רקע כללי 1. בפנינו תביעה של התובע1, עובד לשעבר של הנתבעת, לחייבה לשלם לו זכויות שונות מתחום משפט העבודה. 2. ואלה העובדות הרלוונטיות לעניננו, לאור כתבי הטענות, המסמכים והעדויות2 שנשמעו בפנינו ביום 26.3.08: 2.1. הנתבעת העסיקה את התובע, אצל צדדים שלישיים, כעובד שעתי (תלושי השכר לתקופת העבודה צורפו כנספחים א' ו- ב' לכתב התביעה). 2.2. אין מחלוקת כי התובע הועסק על ידי הנתבעת מחודש 4/04 ועד לחודש 11/04 (להלן - התקופה הראשונה). הצדדים חלוקים בקשר לנסיבות סיום יחסי העבודה בתקופה זו. 2.3. אין מחלוקת כי התובע הועסק שוב על ידי הנתבעת מיום 3.1.06 ועד ליום 12.1.07 (להלן - תקופת העבודה השניה). 2.4. אין מחלוקת כי תקופת העבודה השניה הסתיימה בהתפטרותו של התובע (נספח ב' לכתב ההגנה), שזו לשונו: "1. הנני להודיעך, כי עקב העובדה שהחברה לא עמדה בתנאים של הסכם שנחתם ביני לבין החברה הנ"ל, אני נאלץ להתפטר מתאריך 12.01.07. 2.אבקשך לערוך לי גמר חשבון ולשלם לי את כל זכויותיי לרבות פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, הבראה וכ"ו. 3.עותק ההסכם שנחתם ביני לבין חברת פזל - רודי השקעות בע"מ נמצא בחברה בסניף חדרה." 2.5. "ההסכם" המוזכר במכתב ההתפטרות הוא נספח ג' לכתב התביעה הכתוב בשפה הרוסית ותרגומו הוגש בהסכמה וסומן ת/1. מדובר בהסכם שנכתב ע"י מר סמנדוייב ונחתם על ידו מצד הנתבעת ועל ידי התובע, וזו לשון ההסכם (בו מכונה הנתבעת בשם חברת פזל): "חוזה עבודה בין ויטלי יפרמוב 316746619 לבין חברת פזל שהוא עובד בחברת פזל 8 שעות ביום ויקבל שכר 19.28 לשעה. במקרה של שעות נוספות, חגים, שבתות הוא מקבל שכר לפי חוק ועובד 5-6 ימים בשבוע. במשמרת בוקר מורידים ממנו שעה הפסקה, ובמשמרת ערב חצי שעה. במשך חודשיים יחול לו ביטוח מנהלים שחלק ממנו (ביטוח מנהלים) ירד ממשכורת שלו. במקרה של פירוק חוזה משני הצדדים חייבים להודיע לפי החוק. במקרה אם חברת פזל לא נתנה התראה לפי החוק אז החברה מחוייבת לשלם לפי החוק. במקרה של התפטרות עצמית העובד ישלם קנס לפי החוק. שני הצדדים מחוייבים לבצע חוזה עבודה הנ"ל לפי החוק. פזל שיבוץ עובדיםויטלי יפרמוב חתימה: במקרה אם העובד יגרום לנזק הוא ישלם קנס בשווי של הנזק. במקרה אם העובד לא הגיע להסעה בזמן ועקב כך לא יצא לעבודה, אז הוא יקבל קנס בשווי 100 ₪. התביעה הוגשו באמצעות ב"כ אשר שוחרר מייצוג לפני הדיון. מטעם התביעה התובע ומטעם ההגנה מנהל הנתבעת - מר שמעון סעידה ומנהל לשעבר של סניף של הנתבעת מר אשר סמנדוייב. = 2 = פזל שיבוץ עובדיםויטלי יפרמוב חתימה: 3. עתה נדון ברכיבי התביעה השונים. נציין כי טרם ההוכחות נעשה ניסיון לפשרה שלא צלח, ואין מנוס מהכרעה לפי הדין. נקדים ונציין כי בתחילת הדיון הוסכמו סכומי הזכאות לחופשה. סכומים אלה נקבעו על יסוד תחשיבי מנהל הנתבעת שבוצעו בו במקום ובמסגרת ניסיונות לפשרה, אלא שמבדיקת כתב ההגנה כמו גם תלושי השכר עולה כי נפלו טעויות בחישוב ולכן, נבחן את סכומי הזכאות לפי הדין. הזכאות לחופשה שנתית בגין תקופת העבודה הראשונה 4. בכתב ההגנה (סעיף 13 ונספח ה'3) נערך חישוב לפיו זכאי התובע לסך של 941 ₪. מתלושי השכר והתחשיב הנ"ל עולה כי התובע עבד באותה שנה 164 ימי עבודה. לפיכך הוא זכאי ל- 9.6 ימי חופשה קלנדאריים (= 240 / 164). 