I. ההליך 1. ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בתל-אביב (אב-בית-דין - השופט הבר; נציגי הציבור - הורוביץ וינקלביץ; תב"ע לז/1283 - 3), אשר דחה תביעת המערערת (להלן - המעבידה) לחייב את המשיב (להלן - העובד) להחזיר לה סך 39.520 ל"י, ששילמה לו כפיצויי פיטורים. 2. העובדות, כפי שקבען בית-הדין האזורי, הן: א) העובד עבד, במשך 13 שנים רצופות, בחנות המעבידה, המשווקת ציוד משרדי; ב) ב-30.9.1976 התפטר העובד, בשל ליקויי ראיה חמורים. כבר שנים לפני כן היתה ראיית העובד לקויה, והמעבידה הקלה עליו בעבודתו. בשנים האחרונות לא היה העובד כשיר יותר לרכיבה על אופניים, כפי שנהג קודם בביצוע שליחויות; ג) סמוך לפני 30.9.1976 הציג העובד למעבידה תעודת רופא, מ-15.11.1975, לפיה העובד "נחשב לפי החוק לעוור"; ד) העובד קיבל פיצויי פיטורים מקופת הפיצויים שליד בנק איגוד בע"מ; ה) אחרי התפטרותו פתח העובד חנות, במרחק ניכר מחנות המעבידה, אך באותו ענף. 3. בית-הדין האזורי פסק: א) לא הוכח כי המניע להתפטרות העובד היה אחר מאשר ליקויי ראיה חמורים; ב) לא הוכח, כי העובד הוליך שולל את מעבידיו, הצהיר הצהרות כוזבות, או שהיה מצידו "מצג שווא" כלשהו; ג) תעודות הרופא, מ-15.11.1975 ו-12.3.1978, על ההגבלות בראייתו של העובד - לא נסתרו; ד) בחנותו נעזר העובד באשתו ובניו. מעזרה זו לא יכול העובד ליהנות, עת עבד אצל המעבידה, ולעגו לו שם; ה) לא היתה על העובד חובה להימנע מפתיחת חנות באותו ענף. העובד עבד בענף עשרות בשנים, ובסך הכל 25 שנים - אצל המעבידה, ואין לצפות ממנו, במצבו, בגיל 43, ובהיותו מפרנס המשפחה, לחפש עבודה בענף אחר. 4. עיקר טיעונו של פרקליט המעבידה, בערעור, היה: א) טעה בית-הדין האזורי בקבעו, ש"מוסכם בין הצדדים, כי הנתבע התפטר עקב מצב בריאותו". המעבידה רק הסכימה שהעובד סובל בעיניו וראייתו לקויה; ב) העובד פתח עסק ומסוגל לעבוד יותר מכפי שעבד אצל המעבידה; ג) בית-הדין עצמו ביקש מהעובד להציג חוות-דעת מפורטת ומעודכנת של מומחה על כושר העובד למלא תפקידו אצל המעבידה, אך קיבל מהעובד, למרות התנגדות המעבידה, חוות-דעת בלתי-מפורטת; ד) בית-הדין האמין לעדות העובד, למרות היותה מלאה סתירות; ה) "בלינדער" (עוור) - אמרה על העובד רק אם המנהל של המעבידה, והאיש הלוא עבד אצל המעבידה שנים רבות. 5. עיקר תשובתו של פרקליט העובד היתה: א) לא היה כאן, מצד העובד, מצג שווא שהיה עוור. הן לא טוענים אפילו שהמסמך שהוגש לא נכון. ובתביעה זו צריך להוכיח מצג שווא לגבי מצב הבריאות; ב) העובד אינו תובע כיום פיצויים, המעבידה קיבלה הודעת העובד על מצב בריאותו, ואף לא ביקשה לשלחו לרופא שלה, לבדיקה; ג) העובד פתח חנותו אחרי שנה; ד) בית-הדין קמא קבע, שהעובד לא