללא התחייבות להמשך עבודה בעתיד." אין, אפוא, מחלוקת, כי לפני שהתפטר, ליבר ידע כי התפטרותו לא תזכה אותו בפיצויי פיטורים, כפי שעולה מעדותו (בעמ' 16): "...באותו יום, בארוחת הצהריים, הועד אמר שבר-חן לא משחרר אותי, שהוא משאיר אותי במפעל. הוא אמר לי בפירוש "אתה נשאר". הוועד אמר לי שבר-חן משאיר אותי במקום שלי... הועד אמר לי שמה שבר-חן הבטיח לכולם לא יחול עלי. לכולם, חוץ ממני... הוא אמר שאם אני נשאר עוד חצי שנה אני אקבל 150% ו- 6 חודשי הסתגלות. אני לא הסכמתי. אני לא האמנתי לבר-חן. ש. אתה אמרת שאתה רוצה להתפטר בכל מקרה? ת. בהתחלה לא. באמצע הסיפור אני החלטתי שבכל מקרה אני לא נשאר שם. ... ש. כתוב בסעיף 8 לתצהירך שהודעת למר אלכס רבינוביץ על כוונתך לממש את האופציה לעזוב את המפעל... מה הוא אמר לך אז? ת. הוא אמר לי "אחרי שאני אמות אתה יוצא מפה". זה היה ברור שהוא לא רוצה שאני אעזוב ושהוא לא יתן לי אישור לעזוב. זה נכון שידעתי שאלכס ובר-חן לא רוצים שאני אעזוב... בצהריים הם אמרו שאריה בר-חן משאיר אותי שם. שאני כמו בורג שם ולי נמאס להיות בורג ורציתי לעזוב. ..כשחתמתי על טופס ההתפטרות לא היתה לי שום התחייבות בכתב לפיצויים." כך גם פבריקנט. אף הוא ידע, לפני התפטרותו, כי מנהל כח אדם של המפעל החליט לקבל את המלצת מפקד הבסיס ולא לאשר את בקשתו להתפטר במסגרת תוכנית הצמצומים, משמע שפבריקנט הבין, או צריך היה להבין, שהסיכויים כי יקבל פיצויים וחודשי הסתגלות קלושים, כפי שעולה מעדותו (בעמ' 7): "...אני הייתי בשיחה עם מנהל כוח אדם של המפעל, צביקה, שהוא אחראי על כוח-אדם במחלקת הרכב, ודובני מהוועד ועוד קצינה. השיחה הזאת היתה עלי בלבד, ואז חתמתי על הטופס. אחרי זה באתי לשיחה והקצין אמר "אני מחליט לא לתת לך פיצויים". הוא היה סגן אלוף, הוא היה בפגישה. הוא כנראה מנהל כוח-אדם של כל המפעל. זה נכון שהוא אמר את זה לפני שחתמתי על ההתפטרות. ... ש. יכול להיות שהוא גם ביקש ממך להישאר במקום ואמר שאתה עובד טוב, שרק עכשיו התקבלת לקביעות. ת. הוא אמר שאני עובד טוב. הוא אמר שאני אשאר, שהם לא רוצים שאני אעזוב. אבל ביקשו שאשאר. אני רציתי בכל זאת לעזוב כי לא רציתי להגיע למצב שעכשיו אומרים לי שאני טוב ורוצים שאני אשאר ובעוד חודש יפטרו אותי. אמרתי את זה ואז הוא אמר לי שהוא לא נותן לי פיצויים ואם אני עומד על דעתי להתפטר עכשיו, אז זה יהיה בלי פיצויים... אחרי שבועיים קיבלתי הודעה פורמלית בכתב שאני לא אקבל פיצויים. באותה פגישה אמר לי הקצין שאחתום על הבקשה, שאני רוצה לקבל פיצויים והם יעבירו את זה הלאה ושם ישקלו את זה ואני אקבל תשובה הביתה... אותו קצין אמר לי שהוא לא מסכים לתת לי פיצויים ושיתנו לי תשובה הביתה. ... אני ביקשתי להתפטר. אני הייתי מוכן לעבוד בתקופת הודעה מוקדמת, אם הם היו מבקשים. נמאס לי ואני רציתי כבר לעזוב." הנה כי כן, אין ספק ולא יכולה להיות מחלוקת, כי הוסבר לכל אחד מן