מ"מ הנשיא (זילברג): לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו, בו נתחייב המערער (מרכז החינוך העצמאי של אגודת ישראל) לשלם למשיבה (מורת "בית יעקב" ביפו) כפיצויי פיטורין, סכום של 2,220 ל"י בצירוף ריבית והוצאות. השופט המלומד סבר - ובכך הוא צדק - כי המשיבה התפטרה ממשרתה, אלא שראה התפטרות זו כפיטורין על יסוד הוראת סעיף 11 (א) של חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, האומר: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים." 2. ובמה התבטאה הרעת תנאי העבודה של המשיבה? לדעת השופט המלומד, בשלושת אלה: (א) כי בהזמינו אותה לחדש את ההוראה בשנת תשכ"ו, אחרי תום חופשת לידה וחופשה ללא תשלום, כתב המערער (במוצג ת/3) כי מרכז החינוך מעביר את מקום עבודתה ליד-המעביר, ודבר זה מאריך את משך נסיעתה, הלוך ושוב, לבית-הספר וממנו, בשעה ועשרים רגע בקירוב. יצויין כאן כי המשיבה היא אם לשלושה ילדים. (ב) כי ב-ת/3 הנ"ל לא צויין בפירוש מספר השעות שתועסק בן ביד-המעביר. במקום המיועד למספר מצוי קו חלק ופנוי, והמשיבה חשבה, או רשאית היתה לחשוב, כי רוצים להעמיס עליה יותר מעשרים וארבע שעות לשבוע - דבר שאינה חייבת בו לפי תנאי עבודתה הקודמים. (ג) כי באותו מוצג כתוב בסוף הקטע הראשון - "+2 (הכוונה לשתי שעות) התנדבות." ודבר זה מהווה הרעת תנאי העבודה. 3. אשר לשתי הנקודות האחרונות, אפשר לפוטרן מניה וביה, ואין צורך להרחיב את הדיבור עליהן. המוצג ת/3 הוא סטנסיל מודפס, שווה לכל מורה, ולא הוכחה כוונה להגדיל את מספר שעות העבודה של המשיבה. אדרבה: העיד בפירוש המזכיר הכללי של החינוך העצמאי כי: "איש לא אמר לתובעת (המשיבה) שלא יתנו לה את הזכויות שלה" (פרוטוקול, ע' 16). ואם אמנם, ובאמת, קינן בלבה הספק שמא רוצה המערער להרבות את מספר שעות לימודה. הרי די היה בשיחת טלפון אחת כדי להתיר את הספק, ולא להתפטר תיכף ומיד על יסוד ההשערה המפוקפקת ההיא. לא היתה גם כל הרעת תנאים בהזכרת שתי שעות ההתנדבות הנ"ל. עצם הכינוי "התנדבות" מורה, כי הדבר מסור ללבו של המורה, והוא חפשי לגמרי שלא להתנדב כל עיקר. אם, ועד כמה, קיימת כאן איזו שהיא "חובה לרצות", הרי מילוי חובה זו נדר מכל מורה ומורה בכל שנה ושנה (הרב אשלג, עדה של המשיבה, פרוטוקול, ע' 2), ואם לבה של המשיבה לא נקפה ומצפונה לא ייסר אותה והיא, בכל שש שנות עבודתה, עמדה במריה ו"לא מסרה שעות התנדבות" (עדותה, פרוטוקול, ע' 6), חזקה עליה שתחיה בניחותא ולא תסבול לא ממוסר כליות ולא מאיזו שהיא סנקציה גם לאחר איזכור ההתנדבות במוצג הנ"ל. 4. השאלה היחידה הצריכה איפוא לפנים היא, אם צדק השופט המלומד בראותו את הגדלת שעת הנסיעה מהכא להתם ומהתם להכא כהרעת תנאי העבודה במובן סעיף 11 (א) של החוק? לפני השיבנו על שאלה זו, עלינו לבדוק ולעמוד על משמעותו הנכונה של הסעיף. נחזור נא ונצטט אותו ככתבו וכלשונו: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים." שתי שאלות מתעוררות בנוגע לפירושם המדוייק של שני המקומות המודגשים בציטטה דלעיל: (א) מה פירוש המלה "מוחשית"? (ב) למה מתייחס הסיוג "שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו": לנסיבה שביחסי עבודה בלבד, או גם להרעה המוחשית האמורה ברישא של הסעיף? 