1.ביום 22.8.04 הגישה התובעת 2 תביעות כנגד הנתבעת: האחת - תביעה לתשלום פצויי פטורין לאחר שהופסקה עבודתה עקב בטול הסעות בסופ"ש, כשבקבלתה הובטחה לה הסעה, לאחר שעבדה מ- 15.8.02 ועד 20.4.04 (21 חודש), בסך 4,550 ₪; השניה - תביעה לתשלום פדיון חופשה בסך 1,680 ₪ ודמי הבראה בסך 1,338 ₪. לטענתה, הועסקה 6 חודשים במשרה מלאה ושאר התקופה ב- ¼ משרה (בעיקר סופ"ש, לילות וחגים), כשבתחילת עבודתה היה הסדר הסעות, שהופסק והיא נתבקשה להגיע בכוחות עצמה. באופן זמני הוסעה ע"י אביה (שקיבל לכך תשלום מהנתבעת), עד שלאב קשה היה. משהיא מתגוררת בקריית מלאכי, לא יכלה להגיע לעבודה ברחובות בימים בהם אין תחבורה ציבורית. זו עבורה הרעה מוחשית ולכן, זכאית היא לפצויי פיטורים. 2.ביום 2.11.04 התקיים דיון קדם בפני כבוד הרשם ח. אורגיל. נציג הנתבעת ד"ר רפאל קלמנוביץ, בעל 50% מהמניות, הבהיר כי הנתבעת לא הגישה כתב הגנה משכתב התביעה נתקבל אצלה ימים מספר קודם לכן. כבוד הרשם חייב הנתבעת בהוצאות והעביר ההליך להוכחות. 3.ביום 15.11.04 הגישה הנתבעת כתב הגנה ועתרה לדחיית התביעה. טוענת הנתבעת כי התובעת התקבלה לעבודה כאחות מעשית ללא נסיון, בפברואר 2003 החלה ללמוד בבי"ס לאחיות ולבקשתה, עבדה בסופ"ש וחופשות. במשך חודש לא התקשרה ולא מסרה סידור עבודה. טלפונים אליה ע"י אחות אחראית לא נענו. ב- 1.4.04 הופסקו הסעות בלילה ובחגים (בעיקר עקב התנהגותה). סוכם שאביה יסיע אותה ואכן מלוא התשלום שסוכם שולם במשכורתה. שאר הצוות נוסע בתחבורה ציבורית ומקבל החזר למוניות רק בלילות וחגים. התובעת לא נתנה הודעה מוקדמת ופשוט לא הגיעה לעבודה, ורק חודש ומעלה אח"כ טענה בענין ההסעות. לנתבעת עובדות נוספות המתגוררות רחוק יותר מהתובעת ומגיעות בתחבורה ציבורית. בלילות ושבת מאושרת להן הסעה במונית. התובעת יכלה להמשיך לעבוד ולקבל הסעה ע"י אביה או ע"י מוניות. ב- 30.5.04 שלחה מכתב בו טענה כי אינה יכולה להגיע לעבודה בשל המצב הבטחוני הקשה. נסיונות הנתבעת להחזירה לעבודה, לא הועילו. 4.ביום 10.1.05 העידו הצדדים (התובעת וד"ר קלמנוביץ): התובעת טענה כי שוחחה בענין הזה עם ד"ר קלמנוביץ והאחות האחראית, כי היא מחכה לפתרון ומשלא נענתה נאלצה להפסיק עבודתה; לא קיבלה מד"ר קלמנוביץ פתרונות להסעה, אף שהודיעה מראש כי אביה לא יוכל להסיעה כל הזמן. לא ידוע לה שמזמינים מוניות מרחובות (בקרית מלאכי אין מוניות), ומכל מקום לא הציע לה כך. גם לאחות שמגיעה מאשדוד יש קשיים. לא התקשרו אליה מהנתבעת. גם כשקיבלה הבראה קיבלה לפי חישוב לא נכון. ד"ר קלמנוביץ העיד לנתבעת וטען כי לפי ברור שערך עם רו"ח של הנתבעת (בהפסקת הדיון), אכן זכאית התובעת לחופשה והבראה בסך 1,020 ₪. התובעת לא הופיעה לעבודה ולא מסרה סידור עבודה וכך במשך חודש ימים. ההסעות לכל העובדים הופסקו ב- 1.4, בין היתר בגין התובעת שאחרה להסעות ודחקה בהם לנסוע ישר לעבודה (ולא לאסוף עובדים נוספים); כל העובדים קיבלו החזר הוצאות נסיעה במוניות, במשמרות