עניינה של התובענה שבפנינו לחייב את הנתבעת לשלם לתובע: השלמת פיצויי פיטורים, השלמת שכר בצירוף פיצויי הלנה, פדיון חופשה שנתית, השלמת הפרשים לביטוח מנהלים ותשלום עבור שעות נוספות. 2. הרקע לתובענה: א. התובע הנו מהנדס אלקטרוניקה במקצועו. ב. הנתבעת הנה חברה העוסקת במתן שירותי יעוץ בתחום הבטחוני. ג. הקשר בין הצדדים החל ביום 1.2.89 עת יצא התובע לחופשת שחרור מצה"ל, לאחר שירות קבע ממושך. בתום ששת החודשים הראשונים להתקשרות ביניהם (להלן - "התקופה הראשונה") נחתם בין הצדדים, ביום 31 ליולי 1989, הסכם עבודה (להלן - "הסכם"). ד. במסגרת עבודתו אצל הנתבעת הועסק התובע כמהנדס יועץ בגופים שלישיים. מסוף שנת 1999 ועד לסיום הקשר בין הצדדים שימש התובע כמהנדס יועץ מטעם הנתבעת במפעל התעשיה האווירית מל"ט (להלן - 'מל"ט'). למעט התקופה הראשונה ובכפוף למחלוקת בין הצדדים בנוגע למועד סיום ההעסקה, שילמה הנתבעת לתובע את שכרו בגין עבודתו מדי חודש בחודשו. ה. מחודש מרץ 1999 עסק התובע כיועץ בחברת MARCONI ASTRONIC (להלן - "מרקוני") כקבלן עצמאי, לכאורה, עפ"י הזמנת הנתבעת. תמורה בעבור זה שולמה לו כנגד חשבוניות שהגיש. ו. בראשית דצמבר 2001 עלו יחסי הצדדים על שרטון על רקע דרישתה של מל"ט לשינוי אופן התשלום בגין שרותיו של התובע, דבר שהביא בסופו של דבר לסיום הקשר ביניהם. 3. טענות התובע: א. לטענת התובע הוא פוטר על ידי הנתבעת ביום 25 לדצמבר 2001, ומכאן שיחסי העבודה הסתיימו ביום 24 בינואר 2002, זאת בשל חובתה של הנתבעת מתוקף ההסכם ביניהם ליתן לו הודעה מוקדמת בת 30 ימים. ומוסיף, כי שירותיו לנתבעת בגין פרוייקט מרקוני הסתיימו ביום 28 בפברואר 2002. כמו כן, לטענתו לא קיבל שכר בעבור עבודתו מתחילת חודש ינואר ועד ליום 24 לחודש. ב. לטענתו, מועד תחילת יחסי העובד ומעביד הוא 1 בפברואר 1989, קרי, בתקופה הראשונה התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים. ג. השכר הקובע לצורך חישוב זכויותיו צריך לעמוד על סך 35,016 ₪, והוא כולל את הרכיבים הבאים: 1. רכיב ה"משכורת" בתלוש השכר - 18,800 ₪. 2. רכיב "הוצ' נלווים" ששולם לו מידי חודש ומהווה למעשה שכר עבודה במסווה - 4,716 ₪. 3. התמורה ששולמה לו בעבור שירותיו במסגרת פרוייקט מרקוני, המהווה אף היא שכר עבודה, עבודה אשר לשיטתו נעשתה במסגרת יחסי עובד-מעביד בין הצדדים - 11.500 ₪, שהנם 2,500 $ לפי שער החליפין ביום סיום ההתקשרות בין הצדדים. ד. בהתבסס על טענותיו באשר לשכר הקובע, טוען התובע כי הוא זכאי לתשלום פצויי פיטורין על פיו מיום 1 בפברואר 1989 ועד לסיום הקשר בין הצדדים, בניכוי הסכומים שהנתבעת שילמה לו. ה. לטענת התובע, הנתבעת חבה לו תמורת פדיון 49 ימי חופשה, חלקם יתרת ימי חופשה משנת עבודתו האחרונה, וחלקם ימים להם היה זכאי מכוח ההסכם בין הצדדים, ולא שולמו לו בשנים קודמות. ו. עוד נטען כי הנתבעת חבה את חלקה בתשלומי התגמולים עבור רכיב "הוצ' נלווים", ובגין השכר ששולם כנגד חשבוניות במסגרת פרוייקט מרקוני. ז. טוען התובע, כי הוא זכאי לתשלומים בגין שעות נוספות אותן התחייבה הנתבעת לשלם עפ"י ההסכם ביניהם. ח. בנוסף לאלה, טוען התובע לפיצויי הלנה בגין אי תשלום פיצויי הפיטורין ואי תשלום שכרו בעבור חודש ינואר 2002, כנזכר בסעיף 3א לעיל. 4. טענות הנתבעת: א. לטענת הנתבעת השכר הקובע לחישוב זכויותיו של התובע הוא הרכיב ששולם לו כ"משכורת" בתלוש השכר - 18,800 ₪: 1. רכיב "הוצ' נלווים" מבטא תוספת שכר ממשית אשר תוכנה עולה בקנה אחד עם סיווגן כ"תוספת" בהן: חלק יחסי של דמי ההבראה, דמי כלכלה, שעות נוספות גלובליות, טלפון, מחשב ואינטרנט. 2. פרוייקט מרקוני הנו פרוייקט עצמאי במסגרתו נתן התובע למרקוני שירותי יעוץ כעצמאי, מחוץ לשעות עבודתו בנתבעת, כאשר השירותים ניתנים באמצעות הנתבעת, כגורם מקצועי, מוביל ומוכר, תוך חלוקת ההכנסות בין הצדדים. מכאן, שלא התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים בכל הנוגע לפרוייקט מרקוני. ב. עוד טוענת הנתבעת כי מכוח דיני תום הלב ו/או השתק מנוע התובע מלטעון כי שכרו הינו 35,016 ₪. ג. לטענת הנתבעת יחסי עובד ומעביד בינה ובין התובע החלו ביום 31 ביולי 1989, ועובר למועד זה, במשך התקופה הראשונה, העניק התובע שירותים לנתבעת כקבלן עצמאי. ד.באשר למועד סיום יחסי עובד ומעביד בינה ובין התובע, טוענת הנתבעת כי אלו הסתיימו ביום 2 בינואר 2002, 30 ימים לאחר שקיבל התובע מכתב התראה על הפסקת עבודה. לאחר יום זה המשיך התובע לעבוד על דעת עצמו ובניגוד להוראות מפורשות שקיבל. בנוסף לכך, סירב להיענות לדרישת הנתבעת להחזיר ביום סיום יחסי עובד ומעביד את הרכב שהועמד לרשותו על ידה. ה. בנוסף לאלה, מכחישה הנתבעת את כל יתר טענותיו הכספיות של התובע, ועומדת על כך כי שילמה את כל התשלומים המתחייבים על פי דין ומכוח ההסכם. ניגש כעת לדון בפלוגתאות העולות מטענות הצדדים. 5. מהו מועד תחילת יחסי עובד מעביד בין הצדדים, והאם התקיימו יחסי עובד מעביד בתקופה הראשונה: א. הלכה פסוקה היא כי בבוא בית הדין להכריע בשאלה האם נתקיימו יחסי עובד ומעביד יעשה זאת על פי נסיבות המקרה שלפניו ולא על פי כוונת הצדדים או תיאור שנתן מי מהם למערכת היחסים ביניהם. הגם כי כניסתם של צדדים לסטטוס של "עובד" ו"מעביד" הנה תוצאה של רצונם החופשי, אין בכוחם ליצור או לבטל סטטוס זה בהסכם. כמו כן, אין ביכולתם לוותר על זכויות נלוות לסטטוס ה"עובד" ע"י מתן כינוי זה או אחר לקשר ביניהם, השולל לכאורה את היותם "עובד" ו"מעביד". "היות אדם 'עובד' הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על-ידי הצדדים, או מי מהם, אלא על פי נסיבות העניין כהווייתן. הקובע הוא איפוא מהות היחסים שנוצרו למעשה ולאו דווקא רצונם של הצדדים, מאחר ש'אין זה מעבר למציאות המשפטית ששניים יתכוונו מראש לתוצאה משפטית מסוימת, אך למעשה לא ישיגוה'" (ע"ע 283/99 שמעון ברק - כל הקריות בעם ואח' (תרם פורסם); (דב"ע לו/2-0 לוי - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); דב"ע נד/77-3 פנינה רוטברג-תדיראן בע"מ פד"ע כ"ז 454, 462. "...כשם שאין לוותר או להתנות על זכויות במפורש, כך אין לוותר על אותן זכויות על ידי כך שיכנו את היחסים בין השניים שבהם מדובר כינוי כלשהו השולל היותו של אחד 'עובד' והיות השני 'מעביד'." (דב"ע לא/27-3 עירית נתניה - דוד בירגר, פד"ע ג' 177, 181). ב. לטענת התובע, התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו ובין הנתבעת בהתבסס על המבחן המעורב, אשר במרכזו מבחן ההשתלבות. הנתבעת קבעה בלעדית את סדר יומו של התובע, מועדי הגעתו לעבודה והיציאה מן העבודה, מועדי חופשות וכד'. התובע לא עבד בכל עבודה אחרת בתקופה זו, מעמדו של התובע היה כמעמדם של שאר העובדים, התובע לא היה זכאי למסור לאחרים מטלות שהוטלו עליו. ג. עוד טוען התובע כי העובדה שהיה זכאי לזכויות סוציאליות מיום החתימה על ההסכם מהווה ראיה לכך שהתקופה הראשונה הייתה תקופת ניסיון במסגרת יחסי עובד ומעביד. ד. טענה נוספת אותה מעלה התובע היא כי לא היה שוני באופן ובדפוסי העבודה בין התקופה הראשונה וזו שלאחריה. ה. הנתבעת טוענת כי העובדה שנחתם חוזה עבודה בין הצדדים ביום 31 ביולי 1989 מעידה כי במועד זה נוצרו יחסי עובד ומעביד, ולא לפני כן. ו. בנוסף לכך נטען על ידה, כי נספח א' לתצהיר התובע שכותרתו "מתכונת תשלום התמורה כ'קבלן'" מעיד כי בתקופה הראשונה הועסק התובע כקבלן עצמאי. ז. עוד טוענת הנתבעת כי ציון תאריך תחילת העבודה בתלושי השכר כ-1 באוגוסט 1989 והעדר טענה מצד התובע כנגדם מקימים חזקה כי הם משקפים את המציאות. ט. אין חולק בין הצדדים, כי בתקופה הראשונה לא יכול היה התובע לעבוד בשכר אצל הנתבעת בשל איסור קבלת שכר בתקופת היותו בחופשת שחרור מצה"ל. הנתבעת רואה בכך עדות כי התובע לא ראה עצמו "עובד" ובתביעתו בעניין זה "נבל ברשות החוק". י. הנתבעת מעלה טענות נוספות אשר מטרתן להצביע כי על פי אומד דעתו של התובע, לכל אורך הקשר ביניהם לא ראה עצמו כ"עובד" בתקופה הראשונה. יא. מקובלת עלי עמדתו של התובע כי בתקופה הראשונה התקיימו בינו ובין הנתבעת יחסי עובד ומעביד. יב. המבחן הנוהג בפסיקה לקיומם של יחסי עובד מעביד הנו "המבחן המעורב". מבחן זה כולל בחובו מספר מבחני משנה, שהמרכזי שבהם הוא מבחן ההשתלבות בעבודה. הכרעת בית המשפט תתקבל משיקלול מבחני המשנה ומתן משקל לכל אחד מהם עפ"י נסיבות המקרה. "בפרשת טריינין בה דנתי לאחרונה, עמדתי על כך שהמבחן הרווח לקביעת מעמדו של מבצע עבודה, כלומר האם פלוני נופל בגדר 'עובד' או 'עצמאי', הוא המבחן המעורב. מבחן זה מכיל בקרבו את מבחן ההשתלבות ומבחני משנה נוספים כגון: כפיפות או אופן הפיקוח על ביצוע העבודה; הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה, צורת תשלום השכר ואופן ניכוי מס ההכנסה ותשלומים לביטוח לאומי ומס ערך מוסף; ביצוע העבודה באופן אישי, ועוד. עם זאת נפסק, כי מבחן ההשתלבות הוא המבחן המרכזי בתוך מכלול מבחני המשנה שמכיל המבחן המעורב וכי יש ליתן לו משקל נכבד במסגרת המבחן המעורב" (ע"ע 300256/98 אורי אייזיק - תה"ל - תכנון המים לישראל בע"מ, פד"ע לו 817). יג. בטרם ניגש לבחינת המבחנים לקיומם של יחסי עובד מעביד נאמר מספר מלים באשר לנטל הראייה. בפרשת כפר יהושוע נקבע ע"י כבוד הנשיא אדלר, כי משנהגו הצדדים במשך תקופה ארוכה במבצע העבודה כ"עובד", ובתקופה קצרה יחסית כ"עצמאי", עובר נטל הראייה, כי בתקופה הקצרה לא היה עושה העבודה בבחינת "עובד", אל המעסיק המבקש לטעון כי לא מתקיימים יחסי עובד מעביד. "..., אכן במקרים רבים נטל ההוכחה בשאלת הוכחת קיומם של יחסי עובד ומעביד מוטל על העובד, שכן הצדדים נהגו במשך שנים על פי יחסי ספק-קבלן עצמאי. אולם, במקרה שלפנינו נהגו הצדדים בתחילת העבודה של המערערת בכפר יהושע, משנת 1976 ועד לשנה האחרונה ולחודשים האחרונים של עבודתה, בשנת 1991, כאילו מעמדה של המערערת היה של 'עובדת'. העובדה, כי נהגו כלפי המערערת כעובדת אין בה, כשלעצמה, כדי להכריע שהיא עובדת, אלא ראיה בלבד. עם זאת, משנהגו הצדדים במערערת כאילו הייתה 'עובדת', עובר נטל ההוכחה לכפר יהושוע, ועליו להוכיח כי מעמדה לא היה של עובדת" (דב"ע נז/10-3 מיכל ארד - כפר יהושע עבודה ארצי, כרך ל (1), 277, 278). במקרה שלפנינו, אין חולק כי מחודש אוגוסט 1989 ועד לסוף שנת 2001, היה התובע "עובד" של הנתבעת (בכפוף למחלוקת בנוגע להעסקתו במסגרת פרוייקט מרקוני) (סעיף 5,7 לרשימת מוסכמות ופלוגתאות). הצדדים חלוקים באשר לששת החודשים הראשונים להתקשרות. על פי האמור לעיל, בנוגע לפרשת כפר יהושע, נטל ההוכחה כי בתקופה הראשונה היתה העסקתו של התובע שונה מזו שבאה אחריה מוטל על הנתבעת. יד. "מבחן ההשתלבות": מבחן ההשתלבות מורכב משני פנים, האחד חיובי והשני שלילי. במסגרת הפן החיובי, יש לבחון האם מבצע העבודה משתלב בעסקו של נותן העבודה; ובמסגרת הפן השלילי האם למבצע העבודה עסק משלו, בנוסף לביצוע העבודה אצל נותן העבודה. בענייננו מתקיים הפן החיובי של מבחן ההשתלבות. התובע הצהיר כי הועסק מיום ראשון בפברואר 1989, מועד תחילת ההתקשרות בין הצדדים, כמהנדס יועץ בפרוייקטים