התובעים, עובר לחתימה על טופס הודעת ההתפטרות המוקדמת, כי מפקד המפעל אינו ממליץ על בקשתם להתפטר במסגרת תוכנית הצמצומים (המזכה בפיצויים ובתשלום עבור חודשי הסתגלות), משמדובר בעובדים טובים ונחוצים, שעבודתם חיונית ודרושה למפעל, ולא היה כל רצון מצד המעביד להפסקת עבודתם. (5) אין זאת אלא, שהתובעים גמרו אומר להתפטר מעבודתם במפעל, משידעו, עוד לפני חתימתם על טופס הודעת ההתפטרות המוקדמת, כי מפקד המפעל המליץ שלא לאשר את בקשתם להתפטר במסגרת תוכנית הצמצומים. בטופס "הודעת התפטרות מוקדמת" של ליבר (נספח ז' לתצהיר אל"מ בר-חן), במקום המיועד לסימון "הסיבה להתפטרות", נרשם: ”מציאת מקום עבודה אחר". מפקד מפעל ההרכבה, הוסיף הערה, על פי התרשמותו מהעובד בראיון שקדם להתפטרות: "העובד ציין בפני כי מצא מקום עבודה ומעוניין לעבור אליו. ציין בנוסף כי הוא עייף מעבודה מאומצת במש"א". בעדותו בפנינו, ציין ליבר סיבות אחרות שהביאו להחלטתו להתפטר, הגם שטען כי הסיבה העיקרית לכך היתה הבטחתו של אל"מ בר-חן כי כל עובד אשר יסכים לעזוב את עבודתו מרצונו - יקבל פיצויים, כדבריו (בעמ' 15): "ש. למה התפטרת? ת. התפטרתי מכיוון שזאת היתה ההזדמנות כי הבוס שלי אמר שהוא משלם פיצויים ורק בגלל זה החלטתי להתפטר. ... ש. באת ואמרת שאתה רוצה להתפטר, למה אמרת את זה? ת. היו קיצוצים. אני בן 42. ידעתי שיכולים לפטר אותי ואחר כך יהיה לי יותר קשה למצוא עבודה. ידעתי שעוד אולי שנה, אולי שלוש או חמש שנים יפטרו אותי... הוא אמר שבכל מקרה המפעל בסופו של דבר יסגר כי בונים שם בית מלון. .. ש. במשך 6 השנים שעבדת הרגשת עייף מהעבודה הזאת? ת. אני מהנדס מכונות במקצועי. הרגשתי שאני יכול להתקדם יותר. אחרי 6 שנים ראיתי שכל המהנדסים שנכנסו לעבוד לא זזו מהתפקידים שלהם. ש. הרגשת פיסית עייף מהעבודה? ת. ...נכון שהעבודה נמאסה עלי אבל לא עייפה אותי. ש. אתה טוען בתצהירך שמצאת עבודה חדשה במפעלי תעבורה ים המלח. ת. גם שם אני לא מהנדס אבל המשכורת פי 3. .. נכון שאני רציתי להתפטר. הסיבה שרציתי להתפטר, לא היתה בגלל שמצאתי מקום שבו משלמים לי פי 3. זאת היתה אחת הסיבות... אני רציתי לעזוב את המפעל וההזדמנות היתה בגלל שבר-חן הבטיח שנקבל פיצויים..." בהתייחס לסיבות שהביאו להתפטרותו, טען גם פבריקנט כי התפטר מתוך ידיעה שאם לא יעשה זאת - סביר להניח שיפוטר. בעוד שבטופס ההודעה על התפטרות מוקדמת (נספח ד' לתצהיר אל"מ בר-חן), סומן במשבצת הסיבה להתפטרות - "שכר נמוך", ומפקד מפעל ההרכבה הוסיף הערה "העובד מצא מקום עבודה אחר ומבקש להתפטר בשל כך במיידי ולקבל פיצויים" - טוען פבריקנט בעדותו כי אמנם ידע שהמלצת מפקד המפעל היא שלילית, אך החליט, למרות זאת להתפטר, מטעמים נוספים, כדבריו (בעמ' 4): "ש. נכון שביקשת להתפטר במיידי? ת. אחרי מה שאמרו לי - כן... בר-חן אמר שיהיו פיטורים. אני בסך הכל עבדתי שנתיים, ואני הבנתי שאני אהיה הראשון שיפטרו... הבנתי שלא יפטרו אדם שעובד 20 שנה, שיש לו ניסיון, שהוא טוב יותר ממני ושלשלם לו פיצויים יעלה הרבה מאוד כסף ויעדיפו לפטר עובד חדש. ... ש. זה נכון שסימנת שהסיבה להתפטרות היא שכר נמוך? ת. נכון. ... ש. מה השכר שקיבלת (במקום העבודה החדש - נ.