בפנינו תביעת עובד לזכויות מכוח משפט העבודה המגן: פיצויי פיטורים, הפרשי פדיון חופשה, פיצוי בגין אי הפרשות לביטוח פנסיוני וגמול בגין שעות נוספות; וכן תביעה שכנגד מצד המעביד לפיצוי חלף הודעה מוקדמת, ולפיצויים בגין נזקים שונים המיוחסים לעובד. 1. נפרט להלן את העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, אשר רובן ככולן אינן שנויות במחלוקת: א. הנתבע (להלן: "הנתבע" או "התובע שכנגד") הינו בעלים של חנות מכולת (להלן: "החנות"), אשר מצויה בחצור הגלילית. ב. במועדים המפורטים להלן עבד התובע (להלן: "התובע" או "הנתבע שכנגד") בחנות, כעובד כללי. התובע החל עבודתו בחנות ביום 16.9.07. ג. התובע השתכר שכר חודשי, שעמד על כ- 5,400 ₪ לחודש. ד. התובע התפטר מעבודתו, ויחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו בתחילת חודש ספטמבר 2011. ה. לאחר הפסקת עבודתו אצל הנתבע פנה התובע לנציג ההסתדרות החדשה, מר יהודה רפטאר (להלן: "מר רפטאר"), וזה האחרון פנה לנתבע. עקב פניית נציג ההסתדרות שילם הנתבע לתובע תשלומים שונים בקשר לתקופת עבודתו בחנות: פדיון חופשה בגין 41 ימי חופשה; דמי הבראה בגין 13 ימים; ופיצוי בגין היעדר הפרשות לפנסיה בגין השנים 2008-2011, לפי חשבון הנתבע. תשלומים אלו הובאו לידי ביטוי בתלוש שכר שהופק לכאורה בחודש 09/11, והם שולמו לתובע בפרישה לתשלומים דחויים באמצעות 10 שיקים, שנמסרו לתובע ע"י אשת הנתבע. ו. בסוף חודש דצמבר 2011, שיגר התובע - באמצעות בא-כוחו - מכתב לנתבע, ובו טען כי התפטר בדין מפוטר, ועל כן עתר לקבל פיצויי פיטורים. כמו-כן עתר לקבל יתרת פדיון ימי חופשה, הפרשים בגין הפרשות לפנסיה, וגמול בעבור שעות נוספות. הנתבע לא נעתר לפנייה זו, ומכאן התביעה שבפנינו. 2. להלן תמצית טענותיו העיקריות של התובע - בתביעה העיקרית: א. פיצויי פיטורים - התובע טוען כי יש לראות בו מתפטר בדין מפוטר. זאת, משום שעילת ההתפטרות הייתה העובדה שהנתבע מאן לשלם לו זכויות סוציאליות בסיסיות במשך כל תקופת עבודתו. בנסיבות הנטענות, עותר התובע לחייב את הנתבע לשלם לו פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתו. בסך-הכל העמיד התובע רכיב זה על סך 22,140 ₪, בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. ב. הפרשים בגין פדיון ימי חופשה - התובע טוען כי בגין כל תקופת עבודתו, הוא זכאי לפדיון ימי חופשה בסך 11,124 ₪, בעוד שבפועל שולם לו בגין רכיב זה סך של 9,841 ₪. לפיכך, מבקש התובע לחייב את הנתבע שלשלם לו את ההפרש בסך 1,283 ₪. ג. הפרשי פיצוי בגין העדר הפרשות לביטוח פנסיוני - התובע טען כי הנתבע נותר חייב לו בגין הפרשות לפנסיה סך של 1,212 ₪. ד. תוספת תגמול בגין עבודה שעות נוספות - לטענת התובע, הוא נאלץ לעבוד שעות נוספות בתדירות גבוהה למדי, כאשר לא קיבל כל תוספת תגמול בגינן. על פי חישוב שערך התובע על יסוד שעות עבודה נוספות ממוצעות מידי חודש, העמיד את הסכום שתבע בגין רכיב זה על סך של 9,840 ₪. ה. בסך-הכל, הועמדה התביעה העיקרית על סך של 34,475 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר או ריבית והצמדה. 3. להלן תמצית טענותיו העיקריות של הנתבע - בתביעה העיקרית: א. בעניין נסיבות התפטרות התובע וזכאותו לפיצויי פיטורים - הנתבע טוען כי ביום 25.08.11 הודיע לו התובע על הפסקת עבודתו החל מיום 31.08.11, כאשר הודעה זו הייתה ללא כל התראה קודמת מצד העובד. הנתבע מאשר כי נציג ההסתדרות פנה לאשתו בסוף חודש ספטמבר, וביקש ממנה לשלם בגין זכויות התובע, אלא שלטענתו, הנציג לא דרש פיצויי פיטורים, מאחר והיה נהיר כי התובע התפטר. עוד טען הנתבע כי עד ליום 28.12.11, המועד בו התקבלה אצל הנתבע פניית ב"כ התובע, לא הועלתה הטענה בדבר התפטרות בדין מפוטר. טענה זו נולדה בדיעבד על מנת להצדיק את התפטרותו הפתאומית של התובע. בנוסף ציין הנתבע כי טרם עזיבתו הפתאומית של התובע, הוא מעולם לא פנה אליו בדרישה כלשהי, ולא התרה כי בכוונתו להתפטר ככל שלא תמולא דרישתו - טרם הודעתו על התפטרותו. משלא ניתנה לנתבע הזדמנות לתקן את הטעון תיקון, אין לראות בתובע מתפטר בדין מפוטר. ב. לעניין ההפרשות לפנסיה - טען הנתבע כי לא ביטח את התובע בביטוח פנסיוני בשל כך שהתובע התמהמה בבחירה של קרן פנסיה. בנוסף, נטען כי סכום הפיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה ששולם לתובע בתלוש 09/11 מגלם את כל זכויותיו, וכי התובע לא פירט כיצד הגיע בחישוביו להפרשים הנתבעים. ג. לעניין ההפרשים בגין פדיון חופשה - הנתבע טען כי במהלך תקופת עבודתו יצא התובע לימי חופשה רבים, ועל כן אין בסיס לתחשיב ימי החופשה שערך התובע, אשר מתעלם מנתון זה. ד. לעניין גמול שעות נוספות - בכתב הגנתו הסתפק הנתבע בהכחשה כללית של טענות התובע. טענותיו בהמשך ההליך יפורטו להלן, בפרק הדן בזכותו של התובע לתוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות. 4. להלן טענות הצדדים בתביעה שכנגד: א. התובע שכנגד טוען כי עקב הפסקת עבודתו הפתאומית של הנתבע שכנגד, ביום 31.08.11, נגרמו לו נזקים מנזקים שונים. בין היתר, נאלץ התובע שכנגד לגייס את בני משפחתו שיסייעו לו בתפעול החנות, וכן נאלץ למצוא עובד חלופי במהירות. ב. התובע שכנגד טען כי על-פי חוק היה על הנתבע שכנגד להודיע לו חודש ימים טרם הפסקת עבודתו, כאשר