שונים: "כעובד של תיל הועסקתי ושימשתי כמהנדס יועץ בפרוייקטים שונים, בעיקר בעלי זיקה בטחונית, במסגרת התקשרות של תיל עם צדדים שלישיים שונים..." (סעיף 10 לתצהירו). מר יובל זהבי (להלן - "זהבי") המשמש כסמנכ"ל כספים אצל הנתבעת מחודש פברואר 1999 (ס' 2 לתצהירו) תיאר את אופי עיסוקה של הנתבעת: "החברה היא חברה פרטית...., ועוסקת באפיון מערכות ביטחוניות ואזרחיות, וביצוע מחקרים וייעוץ בנושאים אלו" (סעיף 5 לתצהירו). כפי שעולה מן הדברים, השתלב התובע בעיסוקה הרגיל של הנתבעת כיועץ בחברות חיצוניות. זאת ועוד, מר זהבי הצהיר על התקופה הראשונה, "מתוך עיונים בתיקו האישי של התובע" (סעיף 10 לתצהירו). פרט לקביעתו כי התובע העניק שירותים כקבלן עצמאי וכי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד, אין דבר היכול להצביע על שוני באופן העסקתו של התובע למעשה בין התקופה הראשונה ובין התקופה שלאחר חתימת ההסכם. בחקירתו הנגדית, מיום 4.9.2003, השיב זהבי כי אינו יכול להתייחס להסכמים שנעשו בין התובע ואביו ז"ל. "לצערי אני לא כל להתייחס להסכמים שנעשו בין התובע לבין אבי ז"ל, בנוגע לתחילת העבודה, אני למד מזה רק מהמסמכים. הייתי איש סודו של אבי ז"ל הוא טיפל בענייני החברה. ואת העניינים הכספיים הוא סגר לבד". (עמוד 63, שורות 1-3). מכאן, שהנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה כי לא התקיים הפן החיובי של מבחן ההשתלבות. בענייננו התקיים הפן השלילי של מבחן ההשתלבות, קרי, העדר קיומו של עסק עצמאי באמצעותו עשה התובע עבודה. התובע לא עסק בתקופה הראשונה באף עיסוק אחר כעצמאי, פרט לקשריו עם הנתבעת ואף לא נטען אחרת על ידה . טו. על פי תצהירו של התובע בסעיף 6.1-6.4, סדר יומו של התובע נקבע ע"י הנתבעת, כמו גם מועדי הגעתו ועזיבתו את העבודה. הוא לא היה זכאי להעביר את המוטל עליו לאחר, והוא לא עסק בכל עבודה אחרת. דברים אלו לא הוכחשו על הנתבעת. מכאן שנתקיימו בתובע מבחן הקשר האישי, מבחן מסגרת שעות העבודה והבלעדיות בהן. טז. צורת תשלום השכר: התובע הצהיר כי התמורה בעבור התקופה הראשונה שולמה לו בחלקה כמקדמת שכר במהלך ששת החודשים הראשונים, והיתרה רק בתום התקופה האמורה (סעיף 8 לתצהירו). הנתבעת טוענת כי התובע קיבל את שכרו בתקופה הראשונה כקבלן עצמאי וזאת על פי נספח א' לתצהירו של התובע. נספח זה שכותרתו "אישור על ניכוי מס הכנסה מתשלומים החייבים בניכוי מס במקור" מפרט את תשלומי המס שנוכו משכרו של התובע. אין בו דבר המעיד כי התובע הועסק כ"קבלן עצמאי". מר זהבי אף התייחס לנספח א' המדובר בחקירתו הנגדית מיום 04.09.2003 עמוד 36 שורות 4-15: "ש. אני מפנה אותך לס' 11 לתצהירך שנספח א' לתצהיר של X? ת. אני מסתמך בתצהיר הזה על יעוץ שקיבלתי. גם משפטי וכל מיני סוגים. גם אצל רו"ח וגם משפטי. ש. מפנה אותך לנספח א' לתצהיר התובע, איפה אתה רואה "קבלן"? ת. אני יכול לבחון זאת. אני לא מסכים. זה יעוץ שקיבלתי. היתה עבודה מוגדרת ושולם סכום כולל של עבודה ויחסי עבודה שנכנסו לתוקף. ש. העסוק של הותבע בנספח א' מוגדר כיועץ וזה בדיוק גם העסוק שלו והסכם נספח ב', ס' 1 יועץ הנדסי, בין א' ל- ב' אין הבדר בתואר שלו? ת. יש לי הרבה הסכמים שאני מעסיק קבלנים לעבודה מסויימת ואני כותב יועץ." מכל האמור עולה כי לא הובאה בפנינו ראייה כי שכרו של התובע שולם לו כ"קבלן עצמאי". יז. אומד דעת הצדדים: עיקר טענותיה של הנתבעת הוקדשו לעניין זה. מהתנהגות הצדדים היא מבקשת ללמוד כי לא הייתה להם כל כוונה, בעת קשירת הקשר ביניהם ובמהלכו, לראות ביחסיהם בתקופה הראשונה יחסי עובד ומעביד. את טענותיה היא מבססת על ציון תאריך תחילת העבודה בהסכם העבודה כ- 1.8.1989, וכן על העדר העלאת כל טענה על ידי התובע בכל שנות עבודתו בחברה לגבי היותו "עובד" בתקופה הראשונה. כפי שכבר נאמר קודם לכן, כלל ידוע הוא כי הגדרת מבצע העבודה כ"עובד" היא בבחינת סטטוס הנקבע על ידי מערכת יחסי העבודה בין הצדדים למעשה, ולא על מה שנתכוונו ליצור ( ראה סעיף 5 א. לעיל). עם זאת נקבע כי יש לתת משקל לכוונת הצדדים כמבחן משנה שחשיבותו משתנה בהתאם לנסיבות המקרה (דב"ע נא/6-0 דורית שוורץ - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג 202, 208). מה אם כן יכולים אנו ללמוד על אומד דעתם של הצדדים? לגבי התקופה הראשונה לא נחתם חוזה קבלנות או אחר בין הצדדים. מר זהבי הצהיר כי אין לו כל ידיעה באשר לכוונת אביו המנוח, אשר היה האחראי מטעם הנתבעת על יצירת ההתקשרות עם התובע, בתחילת התקופה הראשונה. העובדה כי חוזה העבודה נחתם ביום 31 ביולי 1989, אין בה כדי להצביע על כוונת הצדדים באשר לתקופה הראשונה. אין מחלוקת בין הצדדים כי בתקופה הראשונה לא היה יכול התובע להיות מועסק בשכר בשל מגבלות שחלו עליו בשל היותו בחופשת שחרור. חתימת הסכם העבודה ביום סיום חופשת השחרור והסרת המגבלות, אינה מצביעה אלא על רצונם של הצדדים למסד את יחסי העבודה ביניהם בחוזה בכתב. אי העלאת טענה על ידי התובע ביחס למעמדו בתקופה הראשונה בכל שנות עבודתו בחברה, נעדרת משקל רב. עניין זה לא היה רלוונטי בכל שנות העסקתו של התובע אצל הנתבעת, ולא היה כל טעם בהעלאת טענה לגביו. ציון תאריך תחילת העבודה בתלוש השכר משמעותו כמשמעות ציון התאריך בחוזה העבודה. יתרה מכך, התובע הביע את עמדתו ביחס למעמדו בתקופה הראשונה זמן קצר לאחר שכשלו ניסיונות הצדדים להגיע להסכמה באשר להמשך העסקתו בחברה (ראה נספח ו' לתצהירו של התובע). מכל האמור עולה כי לא הובאה כל ראייה שיש בה כדי להצביע כי הצדדים נתכוונו ליצור ביניהם יחסי קבלן-לקוח ולא יחסי עובד ומעביד. יח. סיכומם של דברים: המבחן המעורב, על מבחני המשנה שבו, מצביע כי נתקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים בתקופה הראשונה. התובע השתלב בעסקה של הנתבעת, לא היה לו עסק עצמאי, הנתבעת קבעה את שגרת עבודתו ומחויבות התובע כלפיה הייתה אישית ובלעדית. אין חולק כי בלמעלה מ- 12 שנים התקיימו בין התובע והנתבעת יחסי עובד ומעביד, לא הוכח בפנינו כי העסקתו של התובע בתקופה הראשונה הייתה שונה. אף לא הוכח כי הצדדים נתכוונו להתקשר ביחסים שאינם יחסי עובד ומעביד. יט. איסור קבלת שכר בתקופה הראשונה: התובע הצהיר כי היה מנוע מלקבל שכר שוטף בעת חופשת השחרור מצה"ל ולכן הגיע להסכמה עם הנתבעת כי יקבל את שכרו בתום חופשתו (ששת החודשים הראשונים) (סעיף 7 לתצהיר התובע). בחקירתו אמר התובע: "ש. בחופשת השחרור אתה בעצם רשאי לעבוד לפי דיני הצבא רק אם יש לך היתר מצה"ל, נכון? ת. היינו זכאים לחצי שנה חופשה והייתה התלבטות אם צריך לקבל או לא לקבל אישור, מה שכולם או הרבה עשו, שהתחילו לעבוד, והסידור היה שלא מקבלים שכר, אסור היה לקבל שכר/משכורת, אני חושב. לכן מה שהיה ההסכם היה שישמרו לי את הכספים האלה שמגיעים לי ויתנו לי אותם בסוף התקופה ואקבל מקדמות עם קומבינה. ש. אם היית עובד ומקבל שכר היית עובר על החוק? ת. קיבלתי שכר עבודה. המקדמות הן שכר עבודה. לפי מה שכולם עשו אני גם עשיתי. ש. ואם כולם עברו על החוק, גם אתה עברת? ת יכול להיות. זה דבר שהיה מקובל. אני חושב שלא." הנתבעת רואה בדברים אלו של התובע ראייה לכך כי לא היה מדובר בשכר עבודה ולכן לא נתקיימו יחסי עובד ומעביד. כמו כן, מוסיפה כי בדרישתו להכיר בתמורה שקיבל בתקופה הראשונה, וזאת בניגוד להוראות הצבא שחלו עליו, שם עצמו התובע בבחינת "נבל ברשות החוק" ויש לראות בדרישתו אכיפת חוזה בלתי חוקי, המנוגדת לס' 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. הטוען לאי חוקיות חוזה בעבודה נושא בנטל הראייה (דב"ע מז/146-3 יוסף חוג'יראת - שלום גל ואח' עבודה ארצי, כרך כא(1), 260, 266). בנוסף לכך, אין בראייה סתם מדובר, כי אם יש צורך בראיה נוספת ואין להסתפק בעדות בעלי הדין (שם). ראייה כזו לא הובאה בפנינו. יתרה מכך, אף לא הובא מקור האיסור, פרט לעדותו של התובע, אשר בגינו טוענת הנתבעת לאי חוקיות קיומם של יחסי עובד מעביד בתקופה הראשונה. די בכך כדי לדחות את טענת הנתבעת, אך נוסיף מעבר לנדרש דברים אלו: גם במקרה בו מדובר בחוזה בלתי חוקי או בקנוניה הבאה להתחמק מדין אין הדבר שולל את קיומם של יחסי עובד ומעביד (דב"ע מט/11-3 מוחמד אבו רביעה - מדינת ישראל, פד"ע כ' 408). במקרה בו נוכח בית הדין לדעת כי אכן מדובר בקנוניה רשאי הוא לקבוע כי מדובר בחוזה למראית עין, לבטלו ולקיים את "החוזה הנסתר" שבו. זאת יש לזכור, כפי שמעילה בת עוולה לא תצמח תביעה, כך אין אדם רשאי לטעון להגנתו את חטאיו שהוא חטא. ובענייננו, הגענו למסקנה כי בין הצדדים התקיימו בתקופה הראשונה יחסי עובד ומעביד. הגם שיש לגנות את הניסיון לעקוף את הוראות צה"ל באשר לקבלת שכר בעת חופשת שחרור, כפי שהעיד והצהיר התובע, אף אם מדובר על נוהג מקובל, אין בכך כדי להצביע על אי חוקיות החוזה או על שלילת קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. כ. בין התובע והנתבעת התקיימו יחסי עובד ומעביד, שתחילתם 1.2.1989. כא. קיזוז זכויותיו הסוציאליות של התובע מהתשלומים שקיבל בתקופה הראשונה: הנתבעת ביקשה כי באם יכריע בית הדין כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, יקבע כי התשלומים ששולמו בעבור התקופה הראשונה כוללים את ההטבות הסוציאליות להן זכאי התובע. בטענתה זו נסמכת הנתבעת על היות התמורה החודשית שקיבל התובע בתקופה הראשונה גבוהה בלמעלה מ- 50% מהתמורה החודשית שנקבעה בחוזה העבודה (סעיף 126-127 לסיכומי הנתבעת). בפס"ד טויטו קבע הנשיא אדלר את הדברים הבאים: "במקום בו מוצא בית הדין להתערב במוסכם בין בצדדים ולקבוע את מהות היחסים האמיתיים שנוצרו ביניהם, חייבת התערבותו להיות 'שלמה' ו'דו-סטרית'. הווה אומר שמחד - מקום בו מבצע העבודה מסווג כ'עובד' הוא זכאי למלוא תנאי העבודה המוענקים ל'עובד'. מאידך - מקבל העבודה המוכרז כמעסיק, חייב לשלם למבצע העבודה רק את תנאי העבודה שהם מחושבים על בסיס שכרו של עובד. שהרי ברי, שאין זה הוגן לקבוע יחסי עובד - מעסיק ולהעניק ל'עובד' את זכויותיו מכוח מעמדו זה על בסיס התשלום שקיבל כ'עצמאי'. זאת אומרת, שאת הזכויות המגיעות לטויטו כ'עובד' יש לחשב ל בסיס השכר שהיה משתלם לו אילו הוגדר כ'עובד' מלכתחילה". (ע"ע 300267/88 יוסף טויטו - מ.ש.ב. הנדסה קירור למיזוג אויר (1965) בע"מ (לא פורסם) "עבודה ועוד" (17) עבודה ארצי כרך לג(20), 23.5.2002). במקרה שלפנינו התובע הועסק במתכונת של עצמאי גם לפי בקשתו, ולאור העובדה שהיה בחופשת שחרור מצה"ל התובע קיבל 50% שכר יותר משקיבל עת החל לעבד כשכיר. ומכאן, שעולה ברורות שכוונת הצדדים הייתה לכלול באותו שכר גם את הזכויות הסוציאליות. ועל כן, הנתבעת צודקת כי יש לראות באותו שכר ככולל את הזכויות הסוציאליות. 6. האם במסגרת פרוייקט מרקוני הועסק התובע כ"עובד" או כ"קבלן עצמאי": א. במסגרת מחלוקת זו נדרש בית הדין להכריע האם התמורה שקיבל התובע במסגרת פרוייקט מרקוני הנה שכר עבודה ששולם במסווה או תשלום כ"קבלן עצמאי". ב. פרוייקט מרקוני החל בחודש מרץ 1999 (סעיף 6 לרשימת המוסכמות והפלוגתאות). עיסוקו של התובע בפרוייקט היה מתן ייעוץ לנתבעת עבור חברת MARCONI ASTRONICS. הוסכם בין הצדדים כי הנתבעת תשלם לתובע מידי חודש סכום השווה ל- 1000$ כנגד הצגת חשבוניות (נספח ד' לתצהיר הנתבע). בחודש אוגוסט 2000 הוסכם בין הצדדים כי התמורה עבור הפרוייקט תועלה לסכום השווה ל- 2500$ בחודש כנגד הצגת חשבוניות (נספח יד' לתצהיר התובע). ג. