1. התובע הגיש את תביעתו המקורית נגד הנתבע הראשון ועתר לחייב את הנתבע הראשון בפיצויי פיטורים. הכתב הגנה ראשון טען הנתבע הראשון, כי התובע הועסק עד פברואר 1970 עצל שותפות שהנתבע הראשון היה שותף בה וכי לאחר שהשותפות הוכרזה כפושטת רגל התובע החל לעבוד אצלו ועבד עד שנת 1974, בה התפטר. על כן, טענתו היתה, כי על התובע היה להגיש תביעה להוכחת חוב לכונס נכסים בגין התקופה שעבד בשותפות ואילו לגבי יתרת התקופה אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים מאחר והתפטר. בהתפתח הדיון טען בא-כוח הנתבע הראשון, כי הנתבע הראשון הוכרז כפושט רגל בשנת 1971 וכי מאז שנת 1971 מעביד התובע היתה אשת הנתבע. על יסוד הצהרה זו צורפה כנתבע נוסף אשת הנתבע הראשון, היא הנתבעת מס' 2, והנתבע הראשון חויב להוכיח במסמך, כי הוכרז כפושט רגל כטענתו. הוגשו כתבי הגנה ובכתב ההגנה השני שינה הנתבע הראשון את גרסתו וטען, כי החל משנת 1971 הנתבעת השניה ניהלה מחסן למכירת חומרי בנין והנתבע הראשון רק עזר בידה והתובע הועסק על-ידי הנתבעת - השניה בלבד. הנתבע הראשון הגיש אמנם תצהיר כפי שחויב, אך לא הובא להיחקר על תצהירו. ברור איפוא כי עלינו להתעלם מעדותו בתצהיר כאילו לא היתה לפנינו. כן לא הוגשה מטעם הנתבע הראשון הוכחה באמצעות מסמך, כפי שחויב, כדי להראות שהוכרז לפושט רגל. 2. נדון תחילה בשאלה, מי הוא מעבידו של התובע לעניין ההכרעה בדיון זה, ואלה העובדות: א) הנתבע הראשון ניהל עסק של מכירת חומרי בנין בשותפות עם אחד בשם משה רבינוביץ. מתוך פסק-הדין של בית-המשפט העליון, אשר הוגש בשלב של סיכומים (ע"א 633/70, מוצג נ/6), שנינו, כי שותפו של הנתבע הראשון הוכרז ביום 4.5.1970 לפושט רגל וכי ביום 6.5.1970 ניתן צו לפירוק השותפות הנ"ל ואילו נגד הנתבע הראשון ניתן לפי בקשתו צו קבלת נכסים. כן אושרה הצעת פשרה של הנתבע הראשון, בשמו ובשם השותפות, לפיה הציע לשלם את כל חובות השותפות תוך 18 חודשים. אין אנו יודעים אם החובות שולמו כמוצע ואם צו קבלת נכסים נגד הנתבע הראשון עודנו בתוקף, מוסכם על הכל, כי התובע לא הגיש בקשה להוכחת חוב בפני כונס הנכסים ולא קיבל כספים כלשהם הימנו; ב) גרסת התובע היא, כי עם תחילת ההליכים של פירוק השותפות נתבקש על-ידי הנתבע הראשון להמתין זמן קצר וכי אחרי כ-25 או 30 יום הנתבע הראשון הזמין אותו להמשיך ולעבוד אצלו באותו עסק והוא המשיך לעבוד כך עד שפוטר. העסק נוהל במשותף על-ידי הנתבע הראשון ואשתו והוא קיבל את שכר העבודה לסירוגין משני הנתבעים. גרסתו הנ"ל של התובע עדיפה על גרסת הנתבעים מטעמים אלה: (1) עדות התובע מהימנה עלינו בנושא זה בעוד ראיות הנתבעים אינן מהימנות עלינו. (2) הנתבע הראשון כלל לא התייצב להעיד כדי להזים עדות התובע ואילו עדות הנתבעת השניה אינה אמינה עלינו. (3) מצאנו תמיכה משמעותית בגרסת התובע בעצם העובדה, כי התובע הגיש תביעה לבית-דין זה בתב"ע לה/534 - 1, בה דרש שכר עבודה עבור חודש דצמבר 1974. הנתבע בתביעה זו היה הנתבע הראשון ובכתב הגנה שהגיש הודה במפורש שהיה מעבידו של התובע ואף עשה עמו פשרה. שני הצדדים היו מיוצגים והנה כי כן, מספר שנים לאחר פירוק השותפות הודה הנתבע בהיותו מעבידו של התובע ואין זכר לטענה כי הנתבעת מס' 2 היא לבדה המעבידה; וזאת לזכור, חודש דצמבר 1974 הוא החודש בו נותקו היחסים בין הצדדים כפי שנראה עוד להלן; ג) ייתכן ולנתבע הראשון היו מניעים טובים בשל הליכי פשיטת הרגל להציג כלפי חוץ את אשתו כבעלת העסק, אך אל לנו להיכנס לניחושים והשערות. די בקביעה כי לגבי התובע התנהגו הנתבעים כמעבידיו והם אף הודו בהזדמנויות שונות שהם בגדר מעביד של התובע, דהיינו הנתבע הראשון בהצהרותיו בפני התובע בתב"ע לה/534 - 1 הנ"ל ואף בכתב ההגנה הראשון בדיון זה ואילו הנתבעת השניה טענה בהליך זה, הן בכתב ההגנה והן בעדותה, כי היא היא המעבידה. הוכח איפוא די הצורך כי עובר לניתוק היחסים בין הצדדים שני הנתבעים גם יחד היו בגדר מעביד של התובע. אנו דוחים את טענת הנתבעת השניה, כי המדובר בעסק חדש אשר פעל במקום חדש ואין כל קשר בין עסק זה ובין העסק