השופט עמירם רבינוביץ לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (ד"מ 34753-03-13; הרשמת לובנא תלחמי סוידאן; להלן: פסק הדין), אשר קיבל ברובו הגדול את תביעת המשיב לזכויות שונות שתבע בגין תקופת עבודתו אצל המבקשת וסיומה. בבית הדין האזורי טען המשיב כי יש להכיר בקיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, ועל בסיס הכרה זו, עתר המשיב לתשלום בגין פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, השתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה, דמי הבראה, תוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות ופיצוי בגין העדר הפרשות לפנסיה. בית הדין האזורי דן בטענות הצדדים והכריע כי אכן יש להכיר במשיב כעובד של המבקשת, ופסק לזכותו תשלומים ברוב הרכיבים שתבע. כמו כן העלתה המבקשת שתי טענות קיזוז, האחת בנוגע להשבת כספים ששולמו למשיב ביתר על בסיס הגדרת המשיב כעצמאי. השניה, קיזוז כל סכום שיפסק למשיב כפיצוי בגין נזקים אותם גרם המשיב, כתוצאה מהתאונה לה גרם עם רכב המבקשת. ואלה העובדות שקבע בית הדין האזורי בפסק דינו: "א. הנתבעת [המבקשת כאן, ע.ר] הינה חברה העוסקת ביבוא, מכירת, השכרת, תיקון ושדרוג כלי נגינה. מקום מושבה של הנתבעת הוא בראש פינה. ב. התובע [המשיב כאן, ע.ר] היה עצמאי עד לשנת 1998. משנת 1998 עד לשנת 2010 עבד כשכיר. ג. הקשר של התובע עם הנתבעת החל לאחר שהתובע קרא מודעת דרושים באתר "All jobs" ברשת האינטרנט, התובע התקשר למר עמי שטיינר, המנהל והבעלים של הנתבעת (להלן: "מר שטיינר"). השניים נפגשו ובפגישה הובהר לתובע על ידי מר שטיינר כי על מנת שהוא יקבל את העבודה המוצעת על ידי הנתבעת עליו לפתוח תיק כעצמאי. ד. קשרי העבודה בין התובע לנתבעת החלו ביום 1/1/10 . הנתבעת היא זו שקבעה את גובה התמורה אשר תשולם לתובע. התמורה ששילמה הנתבעת לתובע בתקופה שמיום 1/1/10 עד ליום 31/12/10 היתה בסך של 35 ₪ לשעה, והחל מיום 1/1/11 שילמה הנתבעת לתובע סך של 37.5 ₪ לשעה. תפקידו של התובע היה ביצוע שליחויות/הובלות עבור הנתבעת ברחבי הארץ. ה. לרוב, התובע ביצע את העבודה בימים קבועים בשבוע, בימי שלישי וחמישי, ולעיתים עבד שעה אחת, לרוב ביום רביעי, לצורך העמסה. בעת הצורך נקרא התובע לעבוד בימים נוספים כפי שגם עולה מדוחות השעות שהוגשו על ידי הנתבעת ביום 18.6.13 (להלן - "דוחות השעות"). ו. שעות עבודתו של התובע לא היו קבועות, הכל כפי שעולה מדוחות השעות. ז. לצורך ביצוע עבודתו, התובע השתמש ברכב הנתבעת מסוג שברולט סוואנה שנת 2009 (להלן: "הרכב"). ח. מר שטיינר קבע את סידור עבודתו של התובע, את סדר יומו ומסלול נסיעתו לכל היעדים שנקבעו לתובע מראש על ידו. ט. התובע ביצע את העבודה באופן אישי. י. התובע קיבל את תמורת עבודתו אחת לחודש, בין ה- 1 עד ה- 10 לחודש שלאחר חודש ביצוע העבודה. תמורת הסך שקיבל אחת לחודש התובע הנפיק קבלה כפי שעולה מפנקס הקבלות שהוגש (ת/1). י"א. בתקופת עבודתו הנ"ל, התובע ביצע שליחויות עבור גופים אחרים בימים בהם לא ביצע שליחויות מטעם הנתבעת, בין אם זה ברכבו ובין אם זה ברכבם של אותם הגופים. י"ב. עבודתו של התובע מול הנתבעת הסתיימה ביום 17/11/11 לאחר שבאותו יום היה מעורב בתאונת דרכים בה נהג ברכב (להלן: "התאונה") ורישיונו נשלל לתקופה של חודשיים ימים. י"ג. משקיבל את רישיונו חזרה, התקשר התובע למר שטיינר אשר הודיע לו כי הנתבעת אינה מעוניינת בשירותיו יותר. י"ד. התובע סגר את תיקו כעצמאי בשנת 2012 וחזר לעבוד כשכיר". בית הדין האזורי ציין בנוסף כי "העובדות הנ"ל נקבעו לאחר שהעדפתי את גרסתו של התובע על גרסתו של מר שטיינר במספר סוגיות בהן עלו