שיקר בשום דבר. בתשובתו ציין פרקליט המעבידה, כי העובד פתח את חנותו מייד לאחר התפטרותו. II. פסק-הדין 1. בצדק הדגיש פרקליט העובד, כי המדובר אינו בתביעת העובד לפיצויי פיטורים, אלא בתביעת המעבידה להחזרת פיצויי פיטורים, בטענה שהפיצויים שולמו בשל מצג שווא מצד העובד. על המעבידה היה, איפוא, להוכיח מצג שווא, אך בית-הדין האזורי העדיף את גרסתו העובדתית של העובד, "ללא היסוס", ולא מצאנו שהממצאים מופרכים על פניהם או שאין להם אחיזה בחומר הראיות, וכידוע רק במקרים כאלה מתערב בית-המשפט של ערעור בקביעות עובדתיות של בית-הדין קמא. 2. אין חולקין על כך, שכאמור, בתעודות, מ-15.11.1975 ומ-12.3.1978, החתומות על-ידי פרופסור י' בן-סירה, העובד "נחשב לפי החוק לעוור", וברור, ש"עוורון" זה הפריע לו בעבודתו אצל המעבידה. היתה, איפוא, לעובד "סיבה מספקת להתפטרות", כלשון סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים). בדב"ע ל/17 - 3 [1] ציין בית-דין זה, שסעיף 6 לחוק האמור "אינו מתנה את הזכות לפיצויים בכך שהמתפטר לא יהיה עוד מסוגל להמשיך בעבודתו. מה שמזכה את העובד הוא ההתפטרות 'מסיבה מספקת לרגל מצב בריאותו... ולאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין'". אף אם נקבל, איפוא, גרסת המעבידה, כי העובד היה עוד מסוגל להמשיך בעבודתו אצלה, אין לומר שלא היתה לו "סיבה מספקת (להתפטר) לרגל מצב בריאותו". זאת ועד: יתואר שאדם נכון לעשות מאמץ בלתי-רגיל, העלול אף לסכן את בריאותו או להחמירה, עת עושה הוא לעצמו, ואינו מוכן לכך למען מעבידו. אין, איפוא, ללמוד מפעולתו של העובד בחנותו הוא, אפילו אליבא דגרסת המעבידה, על מצב בריאותו כמזכה התפטרות כדין פיטורים. במאמר מוסגר יצוין, כי הכינוי "עוור", בו היתה משתמשת כלפי העובד, אמו של מנהל המעבידה, לא זו בלבד שהוא מעיד על כך ש"עוורונו" של העובד הפריע לו ולמעבידה, בעבודה, אלא שהיה בו אולי כדי להוות עילה להתפטרות על יסוד סעיף 11(א לחוק פיצויי פיטורים. הלעג לעוור אין פגיעתו בעובד פחותה בשל כך ש"רק" אמו של מנהל המעבידה היתה "מכבדת" בכינוי האמור את העובד, ובשל כך שעבד אצל המעבידה שנים רבות. 3. בהודעת הערעור קובל פרקליט המעבידה על גובה סכום ההוצאות (5,000 ל"י), שפסק בית-הדין האזורי לטובת העובד. הכלל הוא, כידוע, שאין בית-המשפט שלערעור מתערב בפסיקת הוצאות של הערכאה הראשונה, אך נראה לנו שבמקרה דנן הפריז בית-הדין, כבית-דין לעבודה, בסכום שקבע, ואנו מעמידים אותו על סך 3,000 ל"י. 4. מהאמור לעיל נובע, כי דין הערעור להידחות, מלבד הפחתת סכום ההוצאות, כאמור בסעיף 3 דלעיל. 5. המעבידה תישא באגרת הערעור, וכן תשלם לעובד הוצאות הערעור (כולל שכר טרחת עורך-דין) בסך 1,000 ל"י. התפטרות