ו)? ת. כמעט פי 3 ממה שקיבלתי במשרד הביטחון." אנו קובעים, אפוא, על פי דברי התובעים עצמם, כפי שהצהירו גם בפני מפקדיהם, וכפי שאישרו בחתימתם בטפסי "הודעת התפטרות מוקדמת", וחזרו על הדברים בפנינו, כי שני התובעים החליטו להתפטר מעבודתם, משעלה בידם למצוא מקום עבודה אחר, בתנאי עבודה ושכר טובים יותר, לרבות אפשרות לקידום בעתיד, לאחר שמאסו בעבודתם במפעל ב.מ.ב, וכי על רקע השינויים שבוצעו באותה תקופה במפעל, הם חששו כי אם לא ינצלו את ההזדמנות שנקרתה בדרכם, קיים חשש סביר כי יפוטרו מיד, או בעתיד הקרוב, וקיוו (כל עוד לא הובהר להם אחרת) כי הנתבעת תשלם להם פיצויי פיטורים מוגדלים, במסגרת תכנית הצימצומים. (6) בתמיכה לגירסת התובעים, לגבי ההבטחה שנתן מפקד הבסיס בפגישה שהתקיימה בחודש יולי 1997 עם עובדי המפעל, העידו שני העדים: אלכס נאיסטטר ואיגור פייגין. שניהם ציינו בתצהיריהם, כי באותה פגישה אמר אל"מ בר-חן "כי כל עובד שימצא מקום עבודה אחר ויהיה מוכן לעזוב - יקבל פיצויים ממשרד הבטחון מיד". משלא מצאו מקום עבודה אחר - הם נשארו לעבוד במפעל, אך כעבור שנה, משלא הסכימו לעבור למחלקה אחרת, במסגרת השינויים במפעל - שניהם פוטרו וקיבלו פיצויים בשיעור 100% בלבד. בחקירתו הנגדית הוסיף מר נאיסטטר אף זאת (בעמ' 34): "ש. אל"מ בר-חן אמר באותה ישיבה שכל מי שימצא עבודה בחוץ, יקבל פיצויי פיטורים? ת. כן. הוא אמר שהוא לא מבקש מכולם להתפטר, אבל אם מישהו מוצא עבודה ויש הזדמנות להתפטר הוא יקבל פיצויים. ... ש. בר-חן ציין כמה פיצויים יקבלו? ת. לא. הוא אמר שיקבלו פיצויים, וכל מה שמגיע. הוא דיבר על פיצויים במפורש. ש. יכול להיות שבר-חן אמר שמי שיעזוב המפעל יעזור לו לקבל פיצויים לפי מה שמגיע לו? ת. לא. הוא הבטיח שיקבלו פיצויים... לא דובר על עזרה לקבל פיצויים. היתה הבטחה לקבלת הפיצויים." על אותה גרסה, בהסתייגות קלה, חזר גם מר פייגין בחקירתו הנגדית (בעמ' 41): "בר-חן אמר שהמצב במפעל לא טוב. שצריך לתת שטח של אדמה לעירית חיפה. העבודה תהיה פחות, ומעבירים את העבודה למקומות אחרים. לא רוצים להכנס למצב שיצטרכו לפטר עובדים ולכן אם מישהו יכול למצוא עבודה במקום אחר, הוא יכול להתפטר ויקבל פיצויים. זה מה שבר-חן אמר. ש. כל מי שימצא עבודה בחוץ יקבל פיצויים? ת. הוא לא אמר שכולם מחר יכולים להתפטר ולקבל פיצויים. קשה לי להעריך מה הוא חשב ואם הוא התכוון לכל אחד מהעובדים. היו כאלה שהתפטרו וקיבלו פיצויים... אני בטוח שבר-חן אמר שמי שבוחר לעזוב יקבל פיצויים." (7) גירסת התובעים והעדים מטעמם, לגבי "ההבטחה" שנתן אל"מ בר-חן, כאמור לעיל - אינה מקובלת עלינו, משאנו מעדיפים על פניה