5. עתה נותר לחשב את שכר רבע השנה האחרון (ספטמבר - נובמבר 2004 שהוא שכר רבע השנה האחרון של העבודה המלאה ביותר כאמור בסעיף 10 (ב) (2) לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 - להלן: חוק חופשה שנתית). לפי תלושי השכר שכר רבעוני (ללא גמול השעות הנוספות) מסתכם בסך של 9,837 ₪. לפי הסעיף הנ"ל בחוק, יש לחלק שכר רבעוני זה ב- 90 ימים על מנת לגבי שכר עבודה ליום חופשה. השכר ליום חופשה קלנדארי הוא 109.3 ₪. ובהתאם פדיון החופשה השנתית הוא 1,049 ₪. 6. לטענת הנתבעת כנגד סכום זה יש לקזז את ההודעה המוקדמת שלא ניתנה ע"י התובע משהתפטר לאחר שסרב להצעות עבודה ניתנו לו. התובע מכחיש כי הוצעו לו עבודות. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים נראית לנו כסבירה יותר גרסת הנתבעת, זאת מעבר לכך שכלל עדויות עדיה היו מהימנים יותר בעיננו, ונסביר: בתום התקופה הראשונה התובע לא תבע את דמי החופשה. לא הובא כל טעם לכך. לעומת זאת כאשר הוגשה התביעה הזו, כשהתובע יוצג ע"י עו"ד, התובע כן תבע דמי חופשה אלה. זאת - כך סביר להניח - משב"כ התובע בדק את זכויותיו של התובע בגין התקופה הראשונה. במסגרת הזכויות לתקופה הראשונה לא נתבע חלף הודעה מוקדמת, מה שמתיישב דווקא עם גרסת הנתבעת. 7. אשר על כן, מסכום החוב בגין חופשה שנתית היתה הנתבעת זכאית לקזז אי מתן הודעה מוקדמת. אלא שלפי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א - 2001 (להלן - חוק הודעה מוקדמת), הנתבעת היתה זכאית לכל היותר ל- 8 ימי הודעה מוקדמת קלנדאריים. לפיכך יכולה היתה לקזז סך של 874 ₪ בלבד. 8. אשר על כן, התובע זכאי ליתרת פדיון חופשה בסך של 175 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.04 ועד למועד התשלום בפועל. הזכאות לחופשה שנתית בגין תקופת העבודה השנייה 9. לתובע שולם פדיון חופשה שנתית בגין תקופת העבודה השניה בסך של 1,277 ₪. התובע תבע סך של 1,920 ₪ ללא פירוט התחשיב. 10. לפי תלושי השכר ותחשיב הנתבעת התובע עבד בשנת 2006 203 ימי עבודה, ולכן הוא זכאי לפי חוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 (להלן - החוק), לחופשה של 14 ימים קלנדאריים. שכן מי שהשלים 200 ימי עבודה בשנה זכאי למלוא המכסה השנתית. בשנת 2007 עבד התובע 4 ימים ולפיכך הוא זכאי ל- 0.02 ימי חופשה. 11. שכר רבע השנה המלא (מאי - יולי 2006) ללא גמול עבור עבודה בשעות נוספות הוא 12,401 ₪, ולפיכך שכר יום חופשה (אחרי חלוקת השכר הרבעוני ב- 90) הוא 137.8 ₪. לפיכך, פדיון החופשה לו היה זכאי התובע הוא 1,932 ₪. כאמור, מסכום זה שולם לו סך של 1,277 ₪. לפיכך, הנתבעת נותרה חייבת לתובע סך של 655 ₪, אותו יש לשלם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.07 ועד למועד התשלום בפועל. הזכאות לפדיון דמי הבראה בגין תקופת העבודה השנייה 12. התובע תבע דמי הבראה לפי משרה מלאה. אלא שהתובע לא עבד בממוצע במשרה מלאה, אלא בהיקף של 63%, כנטען בכתב ההגנה - דבר שלא נסתר. לפיכך, לא הוכח שהתובע זכאי ליתרת דמי הבראה. נציין כי על אף שהדבר לא קיבל ביטוי בפרוטוקול, הרי שהוסכם כי בשים לב להיקף המשרה התובע קיבל את דמי ההבראה להם היה זכאי. לפיכך, רכיב תביעה זה נדחה. הזכאות לפיצויי פיטורים 13. אין מחלוקת שהתובע עבד מעל שנת עבודה והתפטר. התובע טוען כי התפטר בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים והן, לשיטתו, אי תשלום הזכויות והכספים אשר מגיעים לתובע על פי הדין