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע היה איש הקשר היחיד בין הנתבעת לחברת מרקוני. ד. לטענת התובע יש להכיר בתמורה שקיבל עבור פרוייקט מרקוני כשכר עבודה ששולם במסווה. זאת מבסס התובע על כך שהעבודה במרקוני נעשתה כחלק משגרת יום העבודה הרגיל שלו, לא הייתה כל פרופורציה בין השכר ששולם לו, לכאורה, בגין הקשר עם מרקוני ובין השעות שהשקיע בפועל בפרוייקט, בפרט לאור שיעורו של התגמול בעבור מרקוני ביחס לכלל שכרו. התשלומים שקיבל התובע היו ללא כל פרופורציה לתשלומים ששילמה מרקוני לנתבעת. כשפחתו התשלומים לנתבעת, גדלו התשלומים לתובע. העבודה עם חברת מרקוני הוטלה על התובע אישית והוא לא היה זכאי להעבירה לאחר. ה. לטענת התובע הסיבה לצורת התקשרות פיקטיבית זו כ"קבלן עצמאי" מקורה בהבהרה שקיבל התובע ממר הרמתי, מנכ"ל הנתבעת ביום ההתקשרות עם מרקוני, כי רק בדרך זו יוכל האחרון להעביר החלטה להעלאת שכרו של התובע, והוא אמר לתובע שלא ידאג בעניין הזכויות הסוציאליות. ו. הנתבעת טוענת כי פרוייקט מרקוני היווה פרוייקט עצמאי וכי שירותיו של התובע לנתבעת ניתנו מחוץ לשעות העבודה הרגילות, כאשר התובע הוא איש הקשר היחיד עם מרקוני. ז. הנתבעת חוזרת ומדגישה כי התובע היה אחראי למכלול הקשר עם מרקוני והוא דאג לכך שרק הוא יוכל להעניק עבורה את שירותי הייעוץ. ח. הנתבעת נסמכת בטענותיה על ההסכם שנחתם בינה ובין התובע באוגוסט 2000 בגין מתן שירותי התובע למרקוני, בו נכתב במפורש כי לא יהיו כל יחסי עובד מעביד בין התובע והנתבעת (נספח ה' לתצהירו של זהבי). ט. עוד טוענת הנתבעת כי אומד דעתם של הצדדים ומבחן "השכל הישר" המצביע על הגיונה של העסקה, מובילים למסקנה כי התובע העניק לה את שירותיו כ"קבלן עצמאי". י. התשתית המשפטית שהונחה בעניין קביעת קיומם של יחסי עובד ומעביד בסעיף 5 לעיל יפה גם בעניין זה ולמען הקיצור לא נחזור עליה. מקובלת עלינו עמדתו של התובע, כי שירותיו לפרוייקט מרקוני ניתנו במסגרת יחסי העובד ומעביד בין הצדדים וזאת מן הטעמים הבאים: יא. "מבחן ההשתלבות": באשר להתקיימו של הפן החיוב של מבחן ההשתלבות חלוקים הצדדים - האם עבודתו של התובע הייתה חלק מעיסוקה של הנתבעת וחלק משגרת יומו במסגרת עבודתו במל"ט, לגביה אין חולק כי נתקיימו יחסי עובד ומעביד. עיסוקו של התובע במסגרת פרוייקט מרקוני אינו שונה באופן מהותי מעיסוקו בתקופה המקבילה במפעל מל"ט. בהזמנת העבודה לפרוייקט מרקוני, שצורפה כנספח ד' לתצהירו של מר זהבי, מוגדר ביצוע העבודה כך: "א. סיוע וייעוץ לטיל בנושא הגדרת מערכות והשבחת מערכות עבור חברת MARCONI ASRTONICS בישראל". בסעיף 5 לתצהירו מתאר מר זהבי את עסוקה של הנתבעת: "...,ועוסקת באפיון מערכות, בטחוניות ואזרחיות, וביצוע מחקרים וייעוץ בנושאי אלו". בחקירתו מיום 04.09.2003 התייחס מר נחומי, המשמש כמנכ"ל הנתבעת החל משנת 1999 (להלו - "נחומי"), להבדל שבין אפיונו של פרוייקט מרקוני לפרוייקט מל"ט: "ש. אני מפנה אותך לסעיף 9 בעמ' 2 - תסכים איתי שהסעיף הזה מתאים למרקוני וגם למלט, ס'? ת. אני לא יכול להסכים. מרקוני יושב בארה"ב ומל"ט בנתב"ג. זה לא הבדל של מה בכך. העבודה שנעשתה במל"ט בהנדסת מערכות היתה עבודה שוטפת של פרוייקט (חסוי) וצורת העבודה הייתה כזאת שהיו להם צרכים, קבעו קבילות עבודה, באופן זה כך התנהל. עם מרקוני נתנו ריטרנטר לתובע כאשר הריטרנר הזה עבר תחנה אצלי. זה לא אותו דבר. זה הבדל מהותי ויחיד. אין פה אפליקציות זהות" (עמוד 31 שורה 22 - עמוד 32 שורה 3). בדבריו אלה של מר הרמתי אין כדי להצביע על שוני מהותי בין עבודתו של התובע במסגרת פרוייקט מרקוני ובין עבודתו במל"ט. הנתבעת אף נמנעה מלחקור את התובע בעניין זה לצורך הבהרת טענתה כי היה שוני מהותי שכזה. הצדדים האריכו בסיכומיהם בעניין השתלבות עיסוקו של התובע במסגרת פרוייקט מרקוני בשגרת יומו במל"ט. בעניין זה הצהיר התובע: "עבודתי עבור מרקוני נעשתה כחלק משגרת יום העבודה הרגיל שלי ללא כל הפרדה משאר המטלות שהטילה תיל עלי בכל הקשור לשאר המטלות שהוטלו עלי במסגרת עבודתי. העבודה בוצעה באותם המשרדים, כלים ואמצעים שבהם בוצעו שאר עבודותיי במסגרת תיל" (סעיף 31 לתצהירו). מר נחומי הצהיר בעניין זה: "פרוייקט מרקוני - היווה פרוייקט עצמאי במסגרתו נתנו למרקוני שירותים ע"י ידי התובע באופן עצמאי, מחוץ לשעות עבודתו בחברה (ההדגשה במקור) יותר ממשרה מלאה לטענתו..." (סעיף 8 לתצהירו) מחקירתו בעניין עולה כי אין הוא יודע האם עיסוקו של התובע במסגרת פרוייקט מרקוני הייתה, למעשה, במסגרת שגרת עבודתו או במנותק ממנה: "ש. תאשר לי שבמהלך העבודה הרגיל, אתה והתובע לא הייתם מצויים באותו המקום פיסית ת. נכון" (עמוד 29, שורות 1-3) "ת. אני לא ממיין שעות עבודה, אני יודע מה מהות העבודה של מרקוני, והחוזה עם מרקוני ולכן אני קובע שהשעות האלה שבמסגרת שעות העבודה של הנתבעת. ש. מה שאתה אומר עתה, זה על סמך מסמכים, לא שראית בעניינים את העבודה? ת. העבודה נעשית, לא צריך לראות אותה בעיניים..." (עמוד 30, שורות 1-4). מר נחומי מבסס את עמדתו כי השעות שהוקדשו לפרוייקט מרקוני התבצעו מעבר לשעות עבודה במל"ט בכך שהתובע עבד במל"ט מעל משרה מלאה 220-240 שעות וכי על מה שנעשה מעבר לכך מהווה עיסוק מעבר לשעות העבודה הרגילות. במסמכים שהוגשו לבית הדין במהלך הדיון, ת/1, מפורטות שעות עבודתו של התובע, ביניהן שעות עבודה במל"ט וביניהן שעות עבודה עבור מרקוני. ממסמכים אלו, שלא הוכחשו או נסתרו עי ידי הנתבעת עולה כי סך כל שעות העבודה של התובע הן במל"ט והן במרקוני הגיעו לסך של 200-240 שעות. השעות שהוקדשו למרקוני לא באו כתוספת על שעות אלו. בתגובה להצגת מסמכים אלו השיב מר נחומי: "משרה בנתבעת שעליה הוא קיבל את המשרה שלו, היא 168 שעות, כל מה שמעבר לזה זה או שעות נוספות או משרה נוספת. זה לא משרה בנתבעת 220 שעות" (עמוד 29, שורות 19-21). עולה מן האמור כי לא עלה בידו של מר נחומי להראות כי ישנה הפרדה בין השעות שביצע התובע במסגרת עבודתו במל"ט ובין השעות שביצע במסגרת פרוייקט מרקוני. הצהרתו של מר זהבי בעניין זה , סעיף 20.7 לתצהירו, זהה לזו של מר נחומי בכל הקשור להיות עיסוקו של התובע במסגרת פרוייקט מרקוני נפרד מעבודה במל"ט. מחקירתו של מר זהבי מיום 04.09.2003 (עמוד 41, שורה 1 - עמוד 42, שורה 19) עולה כי גם לו אין ידיעה כי עיסוקו במרקוני לא היה, בפועל, במסגרת שגרת יומו במל"ט. בנוסף לכך, מקובלת עלי טענת התובע כי הדיווחים המתוארים בת/1 מצביעים על כך כי עיסוקו במרקוני נשזר בשגרת יומו. מהדיווחים עולה כי התובע עובד בין 10 ל-12 שעות עבודה ביום. בימים בהן דווחו שעות עבור מרקוני, מספר השעות עבור מל"ט היה נמוך יותר, כך שבסה"כ לא נרשמה חריגה מסגרת השעות המקובלת (8.8.01; 26.9.01; 7.10.01; 31.10.01; 8.11.01; 29.11.01). בימים בהם מספר השעות שדווח עבור מרקוני הגיע לסך השעות הממוצע לא נרשמו כלל שעות עבור מל"ט (22.8.01; 23.8.01; 26.8.01; 17.9.01; 20.9.01). במסגרת חקירתו לא עלה בידו של מר נחומי לסתור או לספק הסבר אחר לעולה מנתונים אלו (עמוד 30, שורות 14-18). התובע לא נחקר באשר לדיווחי השעות כפי שהם מופיעים בת/1. מן האמור לעיל עולה כי התקיים הפן החיובי של מבחן ההשתלבות. התובע הועסק במסגרת פרוייקט מרקוני בעיסוק המאפיין את עיסוקה הרגיל של הנתבעת, קרי, מתן יעוץ לחברות חיצוניות. עבודתו של התובע התבצעה במסגרת שגרת יומו במפעל מל"ט. מתצהיריהם ועדותם של מר נחומי ומר זהבי, כפי שהם מסוכמים בסעיפים 37.5 - 43 לסיכומי נתבעת, עולה כי יתכן ולא למצב זה התכוונו או למצער לא כך האמינו, אך למעשה כך היו פני הדברים. הפן השלילי של מבחן ההשתלבות מתקיים אף הוא. לטענת הנתבעת לא מתקיים מבחן זה שכן למר X היה עסק משלו, ששימש לצורך ההתקשרות בינו ובין מרקוני. ברור הוא, כי במקרה כגון זה, בכל הקשור בפן השלילי של מבחן ההשתלבות, הכוונה היא לקיומו של עסק החי ופועל בנוסף על מערכת היחסים הנבדקת. כלום אם נאמר, כי לא מתקיים הפן השלילי של מבחן ההשתלבות בכל מקרה בו עיסוקו היחיד של התובע, "הקבלן העצמאי", הוא ביצוע העבודה אשר לגביה נבחנת שאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד, הרי תתקבל התוצאה לפיה לעולם יישלל קיומו של המבחן, וזאת אין לקבל. הנתבעת לא טענה כי התובע עסק במסגרת "עסקו העצמאי" במתן שירותים לחברות אחרות או לחברת מרקוני עצמה בפרוייקטים נוספים בנפרד ממנה. נעבור לבחינתם של מבחני המשנה. יב. מבחן הכפיפות והמרות: הנתבעת טענה לפנינו כי התובע לא היה נתון כלל לפיקוחה. את הוראותיו והנחיותיו קיבל באופן מוחלט ממרקוני והם שפיקחו למעשה על עבודתו. מעבר לכך טענה הנתבעת כי התובע היה איש הקשר היחיד עם מרקוני, והוא היה האחראי על ניהול המשא ומתן עמה וכן קבע את מתכונת העבודה. בכך ביקשה הנתבעת לראות עדות לעיסוקו של התובע במסגרת פרוייקט מרקוני כקבלן עצמאי. בעניין זה הצהיר מר נחומי: "התובע עצמו היה איש הקשר היחיד עם מרקוני. התובע ניהל בעצמו את המו"מ בין חברת X ומרקוני. התובע קבע את מתכונת העבודה וכן את הסכום אותו תשלם מרקוני לחברת X בגין השירותים שהוא העניק לה" (סעיף 9 לתצהירו). מר זהבי חזר על דברים אלה בסעיף 20.3 לתצהירו. התובע אינו חולק כי אכן זה היה אופי ההתקשרות עם חברת מרקוני. עם זאת, טוען התובע כי עצמאותו מעידה כי ניתן בו, על ידי הנתבעת, אמון השמור ל"עובד" וכן כי אין הבדל בין דפוס העבודה שהיה נהוג לגבי מרקוני לבין זה שהיה נהוג בעבודתו במל"ט, לגביה אין חולק כי התקיימו יחסי ומעביד. התובע הצהיר דברים אלו בנוגע לעבודתו במל"ט: "מאז סוף שנת 1999 ועד מועד הפסקת עבודתי בתיל עבדתי, בין השאר, כמהנדס יועץ בשירות תיל במפעל התעשיה האווירית מל"ט (להלן: "מל"ט"). לתיל היה מושג קלוש ביותר על נושאי עבודתי במל"ט הן בשל אופי העבודה שם, שהיה בנושאים הנדסיים ספציפיים וסודיים ביותר, והן בשל חוסר עניין של הנהלת תיל בנושא. דה פקטו מה שעניין את הנהלת תיל היה שכל חודש תשולם החשבוניות בגין עבודתי. אחריותי כללה, בנוסף לביצוע המטלות, שנדרשו ע"י מל"ט, הגשת הצעת מחיר לעבודתי, מו"מ עם הנהלת מל"ט בנוגע להצעות אלה ואישור חשבוניות על עבודתי. תיל לא התערבה כלל ועיקר בנושאים אלה וקיבלה כמות שהם את מעשי" (סעיף 10 לתצהירו). מר נחומי העיד ביום 04.09.2003 בעניין עבודתו של התובע במל"ט כך: "ש. המו"מ עם מל"ט לפחות עד 01' לגבי התשלומים הוא ניהל אותם, לא אף אחד אחר? ת. הוא הגיש הצעת מחיר מטעם תיל. ההצעות מחיר האלה הגיעו גם למעסיק שלו שם וגם אלי. אני עברתי על זה. ראיתי שהן עונות לשני קריטריונים, אחד שמכסה את התרומה שאני מצפה מהעבודה שלו במל"ט, והשני - שזה עומד בקריטריונים שתיל מגישה. לא בכל מקרה, אבל בחלק מהמקרים היתי צריך לדבר עם האנשים במל"ט במיוחד שהיו להם השגות על הצת המחיר, אז הם היו גם פונים אלי. הוא לא יודע את