5. אשר לשאלה הראשונה אילו החלנו כאן את הכלל של "דיבר המחוקק כלשון בני אדם", חייבים היינו לתרגם את המונח "מוחשי" במונח הלועזי "קונקרטי". אבל ברור כי לא לכך התכוון המחוקק, שהרי העובדות, בהן מטפל החוק בכל מקום שהוא, הן תמיד קונקרטיות ולא מופשטות. נוטה אני להניח, כי המחוקק התכוון כאן למשמעות שבן-יהודה, כרך 6, ע' 2840, מייחס לתואר "מוחשי", והוא: "מה שחשים הרבה" המקור עליו מסתמך בן-יהודה הוא הספר "עמודי השמים" לרבי ברוך משקלוב (1810-1752), אחד מראשוני המשכילים העבריים ברוסיה, ובו נאמר: "וידוע שעיקר ההרגש והחוש מסבבין הגידים, ולכן הכאב הוא מוחשי והרגשי מאד." ברם יהא אשר יהא על השאלה, איזהו המקור ממנו שאב המחוקק את המונח ההוא, אם נטל אותו דוקא מ"עמודי השמים" או לא, הרי המינימום שאפשר להסיק מן התואר "מוחשית" הוא, כי ההרעה חייבת להיות פוגעת באמת, חשובה, ניכרת, או - כלשונו של השופט ברנזון ב- ע"א 400/62, [1], ב-ע' 363 - "רצינית ובעלת משקל", להבדיל מהרעה של מה בכך, בלתי חשובה בעיני האדם הסביר, הנובעת אולי מתוך האידיוסינקראזיות של העובד המסויים. 6. ואשר לשאלה השניה, שאלת התייחסותו של הסיוג אשר בסעיף, נראה לי כי סיוג זה חל גם על ההרעה האמורה ברישא של הסעיף. טעמה של הוראת סעיף 11 (א) גלוי וברור וידוע: כדי שהמעביד לא יכביד את אוכפו על, או יצר את צעדיו של, האדם העובד אצלו עד שהלה לא יראה כל ברירה לפניו בלתי אם להתפטר - "מרצון" כביכול - מעבודתו אצל המעביד. לכן אמר המחוקק רצון כפוי שכזה לאו רצון הוא אלא אונס, ומשום כך זכאי העובד לפיצויים הקבועים בחוק. וכה מסביר השופט ברנזון את טעמו של הסעיף ב-ע"א 400/62, [1], הנ"ל, ב-ע' 363: "אחרת" - כלומר: אלמלא הוראת הסעיף - "יכול היה מעביד בקלות לשים לאל את זכותו של עובד לפיצויי פיטורין. במקום לפטרו ישירות וגלויות יכול היה המעביד להצר את צעדיו של העובד, להציק לו בעבודה, להרע את תנאיו ולהביאו למצב שבדלית ברירה יהיה אנוס לעזוב את העבודה ובאופן כזה להשתחרר מחובת תשלום פיצויים." ואם זה הוא הטעם, הרי ברור כי הסיוג הנ"ל חל גם על מקרה בו מתפטר העובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה שלו. כי מה לי זה מה לי זה לגבי שאלת ההשוואה של התפטרות לפיטורין? גם עצם תחביר המשפט מחייב את הפירוש דלעיל, כי נאמר שם: "נסיבות אחרות". 7. בבחננו את ההרעה שאירעה במקרה שלפנינו במבחן האספקלריה הכפולה של שתי הפיסקאות הקודמות, נגיע לידי מסקנה כי אין היא מזכה את העובד בפיצויים על-פי סעיף 11 (א) הנ"ל. היא אינה לא "מוחשית" ולא "נסיבה שבה אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו". חיים אנו בארץ ישראל, במדינה דינמית שחיי הכלכלה והתרבות שלה נתונים בתהליך מתמיד של השתנות, התרחבות והתפשטות. דבר זה מחייב לתאם את עצמנו לתנועה ולקצב של העידן המודרני. אם נכניס לגדרו של סעיף 11 מושגים הדומים ל"מרחק תחום הנסיעה" של המג'לה, או "הדרך הרחוקה" של חוק הקרקעות, העתמאני, נשתק את התפתחותן של הכלכלה והתרבות. חרשתן לא יוכל להעביר את עבודת פועליו מפרבר אחד למשנהו, ובנק מרכזי ירושלמי לא יוכל לפתוח לו סניף בקרית היובל המרוחקת, כי מוראה של התפטרות סיטונית פלוס פיצויים יהא עליהם. או - כדי לנקוט דוגמה קרובה ביותר למציאות החדשה שלנו - כיצד, למשל, תגשים