I. ההליך 1. בבית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (אב"ד: השופט ש' הבר; נציגי ציבור: י' ינקלביץ ול' בליימן; דיון מס' לג/108 - 3) התבררה תביעתו של המשיב (להלן - העובד) לפיצויי פיטורים. בית-הדין פסק לפי העתירה וחייב את המערער לשלם לעובד פיצויי פיטורים בסך 4,806 ל"י, בצירוף ריבית בשיעור של 15% מיום הגשת התביעה (17.10.1971) והוצאות בסך 1,200 ל"י. מכאן הערעור שלפנינו. 2. העובדות הצריכות לעניין, במיוחד כפי שנקבעו בפסק-הדין שבערעור, הן: א) המערער הינו בעליה ומנהלה הכללי של רשת בתי-ספר תיכוניים-מקצועיים לפקידות. ב) העובד החל לעבוד כמורה להנהלת חשבונות בבית-הספר שברחובות ב- 1.9.1968, ומדצמבר 1968 עבד גם כמנהל, באותו בית-ספר. ג) היחסים בין העובד לבין המערער, שהיו תקינים ואף ידידותיים, השתבשו בעקבות שביתת מורים שהיתה בשנת הלימודים תשל"א, תחילה שביתה כללית, ואחר-כך ברשת בתי-הספר שבבעלות המערער. ד) ב-20.5.1971 כתב המערער לעובד מכתב (ת/7), בו הודיע לו כי עבודתו כ"מנהל בית-הספר ברחובות תסתיים בסוף שנת הלימודים תשל"א, 20 ביוני 1971", וכי "עבודתו(ך) כמורה להנהלת חשבונות נשמרת לו(ך)". כן נתבקש העובד לסור אל המערער בהקדם "לשם חתימת הסכם עבודה לתשל"ב כמקובל". ה) ב-28.5.1971 כתב בא-כוח העובד אל המערער, כי מרשו רואה במכתב מיום 20.5.197 "הרעת תנאי עבודה אשר דינה כפיטורים", אינו מוכן להמשיך לעבוד בבית-הספר כמורה, והוא מצפה שישולמו לו פיצויי פיטורים. ו) משכורתו האחרונה של העובד היתה 1,602 ל"י. 3. בית-הדין האזורי קיבל את טענת העובד כי התפטר "מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה" (סעיף 11 (א), רישא, לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים) ואת ההרעה המוחשית ראה בית-הדין בשניים: הורדת רמת ההכנסות עקב הפסד התמורה עבור מילוי תפקידי ניהול בבית-הספר, ופגיעה במעמד, בבחינת "הורדה בדרגה קבל עם ועדה" וביזוי בעיני המורים והתלמידים. ובכך ניתן לראות שנוצרו גם "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש כי ימשיך בעבודתו" (סעיף 11 (א), סיפא, לחוק פיצויי פיטורים). זכאי איפוא העובד לפיצויי פיטורים וזכות זו לא היתה נפגעת, וגם לו הוכחו האשמות שהטיח המערער בעובד, ובגללן "פיטר" אותו מתפקידו כמנהל - האשמות שנשארו "בגדר חשדות והתרשמויות". אשר למשכורתו של העובד, כבסיס לחישוב הפיצויים, נאמר בפסק-הדין, כי המשכורת נקבעה אמנם "על- ידי חישוב של שכר 48 שעות הוראה לשבוע", אך לא שולמה למעשה לפי שעות עבודה ממשיות, כי אם כ"משכורת כוללת מוסכמת בין הצדדים". 4. בנימוקי הערעור נטען כי בית-הדין שגה בכך שלא קיבל את הגרסה העובדתית של המערער; שהחיל את הוראות סעיף 11 (א) לחוק פיצויי-פיטורים; שחישב את הפיצויים לפי משכורת של 1,602 ל"י; שלא התיר למערער להשלים את ראיותיו; ושפסק הוצאות מופרזות. 5. בטיעונה בעל-פה טענה באת-כוח המערער, כי התנהגותו ומעשיו של העובד, כפי שנתגלו למערער בעקבות השביתה, היה בהם כדי להצדיק שיעבירוהו מתפקידו כמנהל בית-הספר, ומאחר שהמערער עצמו, ולא אחר, אמור היה לשמש כמנהל, לא היתה שום פגיעה במעמדו או בכבודו של העובד, ועל כן לא ניתן היה להחיל על המקרה את הוראות סעיף 11 (א), רישא או סיפא. לעניין הראיות שלא הותר לה להביאן, טענה באת-כוח המערער כי לא ניתנה לה הרשות להשמיע מפקחת מטעם משרד החינוך והתרבות, שתעיד על המצב שנוצר בבית-הספר. אשר לגובה המשכורת, הטענה היתה כי העובד עבד בשתי משרות: אחת של הוראה (28 שעות לשבוע) והשניה של הנהלה (20 שעות), ומאחר שפוטר מאחת משתי המשרות בלבד, מגיעים לו, לכל היותר, פיצויים עבור המשרה ממנה פוטר. ולבסוף, טענה באת-כוח המערער, שסכום ההוצאות שהוטל היה מוגזם וחריג, בשים לב, בין היתר, לגובה הסכום שנפסק. 