וההסכם. נוסחה מעורפלת זו המופיעה במכתב ההתפטרות, קיבלה ביטוי מפורט בכתב התביעה. שם נטען כי ההתחייבות לביטוח בקרן פנסיה ביטוח מנהלים, אשר ניתנה בהסכם, הופרה. לטענתו, הוא פנה אל הנתבעת מספר פעמים בדרישה לקיים את ההסכם, אך זו משכה אותו בלך 3 בסעיף 13 יש הפניה לנספח ד' לכתב ההגנה, אך מעיון בנספחים ד' ו- ה' ברור שהכוונה לנספח ה'. = 3 = ושוב עד שבחודש 12/06 מסרה לו כי אינה מתכוונת כלל לקיים את ההסכם. לטענת התובע, הוא התריע שאם לא תתוקן ההפרה הוא יתפטר מעבודתו, ומשלא תוקנה ההפרה התפטר התובע. ביסוד טענתו של התובע עומדת הטענה כי ההסכם נחתם בחודש 1/06 ובמשך שנה שלמה לא קויימה ההתחייבות לפיו, קרי לבטחו בביטוח מנהלים. 14. הנתבעת דוחה מכל וכל את הטענה של התובע. לטענתה ההסכם נחתם ביום 29.12.06 ולכן כלל לא היה בידה סיפק להפר את ההסכם. לטענתה ההסכם נערך בסמוך לפני המעבר לעבודה בבית המלון קראון פלאזה בתל אביב. לטענתה לא זאת אף זאת, אלא שהתובע לא התייצב לפגישה עם סוכן הביטוח שהוזמן לצורך הסדרת ביטוחי המנהלים לעובדים נוספים. 15. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בענין זה, לא שוכנענו כי ההסכם נחתם בחודש 1/06 וזאת מכמה טעמים: 15.1. תחילה נציין כי התאריך המופיע (29.12.06) בסוף העתק ההסכם שצורף לכתב ההגנה לא הוסף במקור, אלא לטענת מר סמנדוייב - רק כעבור ימים מששם ליבו לכך שאין על המסמך תאריך הוא הוסיף זאת על גבי ההעתק שנותר בידו (לטענתו המקור נמסר לתובע). התובע מכחיש כי נמסר לו המקור. מאחר ובנקודה זו, טענת הנתבעת שונה מהנטען בכתב ההגנה (ס' 8 לכתב ההגנה), אין בידנו להסתפק בעדות זו לצורך קביעת מועד חתימתו של ההסכם. 15.2. מעיון בהסכם עולה כי מצויין בו שהתובע ישתכר 19.28 ₪ לשעה. לפי תלושי השכר של התובע לחודשים ינואר - יולי 2006, השתכר התובע 20 ₪ לשעה (למעט חריג אחד בחודש 1/07 בו השתכר בגין 18 שעות סך של 18 ₪ לשעה). בתקופה זו עבד התובע בבית חיל האוויר בהרצליה. לא סביר בעיננו כי בחודש 1/06 יחתם חוזה על סכום של 19.28 ₪ לשעה ואילו הנתבע ישתכר 20 ₪ לשעה. לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת להבדל בסכומים. 15.3. זאת ועוד, סכום זה הנקוב בחוזה - 19.28 ₪ לשעה, הוא בדיוק הסכום אותו השתכר התובע עם המעבר שלו למקום העבודה החדש בקראון פלאזה (1/07). 15.4. אמנם מעיון בתלושי השכר עולה כי כבר בחודש 9/06 השתכר התובע (עת החל לעבוד במפעל לייצור פלסטיק) סך של 19.28 ₪ לשעה. שקלנו שמא יתכן כי ערב המעבר למפעל הנ"ל נחתם ההסכם. אלא שגם אפשרות זו לא נראית לנו, וזאת משני טעמים: ראשית, הדבר לא נטען ע"י התובע. שנית, בהסכם ישנה התייחסות לעבודה במשמרות, ואילו - לפי גרסת התובע עצמו - הנתבעת לא העסיקה עובדים במשמרות במפעל הפלסטיק. היא העסיקה אותם רק במשמרת הבוקר. 6. משדחינו את גרסת התובע לגבי מועד חתימת ההסכם, נשמט הבסיס תחת טענתו לזכאות לפיצויי פיטורים, ואין מנוס מדחיית רכיב תביעה זה. נוסיף עוד, כי למעשה התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי במשך שנה שלמה הוא התריע לגבי ביטוח המנהלים ונדחה ע"י מר סמנדוייב. מר סמנדוייב הכחיש את הדברים, וכבר ציינו כי עדויות עדי הנתבעת היו מהימנות בעיננו. קיזוז שכר העבודה שבוצע במשכורת חודש 1/07 17. במשכורת חודש 1/07 קיזזה הנתבעת משכרו של התובע סך של 2,159 ₪. שהורכבו מסך