את עדות אל"מ בר-חן, כי באותה "שיחת חתך" הוא ביקש אמנם לדווח לכל העובדים על השינויים הצפויים להתרחש במפעל, אך לא האיץ בעובדים לחפש לעצמם מקומות עבודה חלופיים, כל שכן שלא הבטיח, ולא היתה לו סמכות להבטיח, כי כל עובד שיתפטר יקבל פיצויים ודמי הסתגלות, כפי שהדגיש בתצהירו: "אציין כי מעולם לא העברתי לעובדים מסר שהם צפויים לפיטורים ושעליהם לחפש מקום עבודה חלופי. הריני לציין כי בשום שיחה עם העובדים ו/או עם התובעים לא הובטחו פיצויי פיטורים או כל זכות אחרת למי שיעזוב את העבודה ביוזמתו - לא על ידי ולא על ידי אף אחד מן המפקדים האחרים או מאנשי ההנהלה או כוח-אדם. מעבר לכך - לא אני ולא אף אחד מהנ"ל אינו מוסמך ולא מורשה להבטיח פיצויים או זכויות." אל"מ בר-חן הכחיש, אפוא, בצורה נחרצת את גירסת התובעים, משהדגיש כי לא הבטיח תשלום פיצויים לכל עובד שיתפטר, ואי אפשר היה גם להבין את דבריו כהבטחה כזאת, כדבריו (בעמ' 28): "אם התובעים אומרים שהם ישבו בשיחה והבינו מדברי שמי שרוצה יכול להתפטר ולקבל פיצויים, זה לא נכון. הדברים לא נאמרו מעולם. ... אם הם אומרים שאני אמרתי שאנחנו נחפש מקומות חליפיים ובמקביל שהם יחפשו מקום עבודה מחוץ למערכת ואם הם ימצאו אנחנו נאפשר להם להתפטר ולקבל פיצויים - אני אומר בבירור שאני לא אמרתי את הדברים האלה ואי אפשר היה כך להבין אותי. ... ש. דיברת באופן שגם עולים חדשים יכולים להבין אותך? ת. כן. אני מכיר את האוכלוסייה. ש. אתה בטוח שהעובדים הבינו במדויק למה אתה מתכוון? ת. כן." (8) הקריטריונים לקבלת פיצויי פיטורים ותשלום עבור חודשי הסתגלות, במסגרת פיטורי הצמצום, כפפי שהסביר בר-חן בעדותו, נקבעו על ידי מרכז תע"צ (ראה מסמך "תנאי פיטורין", נספח ה' לתצהיר בר-חן). יתר על כן, כדי להתפטר ולהיכנס בגדריו של "ערוץ" פיטורים "מחמת צמצומים" - היה על העובד להגיש בקשה, בטופס המיועד לכך, אשר הועברה להמלצת מפקד המפעל, או מי מטעמו, ולאחר מכן לאישור מרכז תע"צ, כדברי אל"מ בר-חן (בעמ' 22): "ש. באשר לערוץ של פיטורים או התפטרות. האם הקריטריונים גובשו במרכז תע"צ ומשרד הביטחון? ת. משרד הביטחון קבע את הקריטריונים ומרכז תע"צ. אנחנו מקבלים את הקריטריונים כהוראות לביצוע, כאשר הם מתואמים עם מזכיר ארגון עובדי צה"ל הארצי. ... צריך לזכור שצריך הסכמה. צריך להכניס עובד לטבלה ובשביל זה צריך הסכמה של העובד, בחתימתו, חתימת הועד, חתימת נציג היחידה, שזה אני במקרה הזה, שאנחנו מהווים גורם ממליץ בלבד למרכז תע"צ ומרכז תע"צ מעביר אלינו את ההחלטות שלו לגבי כל מקרה. לא אני הוא זה שקובע." המלצת מפקד הבסיס, לאשר תשלום פיצויי פיטורים ודמי הסתגלות לעובד שביקש להתפטר - לא ניתנה "אוטומטית", וודאי שלא "לכל עובד", אלא היתה תלויה, בראש ובראשונה, בצרכי המפעל, כפי שהסביר בר-חן (בעמ' 26): "ש. מבין האנשים שפרשו בנתיב של "המלצה לפיטורים מחמת צמצומים", כמה היו "טובים"? ת. השאלה היתה עד