בפועל הודיע רק שבוע ימים מראש. לפיכך יש לחייבו בפיצוי חלף הודעה מוקדמת בגין תקופה של שלושה שבועות. ג. התובע שכנגד טען כי במקרה אחר, לפני כשנתיים, ביקש לנסוע לטיול בחו"ל עם רעייתו, תוך שהותיר את הנתבע שכנגד כאחראי על ניהול המכולת. ואולם, בעודו בדרכו לשדה התעופה, נאלץ לשוב על עקבותיו, עקב התנהגות הנתבע שכנגד כלפי עובדי החנות. כאשר שב התובע שכנגד לחנות - כך לפי הטענה - הנתבע שכנגד התפטר על אתר, ללא הודעה מוקדמת; כאשר כתוצאה מכך, נגרמו לתובע שכנגד נזקים משמעותיים, לרבות אובדן של 1,500$ (בגין עלות הטיול). ד. בנוסף על כך, טען התובע שכנגד כי במועד אחר (שלא מפורש בכתב התביעה שכנגד), כאשר שהה בחופשה בצימרים נאלץ לשוב על עקבותיו, שוב עקב התנהגות "פוגעת ומבישה" מצד הנתבע שכנגד. כאשר שב לחנות מחופשתו, הודיע לו הנתבע שכנגד כי הוא יוצא לחופשה בת שבועיים, למרות התנגדות המעביד-התובע שכנגד. ה. התובע שכנגד טוען כי עקב התנהגותו זו של הנתבע שכנגד - כמפורט לעיל - נגרמו לו נזקים שונים. על כן עליו לפצותו כדלקמן: פיצוי בגין חלף הודעה מוקדמת - 4,050 ₪; תשלום לעובד מחליף - 2,500 ₪; "זמנו של התובע" - 3,000 ₪; ביטול חופשה בחו"ל - 5,700 ₪; עוגמת נפש ועזיבת פתאום - 5,000 ₪. בסך-הכל עתר התובע שכנגד לחייב את הנתבע שכנגד בסך של 20,250 ₪. 5. בכתב התשובה לתביעה שכנגד, טען הנתבע שכנגד כי מדובר בתביעה שלא נתמכה ולו בראייה אחת ואשר אינה מכומתת כדבעי; תובענה אשר נועדה להניאו מתביעתו העיקרית. לגופו של עניין, הכחיש את טענות התביעה שכנגד. 6. הפלוגתאות אשר טעונות הכרעה בענייננו - א. האם יש הצדקה לראות בתובע מתפטר בדין מפוטר? ב. האם הנתבע שילם לתובע מלוא פדיון החופשה לו היה זכאי? ג. האם הפיצוי ששולם לתובע בגין אי-הפרשה לקרן פנסיה עומד על הסך הנכון? ד. האם התובע עבד בשעות נוספות. במידה וייקבע שכן: מהו הגמול לו הוא זכאי בגין עבודה זו? ה. האם התובע נתן לנתבע הודעה מוקדמת על התפטרותו כדין? ו. מהם הסעדים המגיעים לתובע שכנגד, אם בכלל, עקב נסיבות התפטרות הנתבע שכנגד, וכמפורט בתביעה שכנגד? נדון בשאלות אלה להלן. 7. נסיבות סיום יחסי העבודה וזכאות התובע לפיצויי פיטורים - א. אין חולק שהתובע התפטר מעבודתו. לפיכך, ברור שתקבע זכאותו לפיצויי פיטורים, רק אם יוכיח שהתקיימו לגביו הנסיבות בגינן ניתן לראותו כמתפטר בדין מפוטר. נזכיר, כי עובד הטוען כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים על אף שהתפטר, עליו הראיה להוכיח את היסודות הדרושים לביסוס העילה של התפטרות בדין מפוטר. בענייננו, אם כן, רובץ נטל ההוכחה על התובע [ראו: דב"ע מח/3-159 שלום - סובל שור פד"ע כ 290]. ב. סעיף החוק הרלבנטי למקרה דנא הוא סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963, אשר קובע בזו הלשון: "11. (א) התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים." על פי ההלכה הפסוקה, ככל שמדובר בנסיבות (הרעה מוחשית או נסיבות אחרות שביחסי העבודה) אשר בידי המעביד לסלקן, תנאי הכרחי לתחולת הסעיף הנ"ל הוא כי העובד יעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר, עוד בטרם יתפטר. זאת, למען יהא סיפק בידי המעביד לסלק את עילת ההתפטרות; ורק אם המעביד לא עשה לסילוקה, כי אז יתקיים האמור בסעיף [ראו למשל: דב"ע לה/3-15 בן-צור דרויאנוב - זיגמונס רוסקיס, דינים ארצי לעבודה 1975 (1) 44] ג. לטענת התובע, משך שנים ולאורך כל תקופת עבודתו אצל הנתבע, סירב הלה להעניק לו זכויות מגן בסיסיות, לרבות דמי הבראה, פנסיה וכיו"ב. התובע מציין כי במשך תקופת עבודתו פנה לנתבע פעמים מספר, אף באמצעות נציג הסתדרות העובדים, אך מעבידו השיב פניו ריקם. לבסוף, משהנתבע לא שעה לבקשותיו לתשלום זכויותיו, במהלך חודש אוגוסט 2011 קצה נפשו של התובע. משכך, התפטר מעבודתו, לאחר שהתרה בנתבע. מנגד, גרסת הנתבע היא כי התובע קיבל את מלוא זכויותיו כדין, וכי מעולם לא פנה אליו בבקשה לתשלום זכויות כלשהן טרם עזיבתו. ד. נציין כבר כעת כי מעדיפים אנו את גרסת התובע. שוכנענו כי התובע התפטר מחמת העובדה שהנתבע מנע ממנו זכויות סוציאליות בסיסיות באופן מתמשך, כמפורט לעיל, וכי התובע התרה בנתבע עובר להתפטרותו. עדות התובע בנקודה זו לא נסתרה; כאשר מנגד, מצאנו את גרסת הנתבע מתחמקת, לא משכנעת, שעל כן לא נוכל לקבלה. ונסביר. ה. בעדותו בפנינו, הנתבע ניסה ליצור רושם כי אין לו ולאשתו מושג - אף לא חצי מושג - באשר לתשלומי השכר ששולמו לתובע או לתנאי העסקתו. כך, למשל ציין הנתבע בחקירתו הנגדית, בתשובה לשאלות ב"כ התובע: "ש. אם אשאל אותך על תלושי השכר תדע לענות. ת. לא מבין את זה. המנהלת החשבונות התעסקה עם זה, גם לא אשתי. הוא היה נותן לי דף נייר מקומט. לשאלת בית הדין אני משיב שלאשתי לא היה שום תפקיד במכולת, יש לה עסק אחר. את כל המו"מ מול מר רפטאר היא ביצעה כי לה היה יותר זמן. ש. את מי אני צריך לשאול לגבי תלושי השכר. ת. לא אותי." ובהמשך שם הוסיף הנתבע דברים אלו: "ת. בענייני שכר אני לא מבין, מה שרשם (התובע - ו.