זה. הוא לא היה מאזין לשיחות. היו מקרים שכן פנו אלי. הוא קבע את המוצר ומה שהוא היה צריך למסור להם הוא תמחר את זה, והם היו צריכים לאשר א זה. עיקר העבודה הייתה שלו, פנו אלי במקרים חריגים באופן שוטף הוא עבד איתם" (עמוד 31, שורות 6-16). מר זהבי העיד בפני בית הדין כי הוא אינו מכיר את עבודתו של התובע במל"ט: "ת. ... אני לא מכיר את העבודה המקצועית של התובע. לגבי הסודיות המסווגת הפרוייקטים ידועים וידוע במה הוא מתעסק (כך במקור), יש מספרי מערכות שהוא יודע ואני לא מתיימר להיות איש מקצוע. ההסכם, התובע כמה שנים הוא עובד במלט, תמיד הוא מגיש את התאריכים של הפרוייקטים ואנו היינו מגישים חשבוניות בדיוק בדיוק הסתיים סוף 12 שהגשנו את החשבוניות" (עמוד 39, שורות 21-25). מן האמור לעיל עולה כי הגם שעבודתו של התובע במסגרת פרוייקט מרקוני לא הייתה בפיקוח צמוד של הנתבעת, אין זה דפוס חריג והוא היה מקובל גם לגבי עבודתו של התובע במל"ט. בשני המקרים היה אחראי התובע על גיבוש הצעת העבודה מול החברה החיצונית, הנתבעת הייתה מאשרת את העסקה והתובע ביצע את עבודתו מול החברה החיצונית. יתכן כי החופש ועצמאותו של התובע בפרוייקט מרקוני היו רחבים יותר מאשר בעבודתו במל"ט, אך שוני זה אינו מגיע לכדי הגדרתו כ"קבלן עצמאי" בראשון וכ"עובד" באחרון. כפי שעולה מהמסמכים שצורפו במהלך הדיון, ת/1 ו- נ/6, דיווח התובע לנתבעת על שעות עבודתו במרקוני, כפי שעשה גם לגבי עבודתו במל"ט. מר נחומי העיד בעניין זה כי הדיווח נעשה על דעת התובע וללא כל דרישה מצד הנתבעת (עמוד 33, שורות 17-21). מר זהבי העיד בעניין זה כך: "ש. למה הוא הי צריך להגיש דווחים על מרקוני? ת. הוא לא היה צריך להגיש דווחים על מרקוני כמו שהוא לא היה צריך להגיש גם על תיל. לא עברתי חודש חודש, סמכתי עליו. על מלט מבחינת פרוצדורה שוטפת יש נוהל שאנשים חיצוניים מגישים דווחי שעות. את התובע פעם אחת אפילו לא בדקתי. גם עבור חופשות לא בדקתי, רק עתה שהוגשה התביעה בדקתי". (עמוד 41, שורות 20-25) הגשת דיווח שעות באופן קבוע יש בה כדי להצביע על פיקוח, והיא מאפיינת העסקת "עובד" ולא "קבלן עצמאי". אין בידינו לקבל כי התובע דיווח בהתנדבות וכי לא עלה בדעתה של הנתבעת להודיע לו כי אין בכך צורך. אין בעובדה כי התובע קיבל תשלום כולל עבור שירותיו למרקוני ולא על פי כמות השעות, כדי לשנות מסקנה זו שכן גם התמורה שקיבל עבור עבודתו במל"ט לא הושפעה מכמות שעות העבודה שדיווח. יג. מבחן הקשר האישי: הנתבעת הדגישה בסיכומיה את עובדת היותו של התובע איש הקשר היחיד והבלעדי עם מרקוני. היא ציינה כי תנאי יסודי להמשך ההתקשרות עם מרקוני היה כי התובע, ורק הוא, יהא זה שיעניק למרקוני את השירותים ואם ילך התובע חס וחלילה לעולמו, ההסכם יתבטל (סעיף 47 לסיכומי הנתבעת). תמונת מצב זו מבוססת היטב בחומר הראיות, נספח ו' לתצהיר התובע ובעדותו (עמוד 21-22). הנתבעת רואה בנאמר לעיל כשולל את קיומו של מבחן התלות הכלכלית, ולדעתה תלויה למעשה הנתבעת בתובע בכל הקשור לפרוייקט מרקוני. התובע טוען, כי המצב, כפי שהוא מתואר על ידי הנתבעת, מוביל למסקנה כי מתקיים מבחן הקשר האישי. התובע נדרש להעניק את שירותיו בעצמו ולא היה זכאי להעבירו לאחר. אין בידינו לקבל את טענותיה של הנתבעת בעניין זה. אין חולק כי בין התובע לנתבעת מתקיים מבחן הקשר האישי, כלומר, התובע ביצע את העבודה בעצמו ולא היה זכאי להעבירה לאחר. העובדה כי בהסכם בין חברת מרקוני והנתבעת הוכנסו סעיפים על פיהם נקבע כי הייעוץ יינתן באופן בלעדי על ידי התובע אין בהם כדי לנתק את הקשר האישי בין התובע והנתבעת. אין זה למעלה מהסביר כי חברה חיצונית המבקשת שירותי יעוץ בעניין ספציפי, תדרוש כי השירות יינתן לה על ידי אדם מסוים ויחיד מהחברה המייעצת. בעניין התלות הכלכלית ניתן לקבוע כי נוצרה לגבי מרקוני תלות הדדית בין התובע והנתבעת. הנתבעת הייתה תלויה בתובע שכן חברת מרקוני דרשה כי הייעוץ יינתן על ידו בלבד והתובע היה תלוי בנתבעת, שכן היא הייתה חייבת להיות חתומה על החוזה מול מרקוני ועל החשבוניות שהוצאו לה. מר נחומי העיד בעניין זה: "ת. מה לעשות במרקוני רצו שאנחנו נהייה חתומים ולא התובע. הם לא הסכימו שהתובע עוסק מורשה יהיה נציג, הם רצו שהנתבעת תהיה נציגה." הנה כי כן, אין במבחן התלות הכלכלית, כמבחן משנה, כדי להצביע על אופי מערכת היחסים בין הצדדים. יד. הצגת תובע כלפי רשויות המס: אין חולק כי התובע הוצג בפני רשויות המס כעוסק מורשה. עם זאת, דברים שנאמרו בפרשת ורדה דעבול בעניין זה יפים גם במקרה שלפנינו: "...נפסק כי העובדה שפלוני 'נוהג כעצמאי' בתחומים אלה או שמעסיקו נוהג כלפיו כ'עובד' אין בה, כשלעצמה, כדי להכריע בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד, בכל אלה 'יכול ויהא בהם כדי לבסס מעמד', אך אין בהם כדי לקובעו או לשוללו" (דב"ע נה/5-2 ורדה דעבול - מדינת ישראל, פד"ע כרך כט 481, 497). ומוסיף בית הדין: "זאת ועוד, המדובר במבחן משני ולא במבחן עיקרי, כך שיש בו כדי לשקול אך לא כדי לקבוע. ובהצטרף משקלן של כל הנסיבות האחרות - אין במבחן זה כדי לשנות מהתוצאה" (שם). כך נקבע שם וכך גם במקרה שלפנינו. אין בעובדת רישומו של התובע כעוסק מורשה כדי לגבור על יתר העובדות והמבחנים אשר מורים כי לא ב"עצמאי" מדובר. טו. אומד דעת הצדדים: לטענת התובע, היוזמה להעסיקו כ"קבלן עצמאי" במסווה, ותשלום התמורה כנגד חשבוניות ולא בדרך הרגילה של יחסי עובד ומעביד, הייתה של הנתבעת. התובע הצהיר (סעיף 3, עמוד 9 לתצהירו) כי בשיחה עם מר הרמתי, מנכ"ל הנתבעת הקודם, הבהיר לו האחרון כי רק באופן זה יוכל להעביר החלטה על העלאת שכרו במועצת המנהלים של הנתבעת. עוד טען, כי העלה בפני מר הרמתי את סוגיית זכויותיו הסוציאליות וזה השיב לו כי אין לו מה לדאוג, וכי החברה תפצה אותו בשנים הבאות עת ישתפר מצבה הכלכלי. התובע מבקש ללמוד מנספח ד' לתצהיר זהבי שעניינו הזמנת ביצוע עבודה על ידי הנתבעת מאת התובע אצל מרקוני, כי לא בחוזה קבלנות מדובר שכן לא נכתב בו במפורש כי לא יתקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים. התובע מבקש ללמד על אומד דעת הצדדים מחוסר הפרופורציה בתמורה שקיבל בעבור פרוייקט מרקוני ובין השעות שקיבל בפועל. זאת ועוד הוא טוען, חוסר פרופורציה קיים אף בין התמורה שקיבל התובע בעבור הפרוייקט ובין התמורה שקיבלה הנתבעת ממרקוני, ללמדך שלא בעסקה כלכלית כנה מדובר אלא עסקה שכל מטרתה העלאת משכורות של התובע במסווה. הנתבעת טוענת כי הסכם הספקת השירותים על ידי התובע לנתבעת מיום 1 באוגוסט 2000 ובו נכתב, "למען הסר ספק, לא יהיו כל יחסי עובד ומעביד מכל סוג שהוא בין חברת תיל ובין X X יעוץ והדרכה - ע.מ. 09740788, ואין קשר לעובדת היות X X עובד תיל והתקשרות זו." (נספח ה' לתצהירו של זהבי), מעיד כי הצדדים התכוונו שלא ליצור יחסי עובד ומעביד ביניהם וכי על בית הדין לתת תוקף לכוונתם זו. מוסיפה הנתבעת כי במקרה זה מדובר בתובע שהינו אלוף משנה (במיל'), אדם משכיל, בעל ניסיון במשאים ומתנים, המודע היטב לזכויותיו. לטענת הנתבעת, פרויקט מרקוני הנו בעל הגיון כלכלי, ומר נחומי העיד בעניין זה כך: "ש. איזה הגיון עסקי יש כשאצלך יש ירידה של 50% אצל התובע יש עליה של 150%? ת. התובע הודיע לע שמורידים ל- 3000 וזה הולך להגמר, הרקע לכל השיחה היה שהוא קיבל 1000 מתוך 5500, דברתי עם התובע והוא הודיע לע שהוא לא מוכן לקבל בהמשך את אותו היחס שהוא קיבל קודם. עשיתי את הערכה שאם זה יפסק אני אקבל אפס והוא יקבל אפס. אז העדפתי לקבל אל ה-500 דולד מתוך ידיעה שזה הולך להמשך מקסימום שנה. ....... ש. יכולת לומר לך אתם רוצים תשארו ברצון, זה לא משתלם? ת. 500 דולר זה 500 דולר" (עמוד 32-33) מר נחומי הצביע בעדותו על חוסר הגיון בתפיסת התמורה בעבור מרקוני בשכר עבודה: "אני הלך להכניס לעצמי משכורת של 2500 דולר ל- 13 שנים." (עמוד 33, שורה 9). לטענת הנתבעת, העובדה כי בתמורה שקיבל התובע בעבור פרוייקט מרקוני לא חל שינוי למרות גידול בשכרו באפריל 2001 , מצביעה על היות הפרוייקט נפרד ועצמאי. הנתבעת מבקשת לראות בעובדה כי התובע העלה לראשונה את טענתו, בדבר היות קשריו עם הנתבעת במסגרת פרוייקט מרקוני קשרי "עובד" ו"מעביד", לראשונה במכתב שנשלח לה על ידי עורך דינו של התובע ביום 21.2.2002 וזאת למרות שקודם לכן שלח מכתבים רבים, עדות לכך כי למעשה לא ראה עצמו כ"עובד" של הנתבעת בכל הקשור למרקוני. בטרם נדון בטענות הצדדים בנושא זה נחזור בקצרה לדברים שהובאו על ידינו בתחילה, ולא נאריך בהם: "היות אדם 'עובד' הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על -ידי הצדדים, או מי מהם, אלא על פי נסיבות העניין כהווייתן. הקובע הוא איפוא מהות היחסים שנוצרו למעשה ולאו דווקא רצונם של הצדדים, מאחר ש'אין זה מעבר למציאות המשפטית ששניים יתכוונו מראש לתוצאה משפטית מסוימת, אך למעשה לא ישיגוה" (ע"ע 283/99 שמעון ברק - כל הקריות בעם ואח' (תרם פורסם); (דב"ע לו/2-0 לוי - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); דב"ע נד/77-3 פנינה רוטברג-תדיראן בע"מ פד"ע כ"ז 454, 462. אומד דעת הצדדים אין בו כדי להכריע בשאלת קיומם או שלילתם של יחסי עובד ומעביד. בית הדין ייעזר במבחן זה במקרה בו כפות המאזניים מאוזנות ולא מצויה בפניו תמונה ברורה העולה מנסיבות המקרה. אין זה המצב במקרה שלפנינו. "משתכלית קביעת קיומם של יחסי עובד מעביד, הנה תכלית סוציאלית כאמור; ברור, כי ככל שקשה יותר במקרה גבול קונקרטי לאבחן ולקבוע אם ביחסי עובד-מעביד או מזמין-קבלן נותן שירות, כך במקביל פוחת הצידוק, לקבוע את מעמדו של התובע כעובד הזכאי לזכויות משפט העבודה המגן... ..... ככל שפוחת הצידוק כאמור, לקבוע קיומם של יחסי עובד מעביד, כך יש ליתן יותר משקל, במקרה הגבולי, לאומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים.... זאת אף מעבר לנטל הראייה..." (ע"ע 300256/98 אורי אייזיק - תה"ל תכנון המים לישראל בע"מ, פד"ע לו 817, 843) משלל הטענות שהעלו הצדדים בנושא זה יש לייחס משקל לחתימת התובע על נספח ה' לתצהירו של זהבי. בהתחשב בהיות התובע עובד העומד על דעתו, הנכון, כפי שעולה מסעיף 18-19 לתצהירו, לסרב להצעות באשר לתנאי ואופן העסקתו שאינן לרוחו. בנוסף לכך, יש לתת משקל לעובדה כי הנתבעת לא סתרה את טענתו של התובע בדבר חילופי הדברים בינו ובין מר הרמתי, שיש בהם משום הסבר, לכאורה, למהותה האמיתי של העסקתו כ"עובד" במסווה של "עצמאי". התובע לא נשאל על כך בחקירתו. זאת ועוד, כפי שעולה מעדותו של מר זהבי, מר הרמתי היה חתום על הסיכומים הקשורים לפרוייקט מרקוני (עמוד 40, שורות 20-24). הנתבעת לא העידה את מר הרמתי, וכפי שעולה מהמשך עדותו של מר זהבי לא עשתה מאמץ מיוחד לאיתורו לצורך כך (עמוד 44, שרה 12). בעניין זה נקבע: "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו." (ע"א 55/89 קופל [נהיגה עצמית] בע"מ - טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 599. באשר ליתר טענות הצדדים, אין בהן כדי להטות את הכף לכאן או לכאן. ניתן להסיק מהן מסקנות סותרות. העדר פרופורציה בין התשלום בעבור מרקוני ובין