כמה יציאתם מתאימה ליעדי הארגון. כל אחד שיצא ויציאתו התאימה ליעדי הארגון - אושרה יציאתו. ... ש. כלומר אתה מחליט לאשר או לא את הבקשה לפי הדברים שלך? ת. אני מעביר המלצה למרכז תע"צ…" מכאן, שעובדים "טובים", שזכו להערכת מפקדיהם, ועבודתם היתה חיונית ודרושה למערכת, כמו שני התובעים שלפנינו, לא קיבלו המלצה של מפקד המפעל להיכלל במסגרת ה"ערוץ" של "פיטורים מחמת צמצומים", כפי שהסביר אל"מ בר-חן בתצהירו: "ברצוני להדגיש כי כאשר נעשים צמצומים במצבת כוח-אדם אנו מעדיפים שהראשונים שיפרשו יהיו העובדים הפחות טובים. בהתאם לכך, עובדים טובים שאנו מעונינים שיישארו בעבודה, איננו מציעים להם לפרוש בתנאים טובים יותר ואיננו נותנים להם לפרוש בתנאים כאלו. כך, עובדים שאנו מעונינים בפרישתם, אנו מציעים להם לפרוש במסגרת מיוחדת המעניקה להם, בין היתר, פיצויי פיטורים מוגדלים. על מנת לפרוש במסגרת זו - יש לעבור פרוצדורה מתאימה הכוללת הסכמת המפקדים, הועד ואישור של מרכז תע"צ. ... העובדים שפרשו במסגרת זו היו העובדים הפחות טובים שפרישתם היתה מסייעת למפעל גם כך, ולא היתה גורמת זעזועים למערכת". (9) מחוות הדעת שמילאו הממונים על ליבר ועל פבריקנט (נספחים ג' ו-ו' לתצהיר בר-חן), ניתן ללמוד כי שני התובעים אכן היו עובדים טובים, שתרמו למפעל, וכי עבודתם היתה חיונית ודרושה למפעל, משמע ש"יציאתם" מהמערכת לא תאמה את יעדי הארגון. לפיכך, כאשר ביקשו להתפטר במסגרת ערוץ פיטורי הצמצום, הובהר להם מיד כי מפקד המפעל אינו ממליץ לאשר את בקשתם, כדברי אל"מ בר-חן בתצהירו: לגבי ליבר: "…העברתי למר ליבר, באמצעות מפקדיו הישירים וכן באמצעות אנשי הועד, את בקשתי שלא יתפטר שכן הוא חיוני למפעל, ושעזיבתו כעת עלולה לפגוע בעמידה במועדי אספקה שהמפעל התחייב לספק. לכל הפחות ביקשתי שישאר עד לתחילת 1998, ואז, אם עדיין ירצה לעזוב והדבר יתאים גם לתוכניות המפעל - אשקול להמליץ לפצותו בפיצויי פיטורים. ... ברצוני להדגיש כי מר ליבר היה עובד טוב ולא היה בכוונתי או בכוונת אף אחד מההנהלה לפטרו. ההיפך הוא הנכון - הכוונה היתה להמשיך בהעסקת העובדים הטובים והתורמים ולשלבם בעבודה. הדבר נכון במיוחד לגבי עובדים כמו ליבר, שחוות הדעת שניתנה עליו (נספח ו') מדברת בעד עצמה". לגבי פבריקנט: "ברצוני להצהיר כי מר פבריקנט היה עובד טוב וכי לא היה בכוונתי או בכוונת אף אחד מההנהלה לפטרו. ההיפך הוא הנכון - הכוונה היתה להמשיך בהעסקת העובדים הטובים והתורמים ולשלבם בעבודה. עלי לציין כי אם אכן היתה כוונה לפטר את מר פבריקנט - לא היו מאשרים לו קביעות, אלא היו מפטרים אותו לפני תום שתי שנות הניסיון, ואז לא היה מר פבריקנט זכאי לשום פיצוי. כמפורט לעיל, מר פבריקנט התפטר פחות מחודשיים לאחר שקיבל קביעות. הנה כי כן, האפשרות של התפטרות במסגרת ערוץ "פיטורים מחמת צמצומים" לא היתה כלל רלוונטית לגבי התובעים, משהיו שניהם עובדים טובים, שהמפעל העדיף כי ימשיכו