האוניברסיטה העברית את החלטתה להעביר מספר פקולטאות אל הר הצופים? אולי יטענו הפרופסורים הגרים בקרבת האוניברסיטה, כי בכך הורעו מוחשית תנאי העבודה שלהם, וכדי בזיון ופיצויים וקצף ! אמור מעתה: הרעות כעין ההרעה שאירעה במקרה שלפנינו, לא חלה עליהן ההגנה האמורה בסעיף 11 (א) של החוק. דעתי היא איפוא, כי יש לקבל את הערעור, ולבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. השופט מני: אני מסכים. ברצוני להוסיף נימוק נוסף לקבלת הערעור והוא כי לדעתי, המלים הרעה מוחשית בתנאי העבודה מתייחסים לתנאי העבודה גופם ולא יותר. השופט לנדוי: בערעור זה התקשיתי, גם מפני שהעובדות מסביב להתפטרותה של המשיבה לא התבררו במלואן וגם מפני קשיים בפירוש הסעיף 11 (א) של חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, שעליהם לא שמענו טיעון מלא מבאי-כוח הצדדים. לפני שאעמוד על כמה מקשיים אלה, ברצוני להביע את הסכמתי לדעת חברי הנכבד, מ"מ הנשיא, שאין ממש בשניים מן הטעמים בהם ביקשה המשיבה להצדיק את התפטרותה: שבטופס ההודעה אשר נשלח לה לא צויין מספר שעות ההוראה בבית-הספר ביד-המעביר ושהוזכרו שם שתי שעות התנדבות. נשאר איפוא ענין הארכת הדרך למקום העבודה וממנו. על כך אמר השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי דברים אלה: "לפי עדותה של התובעת שלא נסתרה בפני, נסיעה מביתה עד ליד-המעביר ארכה כשעה והתוצאה היא שהיא צריכה לצאת מביתה כבר בשעה 7.00 בבוקר כדי להגיע לבית-הספר ביד-המעביר עד שעת תחילת הלימודים, ובצהרים היא תגיע לביתה רק בשעה 13.00 במקום שהגיעה בקרבת השעה 12.00 כשחזרה מבית-הספר ביפו, וכל זה דוקא אחרי שהתובעת ילדה את בנה השלישי." ולמעלה מן הענין נקבע כי "היא היתה יוצאת מביתה בשעה 7.40 וחוזרת לביתה בשעה 12.00 לערך". יוצא איפוא שתוספת הזמן היא כ-40 דקה בבוקר (כשהתחבורה יותר קלה) וכשעה בצהרים, וביחד שעה ו-40 דקה ליום או 10 שעות לשבוע. זו לכאורה הרעה מוחשית, כלומר הרעה ניכרת, של תנאי העבודה, ממש כאילו נדרשה המשיבה להוסיף 10 שעות עבודה לשבוע ללא תוספת שכר. שינוי כזה חמור במיוחד לאשה המטופלת בשלושה ילדים, מהם אחד תינוק, החייבת למצוא סידור אחר לילדים בשעות בהן היא נעדרת מן הבית. לא הוכח - ומר ינובסקי בשם המערער, מרכז החינוך העצמאי, אף לא טען לפנינו - שצרכי העבודה חייבו את העברת המשיבה ממקומה הקודם ביפו ליד-המעביר. בכתב ההגנה (סעיף 16) נטען כי החזרת המשיבה למקום עבודתה הקודם היתה בלתי אפשרית "לנוכח צמצום בית-הספר האמור", אבל דבר זה לא הוכח כלל. לעומת זאת הוכח שמורה אחרת, ששמה פדר, עזבה את בית-הספר ביפו לקראת השנה הנדונה, שנת תשכ"ו, בה ביקשה המשיבה לחזור. בעדותו של המזכיר הכללי של החינוך, מר אלכסנדר מילר, מצאתי חוסר בהירות בכל הנוגע להנמקת ההעברה של המשיבה ליד-המעביר. בתחילת העדות הוא אומר: "לגבי מורים באותו מחוז מעבירים מורים, אין בזה בעיה. העברת מורים (? - מלה בלתי קריאה) שנה מרע את תנאי העבודה כאשר יש דרך ארוכה יותר בדרך כלל נמנעים מזה. אבל כשמדובר בסידור בית-הספר ובצרכי בית-הספר דורשים את זה עושים את זה אפילו והנסיעה היא קצת יותר ארוכה. אלה ההוראות שלי ממשרד החינוך." אבל, כאמור, לא הוסבר אילו צרכים של בית-הספר חייבו את ההעברה; להלן