ש.) עבר להנהלת חשבונות" גישה שלפיה אין בידי בעל עסק קטן, שבו מועסקים שני עובדים בסך-הכל (ראו: סיכומי הנתבע, סעיף 34), ליתן תשובות באשר לתלוש השכר או לתנאי ההעסקה של אחד מעובדיו לא נראית סבירה בעינינו, ויקשה עלינו לקבלה. ברם, גם אם נלך בדרכו של הנתבע, שלפיה תלושי השכר ותוכנם הם באחריותה הבלעדית של מנהלת החשבונות, כי אז היה עליו לזמנה לעדות למען תאשר גרסה זו, ותספק תשובות ראויות באשר לסיבות שבעטיין לא שולמו לתובע מלוא זכויותיו. משהנתבע לא עשה כן, יש להניח כי מנהלת החשבונות לא הייתה תומכת בגרסתו. זאת אף זאת, עדותו של הנתבע נגועה בסתירות חריפות בעניינים מהותיים. כך, בעוד שהנתבע העיד כי לאשתו אין שום תפקיד במכולת (ראו לעיל), העידה אשתו בתצהירה בזו הלשון: "הנני אשת התובע והאחראית על העובדים בחנות של הנתבע". סתירה זו מוסיפה ומחלישה את גרסתו של הנתבע ופוגעת במהימנותו. עדות הנתבע עמדה בסתירה לעדות רעייתו, גם באשר לנסיבות התפטרות התובע. מחד גיסא העיד הנתבע כי ביום 25.08.11 הודיע לו התובע שביום 31.08.11 יסיים עבודתו. לעומת זאת, לגרסת אשת הנתבע ההתפטרות הייתה על אתר, ובלשונה: "לקראת סיום חודש אוגוסט 2011 החליט התובע לסיים את עבודתו בנתבע כאשר באחד מימי עבודתו השאיר התובע את מפתחות החנות ועזב את המקום" [סעיף 4 לתצהיר רעיית הנתבע]. הנתבע אף לא היה עקבי בגרסתו הוא, כאשר בחקירתו הנגדית ציין: "הוא ב-25 שם את המפתחות ואמר שהוא הולך". ו. לא יכולה להיות מחלוקת כי במהלך תקופה עבודתו, לא קיבל התובע את מלוא זכויותיו כדין. כך, למשל, מראשית עבודתו אצל הנתבע בחודש 09/2007, קיבל התובע דמי הבראה לראשונה רק בחודש 09/2010. ז. בדומה לכך, הנתבע לא פעל לבטח את התובע בביטוח פנסיוני, משך כל תקופת עבודתו, למרות החובה לעשות כן החל משנת 2008. הנתבע טען אומנם, כי לא ביטח את התובע לאור העובדה כי זה השתהה בבחירת קרן פנסיה. ואולם, טענה זו נטענה בעלמא, ללא שום ביסוס ראייתי. אף אם הייתה מוכחת הטענה, ספק אם יש בהשתהות של מספר שנים מצד העובד כדי לשחרר את המעביד מחובתו להפריש לקרן פנסיה. ח. הנה כי כן, התמונה הראייתית הכוללת מצביעה על כך שהמעביד הפר באופן מתמשך את זכויות התובע על פי משפט העבודה המגן. אם לא די באמור לעיל נוסיף, כי לפי עדות הנתבע עצמו, הוא אף לא מצא לנכון למסור לתובע תלושי שכר באופן סדיר, אלא רק במקרים שביקש התובע מפורשות. ט. כפי שנקבע בפסיקת בית הדין הארצי אי-תשלום זכויות סוציאליות כדין, הן נסיבות שבהן אין לדרוש מן העובד כי ימשיך בעבודתו, כאמור בסעיף 11 לחוק הנ"ל [ראו: ע"ע 24/99 עטרי - ש.ז.ג. ריהוט עילית בע"מ, ]. י. על כן, אנו קובעים כי מנהג הנתבע להפר את זכויות התובע הצמיח לתובע עילת התפטרות בדין מפוטר. יא. האם התרה התובע בנתבע עובר להתפטרותו? התובע טען כי שלוש שנים לאחר שהחל לעבוד אצל הנתבע (שנה לפני התפטרותו), פנה אל נציג ההסתדרות, מר רפטאר, ונועץ בו בשאלה מה עליו לעשות על מנת שיקבל את זכויותיו הבסיסיות. מר רפטאר יעץ לתובע כי יתרה בנתבע, ואם לא ייעתר לבקשותיו כי אז יהא בידיו להתפטר בדין מפוטר. כאשר באמתחתו עצה זו, שב התובע לנתבע, ציין בפניו כי הוא מעדיף שלא להתפטר, אך הוא מבקש את זכויותיו. על אף זאת, הנתבע הוסיף למנוע מן התובע את זכויותיו. אומנם כפי שטען הנתבע בסיכומיו, גרסה עובדתית זו הועלתה תוך הרחבת חזית: היא לא הוזכרה במפורש בכתב התביעה, אלא לראשונה בתצהירי התובע. אלא, שהנתבע לא התנגד בזמן אמת להעלאת הטענה. בנוסף, גרסת התובע כי פנה לנציג ההסתדרות שנה לפני התפטרותו אינה סותרת את האמור בכתב התביעה. זאת ועוד, גרסתו זו של התובע, קיבלה חיזוק מעדות נציג ההסתדרות, מר רפטאר, ועדותו זו מקובלת עלינו. הגרסה אף מתיישבת עם העובדה כי בחודש ספטמבר 2010 - הוא המועד שבו נטען כי התובע פנה למר רפטאר - שולמו לתובע דמי הבראה לראשונה מאז תחילת העסקתו. לפיכך, אנו קובעים כי התובע פנה לנתבע כשנה לפני התפטרותו, לאחר שנועץ במר רפטאר, כמפורט לעיל. מר רפטאר אף העיד כי פנה בעצמו לנתבע ואשתו פעמים מספר, טרם ההתפטרות, ואמר להם כי הם מונעים מן התובע זכויות סוציאליות, בניגוד לחוק [פרוט' עמ' 5, ש' 4-9]. אף עדות זו אנו מקבלים מן השיקולים המפורטים לעיל. התובע טען כי התרה בנתבע 14 ימים טרם הפסיק את עבודתו; ברם, אין בידנו לקבוע ממצא עובדתי לעניין טענה זו. בנקודה זו עדות התובע בתצהירו לא הייתה מפורטת ובהירה דיה (למשל - בתצהיר לא צוינו תאריכים מדויקים בהם התרה בנתבע). בנוסף, בחקירתו הנגדית, טען התובע כי התרה בנתבע ב-1.8, ב-14.8, וב-25.8, תאריכים שלא הופיעו בתצהירו. יחד עם זאת, הצדדים הסכימו כי התובע הודיע לנתבע ביום 25.08.11, כי יסיים את עבודתו ביום 31.08.11. אומנם, מעיון בטענות הנתבע, נראה כי טענתו היא כי ביום 25.08.11 התובע לא פירט באוזניו את הסיבות הספציפיות שהביאוהו להתפטר. ברם, קיצוניות התוכן של טענה זו היא אשר מטילה ספק באמיתותה. האם סביר כי לאחר 4 שנות עבודה יעזוב התובע, בלא לומר מדוע? האם ייתכן כי לנתבע לא היה בדל מושג עם שום מה התובע מתפטר? האם הנתבע לא היה מודע כי הוא מפר באופן עקבי את זכויות התובע? לדעתנו, יש להשיב על שאלות אלו בשלילה. לטעמנו, די בהודעה מיום 25.08.11 כדי לספק את החובה להתרות במעביד טרם מעשה ההתפטרות. ודוק: הנתבע לא התיימר לטעון כי בתוך חלון זמן זה פעל לתקן את הטעון תיקון, הוא אף לא התיימר לטעון כי הודיע לתובע כי בכוונתו לתקן דרכיו ולשלם את לתובע זכויותיו (לעבר ולעתיד) כדין. נזכור כי התראה זו לא ניתנה בתוך רִיק, כי אם על רקע תלונות קודמות מצד העובד, ופניות מצד נציג ההסתדרות. לפיכך, אנו קובעים כי ביום 25.08.11 הביא התובע לידיעת הנתבע כי בכוונתו להתפטר מן העבודה, באם הנתבע לא יסור ממנהגו שלא לשלם לו זכויות סוציאליות כדין. מקץ שבוע, משהנתבע לא נקט ולו ראשית מעשה, סיים התובע את עבודתו אצל הנתבע. מעבר לדרוש נציין כי על פי ההלכה הפסוקה במקום שבו הסיכוי שהמעביד ישנה דרכיו הוא מזערי, כי אז אין זה מחובת העובד להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר. [ראו: ע"ע 1218/02 xue bin - חברת א.