בעבודתם, והסיכוי כי יציאתם מהארגון תאושר מסגרת ערוץ זה, היה אפסי, כל שכן שלא ניתנה להם הבטחה כזאת, כפי שהסביר בר-חן (בעמ' 27): "בפני שני התובעים כאן לא היתה שום אופציה. שניהם עובדים צעירים, טובים והאופציה שהם יעזבו בכלל לא עמדה על הפרק. ... שני התובעים שיושבים כאן, בשום אופן לא יכלו להבין מדברי שהם יכולים להחליט לעזוב ולקבל פיצויים מוגדלים. עם חוות הדעת שהיו לגביהם, לא היה שום סיכוי שתאושר בקשה כזאת... הבהרתי שעל מנת שעובד יצא חייבת להיות הסכמה גם של העובד גם של הועד וגם של ההנהלה והבהרתי שלא לגבי כולם תהיה הסכמה. ... אני אמרתי במפורש שמהאנשים הטובים אנחנו לא רוצים להיפרד. אני אמרתי "לאנשים הטובים אין מה לדאוג" והמשמעות היתה שהם נשארים ולזה התכוונתי ואני בטוח שכך הם הבינו." (10) אין מחלוקת כי פבריקנט הודיע על התפטרות מוקדמת, ביום 6.7.97 (נספח ד' לתצהירו של אל"מ בר-חן), וכי על פי בקשתו הסתיימה העסקתו לאלתר, ללא הודעה מוקדמת, כדבריו "הייתי מוכן לתת הודעה מוקדמת אם הם היו מבקשים. הם אמרו שאפשר להתפטר מיידית ואז התפטרתי." אשר לליבר - הוא מסר הודעה מוקדמת על כוונתו להתפטר, משחתם על טופס "הודעת התפטרות מוקדמת" ביום 2.9.97, וסוכם כי יפסיק את עבודתו ב- 1.10.97 (ראה נספח ז' לתצהיר בר-חן). (11) טענת התובעים, כי התפטרו מעבודתם בהסתמך על הבטחה שניתנה להם על ידי מפקד המפעל, כי במסגרת תכנית הצמצומים הם יקבלו פיצויים מוגדלים של 150% ודמי הסתגלות עבור 6 חודשים - אין לה כל בסיס. כפי שהסביר אל"מ בר-חן בתצהירו, גם אילו נתקבלה בקשת התובעים, לאשר את התפטרותם במסגרת תוכנית הצמצומים, כי אז היה ניתן האישור על ידי מרכז תע"צ, והם היו זכאים לפיצויים לפי השיעור שנקבע בהתאם לטבלת תנאי הפיטורים של עובדי צה"ל, אשר הונפקה על ידי מרכז תע"צ (נספח ה' לתצהיר בר-חן). בהתאם לטבלה זו, כפי שהסבירה בתצהירה סגן טלי שושן, עוזרת ראש מדור דיווח ובקרה בענף עובדי צה"ל (מת"ש) - התשלומים שהיו מגיעים לתובעים, אילו היו זכאים לפיצויי פיטורים ולדמי התארגנות מוגדלים, היו כדלקמן: "א. לגבי מר פבריקנט: פיצויי פיטורים (100%) בסך 6,703.11 ש"ח ברוטו. סכום בגין 75 ימי התארגנות בסך 8,509.42 ש"ח ברוטו. ב. לגבי מר ליבר: פיצויי פיטורים (150%) בסך 35,168.22 ש"ח ברוטו. סכום בגין 60 ימי התארגנות בסך 8,190.46 ש"ח ברוטו. לגבי מר פבריקנט חייב הוא לנתבעת תמורת 29 ימי הודעה מוקדמת על בסיס ברוטו לחופשה אחרון (7/97) בסך של 3144.47 ש"ח ברוטו." 