הקודם של השותפות. הדבר אינו נכון עובדתית. גם כאשר הנתבעת השניה החלה להיות פעילה בעסק, העסק הוא אותו עסק, דהיינו עסק שעסק במכירת חומרי בנין, והגם העסק שינה את מקום עסקיו - הוא נשאר לגבי התובע אותו מקום עבודה בלשון חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים), וככל שהדבר נוגע לנתבע הראשון גם לא נתחלפו הבעלים. נוסיף ונעיר, שאף אילו קבענו שנתחלפו בעלים וכי במקום הנתבע הראשון באה הנתבעת השניה, גם אז היינו אומרים שהמדובר באותו מקום עבודה וכי הנתבעת השניה אחראית לעניין הרציפות ופיצויי פיטורים בגין כל תקופת עבודתו של התובע, ברוח האמור בסעיפים 1 ו-2 לחוק פיצויי פיטורים. 3. התובע טען, כי פוטר בחודש אפריל או מאי 1975 ואולם בעדותו בפנינו הסכים, שעבר כבר הרבה זמן וייתכן והוא טועה ביחס לתאריך. על יסוד כל הראיות שהוגשו, ובעיקר ההליך בתב"ע לה/534 - 1, וסמיכות פרשיות העולה ממכתב משטרת ישראל, מוצג נ/3, אנו קובעים כי יחסי מעביד-עובד בין הצדדים הסתיימו בסוף חודש דצמבר 1974, או תחילת ינואר 1975. כיצד נותקו היחסים? גרסת התובע היא, כי זמן מה לפני ניתוק היחסים נעדר מעבודה בשל מחלה. עם תום המחלה התייצב במקום העבודה כדי לבקש את שכרו לחודש דצמבר 1974 ולתאם עם הנתבע הראשון את התחלת עבודתו מחדש. משהתייצב כאמור, נהג הנתבע הראשון ברוגז רב כלפיו, איים עליו במכות וגירש אותו מהמקום. הנתבע הראשון לא היה מוכן להסביר לתובע את פשר התנהגותו, אך כעבור יומיים התובע נעצר בביתו על-ידי המשטרה והיה עצור במשך 11 יום ואף נערך חיפוש בביתו. במהלך החקירה נודע לו, כי הנתבע הראשון מייחס לו חשד של גניבה. כאמור, את שכר העבודה קיבל התובע לאחר שהגיש תביעה לבית-דין זה בתב"ע לה/534 - 1. אשר להאשמות, החקירה לא העלתה נגדו דבר והוא לא הועמד לדין. מתוך מוצג נ/3 שנינו, כי הנתבע הראשון הגיש תלונה על גניבות שבוצעו בחודש אוקטובר 1974. אגב ייאמר, הנתבעת השניה לא העידה אמת כשהעידה כי הגניבה היתה בפברואר 1975. חקירת המשטרה העלתה חומר נגד אדם אחר, אך התובע, כאמור, לא הועמד לדין. גרסת התובע מהימנה עלינו ועל-פיה אנו קובעים, כי אכן הוא פוטר מעבודתו. לא למותר לציין הוא, כי הנתבע הראשון לא הובא להעיד כדי להזים עדות התובע, הגם בכתב ההגנה הראשון אמר, כי התובע נעצר לחקירה ולא הופיע יותר לעבודה אחרי מעצרו. עדות הנתבעת השניה בנושא זה לא מהימנה עלינו ואנו דוחים אותה. נוסיף ונעיר, שגם אילו הוכח שהתובע התפטר, היינו אומרים, כי התפטרות מעין זו כמוה כפיטורים, שכן אין עובד חייב להשלים עם האשמת שווא של גניבה ואם הוא מתפטר כתוצאה מכך - דין ההתפטרות כדין פיטורים. אנו סבורים איפוא כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים. 4. נותר לדון בגובה שכרו האחרון של התובע. בכתב התביעה המקורי טען התובע, כי שכרו האחרון היה 50 ל"י ליום עבודה והנתבעים מודים בעובדה זו. במהלך הדיון ביקש בא-כוח התובע לתקן את התביעה, כך ששכרו היומי של התובע היה בסך 80 ל"י. התיקון הותר והתובע העיד על כך שהיה מקבל לפי תלוש שכר 50 ל"י ליום ואילו 30 ל"י קיבל בנפרד. את הסך 30 ל"י, קיבל ללא ידיעת הנתבעת השניה, שכן, לדבריו, הנתבע הראשון לא היה מעוניין משום מה שהנתבעת השניה תדע על כך. סיפור זה לא מהימן עלינו. לא למותר לציין הוא, כי גם בתביעה לשכר בתב"ע לה/534 - 1 לא נקב התובע בסכום זה, אלא טען שם כי שכרו היומי היה 60 ל"י. מכיוון שהנתבעים הודו בסך 50 ל"י, אנו קובעים כי שכרו האחרון של התובע היה סך 50 ל"י ליום עבודה. 5. התובע עבד בשירות הנתבעים 80 חודש ולפיכך זכאי הוא לפיצויי פיטורים בשעור 50X80 =4,000 ל"י. 6. על יסוד כל האמור לעיל אנו מחייבים את הנתבעים אהדדי לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך 4,000 ל"י. סכום זה ישא ריבית בשיעור 26% לשנה החל מיום הגשת התביעה 14.2.1977 ועד לתשלום בפועל. כן ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות ושכר טרחת עורך-דין כולל בסך 300 ל"י. 7. הנתבעים ישלמו לקופת בית-הדין אגרה דחויה בסך 240 ל"י. תלונת שוואהתפטרות