הזמן שהושקע על ידי התובע, יכול להצביע על קיומה של פיקציה שמטרתה תשלום שכר במסווה. מאידך, תשלום קבוע עבור הפרוייקט בלא שיושפע ממספר השעות שהושקע למעשה, מאפיין תשלום ל"קבלן" המתוגמל לפי תוצר, ולא תשלום לעובד המתוגמל לפי עבודתו. העדר שינוי התמורה בעבור מרקוני עם העלייה בשכר התובע אינה שוללת את היות התמורה שכר עבודה במסווה. מטענות הצדדים באשר להיגיון העסקה, ניתן להסיק גם כן מסקנות סותרות ונשאיר בעניין זה כל צד והגיונו. אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת כי העלאת טענת התובע לראשונה, באשר להיותו "עובד" במסגרת פרוייקט מרקוני, במכתב שנשלח לנתבעת על ידי עורך דינו צריכה לפעול לרעתו. שאלת מעמדו של אדם במסגרת יחסי עבודה אינה שאלה פשוטה ואף בתי הדין מתחבטים בה לא מעט. אין להעניש אדם התובע זכויות שהובהרו כי מגיעות לו בעקבות יעוץ משפטי. כפי שאמרנו, וחזרנו ואמרנו, אין בכוחם של הצדדים לשלול קיומם של יחסי עובד ומעביד ביניהם בהסכם. התובע אמנם חתם על הסכם הזמנת העבודה (נספח ה' לתצהיר זהבי) כ"קבלן עצמאי", אך הנתבעת לא סתרה את טענות התובע כי ההסכם הנו פיקציה לתשלום שכר במסווה, ואף לא עשתה שימוש בכל האמצעים העומדים לרשותה לצורך כך. מכאן שאין באומד דעתם של הצדדים ובכינוי התובע בהסכם מרקוני (נספח ה' לתצהיר זהבי) כדי לשלול את המסקנה העולה מהמבחנים שנסקרו קודם לכן. טז. סיכום ביניים: המסקנה העולה מן המבחנים שנסקרו על ידנו לעיל היא, כי בין התובע והנתבעת התקיימו יחסי עובד מעביד בכל הקשור לעבודתו של התובע בעבור הנתבעת אצל חברת מרקוני. הארכנו עד כאן ולכן נקצר בסיכומנו. בתובע מתקיימים הפן החיובי והשלילי של מבחן ההשתלבות, עיסוקו של התובע במרקוני היה כעיסוקו בתיל ונעשה במסגרת שגרת עבודתו. לתובע לא היה עסק עצמאי משלו, הנתבעת ניהלה פיקוח על שעות עבודתו של התובע במרקוני באופן דומה לפיקוח שהיה נהוג עבור מל"ט, התובע היה מחוייב בקשר אישי עם הנתבעת. לא היה באומד דעתם של הצדדים כדי להפוך או להסיט מסקנות אלו. מכאן ששכרו של התובע בעבור פרוייקט מרקוני מהווה חלק משכרו לצורך חישוב פצויי הפיטורין להם הוא זכאי. יז. מהי התקופה בגינה זכאי התובע לכלול את את שכרו בעבור מרקוני בשכרו הכולל לצורך חישוב פיצויי הפיטורים: הנתבעת ביקשה מבית הדין, כי אם ימצא ששכרו של התובע במסגרת פרוייקט מרקוני מהווה חלק מהשכר הקובע לחישוב פיצויי הפיטורים להם זכאי, יקבע כי זכאות זו עומדת לו אך מיום תחילת קבלת התמורה, חודש מרץ 1999, הואיל ומדובר בשינוי מהותי בחוזה ההעסקה. מכוח חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן - "חוק פיצויי פיטורים") זכאי עובד לפיצויי פיטורים באם פוטר בחלוף שנה מיום תחילת העסקתו. על פי החוק יחושבו הפיצויים כמכפלת שכרו האחרון של העובד בשנות העסקתו. בניגוד למקרים שהוכרו בחקיקה כחריגים לכלל זה, כגון: הפחתת היקף משרה, הפחתת שכר וכד' (תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיטורים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964), לא נתן המחוקק דעתו לשיטת חישוב פיצויי הפיטורים במקרה של שינוי יסודי בתנאי ההעסקה (דב"ע שן/107-3 מנפאואר (לישראל - צפריר גוטרמן, עבודה ארצי, כרך א (2), 408, 411). לטענת הנתבעת יש לראות בתוספת שקיבל התובע בסך השווה ל-1000$ מחודש מרץ 1999, ובגידול הנוסף בשכרו בסך השווה ל-2500$ מחודש אוגוסט 2000 בעבור פרוייקט מרקוני, שינוי מהותי בתנאי העסקתו. טענת הנתבעת מקובלת עלינו. החריג, אשר אכן הוכר בפסיקה, עניינו שינוי יסודי בתנאי ההעסקה ואינו חל במקרה של שינוי בשכרו של העובד בלבד. במקרים בהם נדון החריג, השינוי בשכר היה תוצר לוואי של שינוי בתנאי ההעסקה. כך בדב"ע שן/107-3 מנפאואר לישראל - צפריר גוטרמן, עבודה ארצי, כרך א (2), 408, בו עברה העובדת מעבודה במשרה מלאה לעבודה בשעות בלתי קבועות ושכרה שולם לה על בסיס של שעה. כך גם בדב"ע נו/269-3 ד"ר איסר מזר - הסתדרות מדיצינית הדסה, עבודה ארצי כרך ל(1), 57, בו דובר ברופא שביקש כי פיצויי הפיטורים יחושבו על בסיס שכר שקיבל עבור תורנויות, בגין תקופות בהן שימש כאח וכסטאז'ר. בע' 354500/98 (ת"א) פרג' חורי - יצחק בלנגה, עבודה איזורי, כרך יד, 323, הכיר בית הדין בקיומו של שינוי יסודי בתנאי ההעסקה בשל העובדה כי בתקופה הראשונה שימש כסטאז'ר במשרד רואי חשבון ובתקופה השניה כרואה חשבון מן המניין. במקרה שלפנינו העסקתו של התובע במסגרת פרוייקט נוסף היא אכן בבחינת שינוי יסודי בתנאי העסקתו. על כך ניתן ללמוד גם מן התוספת הגבוהה של למעלה מ-50% משכרו המקורי, כ-10,000 ₪, שאינה בגדר תוספת סבירה להוספת מטלות רגילות במסגרת עבודתו, אלא מלמדת על כך שהפרוייקט הנוסף מגדיל את היקף משרתו באופן ניכר. הפרוייקט הוגדר בזמן ועל כן הוספת השכר בגינו תחושב, לצורך פיצויי פיטורים, ממועד תחילתו, דהיינו מחודש מרץ 1999. מכאן, שהתשלום שקיבל התובע בגין פרוייקט מרקוני ייכלל בשכרו הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים רק עבור התקופה בה קיבל את התשלום, קרי, מחודש מרץ1999 ועד לסיום יחסי העבודה. שכרו הקובע לצורך פיצויי הפיטורים עד למועד זה, פברואר 1989 ועד למרץ 1999 (לא כולל), יהיה שכרו ערב תחילת פרוייקט מרקוני. 7. האם יש לכלול את רכיב "ההוצ' נלווים" בשכרו הקובע של התובע לתשלום פיצויי פיטורים: א. אין חולק בין הצדדים כי בחודש אפריל 2001 חל שינוי במשכורתו של התובע על פיו בוטלו רכיבי ה"ש. גלובליות" וה"טלפון" ונוסף רכיב "הוצ' נלווים". למן השינוי כללה משכורתו של התובע רכיב "משכורת" בסך 18,800 ₪, רכיב "הוצ' נלווים" בסך 4,714 ₪ (פרט לחודש אפריל 2001 בו עמד הרכיב על סך 5278 ₪). הצדדים מסכימים כי שינוי זה היטיב עם התובע (סעיף 33 לצהיר התובע, סעיף 24.5 לתצהירו של מר זהבי). ב. התובע טוען, כי החלק הנוסף בשכרו, בסך 4,716 ₪, ששולם לו בסכום קבוע וכונה "הוצ' נלווים" צריך להיכלל במסגרת השכר הקובע לצורך חישוב זכאותו לפיצויי פיטורים. התובע מסתמך בטענתו על הנסיבות הבאות: 1. הסכום הופיע מדי חודש בתלוש השכר בסכום קבוע שלא חל בו שינוי, גם בעת שהיה התובע בחופשה ובעת שנעדר בגין מחלה, ומכאן שאין מדובר בהחזר הוצאות. 2. קבלת התשלום האמור לא הותנתה בכל דיווח על הוצאות, ודיווח שכזה לא הועבר על ידי התובע לנתבעת בפועל. 3. בפועל לא הוצאו על ידי התובע הוצאות שהחזרן מגולם כביכול ברכיב זה. 4. בין התובע והנתבעת הוסכם כי הוצאות שהתובע מוציא בפועל, כגון בגין טלפון סלולרי, נסיעה, תלושי אוכל וכד', תוחזרנה לו בתשלום נפרד וכך היה למעשה. ג. התובע טוען כי המכתב שצורף כנספח ט' לתצהירו של מר זהבי, שכותרתו "הסכם העלאת שכר", המפרט את שינויי השכר מחודש אפריל 2001 ומפרט את מרכיבי רכיב "הוצ' נלווים" לא הובא לידיעתו אלא כשצורף לבקשת הנתבעת המסגרת הליך ביטול העיקול. מוסיף התובע כי עיון המסמך זה, גם אם לצורך הדיון בלבד, מעלה כי השינוי בשכר אינו אלה פיקציה, שנועדה לחמוק מתשלום הזכויות הסוציאליות הנלוות לשכר כדין. ד. הנתבעת טוענת כי ביצעה בחודש אפריל 2001 שינויים במבנה השכר של עובדיה, על פי חוות דעת משפטית שקיבלה, במסגרתם חלק מתוספות השכר יועברו לשכר היסוד כך שלפחות 80% מהשכר הכולל יבוטח במסגרת הסדרי ביטוח פנסיוני (סעיף 83.1-83.2 לסיכומי הנתבעת). ה. מוסיפה הנתבעת, כי בטרם נכנסו השנויים לתוקף שלחה לעובד מכתב אישי המפרט את השינויים שעתידים להיכנס לתלושי שכרם (נספח ט' לתצהירו של מר זהבי) . כמו כן, הוסברו שינויים אלו לתובע באופן אישי (סעיף 25 לתצהירו של מר זהבי). רכיב "הוצ' נלווים" כולל לטענת הנתבעת את התשלומים הבאים: 1. שעות נוספות גלובליות - 1,860 ש"ח. 2. חלק יחסי של משכורת 13 - 1,566 ₪. 3. דמי הבראה - 174 ₪. 4. כלכלה - 350 ₪. 5. מחשב ואינטרנט - 250 ₪. 6. טלפון - 500 ₪. ו. הנתבעת רואה בעובדה כי במסגרת חליפת המכתבים בין התובע לנתבעת לא העלה האחרון טענות באשר להיות רכיב "הוצ' נלווים" חלק משכרו הקובע, אלא במכתב שנשלח לנתבעת ביום 21.2.02 על ידי עורך דינו של התובע, עדות להסכמת התובע לשינויים בשכר. ז. ראשית דבר, בשורה של פסקי דין נקבע כי השאלה בדבר היות רכיב משכורת, "תוספת" או חלק מהשכר הנה שאלה שבעובדה. מכאן, שהמבקש לטעון כי רכיב ששולם כתוספת הוא למעשה חלק בלתי נפרד מהשכר נושא בנטל הראייה (ע"ע 300124/98 משה אהרונוביץ' - "ערוגות" - מושב עובדים להתיישבות בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(57), 32, 35; ע"ע 300327/98 אטקה בע"מ - דוד רטר, עבודה ארצי, כרך לג (88), 31, 35; ע"ע 300370/97 אברהם זבדי - איי.די.אי. טכנולוגיות בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג (93), 30). ח. הצדדים חלוקים ביניהם בדבר המועד בו נודע לתובע באשר למהות שינויי השכר ולמרכיבי התוספת שכונתה בתלוש השכר "הוצ' נלווים". מר זהבי הצהיר כי בטרם נכנסו השינויים המבניים בתנאי השכר שלחה החברה לעובדיה מכתב אישי המפרט את השינויים העתידיים (סעיף 24.7 לתצהירו). עם זאת, בעדותו מיום 04.09.2003 ענה מר זהבי בעניין נספח ט' לתצהירו המפרט את פירוט שינויי השכר כך: "ש. את המכתב הזה שלחתם לכל עובדי החברה? ת. סליחה, אתה צודק, יש פה בלבול, זה לא מכתב שנשלח לכל עובדי החברה. המכתב נשלח לכל עובדי החברה הוא מכתב על שיפור קודם, זה העלאת שכר. יש לי אסמכתאות שדברתי איתו על זה, לא כאן. " ט. מר זהבי אף הצהיר כי שוחח עם התובע על השינויים בעל פה וכי האחרון היה מודע להם (סעיף 25 לתצהירו). מר זהבי חזר על דברים אלו בעדותו (עמוד 43, שורות 3-5). בעניין זה העיד התובע: "ש. נכון שהייתה לך שיחה עם מר זהבי, שבמסגרתה הוא הסביר לך את הגידול? ת. כן" (עמוד 19, שורות 16-17) ..... "ש. תמקם לנו את השיחה שהייתה עם יובל, על המכתב שלטענתך לא ראית אותו? התפתחה שיחה במסדרון, הוא יוצא לעשן בחדר המדרגות. שאלתי מה זה השינוי הזה. זה היה ארבעה חודשים אחרי ש. האם בעקבות אותה שיחה יצא מכתב ממך לנתבעת? ת. לא חושב. לא חושב. למה שיצא" (עמודים 20-21). י. מהאמור עד כה עולה כי התובע היה מודע לשינויים בהרכב תנאי השכר לפרטיהם ולא התנגד להם. מכאן, שאין מדובר בשינוי חד צדדי שבוצע על ידי הנתבעת שדינו להתבטל. יא. בטרם ניגש לבחינת כל אחת מהתוספות, נעיר זאת לעניין אופן יישום המבחנים. לא כותרתה של התוספת תקבע אם תוספת שכר היא, או חלק משכר היסוד לעניין פיצויי פיטורים, אלא מהות התוספת (ע"ע 300434/97 החברה למפעלי חינוך ותרבות באר שבע - נינה טופר, עבודה ארצי, כרך לג (84), 24, 26). ועוד נאמר בעניין זה: "העובדה שמכנים סכום הכלול בשכר עבודה בשם 'תוספת' אינה קובעת מהותו של אותו סכום, אם אכן מהווה הסכום 'תוספת' לעניין חוק פיצויי פיטורים והתקנות לפיו, כך שאם אינו נמנה במפורש עם התוספות הנקובות בתקנות לפי החוק, אין הסכום מובא בחשבון לעניין חישוב סכום פיצויי הפיטורים..." (דב"ע מב/44-3 גולדברג רות - עירית בת-ים, פד"ע יג 338, צוטט בע"ע 300370/97 אברהם זבדי - איי.די.