6. טענות הצדדים: כפי שצויין לעיל, התובעים אינם חולקים על כך, שנאמר להם במפורש, לפני שחתמו על התפטרותם, כי לא יקבלו פיצויי פיטורים, לא כל שכן פיצויים מוגדלים ואף לא דמי הסתגלות. אלא, שלמרות זאת, הם מבקשים לחייב את הנתבעת לשלם להם פיצויים מוגדלים ותשלום עבור 6 חודשי הסתגלות, וזאת בהסתמך על "הבטחה" שנתן, לדבריהם, אל"מ בר-חן לכלל העובדים, בפגישה שהתקיימה ביולי 1997, כי במסגרת פיטורי צמצום, כל עובד שיעזוב מרצונו יקבל פיצויים מוגדלים וכן דמי הסתגלות לתקופה של חצי שנה. הנתבעת טוענת מנגד, בהסתמך על עדות אל"מ בר-חן, כי בשיחת החתך שקיים מפקד הבסיס עם כלל העובדים - לא הובטחו פיצויים מוגדלים ודמי הסתגלות לכל עובד שיתפטר. הגם שבר-חן הסביר לעובדים כי קיימת אפשרות להתפטר במסגרת תוכנית הצמצומים ולקבל פיצויים, הובהר להם כבר אז, כי האישור להתפטר בתנאים כאלה מותנה בהסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר, היינו בהסכמת העובד (שיגיש בקשה להכלל במסגרת תוכנית הצמצומים), בהמלצה חיובית של מפקד המפעל, ובאישור של מרכז תע"צ - ואלה לא ניתנו במקרה של שני התובעים. יתרה מזאת, גם אם התובעים האמינו, בטעות, כי התפטרותם תזכה אותם בפיצויים מוגדלים ובדמי התארגנות - הרי שהם הועמדו על טעותם, משהובהר להם, בטרם חתמו על טופס הודעת התפטרות מוקדמת, כי מפקד המפעל אינו ממליץ בחיוב על בקשתם, וכי אין סכוי שבקשתם תאושר. 7. דיון והכרעה: כפי שצויין לעיל, גרסת התובעים, כי אל"מ בר-חן נתן להם הבטחה, באותה פגישה שבה השתתפו כל עובדי המפעל, ביולי 1997, כי כל עובד שיחליט להתפטר יקבל פיצויי פיטורים מוגדלים ודמי הסתגלות לתקופה של חצי שנה, וכי בהסתמך על הבטחה זו הם חיפשו (ומצאו) מקום עבודה אחר והודיעו על התפטרותם מהעבודה במפעל - אינה מקובלת עלינו. ראשית, במהלך חקירתם הנגדית הסתייגו התובעים מגרסתם הנחרצת בכתבי התביעה ובתצהירים. בעוד שגירסתם המקורית היתה שבר-חן נתן הבטחה, כי כל עובד שיתפטר יקבל פיצויים - אישר פבריקנט בחקירתו הנגדית, כי כבר באותה פגישה, הבהיר אל"מ בר-חן לכל הנוכחים כי הזכאות לפיצויים תהא מותנית בהסכמה של מספר גורמים (העובד, הוועד והנהלת המפעל), כדבריו (בעמ' 6): "ש. הוא דיבר איתך על תנאים מסוימים כדי שזה יקרה שצריך להגיש בקשה, לקבל אישור מהמפקד הישיר, שצריך הסכמה של הצדדים? ת. אני חושב שצריכה להיות הסכמה. הוא אמר שאם מישהו רוצה להתפטר - צריך לדבר עם הקצינים, אני לא יודע עם מי." יתר על כן, פבריקנט אישר בעדותו כי לאחר האספה שבה דיבר מפקד הבסיס בפני כל העובדים, משביקש להתפטר מעבודתו במסגרת תוכנית הצמצומים, הוסבר לו כי קיימת פרוצדורה, הכוללת הגשת בקשה, קבלת המלצה של מפקד המפעל, ואישור מרכז תע"צ, כדבריו: "באותה שיחה אמר לי הקצין שאחתום על הבקשה שאני רוצה לקבל פיצויים, והם יעבירו את זה הלאה ושם ישקלו את זה ואני אקבל תשובה הביתה... אותו קצין אמר לי שהוא לא מסכים לתת לי פיצויים ושיתנו לי תשובה הביתה. ברי, אפוא, כי פבריקנט לא הופתע, ולא צריך היה להיות מופתע, כאשר קיבל תשובה שלילית לבקשתו להתפטר בתנאי תוכנית הצמצומים, כדבריו: "אחרי שבועיים קיבלתי הודעה פורמלית בכתב שאני לא אקבל פיצויים". גם התובע הראשון, אריה ליבר, אישר בעדותו כי באסיפה שבה דיבר אל"מ בר-חן בפני העובדים, הסביר מפקד הבסיס כי קבלת הפיצויים במקרה של התפטרות מותנית בהסכמת הנהלת המפעל, הגם שליבר הבין, לטענתו, כי דרושה הסכמה לעניין שיעור הפיצוי ולא לעצם קבלתו, כדבריו: "הוא (אל"מ בר חן - נ.