בהן אין תחבורה ציבורית. בחודש-חודשיים אחרונים הוסכם עם התובעת כי אביה יסיעה והתובעת תקבל החזר בגין דלק בתלוש השכר, כפי שאכן ארע. התובעת לא נתנה שום הזדמנות, לא הודיעה על שינוי ימים ומשמרות ולא הופיעה לעבודה, למרות ששמה הופיע בסידור העבודה. אחרי חודשיים-שלושה, כשנשאלה ע"י האחות האחראית השיבה כי יש לה בחינות וקשה לה להגיע. לא הודיעה שיש קשיים בהסדר עם אביה. יש עובדות שגרות בישובים יותר רחוקים כאשדוד, שמגיעות במוניות ואין בעיה. הכחיש סדור עבודה קבוע (של התובעת בשבתות וחגים, וכשהיא פנוייה). 6.ולהכרעתי - א.התובעת טענה כי הפסיקה העבודה ב- 20.4.04. ככל שטוענת היא להרעה מוחשית כהנמקה להתפטרותה, התפטרות בדין פטורין - היה עליה להתרות בנתבעת, מבעוד מועד, כדי לאפשר לזו לתקן הטעון תיקון. לא שוכנעתי כי התובעת פנתה והודיעה כי לא תוכל עוד לנסוע עם אביה או כי מבקשת היא הסעה אחרת, או כי אם לא תוסדר לה הסעה - תתפטר. אזכיר כי בין השיטין עלה מדברי התובעת כי חששה שלא תקבל תשלום בגין הסעתה ע"י אביה, תשלום שבוצע לאחר הפסקת יחסי העבודה (ואגב כך - במועד עזיבתה, טרם "הבשיל" המועד לתשלומם). גרסת התובעת בעניין אינה מאששת תביעתה - בתביעה טענה כי עבדה עד 20.4.04. אין בפניי עדות או אסמכתא כתובה להתראה שקדמה למועד זה. עולה ממכתבה לנתבעת, מכתב מ- 30.5.04 (שצורף ע"י הנתבעת להגנתה), כי פנתה בענין (לאחר שנועצה במאן דהוא) ולאחר שחדלה מעבודתה! מדובר בפנייה המאוחרת ביותר מחודש להפסקת העבודה, פנייה שנועדה לצורך אחד בלבד - נסיון לקבל פ"פ! מכתבה נכתב, כעולה גם מתוכנו, לאחר שהפסיקה עבודתה. נבהיר כי אין מדובר בהתפטרות בדין פטורין, שהרי לשיטתה, לא התפטרה משום שהופסקו ההסעות, אלא בשל מצב בטחוני קשה בארץ. מצב בטחוני קשה בארץ אינו הנמקה להפסקת עבודה, משחל (אִם) הוא בכל רחבי הארץ ומשהסיכון שבו אינו רלוונטי דוקא בסופ"ש ובחגים (מועדים בהם עבדה התובעת), ומשאינו מסוכן יותר לנוסעי המוניות (מלאחרים). שוכנעתי כי הנתבעת העמידה לעובדיה במועדים בהם אין תחבורה צבורית - הסעים חלופיים: יהא זה הדרך בה הוסעה קודם, יהא זה במימון ההסעה ע"י אביה, יהא זה במוניות. לא אבין איך ומדוע הופסק הסדר ההסעה באמצעות אב התובעת, הסדר שפעל לזמן קצר בלבד - ודאי כך, ללא התראה לנתבעת ומתן אפשרות לפתרון חלופי. נזכיר כי הנתבעת התייחסה לכך במכתבה לתובעת (נ/1) ואף הזמינה התובעת לשוב לעבודתה, תוך הבטחה להסדרת העניין. לצורך ההכרעה בהקשר זה, אין חשיבות לטעמי, לשאלה אם הופסקה ההסעה בשל תלונות של התובעת על הנהגים, או תלונות הנהגים על התובעת. עובדה היא כי אלה הופסקו והושג הסדר הסעה אחר, שהופסק (ע"י התובעת) בלא שהושגה הסכמה ובלא נסיון לפתרון, מבעוד מועד. מעניין להפנות למכתבה של התובעת מ- 17.7.04, הנדמה כנסיון להכשיר הקרקע, בו מספרת היא כי "מאחר ונושא ההסעות לא הוסדר ... למרות שפניתי ב- 30.5.04 ... אני נאלצת להפסיק ... מחמת הרעה מוחשית ...", מכתב שהעתקו נשלח למועצת הפועלים. דא עקא, כבר ממכתבה ממאי עולה כי מדובר בהפסקת עבודה שקדמה לאותו מכתב. הכיצד מנוסח מכתבה זה בלשון הווה/עתיד?! לאור כל האמור - משלא שוכנעתי כי התובעת התפטרה בדין פיטורין, כטענתה - נדחית תביעתה לתשלום פצויי פיטורין. ב.