6. בא-כוח המשיב לא נדרש להשיב אלא לעניין ההוצאות, ובנידון זה טען כי היו אלה הוצאות לדוגמה, בהתחשב בטיב הטענות שהועלו על-ידי המערער, בהתנהגותו במהלך המשפט ובעובדה שהוזמן פעמים רבות להופיע ולא בא. 7. בעקבות הערת בית-הדין, כי הוטל תשלום רבית בשיעור של 15% מיום 17.10.1971 (ראה סעיף 1 דלעיל), הצהיר בא-כוח העובד כי לא יתנגד לכך ששיעור הרבית יתוקן, כמתחייב מהחוק באותו זמן. II. פסק-דין 1. ראשית לטענה שהעובד "פוטר" ממשרתו כמנהל בית-ספר, בנסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים ולחלופין - למקרה שלא הוכח שהיו "נסיבות מצדיקות" כנ"ל, אזי רשאי העובד, לכל היותר, לפיצויי פיטורים בגין פיטוריו מאותה משרה ממנה פוטר. ביסודה של הטענה עומדת הדעה, כי ניתן לפטר עובד לחצאין או לרבעין, ולהמשיך ולקיים עמו יחסי עבודה לעניין יתרת ההתקשרות. 2. עוד בראשית דרכו קבע בית-דין זה - ומאז חזרה ונשנתה ההלכה אין סור פעמים - כי "היסוד הן של הפיטורים והן של ההתפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שלא משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד, הקיימים בין השניים, לידי גמר" (דיון מס' ל/1 - 3, [1], בע' 24, סעיף 6) (ההדגשות אינן במקור). ללמדך שאין פיטורים או התפטרות בלא ניתוק יחסי העבודה. 3. במכתבו של המערער מיום 20.5.1971 (ת/7), לא תמצא ביטוי חד-משמעי או אף דו-משמעי לרצונו של המערער להביא את היחסים עם העובד לידי גמר. נהפוך הוא. נאמר במכתב כי עבודתו של העובד כמורה להנהלת חשבונות נשמרת לו, ועליו לסור אל המערער "לשם חתימת הסכם עבודה לתשל"ב כמקובל" (סעיף 2, פסקה ד', שבחלק ‎I דלעיל). לשון חד-משמעית נקט העובד בתשובתו מיום 28.5.1971, ועל כן אין ספק בדבר כי היה זה מקרה של התפטרות מן העבודה, ולא של פיטורים ("חלקיים"). ההתפטרות באה בעקבות ההודעה (ב-ת/7), כי עבודתו של העובד כמנהל תסתיים ב-30.6.1971, הודעה שפירושה צמצום היקף עבודתו של העובד, קרי - הרעה מוחשית בתנאי עבודה, המביאה את ההתפטרות לתחומו של סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים. 4. יכול שיהא מקרה חריג, כגון זה שנדון בדיון מס' לג/64 - 3 [2], בו נוצרו בין עובד ומעביד מספר התקשרויות שהתקיימו במקביל, ולכל אחת מהן נושא נפרד ומוגדר, ואופי של "מפעל" בפני עצמו. בנסיבות אלה, הבאת הקשר לידי גמר באחד מה"מפעלים", נחשב לפיטורים לגבי אותו "מפעל". 5. במקרה דנן היתה הטענה, שהעובד הועסק בשתי "משרות" במובן שנתייחד למושג זה בעיני משרד החינוך והתרבות. ומשניתן להפריד בין ה"משרות", ניתן לפטר את העובד מאחת מהן בלבד. טיעון המצביע, במרומז, על תקנה 1א לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964, הקובעת כי פיצויי פיטורים המגיעים ממעביד פלוני יחושבו לפי שכר עבודה "בעד משרה אחת בלבד כמקובל באותה עבודה". בדיון מס' לג/36 - 3 (לא פורסם) העיר בית-הדין, כי שאלה היא אם התקנה האמורה מתיישבת עם האמור בסעיף שבחוק (סעיף 13) על-פיו הותקנה. אולם גם הפעם אין להידרש לשאלה זו, שלא עמדה לדיון, ומה גם שעובדתית קבע בית-הדין האזורי, כי משכורתו של העובד שולמה לו "כמשכורת כוללת מוסכמת", ללא זיקה למספר שעות העבודה בפועל. מעיון בחומר הראיות אין למצוא דופי בקביעה זו. 6. כן צדק בית-הדין האזורי באמרו, כי גם אם הוכחה טענת המערער, שהיה דופי במעשיו ו/או בהתנהגות של העובד - לא היה בכך כדי להשפיע על התוצאה. מותר היה לו למערער, אם סבור היה שהצדק עמו, לפטר את העובד בלא תשלום פיצויים, תוך ציפיה כי ייתבע לדין ויצטרך להוכיח את טעמיו. משלא נהג כך, נטל העובד את היזמה לניתוק היחסים והתפטר תוך ידיעה, כי יצטרך להאבק על מנת להוכיח כי על המקרה חלות הוראות סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים. ומשעשה כך, והוכח שהסעיף הנ"ל חל, אין עוד חשיבות לסיבות שהניעו את המערער להרע את תנאי עבודתו. 7. לעניין הטענה. כי לא ניתן למערער להשלים את ראיותיו, עולה מהפרוטוקול, שבית-הדין האזורי לא הרשה לדחות את המשך המשפט כדי לשמוע סדרה של עדים (ולא עדה אחת בלבד כנטען בערעור), שלא הוזמנו לישיבה שהיתה קבועה כישיבת סיום. 8. וכן לעניין ההוצאות: בית-הדין האזורי נימק את השיקולים על פיהם הטיל הוצאות בשיעור שהטיל - ואין יסוד להתערב בשיקולים אלה. 9. הערעור נדחה ואנו מאשרים את פסק-הדין של בית-הדין האזורי בתיקון אחד והוא, ששיעור הריבית יהיה של 11% עד 14.5.1973 ושל 15% מ-15.5.1973 ועד לתשלום בפועל. המערער ישלם הוצאות ערעור בסך 400 ל"י. דיני חינוךמוריםהתפטרות