דורי פד"ע לח 650, בעמ' 706]. במקרה דנא, העובד פנה למעביד בבקשה כי ישולמו לו זכויותיו לא פעם, אך דבריו נפלו על אוזניים ערלות; אף פניית נציג ההסתדרות לא הועילה. לפיכך, נראה כי פנייה נוספת מצד העובד הייתה משום "זריה לרוח". בנסיבות אלו, נחלשים הטעמים העומדים בבסיס הדרישה למתן התראה למעביד, ומשכך יש מקום להגמשת הדרישה. בסיכום הדברים: אנו קובעים אפוא כי התובע הוכיח את היסודות המפורטים בסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, כפי שפורשו בהלכה הפסוקה. על כן, יש לראות בו כמי שהתפטר בדין מפוטר; ומשכך, זכאי התובע לפיצויי פיטורים. יב. סכום פיצויי הפיטורים המגיעים לתובע - הצדדים הסכימו כי שכר התובע עומד על סך של 5,400 ₪ לחודש. התובע טען לראשונה בסיכומיו כי יש להעמיד את השכר הקובע על סך של 6,240 ₪ לחודש. לא נוכל לקבל טענה זו, אשר עומדת בניגוד להסכמתם הדיונית של הצדדים, ונוכח העובדה כי לא ניתנה לנתבע הזדמנות סבירה להתמודד עם הטענה. באשר לתקופה העבודה - התובע החל עבודתו אצל הנתבע ביום 16.09.07, והתפטר בתחילת חודש 09.2011. לפיכך תקופה העבודה היא 3 שנים ו- 11.5 חודשים לערך, שהם 3.96 שנים (ולא 4.1 שנים כטענת התובע). מכאן שאנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך של 21,384 ₪ [=5,400 ש"חX3.96 שנים]. יג. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים - משאין חולק כי התובע הוא זה שהתפטר ובין הצדדים נטושה הייתה מחלקות בכל הנוגע לזכאותו לפיצויי פיטורים, ועל תוקפה של ההתראה בדבר כוונתו של התובע להתפטר, מוצאים אנו לנכון להפחית את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים כדי הפרשי הצמדה וריבית כדין. ודוק: "לא בכל מקרה שבית הדין דוחה את הגרסה העובדתית של נציגת המעביד יחויב המעביד בפיצוי הלנה מלא. ייתכנו מקרים בהם נדחית גרסת המעביד, אך גם לפי העובדות שנקבעו כנכונות על ידי בית הדין קיימים חילוקי דעות של ממש בדבר עצם החוב לשלם פיצויי פיטורים [דב"ע נד/3-148 עברני - שרותי הבירה ד.ש., ]. 8. פדיון חופשה: א. לטענת התובע, זכאי הוא ל-51.5 ימי חופשה, בגין כל תקופת עבודתו אצל הנתבע. מנגד, טען הנתבע כי התובע קיבל את מלוא ימי החופשה שנותרו לזכותו, וכי חישובי התובע מתעלמים מן העובדה כי הוא יצא לימי חופשה רבים במהלך 4 שנות עבודתו. ב. זכאות התובע לחופשה - על פי סעיף 4 לחוק חוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951, זכאי התובע ל-14 ימי חופשה קלנדאריים בעד כל אחת מארבע שנות עבודתו. הואיל ומשרתו הרגילה של התובע היא 6 ימים בשבוע, כי אז זכאי הלה ל- 12 ימי חופשה בשנה. בסך-הכל, בעד כל תקופת עבודתו זכאי התובע ל-48 ימי חופשה [=12X4 שנים], שהשכר בגינם הינו -10,368 ₪ [(5400/25)X48=]. ג. דמי חופשה ששולמו לתובע במהלך תקופת עבודתו - על פי תלושי השכר שצירף הנתבע לתצהיריו, ונספח ג' לתצהירי הנתבע, הרי שעד לחודש 11.2010 לא שולמו לתובע דמי חופשה. לאחר מכן, שולמו לו דמי חופשה כדלקמן: · בחודש 12.2010 - עבור 7 ימים, בגינם שולם סך של 1,680 ₪. · בחודש 02.2011 - עבור 5 ימים, בגינם שולם סך של 1,000 ₪. · בחודש 03.2011 - עבור 3 ימים, בגינם שולם סך של 600 ₪. הנתבע טען כי התובע יצא לימי חופש רבים. ברם, אין בידנו לקבל הטענה. זאת, נוכח העובדה כי הנתבע לא ניהל פנקס חופשה - על המשמעויות הראייתיות הנובעות מכך, והואיל ולא הובא בדל ראייה בתימוכין לה. יוער, כי בניגוד לטענת הנתבע לפיה התובע יצא לחופשות רבות, בנספח ג' לתצהיריו מציין הנתבע כי התובע ניצל 15 ימי חופשה במהלך כל תקופת עבודתו, כמפורט בתלושי השכר. מאידך, התובע לא הביא ראיות לסתור את חשבון ניצול ימי החופשה בתלושי השכר. על כן, אנו קובעים כי ימי החופשה שנטל התובע, ואשר בגינם שולמו לו דמי חופשה, הם כמפורט בתלושי השכר. משכך, עם התפטרות התובע היה על הנתבע לשלם לו פדיון חופשה בסך של 7,088 ₪ [=10,368-3,280]. ד. אלא, שבפועל, עם התפטרותו שולם לתובע פדיון חופשה, (בתלוש חודש 09.2011) עבור 41 ימים, שבגינם קיבל סך של 8,161.87 ₪. המסקנה הנובעת היא כי לכאורה שולם לתובע פדיון חופשה ביתר. על כן, טענת התובע שלפיה נותרו לזכותו הפרשים בגין פדיון חופשה - דינה להידחות. ה. הנתבע טען בתצהירו כי יש לחייב את התובע בהשבה, ברם אין בכוונתנו להידרש לטענה זו, שכן הנתבע לא ביקש סעד של השבה ולחילופין לא העלה טענת קיזוז: לא בכתב ההגנה ולא בתביעה שכנגד מטעמו. סעד זה נתבקש לראשונה בתצהיר עדות ראשית מטעמו, וזאת חרף העובדה שבעת הגשת כתבי הטענות, היו כל תלושי השכר בידיו. למעלה מן הדרוש, נציין כי אף אם היה מעלה הנתבע את טענת ההשבה כדבעי, גם אז ספק רב אם ניתן היה להיעתר לה. זאת, בין היתר, לאור העובדה כי הסכום ששילם נערך על יסוד חשבון ימי החופשה שערך הוא עצמו, כמפורט בתלושי השכר; אף לאור הסתמכות העובד על סכומים ששולמו זה מכבר. 9. הפרשים בגין פיצוי חלף הפרשות לביטוח פנסיוני: א. בכתב התביעה טען התובע כי: "...