אי. טכנולוגיות בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג (93), 30). יב. המבחן הראשון הנהוג בפסיקה לבחינת היותה של תוספת "תוספת" או חלק מהשכר הקובע הוא מבחן "תיאור התפקיד", על פיו יבחן האם התוספת משולמת לעובד בגין עבודה שהיא חלק ממשרתו הרגילה, שאז היא תחשב חלק משכר עבודתו הרגיל ואין לראות בה "תוספת". המבחן השני הוא, "מבחן התנאי" תשלום הניתן בלא כל תנאי נוסף, מעבר לעבודתו הרגילה, אינו מהווה "תוספת" אלא שכר עבודה רגיל (ע"ע 300124/98 משה אהרונוביץ' - "ערוגות" - מושב עובדים להתיישבות בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(57), 32, 37). יג. שעות נוספות גלובליות: האם יש וראוי לסווג את תשלום השעות הגלובלי שקיבל התובע מידי חודש בחודשו כרכיב במשכורתו הקובעת לצורך חישוב פיצויי הפיטורים? המבחן הראשון מורה אותנו כי תפקידו של התובע היה מתן ייעוץ בחברות חיצוניות, תפקיד אותו ביצע באופן עצמאי וללא פיקוח צמוד של הנתבעת. שירותיו ניתנו לפי פרוייקט, לו היה אחראי מטעם הנתבעת. השעות בגינן קיבל התובע את התוספת האמורה ניתנו לא בעבור שעות המהוות תוספת לעבודתו הרגילה, אלא חלק בלתי נפרד מהן. השעות ה"נוספות" אותן ביצע התובע לא נבדלו במאום משעות עבודתו ה"רגילות" ונבעו מעצם הגדרת תפקידו ומשימותיו. העובדה שהתובע נדרש לדווח על שעות עבודתו, וכי בפועל עבד הוא במה שהוגדר "שעות נוספות" לפי הסכם העבודה, אינה משנה את הגדרת תפקידו. העובדה כי התשלום ניתן בעבור עבודה ממש אינה מבטלת את היותו חלק משכר עבודתו של התובע. התשלום הנו עבור עבודה ממש שהיא חלק מעבודתו הרגילה ולא ניתן בעבור תוספת עליה. עם זאת אין חולק כי התובע אכן ביצע שעות נוספות בפועל. הלכה פסוקה היא, כי "שעות נוספות גלובליות" אשר משתלמות עבור ביצוע בפועל של שעות נוספות הנן "תוספת" ואינן נכללות במסגרת השכר. (דב"ע שן/101-3, חברת חשמל - משה ציפורי, עבודה ארצי, כרך א (1), 580; (דב"ע שן/42-3, זאק פרחי - חברת החשמל, עבודה ארצי, כרך א(1), 321; בג"צ 5572/92 יעקוב זכאי - בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז (3) 602, 606). זאת ועוד, בפסק הדין בעניין ינקו רושו (דב"ע נו/224-3 ינקו רושו - כרמל מערכות מיכלים בע"מ, עבודה ארצי, כרך כט (1), 357) סמך כבוד השופט אליאסוף ידיו על הכרעת בית הדין האזורי בחיפה, אשר קבע כי התובע אינו זכאי לכלול את גמול השעות הנוספות הגלובליות בשכרו הקובע לפיצויי פיטורים. בית הדין קבע כי התשלום ניתן בעבור שעות נוספות שביצע התובע בפועל ולכן הן אינן פיקציה. מכל האמור עולה כי לעניין חישוב זכאות התובע לפיצויי פיטורים אין להביא במסגרת השכר הקובע את גמול השעות הנוספות הגלובלי שקיבל. תשלום זה ניתן לו בעבור ביצוע בפועל של שעות נוספות והוא מהווה "תוספת". יד. "משכורת 13": על פי הלכת בית הדין אין "משכורת 13" נכללת בשכר הקובע לחישוב פיצויי פיטורים, הלכה זו שרירה וקיימת גם בענייננו (דב"ע לב/21-3, שמואל מרגלית - בנק איגוד לישראל בע"מ פד"ע ד' 7; דב"ע נד/183-3, טוביה - בנק עין חי, עבודה ארצי א(2), 613; דב"ע נג/223-3, פלסטן פוסט בע"מ - גואנה יחיאל, פד"ע כז 436). לעניין זה אין נפקות לעובדה כי ה"תוספת" בגין "משכורת 13" שולמה באופן יחסי בכל חודש ולא כתשלום אחד. מכאן, שאין לכלול את החלק ברכיב "הוצ' נלווים" ששולם בגין "משכורת 13" במסגרת השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים. טו. דמי הבראה: בנוגע לתשלומי דמי הבראה קבעה הפסיקה כי הם בבחינת הטבה נלווית שאינה נכללת בשכר לצורך חישוב פיצויי פיטורים, כך הוא אף אם ההטבה לא ניתנה כנגד הצגת קבלות (דב"ע נו/22-3, דורית פני-גיל - כנולוגיה מתקדמת בע"מ, עבודה ארצי, כרך כט (1), 111). אין בעובדה כי התשלום בגין דמי הבראה שולם מדי חודש בשיעורים כדי לשנות את היותו "תוספת" (דב"ע נה/12-3, יוסף אסתר - רשות חנויות חגית ומ.פ., עבודה ארצי כד(1), 383) טז. טלפון: החזר הוצאות טלפון הנו בבחינת תוספת אף אם משתלם הוא בסכום קבע, באם הוכח כי ישנה אפשרות שהעובד יעשה שימוש בטלפון. במקרה שלפנינו, כפי שעולה מנספח יב' לתצהירו של מר זהבי, עשה התובע שימוש בטלפון במסגרת עבדתו: "כידוע לך, איני עובד במשרדי החברה והטלפון הזה משמש, בהיותי בארץ ובחו"ל אמצעי התקשורת היחיד כמעט עם החברה והלקוחות..." על כן, החלק ברכיב "הוצ' נלווים" המהווה החזר בגין טלפון אינו נכלל בשכר הקובע בחישוב פיצויי הפיטורים. יז. כלכלה מחשב ואינטרנט: תשלום דמי הכלכלה אומנם שולם בסכום קבוע ולא הותנה בקבלות, אך התובע הועסק מחוץ למשרדי הנתבעת והיה עליו לשלם בעבור ארוחותיו. אין זה מצב בו העובד אוכל במפעל ובנוסף מקבל תוספת פיקטיבית בגין כלכלה. כך גם לגבי המחשב והאינטרנט. התובע הזדקק במסגרת עבודתו לעשות שימוש במחשב ואינטרנט. התובע לא טען כי אין ברשותו מחשב וכי לא עשה בו כל שימוש לעבודתו. יפה לעניין זה ההלכה שאוזכרה לעיל לגבי תוספת הטלפון (סעיף טז לעיל), על פיה די בכך שישנה אפשרות שהעובד יעשה שימוש בטלפון על מנת להכיר בתשלום כתוספת. הייתה אפשרות, ואפילו סבירה, כי התובע יעשה שימוש במחשב ובאינטרנט הפרטיים שלו ועל כך יש להכיר בהם כ"תוספת". מכאן שהתשלום ששולם כהחזר הוצאות כלכלה, מחשב ואינטרנט לא יכללו בשכרו הקובע של התובע לצורך פיצויי הפיטורים. יח. הנתבעת האריכה בטענותיה באשר לחוסר תום ליבו של התובע, וכי יש לראות בשתיקתו ביחס להכללת רכיב ה"הוצ' נלווים" במסגרת השכר הקובע הסכמה לכך, הדומה להסכמה לרוויזיה בחוזה עבודה, ולכן יש להשתיקו מלהעלות טענה זו. אמרנו קודם לכן כי אין הצדדים יכולים לוותר על זכויות שהוקנו להם בחוק, אפילו הייתה הסכמה ביניהם. יתרה מזו, חישוב פיצויי פיטורים הינו סוגיה אשר מטבעה מתעוררת עם סיומם של יחסי העבודה ואין לתמוה על כך שהתובע לא העלה אותה קודם לכן. התנהגותו של התובע אינה עולה בוודאי לכדי חוסר תום לב קיצוני, אשר יש מי שטוענים כי במקרים מסוימים יביא לשלילת זכויות מכוח משפט העבודה המגן. יט. מכלול הדברים מורה כי מתוך רכיב ה"הוצ' נלווים", שעמד ביום פיטורי התובע על סך 4,716 ₪, יש לכלול בשכרו הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים את הרכיב "שעות נוספות גלובליות" בלבד בסך 1,860 ₪. סך התשלומים שהוכרו כ"תוספות", חלק יחסי מ"משכורת 13", דמי הבראה, טלפון, כלכלה ומחשב ואינטרנט מגיע לכדי 3,060 ₪. סך התשלומים שנקבעו כנכללים בשכר הקובע הנו -1,860 ₪. סכום שני אלו אינו מגיע לכדי הסכום ששולם כ"הוצ נלווים" ולכן ההפרש לא ייוחס כהחזר ספציפי המותנה בתנאי ויכלל כחלק מהשכר הקובע. היא הנותנת כי החלק מרכיב ה"הוצ נלווים" אשר נכלל בשכר הקובע הנו בסך - 1,876₪. 8. מועד סיום יחסי העובד ומעביד בין הצדדים: א. לפי גרסת התובע, כפי שהובאה בתצהירו (סעיפים 11-15), ביום 3 בדצמבר 2001 התקיימה ישיבה בינו ובין מר נחומי בה הודיע לו האחרון על כוונת חברת מל"ט לשנות את אופן חיוב הנתבעת בגין שירותיו מחיוב על פי פרוייקט לחיוב על פי שעות. השניים הסכימו כי בשלב ראשון יציגו בפני מל"ט חזית אחידה ויסרבו להצעתה. לטענתו, ביום 4 בדצמבר, יום לאחר הפגישה האמורה, הגיע לידי התובע מכתב מאת הנתבעת שכותרתו "התראה על הפסקת עבודה" (נספח ג' לתצהירו של התובע), הנושא את התאריך 2 בדצמבר 2001. התובע טוען כי האמור במכתב, כי סירב לעבוד במתכונת דווח השעות כפי שדרשה מל"ט, הנו שקרי ונוגד את שנאמר בפגישה. ביום 5 בדצמבר 2001 שלח התובע מכתב תגובה לנתבעת (נספח ד' לתצהירו) בו הוא מוחה על המכתב שקיבל ומודיע כי לא סירב לבצע איזו שהיא עבודה או בצורה כל שהיא לסיים את עבודתו בנתבעת. לטענת התובע הוא זומן ביום 17 בדצמבר 2001 לפגישה נוספת עם מר נחומי, בה הציג לו האחרון את הסיכום החדש עם חברת מל"ט והציב בפניו שתי חלופות. האחת, הסכמה להפחתה בשכרו. השניה, מעבר לעבודה כקבלן עצמאי. ביום 20 בדצמבר 2001 הודיע התובע למר נחומי כי הוא אינו מקבל אף אחת מהחלופות. בתגובה, טוען התובע, נשלחה אליו ביום 25 בדצמבר 2001 הודעה על פיטוריו (נספח ה' לתצהיר התובע). ביום 2 בינואר 2002 קיבל התובע מאת הנתבעת מכתב נוסף, נספח ט' לתצהיר התובע, ובו נמסר לו כי תקופת ההודעה המוקדמת מסתיימת ב- 2 בינואר 2002. ב-3 בינואר שלח התובע הודעה לנתבעת, נספח י' לתצהיר התובע, כי תקופת ההודעה המוקדמת מסתיימת ביום 24 בינואר 2002. בנוסף הודיע התובע במכתבו, כי לטענת חברת מל"ט לא סיימה הנתבעת, באמצעות התובע, את אבן הדרך שסוכמה ביניהן. התובע טוען כי בתחילת חודש ינואר, אינו זוכר את היום המדויק, שוחח טלפונית עם מר מנחם עיני, סמנכ"ל בכיר בנתבעת ומ"מ המנכ"ל, בה הסביר לו את השתלשלות העניינים וציין בפניו כי הוא עדיין משתמש ברכב החברה לצורך עבודתו במל"ט. לפי גרסת התובע, מר עיני אמר כי התובע שכנע אותו וכי הוא יסדר את הענין עם מנכ"ל הנתבעת. ביום 7 בינואר שלח התובע מכתב נוסף לנתבעת, נספח יב' לתצהירו, בו הוא מודיע פעם נוספת כי חברת מל"ט דורשת מהנתבעת להשלים את אבן הדרך שנקבעה ביניהן. מוסיף התובע, כי בשיחה טלפונית בינו ובין מר נחומי סיכמו השניים כי התובע ישלים את עבודתו במל"ט עד להשלמת אבן הדרך. לטענת התובע המשיך בעבודתו במל"ט, בידיעת הנתבעת, עד להשלמת היעדים שנקבעו. כמו כן טיפל, לבקשת תיל, באישור החשבונית לתשלום בגין אבן הדרך בסך 11,000 דולר. ביום 21 בינואר כתב התובע למר נחומי כי השלים את התחייבויותיה של הנתבעת למל"ט במסגרת הפרוייקט וכי הוא עומד לרשות הנתבעת עד ליום 24 בינואר 2001. ב. לאור האמור לעיל טוען התובע כי הוא פוטר מעבודתו על ידי הנתבעת ביום 25 בדצמבר 2001, ולאור זאת, תקופת ההודעה המוקדמת הסתיימה ביום 24 בינואר 2002 . עוד טוען התובע כי בגין חודש ינואר 2002 לא שולמה משכורתו. ג. לטענת הנתבעת הודיע מר נחומי לתובע ביום 2 בדצמבר 2001, כי הוא רואה בסירובו לעבור לשיטת הדיווחים החדשה הפסקת עבודה מצידו שעתידה להיכנס לתוקף ב- 1בינואר 2001. מוסיפה הנתבעת, כי כל מעשיו של התובע מיום קבלת ההודעה נועדו "למתוח" את תקופת העסקתו מעבר לתאריך סיומה. המשך עבודת התובע אצל מל"ט והודעותיו כי יסיים את עבודתו שם ביום 24 בינואר 2002 היו על דעת עצמו ובניגוד להוראות הנתבעת. ביום 2 בינואר 2002 הודיע מר נחומי לתובע בכתב כי תקופת ההודעה המוקדמת כמו גם עבודתו במל"ט מסתיימת ביום 2 בינואר 2002 (נספח ט' לתצהיר התובע). הנתבעת טוענת כי התובע התעלם מהוראות מר נחומי והודיע כי הוא ימשיך את עבודתו במל"ט עד ליום 2 בינואר 2002. אי לכך טוענת הנתבעת, מועד פיטוריו של התובע הנו 2 בדצמבר 2001 ויחסי העובד ומעביד באו לסיומם ביום 2 בינואר 2002. ד. בעניין זה מקובלת עלינו עמדתו של התובע. ה. השאלה הראשונה עליה עלינו לענות, היא האם סירב התובע לעבור למתכונת של דיווח עבודה לפי שעה, ואם סירב האם יש בכך משום התפטרות. ו. ראשית נאמר כי הקביעה באם וכיצד נסתימו יחסי עובד ומעביד תעשה על פי מכלול העובדות ומהתנהגות הצדדים (דב"ע נו/240-3, אגודת קרית נוער - גלאל מזאתם, עבודה ארצי, כרך כט (2), 230; דב"ע נה/122-3 טאה זבון - נפטלי מוצניק, פד"ע כט 228). על פי ההלכה הפסוקה, התפטרות או פיטורים צריכים לבוא לידי ביטוי בדרך חד משמעית שאינה משתמעת לשתי פנים: "הן הפיטורים והן ההתפטרות