סתירות בעדויות הצדדים". בבקשת רשות הערעור טוענת המבקשת בתמצית את הטענות הבאות: טעה בית הדין האזורי במסקנתו המשפטית, לפיה התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד, מאחר שמסקנה זו נבנית על קביעות עובדתיות שגויות; המבקשת הוכיחה בראיות מוצקות כי ההתקשרות בין הצדדים נשאה אופי של התקשרות בין מזמין שירות וספק שירות, קבלן עצמאי; המבקשת עוסקת ביבוא, מכירה, השכרה, תיקון ושדרוג של כלי נגינה, ולכן טעה בית הדין האזורי בקביעתו כי ביצוע משלוחים והובלות הינו חלק אינטרגרלי וחיוני בעסקי המבקשת. מדובר בשירות שהמבקשת יכולה לרכוש מכל חברת שליחויות; דפוס ההתקשרות עם המשיב, היה אינטרס והעדפה של המשיב, כפי שהוכיחה המבקשת בכך שהיו למשיב לקוחות רבים נוספים. את תיקו כעצמאי סגר המשיב רק חודשים אחדים לאחר סיום ההתקשרות עם המבקשת, ואין קשר בין הדברים כפי שנקבע בטעות בפסק הדין; על אף שהובא עד מטעם המבקשת, שתמך בטענתה בנוגע להצעת השכר ולמסגרת ההתקשרות העסקית, העדיף בית הדין האזורי מסיבה לא ברורה להעדיף את גרסת המשיב על פני גרסת המבקשת; אין להעדיף את גרסת המשיב רק בשל שיקולי התרשמות ומהימנות של בית הדין; בית הדין שגה גם ביישום הפן השלילי במבחן ההשתלמות, כיוון שבמקרה זה היה למשיב עסק הובלות עצמאי משלו, מבלי שהוכיח כי עיסוקו במבקשת היה עיסוק נפרד ובלתי תלוי בעסק שלו. בית הדין האזורי שגה בקביעותיו לעניין התביעה הכספית, כדלקמן: טעה בית הדין האזורי מבחינה עובדתית ומבחינה משפטית, משקבע כי המשיב פוטר ולא התפטר מעבודתו במבקשת. זאת מאחר ומיום התאונה חדל להיות המשיב כשיר לעבודה, משנשלל רישיונו לנהוג, ולכן קשרי העבודה ביניהם התנתקו (סיכול חוזה עבודה כמו בפסק דין ויוריקה ברטה); גם מעדותו עולה כי המשיב זנח את מקום עבודתו בעקבות התאונה. מכל מקום אין מעשה פיטורים אלא התפטרות; אין מקום להשוות בין תקופת של שלילת רישיון לתקופת מחלה או חופשה ללא תשלום בהם לא ניתקים יחסי העבודה, שקבע בית הדין האזורי. טעה בית הדין האזורי משפסק למשיב גמול שעות נוספות, וזאת בהתעלם מהעובדה כי כנגד הימים הארוכים בהם עבד, היו גם ימי עבודה קצרים, וכשם שהמבקשת לא קיזזה משכר העבודה הקצרים, לא היה עליה לשלם לו שעות נוספות בגין הימים הארוכים. טעה בית הדין האזורי, משלא קיבל את טענת המבקשת להשבת הפרשי הסכומים ששולמו למשיב כעצמאי, על אף עדות העד מטעמה, והצגת תלושי שכר של שכירים אחרים במבקשת. טעה בית הדין האזורי כשדחה את טענת הקיזוז של המבקשת בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה,שנגרמה באשמתו המלאה של המשיב. מדובר בבקשה לקזז נזק שאינו בר ביטוח בסכום של 32,230 ₪, ולא בנזק עליו קיבלה המבקשת פיצוי מחברת הביטוח בשווי של 81,038 ₪, כפי שסבר בטעות בית הדין האזורי. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, בפסק דינו של בית הדין האזורי, ובכלל החומר בתיק, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות מהטעמים הבאים: פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב על התשתית העובדתית, לרבות התרשמותו הבלתי אמצעי מעדויות הצדדים, ועל ההלכה המשפטית. הלכה פסוקה היא, כי מלאכת קביעת העובדות היא מתפקידיה של הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים באופן בלתי אמצעי ובחנה את תשתית הראיות לעומק. ערכאת הערעור תתערב בעניינים שבעובדה ובמהימנות רק במקרים חריגים, בהם מתגלה על פני הדברים התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע, או שגיאה היורדת לשורש הדברים, מה שאין כן במקרה דנא. הלכה זו נוהגת בבחינת קל וחומר גם בבקשת רשות ערעור בהליכי דיון