לטובת התובע נותרה יתרה על סך של 1,212 ₪ בגין רכיב זה". סָתם, לא פירש ולא פירט. התובע שנה וטען את אותה טענה - ללא פירוט או ביסוס - בתצהיר עדות ראשית מטעמו. בסיכומים מטעמו, ציין התובע כי בגין רכיב זה יש לפסוק לזכותו רק 952 ₪. זאת, על יסוד טענה שנזכרה לראשונה בסיכומים, שלפיה יש להעמיד את שכרו על סך של 6,240 ₪ לחודש. על אף שהצדדים הסכימו ששכרו החודשי היה 5,400 ₪, ולמרות שהעיד כי הסיכום עם הנתבע היה על שכר חודשי בסך של "5,000 ומשהו" [פרוט' עמ' 7, ש' 20]. בצדק התנגד הנתבע להרחבת חזית, בכל האמור לשאלת גובה שכרו החודשי של התובע [סעיף 114 לסיכומי הנתבע]. על רקע זה, אנו קובעים כי התובע לא הוכיח כדבעי עילה לחייב את הנתבע בהפרשים בגין הפרשות לפנסיה, ולפיכך דין טענתו זו להידחות. ב. משיקולים דומים, אין בכוונתנו להידרש לטענת הנתבע - שנטענה לראשונה בסיכומיו - שלפיה שילם לתובע פיצוי חלף הפרשות לפנסיה ביתר. 10. תוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות א. לטענת התובע, הוא נאלץ בתדירות גבוהה למדי לעבוד בשעות נוספות רבות, מבלי שקיבל תוספת תגמול בגינן. בכתב התביעה, ציין התובע כי ערך חישוב חלקי של השעות הנוספות אותן עבד, לפי שעות נוספות ממוצעות מידי חודש, והעמיד את תביעתו בגין רכיב זה על סך של 9,840 ₪. התובע הצהיר כי מתכונת עבודתו הרגילה הייתה בימים א'-ו' משעה 06:00 ועד השעה 14:00. אולם, לרוב היה נשאר עד השעה 17:00; ולפעמים, בימים שבהם הייתה מגיעה סחורה אחר הצהריים, היה נשאר אף לאחר השעה 17:00. התובע אף הצהיר כי עבד בערבי חג, בחול המועד ובמוצאי חג; פעמיים בחודש עבד במוצאי שבת; וכאשר הנתבע ואשתו היו טסים לחו"ל, נאלץ משך שבוע או יותר לעבוד ברצף ביו השעות 06:00-22:00. התובע ציין כי ביקש מן הנתבע דו"ח המפרט את שעות עבודתו, אך לא נענה. ב. בכתב ההגנה הסתפק הנתבע בהכחשה כללית. בתצהירו טען הנתבע, בין היתר, כי במהלך השנה הראשונה התובע אכן עבד שעות נוספות, אלא שקיבל בעד עבודתו זו גמול במזומן, כאשר באחת הפעמים העביר הנתבע לאשת התובע 1,000 ₪ במזומן. באשר לשלושת שנות עבודתו האחרונות - גרסת הנתבע היא כי התובע כלל לא עבד בשעות נוספות. בחקירתו, הודה הנתבע בפנינו כי התובע עבד לעיתים במוצאי שבת. אלא שלשיטתו, היה זה לכל היותר 10 פעמים במהלך כל תקופת עבודתו. עוד הודה הנתבע כי התובע עבד בערבי חג ובמוצאי חג. בנוסף, העיד הנתבע בחקירתו כי פעמיים בשנה יצא לנופש בארץ ובחו"ל, וכי בתקופה זו היה התובע אחראי על החנות. לגרסתו, בתוך 4 שנים, רק פעם אחת התובע נאלץ לעבוד מ-6:00 ועד 22:00; כאשר ביתר הפעמים ילדי הנתבע סייעו בידי התובע לתפעל את החנות. ג. מצאנו את גרסת הנתבע מתחמקת ורצופת סתירות - הן סתירות פנימיות, והן סתירות ביחס לעדותו בתצהירו - שעל כן אין בידנו לקבלה. כך למשל, הנתבע העיד בפנינו כי התובע לא עשה שעות נוספות; ו"אם היו שעות יותר ממה שהיה צריך", כי אז אלו היו מקוזזות עם שעות שבהן יצא התובע מן העבודה במהלך היום. מנגד, טען הנתבע בתצהירו כי בשנה הראשונה ביצע התובע שעות נוספות, כשבעדן שילם לתובע סכומים במזומן. הנתבע עומת עם טענה זו, וכך באו הדברים לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון: "ש. בתצהירך אתה אומר שהוא עשה שעות נוספות ונתת לו במזומן. ת. לא נתתי לו על השעות הנוספות את הכסף במזומן אלא על זה שהערכתי אותו שהוא משקיע שעות מעבר למה שהיה חייב במכולת." . מייד לאחר מכן, שב הנתבע לגרסתו מתצהירו: "היו שעות נוספות שעשה וקיבל שכר מהצד.". בהמשך עדותו חזר לגרסה כי התובע "קיבל על זה שהוא התאמץ בחנות, שעות נוספות הוא לא עשה"; אך כשעומת שוב עם טענתו בתצהירו שלפיה התובע עבד שעות נוספות בשנה הראשונה, אישר את הטענה. ד. לאחר שאמרנו את הדברים הללו, ניגש עתה לבחינת שאלת זכאות התובע לגמול בעד שעות נוספות. ה. נטל ההוכחה - נקודת המוצא היא כי הנטל להוכיח ביצוע שעות נוספות, ואת כמותן מוטל על העובד. זאת, על מנת שיהא בידי בית הדין לפסוק סכום קצוב. יחד עם זאת, סעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, קובע הסדר של היפוך נטל ההוכחה, בהתקיים תנאים מסוימים. על-פי הסעיף, במקום שבו המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, כי אז תהא החובה עליו להוכיח כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת. על-פי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית; ועל פי קביעת השר המוסמך, שניתנה מתוקף סעיף 25(ב) לאותו חוק, החובה לנהל פנקס כאמור, חלה על כל מי שמעביד עובד לצורך עסק, משלח יד או שירות ציבורי [ראו: י"פ 4905, התש"ס, 4328]. דין דומה באשר להעברת נטל ההוכחה למעביד, חל עוד טרם חקיקת סעיף 26ב לחוק הגנת השכר מכוח ההלכה הפסוקה [ראו: ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון נגד אפרים, ] בעניין דנא, אין חולק שהנתבע לא ניהול פנקס שעות עבודה. לפיכך, אנו קובעים כי הנטל מוטל על כתפי הנתבע להוכיח כי התובע לא עמד לרשותו בשעות השנויות במחלוקת. ו. האם עבד התובע בשעות נוספות? בהתאם