מעלה העד נימוק שני: "ההוראות אומרות שלאחר חזירה מחופשה ללא תשלום [המשיבה היתה במצב זה] מותר להרע בתנאי העבודה בנוגע לנסיעות." שום הוראות כאלה לא הוגשו, ובכלל לא טרח אף אחד משני הצדדים להוכיח על-פי איזה תנאים נכנסה המשיבה לעבודה. נימוק שלישי של מר מילר: "מורה שרוצה להגן על זכויותיו יכול להגיש ערעור. יש אפשרות לפנות לפיקוח ולהנהלה." אבל להלן הוא אומר: "היא עירערה שלוש פעמים והשיבונו מספיק תשובות. כאשר אנו שולחים תשובה סופית יכולה מורה לשלוח מאות מכתבים ואנו לא נענה." מצאתי לנחוץ להזכיר פרטים אלה, מפני שהשופט המלומד לא בירר את גורמי התפטרותה של המשיבה, בהיותו סבור, כפי הנראה, שאין צורך בך. בלבי מתעורר החשש, שאת הרקע להעברה זו יש לחפש במתיחות שנוצרה עקב סירובה של המשיבה לתרום שתי שעות "התנדבות". ייתכן שנעשה כאן אותו נסיון "להצר צעדיו של העובד, להציק לו בעבודתו, להרע את תנאיו ולהביאו למצב שבדלית ברירה יהיה אנוס לעזוב את העבודה ובאופן כזה להשתחרר מחובת תשלום פיצויים", עליו דיבר השופט ברנזון ב- ע"א 400/62, [1], בהסבירו את הטעם שמאחורי הוראת הסעיף 11 (א) של החוק. אבל מוכן אני להניח שלא היתה כאן כוונה רעה כזאת מצד המעביד, אולם מצד שני גם הצדקה אובייקטיבית לא נמצאה להעברה זו. אשר לפירוש הסעיף 11 (א): האם שינוי בתנאי הנסיעה לעבודה וממנה הוא בכלל "תנאי עבודה" לצורך הסעיף או שמא הכוונה היא רק לתנאים במקום העבודה עצמו? האם, ובאילו נסיבות, אפשר לדרוש מן העובד שיעביר את מקום מגוריו לסביבת מקום העבודה החדש? האם בכלל מותר להביא בחשבון נסיבות אישיות של העובד המקשות עליו יותר מעל עובד אחר להשלים עם השינוי המוצע לו (כגון היות המשיבה מטופלת בילדים קטנים והיותה אשה נשואה החייבת לדאוג למשק ביתה)? האם יכול בית-המשפט להתייחס ביתר הבנה למעביד, כאשר ההרעה בתנאי העבודה של העובד באה עקב צרכי הפעל, כגון העברת המפעל כולו למקום אחר? לעומת זאת, האם יהיה בית-המשפט נוטה יותר לקבוע הרעה מוחשית, כאשר השינוי נעשה בכוונה להציק לעובד? באיזו מידה תלויה ההכרעה בשאלת ההרעה המוחשית בסדרי העבודה הקיימים בענף העבודה הנדון, על-פי הסכם עבודה או על-פי נוהג? בלשון הסעיף אין למצוא תשובה לכל השאלות הללו, ואינני יודע אם אפשר להשיב על כולן בדרך הפרשנות, בלי שהמחוקק יתן את דעתו עליהן. לצורך עניננו די לי לומר הפעם בקיצור שלדעתי יכולה הרחקת מקום העבודה ממקום מגוריו של העובד להיחשב כהרעת תנאי עבודה לצורך הסעיף 11 (א), ושאין להתעלם מנתוניו האישיים של העובד, במידה שנתונים אלה אינם יוצאי-דופן. את יתר השאלות שעוררתי אוכל להניח בצריך עיון, נוכח הערפל המכסה את עובדות המקרה דנן. עד כמה שהתבררו העובדות, נראה לי שהמשיבה הוכיחה שבמקום העבודה החדש שהוצע לה היתה כרוכה הרעה מוחשית של תנאי עבודתה שהצדיקה את התפטרותה (האפשרות שהמשיבה תעבור ממקום מגוריה הנוכחי לקרבת מקום העבודה החדש שהוצע לה אף לא הועלתה בטענות לפנינו). יש איפוא לראותה כמפוטרת הזכאית לפיצויי פיטורין. לפיכך הייתי דוחה את הערעור. לפיכך הוחלט, ברוב דעות, להיענות לערעור, ולבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. המשיבה תשלם למערער, כהוצאות הערעור, סכום כולל של 300 ל"י. דיני חינוךהרעת תנאיםמוריםהתפטרות