מהיר, לאור מטרת ההליך להביא לפישוט ההליכים והתייעלות הדיונים בתובענות כספיות עד לסכום מסוים. המבקשת חוזרת על טענתה כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. לטענתה יש להסיק מהעובדה שהוצע לעובד אחר שהעיד מטעמה, אסף שביט, חלופה לפיה הוא יכול להיות מועסק כנהג תמורת תשלום של 25 ₪ לשעה כשכיר או בתשלום של 35 ₪ לשעה כעצמאי, כי הצעה זהה הוצעה גם למשיב. לא מצאתי בטענה זו ממש, ולא הוכח בדרך אחרת כי הוצע למשיב החלופה של עבודה כשכיר. זאת ועוד, אין חולק כי המבקשת ביקשה מהמשיב לפתוח תיק כעצמאי, וכי תיק זה נסגר בסמוך לאחר סיום העסקתו במבקשת, כפי שקבע בית הדין האזורי. קביעה זו היא ממצא עובדתי, ולא מצאתי נימוק המצדיק התערבות בה. זאת ועוד, לעניין טענת ההשבה, הרי שלא הוצג על ידי המבקשת תלוש שכר של עובד שכיר שהועסק בתפקיד זהה לזה של המשיב, על מנת להוכיח את הטענה כי היה נהוג לשלם לנהגים שכירים במבקשת 25 ₪ לשעה. בסיכומו של דבר, הגעתי למסקנה כי בית הדין האזורי ישם את מבחני הפסיקה כדבעי על המקרה דנא, ולכן לא מצאתי מקום להתערב במסקנת בית הדין האזורי כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים או בסכומים שנפסקו כפועל יוצא ממסקנה זו. בשונה מפסק דין ויוריקה ברטה, ממנו ביקשה המבקשת להקיש לענייננו, הרי שבמקרה דנא דובר במצב זמני של שלילת רישיון לחודשיים בלבד. זאת בשונה מפסק דין ויוריקה ברטה שבו נשלל היתר העסקתה של העובדת לצמיתות בשל שינוי מעמדה האישי. בנסיבות אלה לא מצאנו מקום להתערב במסקנתו של בית הדין האזורי גם בעניין זה, ולפיו יש לראות חודשיים אלו כהפסקה ארעית כדוגמת חופשת מחלה או חופשה ללא תשלום, שאין בהן כדי לנתק את יחסי העבודה בין הצדדים. לפיכך אכן יש לראות בסירוב המבקשת לקבל את המשיב חזרה לעבודה בתום חודשיים אלה, כמעשה פיטורים. המבקשת חוזרת על טענתה בדבר קיזוז נזקי התאונה מסכום הפיצוי שנפסק למשיב. אולם מלבד לעניין ההשתתפות העצמית, לא הוכח על ידי המבקשת כי רכיבי הנזק "העקיפים", כלשונה, לגביהם טוענת המבקשת את טענת הקיזוז, לא נכללו כבר במסגרת הפיצוי הכללי שקיבלה מחברת הביטוח בסך של כ-80,000 ₪, ולא הוכח כי המבקשת זכאית לשיפוי מהמשיב לגבי סוג כזה של "נזקים עקיפים". לעניין ההשתתפות העצמית, הרי שבהתאם לפסיקה יש להוכיח כי הנזק שנגרם למעסיק נעשה על ידי העובד במזיד או ברשלנות חמורה על מנת שהמעביד יהיה זכאי לשיפוי בגין אותו נזק, ולא די ברשלנות רגילה. במקרה דנא, המבקשת טענה בכתב ההגנה כי התאונה אירעה עת ביצע עבירת תנועה חמורה של פניית פרסה אסורה ברמזור אדום. במהלך חקירתו בבית הדין האזורי הודה המשיב כי הוא היה אשם בתאונה, מבלי להכחיש את העבירה החמורה שיוחסה לו. לפיכך, משהמשיב הודה בקיום התאונה ובאשמתו לגרימתה, ולא הכחיש את העבירה החמורה שיוחסה לו, נמצא כי המבקשת עמדה לכאורה בנטל להוכיח את רשלנותו של המשיב ברמה הנדרשת לצורך קיזוז תשלום ההשתתפות העצמית בגין התאונה. עם זאת מצאתי כי המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח את שיעור תשלום ההשתתפות העצמית כדבעי. כראייה לשיעור תשלום ההשתתפות העצמית אותה שילמה לכאורה המבקשת, צירפה לכתב ההגנה רק מכתב דרישה מטעם חברת הביטוח בנוגע לדמי השתתפות עצמית בשיעור של 1,708 ₪, אולם לא צירפה כל אסמכתא לגבי התשלום עצמו, כגון קבלה או חשבונית. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי המבקשת הוכיחה את הסכום אותו מבקשת היא לקזז, ולכן דין הטענה להידחות. נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות , וכך אני פוסק. כיון שלא נדרשה תגובת המשיבה, אין צו להוצאות. התפטרות