הם סיום חד צדדי של יחסי עובד ומעביד. השניים הם פעולה סובייקטיבית שתנאי לה הוא מתן ביטוי שלא במשתמע לשתי פנים לכוונה להביא את יחסי העובד ומעביד לידי גמר" (דב"ע ל/18-3 נח בנצילוביץ - "אתא", חברה לטקסטיל בע"מ, עבודה ארצי, כרך ג(1), 350; דב"ע נה/122-3 טאה זבון - נפטלי מוצניק, פד"ע כט 228). עוד נקבע כי אין צד יכול להביא לפיטורים או התפטרות של הצד השני בהצבת תנאי: "כוונה זאת צריך שתהיה של המביא את היחסים לידי גמר. מעצם היות כל כוונה עניין סובייקטיבי, לא יוכל אדם לכפות כוונה על הזולת. מילים כגון 'אם אתה תתנהג כך ולא אחרת - אראה בך מתפטר'... אין בהם כלל וכלל כדי להעיד על כוונתו של הצד השני להביא את היחסים בין השניים לידי גמר" (דב"ע ל/18-3 נח בנצילוביץ - "אתא", חברה לטקסטיל בע"מ, עבודה ארצי, כרך ג(1), 350). והוסיף בית הדין בעניין טאה זבון: "התפטרות של עובד אינה נקבעת על ידי אמירתו או קביעתו של המעביד בכך שהוא 'רואה' את העובד כמתפטר" (דב"ע נה/122-3 טאה זבון - נפטלי מוצניק, פד"ע כט 228). ומן הכלל אל הפרט: הבעת סירוב, באם ניתנה, להודעת מעביד בדבר שינוי בתנאי העסקה או תנאי שכר אינה יכולה להיחשב כפיטורים. אין היא הודעה חד משמעית וניתן לפרשה בשני מובנים. האחד, כי העובד אינו מסכים לשינוי ובאם יתעקש המעביד יתפטר העובד או יטען כי זכאי הוא להתפטר כדין מפוטר. השני, העובד יתרצה לבסוף ויסכים לשינוי שנכפה על ידי המעביד. יתרה מזאת, אין המעביד רשאי להציב תנאי לעובד וכאשר זה אינו מקבלו "לראות" בכך התפטרות. דרך המלך היא, כי כאשר מסרב העובד להצעה או בקשה של המעביד, שיש בה משום שינוי המוסכם ביניהם, המעביד יפטר את העובד, באם זכאי וחפץ הוא לעשות כן. לכל הפחות יזהיר את העובד כי כך בכוונתו לעשות. מכאן שהתובע לא התפטר ולא הביא ביוזמתו לסיום יחסי העובד ומעביד בין הצדדים. ז. משקבענו כי לא התפטר התובע עלינו לקבוע האם המכתב מאת מר נחומי שכותרתו "התראה על הפסקת עבודה" (נספח ג' לתצהירו של התובע) מהווה הודעת פיטורים כדין. כפי שנזכר לעיל הן הפיטורים והן ההתפטרות צריכים להיות מפורשים וחד משמעיים. מכתב אשר כותרתו "התראה להפסקת עבודה" ותוכנו הוא, כי המעביד "רואה" את העובד כמי שהתפטר, אינו בגדר הודעה חד משמעית שאינה משתמעת לשתי פנים. כאשר אנו בוחנים, כמצוות הלכה, את מכלול הנסיבות, מתחזקת המסקנה כי אין מדובר בהתפטרות או בפיטורים. אין חולק כי ביום 5 בדצמבר 2002 יום לאחר קבלת מכתב ההתראה על ידי התובע, שלח האחרון הודעה כתובה לנתבעת (נספח ד' לתצהיר התובע) בה הוא מבהיר באופן חד משמעי כי לא סירב לבצע את העבודה וכי אין לפרש דבר שאמר כהתפטרות. להשלמת התמונה ומעבר לנדרש נאמר כי אף אם ניתן היה לראות בסירוב התובע, אם היה, התפטרות, מכתבו מיום 5 בדצמבר 2001 מהווה חזרה ממנה. בעניין זה אמר בית המשפט: "כשנאמרים דברים בעידנא דריתחא והצד השני מקבל אותם כפשוטם, תמיד נתונה האפשרות למי שאמר את אשר אמר, תוך זמן סביר, להעמיד את הצד השני על כוונתו האמיתית (דב"ע שן/6-3 ניהול רשת חניונים (א. מרקור) - ז'ק לוי, פד"ע כא 309; ראה גם: דב"ע לה/41-3, יעקב היגר - דינה שוורץ, פד"ע ז 24). משקבענו כי התובע לא התפטר וכי מכתב "התראת הפסקת העבודה" אינו מהווה פיטורים עולה השאלה מי הביא ומתי לסיומם של יחסי העבודה. תשובה זו נעוצה במכתב שנשלח לתובע על ידי הנתבעת ביום 25 בדצמבר 2001 (נספח ה' לתצהיר התובע). כותרתו של מכתב זה היא: "הפסקת עבודה בחברת תיל מערכות בטחוניות". המכתב נפתח במלים: "בהמשך למכתה ההתראה...." ומסתיים ב: "הנני מודיעך על פיטוריך מחברת תיל". אין לטעות, מכתב פיטורים הוא זה. כותרתו ברורה ומעידה על תוכנו החד והברור שאינו משתמע לשתי פנים. על פיו מפוטר התובע. מן המקובץ עד כה עולה כי התובע פוטר על ידי הנתבעת ביום 25 בדצמבר 2001. מכאן, שזכאי הוא לתקופת הודעה מוקדמת בת 30 ימים הן לפי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, סעיך 3(3) והן לפי סעיף 7(א) להסכם ביניהם. אי לכך יחסי העבודה בין הצדדים, במסגרת עבודת התובע במל"ט, הגיעו לקיצם ביום 24 בינואר 2002. משכך נקבע, מתייתר, בשלב זה, הצורך לדון בטענות הצדדים באשר להיות עבודת התובע, עד ליום 24 בינואר 2001, בהתאם או בניגוד להוראות הנתבעת. וכן בטענת הקיזוז של הנתבעת בגין שימוש שעשה התובע ברכב שהועמד לרשותו על יד הנתבעת לצורך עבודתו. ח. כפי שעולה מטענות הצדדים לא שילמה הנתבעת את שכר עבודתו של התובע במל"ט בגין חודש ינואר 2002. תמורת 24 ימי עבודה אלו זכאי התובע לשכרו היחסי. ט. הצדדים מסכימים ביניהם כי עובדתית, הסתיימו יחסי העבודה ביניהם במסגרת פרוייקט מרקוני ביום 28 בפברואר 2002 (סעיף 33 לכתב התביעה וסעיף 15 לכתב ההגנה). י. לאור הנאמר עד כה יש לקבוע כי יחסי העובד ומעביד בין התובע והנתבעת נסתיימו ביום 28 בפברואר 2002 ועד ליום זה יש לחשב את זכויותיו של התובע במסגרת פיטוריו. יא. התובע לא הוכיח את תביעתו באשר לחלק של שכרו שלכאורה לא שולם לו על ידי הנתבעת בגין פרוייקט מרקוני כנגד חשבונית חודש ינואר 2002, שהיה אמור להשתלם עד ליום 10 במרץ 2002 (סעיף 36.5 לכתב התביעה). התובע לא הביא כל מסמך שיש בו כדי לתמוך טענתו זו ואף לא הצהיר בעניין זה, ועל כן תביעתו זו נדחית. 9. פדיון ימי חופשה: א. התובע טוען כי הוא זכאי לפדיון 49 ימי לחופשה, מתוכם 17 ימים בגין שנת עבודתו האחרונה ו- 32 ימים נוספים, בגין ימי חופשה שלא ניתנו לו בארבע שנות עבודתו האחרונות. לטענת התובע על פי ההסכם בין הצדדים וכן לפי הדין זכאי הוא ל-28 ימי חופשה בשנה. אך למעשה זיכתה אותו הנתבעת ב-20 ימי חופשה בשנה, 1.67 ימי חופשה בחודש בלבד, אותם ניצל. ב. לטענת הנתבעת חל בענייננו סעיף 3 לחוק חופשה שנתית תשי"א-1951 (להלן - "חוק חופשה שנתית"), אשר קובע את החופשה לה זכאי עובד מאת מעסיקו לאחר המעבר לשבוע עבודה בן 5 ימים. התובעת טוענת כי החל מחוש מרץ 1998 חדל התובע לעבוד מימי שישי ולכן יש לחשב את חופשתו לפי 5 ימי עבודה בשבוע. מכאן שזכאי התובע, בהתחשב בוותק העבודה בנתבעת, ל- 20 ימי חופשה בלבד, כפי שקיבל למעשה. ג. התובע החל את עבודתו ביום 1 בפברואר 1989 וסיימה ביום 28 בפברואר 2002. על פי חוק חופשה שנתית וצו ההרחבה שניתן על הסכם קיבוצי כללי בדבר הנהגת שבוע עבודה מקוצר במגזר העסקי (י.פ 3799 התש"ן, 3858), זכאי התובע בעבור חמש שנות עבודתו האחרונות ל- 23 ימי חופשה בשנה. על פי ההסכם בין הצדדים עבד התובע חמישה ימים בשבוע, כך אף העיד התובע: "ברוב המקרים העבודה היא חמישה ימים בשבוע" (עמוד 16, שורה 14). ד. על פי סעיף 3(ב) להסכם בין הצדדים זכאי התובע בחמש שנות עבודתו האחרונות ל- 28 ימי חופשה בשנה. התובע טוען כי ניתנו לו 20 ימים בשנה בלבד, 1.67 ימים לחודש. התובע ניצל ימי חופשה אלו, בכפוף למחלוקת באשר לשנה האחרונה, ולא הלין מעולם על ימי החופשה החסרים. כמו כן לא נטען על ידי התובע כי נמנע ממנו בדרך כל שהיא עיון בחוזה עבודה. זכאותו של התובע מתוקף הסכם העבודה מהווה זכות חוזית, ושלא כמו זכות מכוח חוק, ניתנת היא לוויתור ונמצאת במרחב המשא ומתן בין הצדדים. חוזה העבודה הנו חוזה יחס אשר נקבע בין הצדדים בעת יצירת יחסי העובד ומעביד ביניהם ומשתנה הוא במהלך חייו בהתאם להסכמת הצדדים על ידי שינוי במפורש או במשתמע (בג"צ 239/98 יהושע מילפלדר - בית הדין הארצי לעבודה, פד מא(2) 210). שתיקתו של התובע באשר למספר ימי החופשה אותם קיבל וניצול מספר זה בפועל מהווים הסכמה מצידו לשינוי ההסכם (בג"צ 239/98 יהושע מילפלדר - בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2) 210; דב"ע נד/86-3 יוX גולן - אי.אל.די. בע"מ, פד"ע כז 270). נזכיר עם זאת, כי המשא ומתן בין הצדדים מוגבל על ידי החוק ולכן יכול התובע לוותר על ימי חופשתו אך ורק עד לסף דרישת החוק, קרי, 23 ימי חופשה. ה. הצדדים חלוקים באשר למספר ימי החופשה אותם ניצל התובע במהלך שנת 2001. לפי תלושי השכר אותם צירף התובע לתצהירו (נספח טז') עולה כי בחודש יולי 2001 ניצל 5 ימי חופשה ובחודש דצמבר 2001 ניצל 16 ימי חופשה. על פי דיווחי השעות שהגיש התובע (ת/1) עולה כי בחודש אוגוסט ניצל התובע 3 ימים, בחודש ספטמבר 2 ימים ובחודש דצמבר לא נוצל אף יום חופשה. מהנספחים שצורפו לתצהירו של מר זהבי עולה כי התובע ניצל במהלך חודש יוני 8 ימי חופשה, בחודשים ספטמבר-אוקטובר 14 ימי חופשה בשל חופשה מרוכזרת במל"ט ובחודש נובמבר 8 ימי חופשה. כמו כן סומכת הנתבעת ידיה על האמור בתלוש השכר לחודש דצמבר בו מצויין כי נוצלו 16 ימים. ו. נטל הראייה על ניצול ימי חופשה מוטל, על פי ההלכה, על המעביד האחראי לתת לעובד את ימי חופשתו: "הכלל הוא, כי על המעביד להוכיח את מספר ימי החופשה של העובד באמצעות רישום בפנקס החופשה" (דב"ע לג/65-3 פרחי - אשל,פד"ע ה' 113; דב"ע נד/89-3 צבי פטל - מלון אסטוריה, עבודה ארצי, כרך א(2), 635). הנספחים לתצהירו של מר זהבי, עליהם מתבססת הנתבעת, הנם כולם הודעות על כוונה לנצל ימי חופשה, הן מטעם התובע והן מטעם חברת מל"ט. אין הם בבחינת רישום בפנקס חופשה מסודר כמתחייב מסעיף 260א) לחוק חופשה שנתית. תלוש השכר עבור חודש דצמבר, בו מצויין כי נוצלו 16 ימים אינו מתיישב עם דיווח שעות העבודה לחודש זה לפיו לא נוצלו ימי חופשה. במקרה זה יש להעדיף את דיווח השעות שכן ממכלול הדברים, אין זה בגדר הסביר כי בחודש בו נתגלה הקרע בין הצדדים באשר להתפטרותו או לפיטוריו של התובע, והצדדים החליפו ביניהם מכתבים רבים, ינצל התובע 16 ימי חופשה. מכאן שבשנת 2001 נוצלו על ידי התובע 10 ימי חופשה. ז. טענת ההתיישנות: לטענת הנתבעת, על פי סעיף 31 לחוק חופשת שנתית, על זכאותו של התובע לפדיון ימי חופשה חלה התיישנות לאחר 3 שנים. לטענת התובע כאשר קוראים את סעיף 31 לחוק חופשה שנתית ביחד עם סעיף 6 לחוק מתארכת תקופת ההתיישנות ל- 5 שנים. הזכות לפדיון ימי חופשה נוצרת ביום ניתוק יחסי העובד ומעביד ומיום זה יש למנות תקופת ההתיישנות (ע"ע 1376/00זכר בנקוביץ - גדות ים בעם. עבודה ארצי, כרך לג (12) 35; דב"ע מב/17-3 שמריהו גולן - יעקב ממן, פד"ע יג 321). מקריאת סעיפים 6 ו- 31 לחוק חופשה שנתית יחדיו מתקבלת התמונה הבאה: עילת פדיון ימי חופשה מתגבשת ביום ניתוק יחסי עובד ומעביד. זכות זו כוללת לפי סעיף 6 לחוק חופשה שנתית את כל ימי החופשה שלא נוצלו על ידי העובד ב- 5 השנים האחרונות לעבודתו. זכות זו יוכל העובד לתבוע, לפי סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, עד 3 שנים מיום סיום יחסי העובד ומעביד. ובענייננו, ביום 28 בפברואר 2002, מועד סיום יחס העובד מעביד בין הצדדים, היה התובע זכאי לגמול 3 ימי חופשה בגין 4 "שנות עבודה" מ-1997 ועד 2001 (לא כולל) ו- 13 ימי חופשה בגין "שנת עבודה" 2001-2002. מכאן שהתובע זכאי לגמול פידיון 25 ימי חופשה. 