לשיקולים המפורטים לעיל בדבר נטל ההוכחה והתרשמותנו מן העדים אנו קובעים כדלקמן: · משרתו הרגילה של התובע הייתה בימים א'-ו' בין השעות 06:00-14:00. הנתבע הודה בכך במפורש [ראו למשל: סיכומי הנתבע, סעיף 10]. · לא מצאנו כי הונחה תשתית ראייתית מינימאלית לקביעה כי התובע עבד במתכונת קבועה עד השעה 17:00 או מאוחר יותר. · אנו מקבלים את טענת התובע כי בתקופת עבודתו עבד לעיתים במוצאי שבת. במקרים אלו עבד התובע שבעה ימים בשבוע. התובע לא הניח תשתית ראייתית מינימאלית באשר לתדירות עבודתו במוצאי שבת, אך אין מחלוקת כי במשך שנות עבודתו התרחש הדבר לפחות 10 פעמים, לאור הודאת הנתבע. יצוין כי התובע לא פירש מהי כמות השעות שעבד במוצאי שבת. · התובע עבד בערבי חג ובמוצאי חג. · התובע נאלץ לעבוד שעות נוספות כאשר הנתבע שהה בחופשות בחו"ל. לפחות באחת החופשות, נאלץ התובע לעבוד 14 שעות מידי יום. בהינתן האמור לעיל, מסקנתנו היא כי התובע עבד בשעות נוספות. ז. מה היה היקף עבודת התובע בשעות הנוספות? ברי כי על יסוד קביעותינו דלעיל עולה קושי של ממש לקצוב במדויק את סכום זכאותו של התובע. שהרי, מטבע הדברים, הגמול לו זכאי התובע הוא פונקציה של כמות השעות שביצע, ואלו לא פורטו כדבעי על ידו. במסגרת סיכומיו טען התובע שיש לקבוע כי בממוצע עבד מידי יום שלוש שעות נוספות. ברם, אין בידנו לקבל טענה זו: משום שלא הובאה תשתית ראייתית ולו מינימאלית לכך שהתובע עבד באופן קבוע שלוש שעות נוספות מידי יום; משום שטענה זו אינה נובעת בהכרח מקביעותינו דלעיל; ואף משום שהטענה הופיעה במפורש לראשונה בסיכומים, בלי שניתנה לנתבע הזדמנות ראויה להתמודד עימה. ודוק: היפוך הנטל אין פירושו, כי כל טענה של העובד בדבר ביצוע שעות נוספות תתקבל. העובד נדרש לפרט את טענותיו, ולתמכן בראשית ראיה [ראו: ע"ע (ארצי) 664-09 גורסים איליה - סולל בונה בנין ותשתיות, בעמ' 10]. יחד עם זאת, כפי שנבהיר להלן, על מנת לדון בתביעת התובע לגמול שעות נוספות איננו נדרשים לקבוע את מספר השעות המדויק שעבד. ח. מהו הסכום לו זכאי התובע כגמול בגין שעות נוספות? כאמור, הוכח כי מסגרת שעות עבודתו של התובע הייתה בימים א'-ו' בין השעות 06:00-14:00. מנגד, לא הוכח כי התובע היה בחופש, אלא לימים בודדים בלבד. על יסוד נתונים אלו: אף אם נצא מנקודת הנחה כי התובע לא עבד יותר מ-8 שעות ביום, ונניח כי לא עבד במוצאי שבת; הרי שבמניין שבועי עבד התובע 48 שעות. הואיל ועל פי דין שבוע העבודה לא יעלה על 43 שעות, הרי שלמצער מידי שבוע עבד התובע 5 שעות נוספות. לפי חישוב גס ומינימליסטי, במשך כל תקופת עבודתו היה על הנתבע לשלם לתובע לפחות גמול בגין שעות נוספות אלו כדלקמן: · עבור השעתיים הראשונות - 3,019 ₪. [(5400/186)X0.25X2X52X4=] · עבור שלוש השעות האחרונות - 9,058 ₪. [(5400/186)X0.5X3X52X4=] ט. כזכור, בכתב התביעה עתר התובע לחייב את הנתבע לשלם לו סך של 9,840 ₪. די באמור לעיל, כדי להקנות לתובע את הסעד המבוקש על ידו. י. האם התובע זכאי לסכום גבוה מן הסכום שתבע? בסיכומיו עתר התובע, לראשונה, כי נפסוק לזכותו גמול שעות נוספות בסך של 37,440 ₪. וכך נימק בקשתו זו: "אנו מודעים לכך שהתובע תבע בכתב תביעתו סך של 9,840 ₪ ואולם השינוי בסכום נבע מהראיות שהגיעו לידינו לאחר הגשת תצהירו (כך!) עדותו של התובע לרבות מתוך גרסתו של הנתבע עצמו". אולם, אין בידנו להיעתר לבקשתו זו של התובע. שהרי - התובע קיבל לידיו את תלושי השכר עוד טרם הגיש תצהיר מטעמו; כמו-כן, הטענה כי מסגרת עבודתו של התובע הייתה בימים א'-ו' בשעות 06:00-14:00 נטענה כבר בתצהיר מטעמו (סעיף 14.9 לתצהיר). לפיכך, אם חפץ התובע היה בידיו לבקש תיקון הסעד מבעוד מועד. בנוסף, אין לקבל את הטענה כי הגדלת הסעד בסיכומים נבעה מגרסת הנתבע במהלך ההליך. שכן, גרסת הנתבע לא הצמיחה לתובע טענות חדשות שלא היה בידיו להעלות ולכמת בשלב מוקדם יותר. גרסת הנתבע התייחסה לטענות התובע, והיוותה לכל היותר ראיה להן. אף אילו הייתה הגרסה מצמיחה לתובע טענה שלא היה בידיו להעלות בלתה, היה עליו לבקש תיקון הסעד, אלא שהוא בחר לתקנו, ללא רשות, במסגרת הסיכומים. עוד נציין כי כימות נכון של התביעה מתחייב לא רק לשם ניהול תקין של ההליך בפני בית הדין, אלא אף לשם תשלום אגרה כדין. יא. האם קיבל התובע גמול כלשהו בעד שעות נוספות? טרם סיום, נותר לנו לברר האם שולם לתובע גמול כלשהו בעד שעות נוספות? מעיון בחומר הראיות מוצאים אנו שיש להשיב על שאלה זו בשלילה. כך, על פי תצהירו של הנתבע, אופן חישוב שכרו של התובע היה כדלקמן: התובע היה מעביר את סך שעות עבודתו בכל חודש לנתבע, זה היה מעבירה לחשבת השכר והלה הייתה: "...