ו) אמר שהעובד צריך להסכים עם קצין הניהול על הסכומים." משהתרשמנו מאל"מ בר-חן, וקיבלנו את עדותו כאמינה, אנו מעדיפים את גירסתו על פני גירסת התובעים, היינו, שבשיחה עם כלל עובדי המפעל, הוא הודיע לעובדים כי המפעל עומד בפני שינויים ארגוניים, לרבות העברת עובדים ממפעל למפעל והוצאת עובדים ממצבת כח האדם, וציין גם את האפשרות להתפטרות מרצון, במסגרת תוכנית הצמצומים, שתזכה את העובד המתפטר בתנאי פרישה מועדפים - אך זאת בכפוף לאישור הנהלת המפעל, לאחר קבלת המלצת הממונה הישיר, ובאישור מרכז תע"צ, משמע שלא היה בסיס להבנת התובעים, כאילו הבטיח אל"מ בר-חן שכל עובד שיתפטר - יזכה לפיצויים ודמי הסתגלות. שנית, גם בהנחה שהתובעים הבינו את דברי מפקד הבסיס, בטעות, כהבטחה לקבלת פיצויים בכל מקרה של התפטרות - משהודיעו על כוונתם להתפטר (לפני שהגישו את הבקשות הפורמליות להתפטרות מוקדמת) - אין ספק, כי לפחות בשלב זה, הוסבר להם באופן חד משמעי, כי תשלום הפיצויים אינו מובטח בכל מקרה, אלא טעון אישור ספציפי לגבי כל עובד. יתר על כן, נאמר להם במפורש כי בהיותם עובדים טובים, הזוכים להערכת הממונים, שעבודתם חיונית ודרושה למפעל - הם לא קיבלו את המלצת הממונים ומפקד הבסיס לאישור בקשתם להתפטר במסגרת תוכנית הצמצומים, וכי הסיכוי כי בקשתם תאושר קלוש ביותר. שלישית, עולה מעדותם של שני התובעים כי הסיבה האמיתית להחלטתם להתפטר, לא היתה מבוססת על "הבטחה" של מפקד הבסיס בפני כלל העובדים, אלא על שיקולים אחרים הקשורים, מחד גיסא, בעייפות ושחיקה בעבודתם במפעל ומחשש מפני פיטורים בעתיד, ומאידך גיסא, במבט קדימה לקראת עתידם המקצועי, לקידום ושיפור בתנאי העבודה, כפי שהובטח להם במקום עבודה אחר, עוד לפני שהודיעו על התפטרותם. להזכירך, שבמקום העבודה החדש, הוצע לתובעים שכר גבוה בהרבה מהשכר שקיבלו בעבודתם במפעל (פי 3) והוצגו בפניהם אפשרויות לקידום בעתיד. אפשר שבנוסף לשיקולים אלה, קיוו התובעים גם לזכות בפיצויים פיטורים , בהסתמך על הדברים שאמר אל"מ בר-חן בפני כלל עובדי המפעל, למרות הידיעה שהסיכויים לכך, במקרה הספיציפי שלהם - קלושים. ציפיה, כשלעצמה - אינה יוצרת כל זכות. 8. ב"כ התובעים הרחיבה בסיכומיה בטענות רציניות, המבוססות על הוראות הדין והפסיקה, בארץ ובחו"ל, במשפט האזרחי ובדין התלמודי - לגבי סוגית ההשתק מכח הבטחה. אלא, שאין אנו נדרשים כאן לדון בסוגיה זו - משלא ניתנה כלל הבטחה. 9. משלא קיבלנו את גרסת התובעים, כי ניתנה להם הבטחה שיקבלו פיצויי פיטורים מוגדלים ודמי הסתגלות, אם יתפטרו מעבודתם מרצונם - נשמט הבסיס לתביעה, המבוססת כולה על אותה "הבטחה". אשר על כן - התביעה נדחית. 10. בנסיבות המקרה, ובהתחשב בתוצאה - החלטנו שלא לעשות צו להוצאות. התפטרות