של 1,277 ש"ח בגין אי מתן הודעה מוקדמת, סך של 600 ₪ בגין "קנס" על אי התייצבות להסעה וסך של 282 בגין ארוחות של התובע בהן חוייבה הנתבעת. להלן נבחן את טענות הצדדים בענין זה: 18. אי מתן הודעה מוקדמת 18.1. אין חולק כי התובע התפטר מבלי שנתן הודעה מוקדמת. מכאן שלפי חוק הודעה מוקדמת הנתבעת היתה זכאית לקזז, בנסיבות ההתפטרות, את חלף ההודעה המוקדמת שהיתה זכאית לקבל - שבועיים ימים. 18.2. הנתבעת טענה כי הסתפקה בקיזוז שווי דמי החופשה בגין התקופה השניה, אך משהגיע הענין לכלל הכרעה לפי הדין היא עומדת על קיזוז מלא הסכום לפי חוק. 18.3. 'השכר הרגיל' של התובע, כהגדרתו בחוק הודעה מוקדמת הוא 2,602 ₪ (ממוצע של 17 ימי עבודה לחודש X 8 שע' ליום X 19.23 ₪ לשעה), ומכאן שכר שבועיים הוא 1,214 ₪ (= 14 X 30 / 2,602). עולה כי הנתבעת קיזזה ביתר סך של 63 ₪. 19. קיזוז הסעות 19.1. כעולה מן ההסכם, הוסכם בין הצדדים כי במקרה שהתובע לא יתייצב להסעה ועקב כך לא יגיע לעבודה הוא יקנס בסך של 100 ₪. מנהל הנתבעת הסביר את "הרציונאל" של הסכמה, בכך שהוא שולח רכב הסעה לאסוף עשרה עובדים מאזור מגוריו של התובע (חדרה). הסעה זו עולה לו 450 ₪, מתוכם 300 ₪ ממומנים ע"י הלקוח והיתרה ממומנת על ידו ומוחזרת מתוך הרווחים בגין העסקת התובע באותו יום. כך שאם התובע לא מתייצב להסעה, נגרם לו נזק של 30 ₪ - אובדן מימון הלקוח ונזק של 15 ₪ - שהוא צריך לשאת באופן ישיר מבלי שהעלות מוחזרת מהרווחים. 19.2. איננו צריכים להדרש לחוקיות של הסכמה זו. נעיר כי לפי סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970, רשאים צדדים לקבוע פיצוי מוסכם בגין הפרת חוזה. אך במקרה כזה רשאי בית המשפט להתערב אם מצא כי שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר. חרף הסברי מנהל הנתבעת, נותרה תמיהה מדוע נוכח הנזק הנטען של 45 ₪ יש צורך בפיצוי מוסכם בסך של 100 ₪. 19.3. כך או כך, הנטל להוכיח כי התובע לא התייצב להסעה ועקב כך לא יצא לעבודה מוטל על הנתבעת. התובע הכחיש את הטענה וטען כי יצא לכל יום עבודה אליו שובץ. מאידך הנתבעת לא השכילה להצביע על המועדים בהם התובע שובץ ולא התייצב להסעה. משכך ממילא לא הורם הנטל להוכיח כי התובע הפר את ההסכם בענין זה, ולפיכך דין טענת הקיזוז של הנתבעת בענין זה להדחות. 20. קיזוז ארוחות 20.1. הוסכם בין הצדדים כי בין התובע לנתבעת היה הסכם לפיו על התובע נאסר לאכול בבית המלון ללא היתר, וכי במקרה שכזה הוא יחוייב עלות הארוחות. לטענת הנתבעת היא חוייבה בגין ארוחותיו של התובע בבית המלון בסך של 282 ₪. 20.2. התובע הכחיש שאכל בבית המלון ללא היתר ובכל מקרה הפנה לכך שבתלוש השכר לחודש 1/07 (בו עבד 4 ימים) נוכה סך של 64 ₪. 20.3. גם לגבי רכיב זה הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח את טענותיה. לא הוגש פירוט מתי אכל התובע את הארוחות ומה הסכומים שחוייבה בגינן. לפיכך דין טענת הקיזוז של הנתבעת בענין זה להדחות. 21. מעבר לאמור לעיל נוסיף כי קיזוז משכר עבודה טעון, לפי סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, הסכמה של העובד בכתב לקיומו של החוב. מה שאין במקרה הנוכחי. 22. מן המקובץ בסוגית הקיזוז עולה כי הנתבעת קיזזה ביתר סך של 945 ₪. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע את הסך הנ"ל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.07 ועד למועד התשלום בפועל. הפרשה לקופת גמל 23. לטענת התובע, הנתבעת היא חברת כח אדם וניקיון. לטענתו היה עליה להפריש לו לפי ההסכם או לפי "צווי ההרחבה וההסכמים הקיבוציים" בענפי כח האדם או הניקיון לקופת גמל. 23.1. לענין ההסכם, הרי שהזכאות מכוחו טרם קמה לאור מועד החתימה עליו. 23.2. באשר להסכמים הענפיים - הנתבעת טענה כי היא חברת כח אדם. התובע לא הוכיח את טענתו לענין סיווגה של הנתבעת, ומשכך אנו מקבלים את עמדתה כי היא חברת כח אדם ובהתאם נבחן את זכאות התובע לקופת גמל. 24. הנתבעת טענה כי היא חברה באיגוד לשכות המסחר, לא הוצגה ראיה בענין זה, אך כך או כך הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי והוראות צו ההרחבה בענף כח האדם כוללות הוראות זהות ולפיכך נבחן את זכאות התובע לפי הוראות צו ההרחבה. 24.1. סעיף 8.13.1 לצו ההרחבה קובע ש"כל העובדים יבוטחו בקרן פנסיה מקיפה ומצטברת ........ וזאת בתום תשעה (9) חודשי עבודה ....". 24.2. סעיף 8.13.5 לצו ההרחבה קובע כי: "עובד אשר לא קיים לגביו הסדר ביטוחי קודם, ואשר יבקש מהחברה בכתב, להיות מבוטח בביטוח מנהלים, יבוטח בביטוח מנהלים במועד הנקוב בסעיף 8.13.1, ובלבד שיופרשו לטובתו בגין אותה תוכנית ההפרשות הקבועות בסעיף 8.13.8." 24.3. סעיף 8.13.8 לצו ההרחבה, אשר קובע - בין היתר - את שיעורי ההפרשה לביטוח המנהלים קובע כי חלק המעביד יהיה % 13.33 שהם 5% תגמולים והיתרה פיצויי פיטורים. 24.4. ה"שכר הפנסיוני" מוגדר בצו ההרחבה כ"שכר המשמש בסיס לחישוב פיצויי פיטורים ....". 25. מן המקובץ עולה כי התובע היה זכאי להפרשה של 5% משכרו הפנסיוני לביטוח המנהלים החל מתום 9 חודשי עבודה - קרי, החל מחודש 10/06. 'שכרו הפנסיוני' של התובע (שכר השעות הרגילות ללא גמול עבור שעות נוספות) החל מחודש 10/06 ועד לסיום עבודתו עמד על 7,991 ₪, ומכאן שחלק התגמולים עמד על סך של 400 ₪. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע את הסך הנ"ל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.07 ועד למועד התשלום בפועל. סוף דבר 26. לאור האמור לעיל אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים הבאים: 26.1. פדיון חופשה שנתית בגין תקופת העבודה הראשונה בסך של 175 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.04 ועד למועד התשלום בפועל. 26.2. פדיון חופשה שנתית בגין תקופת העבודה השניה בסך של 655 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.07 ועד למועד התשלום בפועל. 26.3. הפרשי שכר עבודה אשר קוזזו שלא כדין בסך של 945 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.07 ועד למועד התשלום בפועל. 26.4. פיצוי בגין אי הפרשה לביטוח מנהלים בסך של 400 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.07 ועד למועד התשלום בפועל. 27. התביעות לפיצויי פיטורים ודמי הבראה נדחות. 28. לאור התוצאה החלטנו לא לעשות צו להוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו. 29. משנדחה רכיב פיצויי הפיטורים, החלטנו לחייב את התובע לשלם את האגרה הדחויה בגינו. המזכירות תוציא שובר תשלום מתאים. ניתן לערער על פסק דין זה ברשות בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. בקשת רשות כאמור יש להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 15 ימים מיום קבלת פסק הדין. התפטרות