הופכת כל שמונה שעות ליום עבודה וכך הייתה מגיעה לחישוב מדויק של מספר ימי העבודה ומכפילה בתעריף היומי שנקבע" [סעיף 57 לתצהיר הנתבע]. היינו, לפי שיטה זו בגין שעות נוספות היה מקבל התובע שכר רגיל. בתצהירו טען הנתבע כי בשנה הראשונה שילם לתובע גמול שעות נוספות במזומן (מחוץ לתלוש השכר); איננו מקבלים טענה זו. ראשית, כפי ששנינו לעיל, לא היה בידנו לבסס ממצאים עובדתיים על יסוד דברי הנתבע. שנית, הנתבע לא היה עקבי בטענתו זו, כאשר בעדותו טען לסירוגין כי היה זה גמול בעד מאמץ ולא בעד שעות נוספות. שלישית, הנתבע טען כי בשנה הראשונה שולם הגמול לאשת התובע; אלא שהוא לא טרח לזמנה לעדות, והדבר נזקף לחובתו. בהקשר זה הוסיף וטען הנתבע כי יש לחייב את התובע להשיב שכר ששולם לו בעד הפסקה בת חצי שעה שקיבל מידי יום. טענה זו דינה להידחות, ולו מן הטעם כי הנתבע לא דק ביסודות סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה. לפי הסעיף הפסקה שאינה חלק משעות העבודה, היא הפסקה שבה העובד רשאי לצאת מן המקום בו הוא עובד. הנתבע לא טען וממילא לא הוכיח יסוד זה. אדרבא, חומר הראיות מצביע על ההיפך: כי התובע נאלץ לעמוד לרשות המעביד בעת ההפסקה שניתנה לו [פרוט' עמ' 10, ש' 4-5]. לכן ההפסקה שקיבל התובע - ככל שקיבל - נחשבת כחלק משעות עבודתו. יב. לאור כל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע גמול שעות נוספות בסך של 9,840 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/10/11 ועד לתשלום המלא בפועל. יג. בטרם ננעל את דיוננו בתביעה העיקרית, מצאנו לנכון להזכיר את טענת הנתבע שלפיה: התובע נהג בחוסר תום לב בהגישו את התביעה דנן, הואיל והוסכם בין מר רפטאר ואשת הנתבע שגמר החשבון (כלומר, התשלומים שקיבל התובע בחודש 09/2011) מסיים את תביעות הצדדים אחד כלפי משנהו. לעמדתנו, הסכם כזה לא הוכח, ודאי לא הוכחה תניית ויתור מפורשת. אף אילו הוכחו אלו, כי אז היה על הנתבע לעבור עוד מספר משוכות; בין היתר היה עליו להראות כי מדובר בהסכם שמחייב את התובע עצמו, וכי הוויתור מחייב נוכח העובדה שמדובר בזכויות מכוח משפט העבודה המגן. יודגש, כי העובדה כי בחודש ספטמבר 2011 שולמו לתובע הפרשים אין בה, היא כשלעצמה, כדי למנוע מן התובע לבוא בתביעה אל המעביד, ככל שגילה כי לא מוצו זכויותיו מכוח משפט העבודה המגן. דברים אלה יפים ביתר תוקף בהינתן העובדה שתשלום אותם סכומים שהוסכמו - נפרש למספר חודשים בלתי מבוטל. הוא הדין באשר לעובדה כי עם התפטרותו לא דרש התובע זכות מגן כזו או אחרת - גמול שעות נוספות למשל - אשר אף בה אין כשלעצמה כדי למנוע מן העובד להגיש תביעה, ככל שגילה שזכויותיו קופחו. אשר לתביעה שכנגד 11. התביעה לחיוב התובע בתשלום תמורת הודעה מוקדמת - א. הנתבע שכנגד עבד בשירות התובע שכנגד כארבע שנים. לכן לכאורה היה זה מחובתו ליתן לתובע שכנגד הודעה מוקדמת של 30 ימים עובר להפסקת עבודתו [ראו סעיפים 3,4 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001]. ב. כפי שקבענו לעיל, הנתבע שכנגד הודיע על התפטרותו ביום 25.8.2011. כאשר סיום עבודתו בפועל היה בראשית ספטמבר 2011. הווי אומר: ההודעה ניתנה כשבוע ימים בלבד בטרם עזב בפועל. ג. השאלה הנשאלת היא: האם בנסיבות אלו היה זה מחובת הנתבע שכנגד ליתן לתובע שכנגד הודעה מוקדמת, והאם יש לקזז מהמגיע לו תמורת הודעה מוקדמת? ד. סעיף 2(ב) לחוק הודעה מוקדמת קובע כי עובד שמבקש להתפטר, שומה עליו להודיע למעבידו במועד הקבוע בחוק: בענייננו 30 ימים בטרם כניסת הפיטורים לתוקף. החוק מוסיף וקובע תנאים לצורת ההודעה. כיוצא בזה, קובע סעיף 2(ג) לחוק כי ההודעה מראש תינתן בכתב ותציין את יום הוצאת ההודעה ואת יום כניסת ההודעה לתוקף. בעניין דנא, אין חולק כי בשום שלב, לא ניתנה לתובע שכנגד הודעה בכתב. יחד עם זאת, התובע שכנגד הודה כי ראה בהודעת התובע מיום 25.08.11 כהודעה מוקדמת. ה. סעיף 7(ב) לחוק קובע את התוצאות הנובעות מאי-מילוי החובה ליתן הודעה מוקדמת, ולפיו: "עובד שחדל לעבוד ולא נתן למעבידו הודעה מוקדמת להתפטרות כאמור בחוק זה, ישלם למעבידו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת." ו. לחובת ההודעה המוקדמת שחלה על עובד - וכתוצאה מכך לחובתו לשלם פיצוי חלף הודעה מוקדמת - נקבע חריג, שלפיו חובות אלו לא יחולו, במקום שבו התקיימו נסיבות מיוחדות שלפיהן אין לדרוש מן העובד לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת [ראו סעיף 10(1) לחוק]. במקרה דנן, לכאורה היה על הנתבע שכנגד ליתן לתובע שכנגד הודעה מוקדמת בראשית אוגוסט 2011; או לחלופין, להעמיד את כוח עבודתו עד לשלהי ספטמבר 2011. ברם, לעמדתנו, על רקע הנסיבות דנא שבהן הקפיד התובע שכנגד להפר זכויות מגן יסודיות של הנתבע שכנגד משך תקופה ארוכה, לרבות זכויותיו לחופשה, הבראה, ביטוח פנסיוני וגמול שעות נוספות; על רקע העובדה שנמנעה מן הנתבע שכנגד זכותו היסודית לקבל את תלושי השכר מידי חודש, כך שנותר סומא ביחס לתשלומים שקיבל ולזכויותיו; על רקע העובדה כי, כמבואר לעיל, התובע שכנגד לא קיים את חובתו לנהל פנקס שעות עבודה, תוך שנפגעה יכולתו של הנתבע שכנגד להוכיח את העובדה שביצע שעות נוספות ולכמתן; על רקע העובדה כי הנתבע שכנגד פנה למעבידו - אף באמצעות נציג ההסתדרות - במטרה לקבל את זכויותיו, אך הלה התעלם מפניות אלו; סבורים אנו כי אין מקום לדרוש מן הנתבע שכנגד "ליתן הודעה מוקדמת ולעבוד במהלכה בתנאים המרעים עימו" [ע"ע 1947-10-11 בן ביטחון (1989) בע"מ -מסגנאו וונדאו, (ניתן ביום 29.08.13), בעמ' 8]. דהיינו: בענייננו מתקיימות "נסיבות מיוחדות", כמפורש בסעיף 10(1) לחוק הודעה מוקדמת. לפיכך, יש להסתפק בהודעה המוקדמת החלקית שנתן הנתבע שכנגד לתובע שכנגד. ז. על יסוד הנימוקים דלעיל, אנו דוחים את טענת התובע שכנגד כי יש לחייב את הנתבע שכנגד בפיצוי חלף הודעה מוקדמת בגין שלושה שבועות. 