הנתבעת לא חלקה בהגנתה על חוב לחופשה או להבראה. בדיון בפניי, משהובא לידיעת ד"ר קלמנוביץ כי לא התייחסה הנתבעת לענין בהגנתה - הוברר כי הנתבעת קיבלה עותק התביעה בנושאים אלה. בהתאם, "ניצל" ההפסקה בדיון לקבלת מידע ומסמכים לרכיבים אלה ואף הבהיר כי ב- 6.8.04 שולם לתובעת סך 1,688 ₪ לזכויותיה לחופש והבראה (נ/1, נ/3), תשלום שהועבר לחשבונה (נ/2). לעניין זה נדרשים אנו להיקף משרתה של התובעת. עולה, לכאורה, כי גם בתביעתה חישבה הנתבעת הרכיבים האמורים לפי חלקיות משרה, ובפועל, לפי חלקיות נמוכה (1/4 משרה) מהחלקיות שחישבה הנתבעת (31%). עם זאת, התובעת טענה למשרה מלאה לתקופה של חצי שנה ואח"כ לרבע משרה (15 חודש). עולה מתלושי השכר שצרפה התובעת כי גם בתקופה הראשונה אין מדובר במשרה מלאה, אלא כמעט מלאה (93.6%). בשנת 2003 (לא כולל חודש ינואר בו עבדה "משרה מלאה") עבדה התובעת 52 שעות לחודש בממוצע, קרי: 28% משרה. בשנת 2004 עבדה 50 שעות לחודש בממוצע, קרי: 26.9%. לכל תקופת עבודתה זכאית התובעת איפוא לחופשה: יתרת ימי החופשה בתלושי השכר (21, לפי יום לכל חודש) תחושב כך: 6 ימים לפי 93.6% משרה (5.6 יום). לשנת 2003 (11 חודשים X 28% - 3 יום. לשנת 2004 (4 חודשים X 26.9% - 1 יום סה"כ 10 ימים 10 ימיםX 8 ש"ע X 21.51 ₪ = 1,720.9 ₪. עולה איפוא כי התובעת זכאית לסכום שתבעה 1,680 ₪. להבראה זכאית התובעת ל- 5 ימים לשנת עבודה ראשונה ול- 4.5 יום ל- 9 חודשי עבודה הנותרים. לפי חלקיות משרתה, ל- 6 חודשים ראשונים 2.34 יום ול- 6 חודשים אח"כ ל- 0.7 יום; ל- 5 חודשים בשנה השניה 0.7 יום ול- 4 חודשים אחרונים 0.5 יום. סה"כ זכאית איפוא התובעת ל- 4.24 יום הבראה X 306 ₪ וסה"כ 1,297.44 ₪, בהפחתת סך של 565 ₪ ששולם בחודש 7.03, נותרה יתרה בסך של 732.44 ₪. סה"כ איפוא בגין חופשה והבראה זכאית התובעת לסך של 2,412.44 ₪ ובנכוי סך של 1,688 ₪ (נ/3) ששולמו לתובעת לאחר סיים יחסי העבודה בגין חופשה והבראה, על הנתבעת לשלם איפוא לתובעת יתרה בסך של 724.44 ₪. אעיר כי ראיתי לחשב כאמור, באופן מדוייק חלקיות ההעסקה לכל תקופה ובהתאם אף את הזכאות. כן ראוי להעיר כי ח-ן הבנק בהעברה הבנקאית (נ/2) זהה לזה שע"ג תלושי השכר שהציגה התובעת. לאחר הדיון העבירה הנתבעת מסמכים ולפיהם העבירה לתובעת סכום נוסף של 1,020 ₪ בינואר 2005 (סכום אותו אישרה התובעת בסיכום טענותיה מ- 13.2.05). בהתאם, ומשלא אישרה התובעת קבלת הסכום ב- 8.04 (נ/2; 1,662 ש"ח נטו), הוריתי על התייחסותה ואכן ביום 11.4.05 הודיעה התובעת כי קיבלה הסכום האמור. בהתאם - אין זכאית התובעת לסך של 724.44 ₪, משכאמור בינואר 2005 קיבלה סכום העודף על האמור. בנסיבות ההליך - ישא כל צד בהוצאותיו.התפטרות