10. שעות נוספות: א. התובע אינו זכאי לגמול בעבור שעות נוספות, וזאת הן בשל התמורה שקיבל בעבור שעות נוספות גלובליות והן בשל תחולת החריגים המופיעים בסעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התש"י-1951- (להלן - "חוק שעות עבודה ומנוחה"). ב. דברים שאמרנו בסעיף 9 ד. לעיל יפים גם לעניין זה. התובע קיבל מהנתבעת גמול שעות נוספות גלובליות ולא הלין על כך. בכדי להביא לשינוי בחוזה העבודה אין צורך לחזור למה שהוסכם ונחתם בנקודת יצירת יחסי העובד ומעביד, וניתן ללמוד על השינוי מהתנהגותם של הצדדים במהלך חיי החוזה ויחסיהם המשותפים. ג. זאת ועוד, לפי סעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה אין הוא חל על עובדים הנמצאים בתפקיד בו נדרשת מידה מיוחדת של אמון אישי (סעיף 30(5)) ועל עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם (סעיף 30(6)). בפסק הדין בעניינו של מישל רבות נכתב ביחס למונח "מנהל" שבסעיף 30(5): "... וכן מי שיש לו שיקול דעת עצמאי בביצוע מדיניות ההנהלה ובהתאמה למציאות המשתנה. מובן שהגדרת 'תפקיד ניהול' תלויה בתפקיד שהעובד מבצע בפועל, בסמכויותיו שלו במפעל וביחסיו להנהלת המפעל, ולא בתוארו הרשמי והדווקני" (דב"ע מט/7-2 מישל רבות - הורמן שירותי אחזקה (אילת) בע"מ, פד"ע כא 117). ועוד נכתב: "אשר לאמון האישי שתפקיד המערער דורש - כל עובד חייב נאמנות למעבידו, ומכאן שכל תפקיד דורש מידה מסוימת של אמון אישי. 'יחסי עובד ומעביד הם ביסודם יחסים של אמון ומהימנות' (דב"ע לג/4-2, רון - המועצה המקומית מצפה רמון, פד"ע ד' ע' 386). אולם, סעיף 30(א)(5) לחוק מתייחס למידה מיוחדת של אמון אישי" (שם). ד. מבירור העובדות במקרה זה עולה כי התובע, ללא כל צל של ספק, שימש בתפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי. התובע היה אחראי מטעם הנתבעת על ייעוץ בחברות חיצוניות, במסגרת עבודתו במל"ט היה העובד היחיד מטעם הנתבעת ולא היה עליו כל פיקוח. מעדותו של מר זהבי עולה כי הנתבעת אף לא ידעה למעשה מהו הפרוייקט בו עוסק התובע: "ת. ... אני לא מכיר את העבודה המקצועית של התובע. לגבי הסודיות המסווגת הפרוייקטים ידועים וידוע במה הוא מתעסק, יש מספרי מערכות שהוא יודע ואני לא מתיימר להיות איש מקצוע. ההסכם, התובע כמה שנים הוא עובד במלט, תמיד הוא מגיש את התאריכים של הפרוייקטים ואנו היינו מגישים חשבוניות בדיוק בדיוק הסתיים סוף 12 שהגשנו את החשבוניות" (עמוד 39, שורות 21-25). ה. יתרה מכך, התובע היה אחראי על גיבוש תוכנית העבודה והצעת המחיר ללקוח. אין לומר כי עובד אשר החברה מפקידה בידיו אחריות לביצוע פרוייקט, תוך מתן עצמאות ושיקול דעת ללא מגבלות כמעט, אינו נדרש למידה מיוחדת של אמון אישי. ו. ביחס לחריג המופיע בסעיף 30(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה נאמר: "השאלה בעניין האפשרות לפקח על העובד הינה, האם תנאי העבודה ונסיבותיה אפשרו פיקוח, ולא אם למעשה היה פיקוח (דב"ע לג/4-2, דלעיל). החוק מדבר על האפשרות לפקח ולא על ביצוע הפיקוח בפועל. בדב"ע לו/37-3, סילברמן - פסקלוביץ, (לא פורסם)" ....... "הפסיקה המגדירה את העובד שאין אפשרות לפקח עליו דנה בעובדים שעבדו מחוץ למפעל, לרוב בעבודות שדורשות ניידות, שכדי ליצור עימם קשר יש צורך במנגנון פיקוח מיוחד" והדוקני (דב"ע מט/7-2 מישל רבות - הורמן שירותי אחזקה (אילת) בע"מ, פד"ע כא 117). ביחס למידת הפיקוח הנדרשת במסגרת סעיף זה הובאו בפסק הדין בפרשת אי.בי.סי. ניוז אינטרקונטיננטל דברים אלו: "אין לך עבודה ונסיבות שבהן נשללת ממעביד 'כל אפשרות פיקוח על שעות עבודתו של העובד', באופן ברור יותר וחד משמעי יותר מעבודה מחוץ לחצרים של המפעל, אלא אם נקבעים סידורים מיוחדים להבטחת פיקוח כזה ........ יישום האמור על מקרהו של העובד, מעלה ברורות כי הוא בא בגדר אלה שתנאי העבודה ונסיבותיה, אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה. אפילו ידע המעביד שעת תחילת עבודתו של העובד, שעת הגיעו לבית המכס, ואפילו יכול היה לדעת את השעה שבה סיים את עבודתו שם, ואפילו יכול היה להתקשר טלפונית בכל עת ולברר אם נמצא העובד בנמל התעופה, לא היתה לו כל אפשרות לפקח על כך אם שעה מסויימת עשה בעבודתו או שמא ישב במזנון ושוחח, קרא, או סתם נח. והרי גם שלילת אפשרות פיקוח על שעות המנוחה מוציאה את העבדתו של עובד מכלל תחולת החוק" (דב"ע נג/188-3 אי.בי.סי. יוז אינטרקונטיננטל אינק. - בנימין מור, פד"ע כח 284). דברים אלו מתאימים ככפפה למקרה שלפנינו. התובע עבד מחוץ לחצריה של הנתבעת ולא הייתה כל דרך אמיתית לפקח על עבודתו. העובדה כי התובע נדרש לדווח על שעות עבודה אין בה כדי לשנות, שעה שלא ניתן לפקח על דיווחיו. ז. עולה מטענותיו של התובע כי יש לעשות הפרדה, לעניין תחולת חריגים אלו, בין תקופת עבודתו של התובע במל"ט לבין התקופה שקדמה לה. נטל הראייה להוכחת תחולתם של החריגים המופיעים בסעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה הוא על הטוען לכך, במקרה זה הנתבעת. אולם, משעה שהוכיחה הנתבעת כי במשך תקופה לא מבוטלת, הועסק התובע בתפקיד עליו חלים החריגים וכי בתקופה לפני כן הועסק במשרה דומה, עובר נטל הראייה לתובע להוכיח כי בשנים אלו היה תפקידו שונה, כך שאין להחיל עליו את החריגים. ח. לסיכום, על התובע לא חל חוק שעות עבודה ומנוחה בשל תחולת סעיפים 30(5) ו- 30(6) לחוק ואין הוא זכאי לגמול שעות נוספות. 11. הפרשה לתגמולים: א. התובע אינו זכאי להפרשות לתגמולים בגין התמורה שקיבל במסגרת פרוייקט מרקוני ובגין רכיב "הוצ נלווים" שהוכר כחלק משכרו הקובע לעניין פיצויי פיטורים. זכותו של התובע להפרשות לתגמולים מקורה בסעיף להסכם בין הצדדים. אין זכות חוזית כזכות מכוח חוק. על האחרונה אין העובד יכול לוותר בעוד שעל הראשונה יכול הוא לעשות כן, במפורש או במשתמע. ב. באשר לרכיב "הוצ נלווים" קבענו כי התובע היה מודע לשינוי שנעשה בו ולהרכבו. עם זאת, לא הביע התנגדות לגביו ולא דרש את העברת הפרשות התגמולים בגינו. בעניין זה נכתב בפסק הדין בעניינה של דורית פני-גיל: "המערערת תבעה הכללת הרכיבים, נשוא ההתדיינות, האמורים, בשכר הקובע לצורך הפרשות לקופת גמל ולקרן השתלמות. הפרשות אלה בוצעו כסדרן ממשכורתה של המערערת, במשך כל תקופת עבודתה במשיבה. לא הובאה לפנינו כל ראיה, כי המערערת העלתה טענה כלשהי בעניין זה במשך תקופת עבודתה בהיות התשלומים לקופת גמל וקרן השתלמות מעוגנים בהסכם אישי, היא מנועה מלתבוע הכללת רכיבים אלה לצורך חישוב ההפרשה לקרנות כיון שיש לראות בהתנהגותה ויתור, גם אם היתה קמה לה, מלכתחילה הזכאות לכך" (דב"ע נד/386, יונתן גולן - א'. אל. די בע"מ, פד"ע כז' 270). לפיכך דינו של הערעור להידחות בנוגע לענין זה" (דב"ע נו/22-3 דורית פני-גיל - טכנולוגיה מתקדמת בע"מ, עבודה ארצי כרך כט (1), 111). ג. לגבי התשלום שקיבל התובע בעבור פרוייקט מרקוני הצהיר כי העלה בפני מר הרמתי, מנכ"ל הנתבעת הקודם, וכן בפני מר נחומי את עניין הזכויות הסוציאליות והתוספות המוענקות על שכר עבודתו. התשובה שהתקבלה מהשניים הייתה: "בוא לא נדאג לדברים האלה עתה כשישתפר מצבנו הכלכלי נפצה אותך" (סעיף 3.1 לתצהיר התובע). ד. כאשר נוהגים הצדדים במשך תקופה ממושכת בדרך מסוימת שעל פניה היא מוסכמת עליהם, שומה על הטוען כי התכוונו או הסכימו אחרת, להוכיח זאת. התובע לא עמד בנטל ההוכחה כי הביע התנגדות להעדר הפרשות לתגמולים בגין התמורה עבור פרוייקט מרקוני. ה. בנוגע למר נחומי השיב האחרון בחקירתו בעניין זה כך: "ש. הוא אומר שזה לא רק אתה, גם המנכ"לים שהיו לפניך, אמרו לו כך תהיה המשכורת שלך ותנאים סוציאליים, נגיע לגשר נעבור אותו ת. מעולם לא אמרתי דבר כזה. אני אומר שפרווייקט מרקוני, הוא ייצוג בישראל הם דרשו, אחד שהוא יהיה האיש, והשני הם דרשו שהחשבונית תוגש על ידי הנתבעת" (עמוד 33, שורות 11-14). בנוגע למר הרמתי יפות טענות שהעלה התובע בסעיף 78-80 לסיכומיו, על פיהן, צד אשר אינו מזמין לעדות את מי שלכאורה אמור להעיד לטובתו, חזקה עליו שלא הביא את העד כי ידע שעדותו אך תזיק לו (בע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ - טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595). ו. יתרה מזו, בתשובתם של מר הרמתי ומר נחומי לתובע, על פי תצהירו, נאמר כי הם לא ידברו על זה עתה אלה הם יפצו אותו בעתיד. אין לראות בתשובה זו הבטחה חד משמעית לקיום מה שהוסכם לגבי תשלום התגמולים אלא שיינתן פיצוי כל שהוא, עליו ידובר בעתיד. אפשר לראות בתובע כמי שוויתר על זכותו לתגמולים בנקודה זו, תוך קבלת הבטחה לקיום משא ומתן בעתיד. העובדה שלא העלה עניין זה בפני הנתבעת תקופה ארוכה לאחר מכאן, מהווה וויתור למעשה על זכותו זו. ז. לאור האמור לעיל הגענו לכלל הכרעה כי אין התובע זכאי לתשלום מאת הנתבעת בגין הפרשות לתגמולים. 12. פיצויי הלנה: א. התובע אינו זכאי לפיצויי הלנה בגין פיצויי הפיטורים. זאת לנוכח מחלוקת ממשית וכנה שהתעוררה בנוגע למעמדו של התובע כ"עובד", והן בנוגע להיות רכיב "הוצ נלווים" "תוספת", מחלוקת שהוכרעה במסגרת תביעה זו. ב. כך אף לגבי שכרו בגין חודש ינואר 2002. הצדדים היו חלוקים ביניהם בנוגע למועד פיטוריו של התובע וכן בנוגע לעבודתו במל"ט במהלך חודש זה. מחד, שלח התובע מכתבים לנתבעת בהם הוא מודיע לה על המשך עבודתו במל"ט (נספח י' ו- יב' לתצהיר התובע). ומאידך, שלחה הנתבעת לתובע מכתב המודיע לו על סיום עבודתו ב-2 בינואר 2002 (נספח ט' לתצהיר התובע). על כן, ניתן לומר כי הייתה מחלוקת ממשית וכנה בין הצדדים בדבר חבותה של הנתבעת בתשלום שכר התובע בחודש ינואר 2002. 13. סוף דבר: באשר למחלוקות שעלו במסגרת תביעה זו הכרענו כך: א. בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד בתקופה הראשונה. ב. שירותיו של התובע במרקוני נעשו במסגרת יחסי העובד ומעביד ביניהם. ג. מתוך רכיב "הוצ נלווים" ייכלל התשלום בגין שעות נוספות גלובליות במסגרת השכר הקובע לתשלום פיצויי פיטורים. ד. שכרו הקובע של התובע לצורך חישוב פיצויים פיטורים הוא: מחודש פברואר 1989 עד לחודש מרץ 1999 (לא כולל) - 18,800₪. מחודש מרץ 1999 ועד ליום 28 בפברואר 2002 - 30,300 ₪. ה. התובע פוטר על ידי הנתבעת ביום 25 בדצמבר 2001 ויחסי העובד ומעביד באו לסיומם ביום 28 בפברואר 2002. בגין עבודתו במל"ט בחודש ינואר לא קיבל את משכורתו. ו. התובע זכאי לגמול בגין פדיון 25 ימי חופשה על פי ערך של 1,085 ₪ ליום. ז. התובע אינו זכאי לגמול נוסף בגין שעות נוספות. ח. התובע אינו זכאי לגמול בגין הפרשות נוספות לתגמולים. על כן חבה הנתבעת לתובע את הסכומים הבאים: א. פיצויי פיטורים: 47,034₪ - שהם, פיצויי הפיטורים מחודש פברואר 1989 ועד לחודש מרץ 1999 (לא כולל) - 189,567 ₪; ופיצויי הפיטורים מחודש מרץ 1999 ועד ליום 28 בפברואר 2002 - 90,900 ₪. ובניכוי מה שכבר שילמה הנתבעת לתובע. ב. שכר: 18,813 ₪ - שהם החלק משכרו עבור עבודתו במל"ט מיום 1 בינואר 2002 ועד ליום 24 בינואר 2002. ג. גמול פידיון 25 ימי חופשה בערך של 1,085 ₪ ליום - ובסה"כ 27,125 ₪. לסכומים אלו יתווספו הפרשי ריבית והצמדה מיום סיום העבודה ועד למועד התשלום בפועל. לאור התוצאות הנתבעת תשא בהוצאות התביעה בסך 5000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. ההוצאות ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן תשא הנתבעת בהפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל. התפטרות