12. באשר ליתר הסעדים שהתבקשו בתביעה שכנגד א. נפתח ונאמר כי קשה להשתחרר מן הרושם שיתר העילות שפורטו בכתב התביעה שכנגד, הועלו במאולץ כדי לשמש משקל נגדי לתביעה העיקרית. לאחר שעיינו בכתב התביעה שכנגד, בתצהירים ובעדויות הצדדים, מצאנו כי לא עלה בידי התובע שכנגד להוכיח עילה כלשהי, שיש בה כדי לחייב את הנתבע שכנגד בסכומים שפורטו בתביעה שכנגד, או במקצתם. ונסביר. ב. אשר לביטול הטיול בחו"ל - ראשית, התיאור העובדתי שפרש התובע שכנגד (בכתב התביעה ובתצהירו) היה כללי וסתמי, אף ללא תאריכים, ואין די בו כדי להקים עילת תביעה. במישור הראייתי: לא הוכח כי התובע שכנגד אכן שב על עקבותיו מן הטיול; לא הוכח כי שובו היה עקב התנהגות הנתבע שכנגד; לא הוכח שהתנהגות הנתבע שכנגד הייתה כה נפסדת, עד שהייתה הצדקה אובייקטיבית לביטול הטיול; לא הוכח כי הנתבע שכנגד התפטר בעת ההיא, ולא הוכח שהיה זה על אתר. התובע שכנגד עצמו העיד כי "אפשר" היה להביא ראיות לטענותיו; דא עקא שהוא לא טרח לעשות כן. וכך העיד: "ש. המקרה שאתה מספר בתצהירך בסעיפים 5 עד 10 לגבי הטיסה לחו"ל שביטלתם, מתי זה היה. ת. בחנוכה, דצמבר. ש. איזו שנה. ת. אין הרבה אפשרות או 2010או 2009, אפשר לבדוק את זה בספחים של כרטיסי האשראי." זאת ועוד, התובע שכנגד טען כי חזר על עקבותיו מנמל התעופה, עקב התנהגות הנתבע שכנגד כלפי בתו וכלפי עובדים אחרים; אך נמנע מלזמנם לעדות על מנת שיאשרו את גרסתו, והדבר נזקף לחובתו. אשר לנזק שנגרם לכאורה - התובע שכנגד טען כי נאלץ לבטל את הטיול, וכתוצאה מכך הוסב לו אובדן של 1,500$. אלא שלא תמך טענת נזק זו ולו בבדל ראיה. כך, למשל, היה בידיו להמציא אישור מחברת הנסיעות או מחברת האשראי או להביא ראיה בדרך אחרת, אך הוא לא עשה כן מטעמיו. את כל האמור לעיל, יש לראות דרך אספקלריית קביעתנו שלפיה קיים קושי בידנו לבסס ממצאים עובדתיים על יסוד עדות התובע שכנגד ורעייתו. משכך אין בידנו לקבוע כי הנתבע שכנגד גרם לתובע שכנגד נזק כלשהו. ג. אשר לביטול החופשה בצימרים ויציאתו של הנתבע שכנגד לחופשה ללא אישור - אף תיאור עובדתי זה לוקה באותן החולשות שפירטנו לעיל, ואין הוא מגלה עילת תביעה כלשהי. לא נחזור על דברינו לעיל, אך נדגיש את אלו הדברים: הטענות בהקשר זה נטענו באופן כללי וסתמי, ללא פירוש פרטים ותאריכים. בנוסף, לא הובאו ראיות משכנעות כי התובע שכנגד חזר מן החופשה בטרם עת, עקב התנהגותו של הנתבע שכנגד. התובע שכנגד ציין כי שב למכולת הואיל ונתבע שכנגד התנהג "בצורה פוגעת ומבישה" - סתם ולא פירש. נוסף על כך, לא הוכח כי הנתבע שכנגד היה בחופשה באותה עת (שממילא לא פורשה). בהקשר זה, אי-ניהול פנקס חופשה על-ידי התובע שכנגד עומד לו לרועץ. בנוסף, לא הוכח כי חופשה זו הייתה ללא אישור. ד. אשר לנזקים שנטען כי נגרמו לתובע שכנגד, עקב התפטרות הנתבע שכנגד בחודש אוגוסט 2011 - לדעתנו, נזקים נטענים אלו לא הוכחו כלל ועיקר. לא הוכח כי התובע שכנגד שילם סכום כלשהו לעובד מחליף. אף אם שילם, הרי שהיה זה חלף התשלום ששולם לנתבע שכנגד, ולא הוכח כי התשלום לעובד המחליף האמיר מעל לשכרו של הנתבע שכנגד. הסעיפים האחרים: שכונו על ידי התובע שכנגד "זמנו של התובע", ו"עוגמת נפש ועזיבת פתאום", נטענו באופן סתמי, ולא הובאה ראיה כלשהי לתמוך בהם. נוסיף, כי בדרך כלל, הזכות לפיצוי עקב התפטרות (או פיטורים) תוך הפרת החובה ליתן הודעה מוקדמת מתוחמת בגדרי חוק הודעה מוקדמת. לשון אחר: צד המפר את חובתו ליתן הודעה מוקדמת, יהיה חייב, בדרך כלל, רק בתשלום פיצוי כמפורש בחוק הודעה מוקדמת. עמד על כך כב' השופט רבינוביץ בציינו: "...המחוקק אמד את נזקי העובד שלא קיבל הודעה מוקדמת כדין ככלל רק 'בסכום השווה לשכרו הרגיל (של העובד ע.ר.) בעד התקופה שלגביה לא נתנה ההודעה המוקדמת' (סעיף 7(א) לחוק הודעה מוקדמת). דברים אלה נכונים במלואם גם למקרה של התפטרות עובד ללא מתן הודעה מוקדמת למעביד על התפטרותו (ראה פס"ד גלנצר, שם). העובד יהיה חייב במקרה כזה לשלם למעבידו בדרך כלל רק פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד "התקופה שלגביה לא נתנה ההודעה המוקדמת" ולא יותר (סעיף 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת). [ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן - חברה לבנייה פיתוח וייזום נגד ולי טקין ואח', בעמ' 23]. ה. טענת התובע שכנגד לפיצוי מכוח חוק הודעה מוקדמת נדונה ונדחתה על ידנו מן הטעמים המפורטים לעיל. על כן, אנו דוחים את התביעה לפיצוי בגין נזקים נוספים. ו. מכל האמור לעיל יוצא אפוא, כי דין התביעה שכנגד להידחות, מתחילתה ועד סופה. 13. סיכומו של דבר - א. אנו מקבלים את התביעה העיקרית בחלקה, ואנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים המפורטים להלן: · בגין פיצויי פיטורים - סך של 21,384 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/10/11 ועד לתשלום המלא בפועל. · בגין תוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות - סך של 9,840 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/10/11 ועד לתשלום המלא בפועל. ב. התביעה שכנגד נדחית בזאת. ג. הנתבע-התובע שכנגד ישלם לתובע-הנתבע שכנגד הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪. 14. במידה ומי מן הצדדים יבקש לערער על פסק דין זה, עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. הודעה מוקדמתהתפטרות