1. התובעים הגישו תובענה זו לסעד הצהרתי בו על פיו יקבע כי שטר המשכון עליו חתמו התובעים הינו חסר תוקף בהעדר אימות חתימתם עליו, על ידי עורך דין ובהעדר מתן הסבר לתובעים כנדרש על פי דין ובפרט כלפי התובעת מס' 3, אשר לא קיבלה כל הסבר מהבנק אודות משמעות חתימתה על שטר המשכון מבלי שנהנתה מן ההלוואה אותה נטלו הוריה. לחילופי חילופין, ובאם יקבע כי שטר המשכון תקף אזי עתרו לסעד הצהרתי בדבר זכאותם לדיור חלופי. העובדות שאינן שנויות במחלוקת: 2. התובעים 1 ו-2 (להלן: "בני הזוג עמר" או "עמר") נשואים זה לזו והוריה של התובעת מס' 3 וכולם יחדיו מתגוררים בבית במשעול סולית 17/4 באילת (להלן: "הבית" או "הנכס"). בשנת 1990, בהיותה בת 8, עברה התובעת 3 (להלן: "אדווה") תאונת דרכים ובעקבות תאונה זו שולמו לה פיצויים. כספי הפיצויים נוהלו על ידי הוריה, בני הזוג עמר, כאפוטרופסיה הטבעיים. בשנת 1993, החלו בני הזוג עמר בבניית הבית וביקשו להשתמש בכספי הפיצויים שקיבלה בתם אדווה, לצרכי מימון הבניה. לשם כך, ולנוכח העובדה כי אדווה הייתה קטינה באותה עת, פנו הם בעניין זה אל בית המשפט המוסמך וזה התיר להם לעשות שימוש בכספי הפיצויים כנגד רישום 40% מהזכויות בבית על שם אדווה. בניית הבית נסתיימה ובני הזוג עמר על בני משפחתם התגוררו בבית. בשנת 1999, או בסמוך לכך, נקלע מר עמר לחובות הקשורים לעסקו. אז הציע לו מנהל סניף המשיב 1 באילת (להלן: "הבנק") ליטול הלוואה לשם כיסוי החובות וכדי לאפשר רישום משכון על הזכויות בבית אף לכלול בהלוואה את יתרת המשכנתא על הבית שנלקחה על ידי התובעים מבנק אחר. (בנק טפחות) מר עמר נענה להצעה והבנק העמיד לרשות התובעים סך של 500,000 ₪ כהלוואה כאשר מתוך סכום זה הועבר סך של 381,000 ₪ לחשבונם של בני הזוג עמר וסך של 203,661 ₪ הועבר לחשבונם של בני הזוג עמר בבנק טפחות, לשם סילוק חוב אשר נלקח על ידי בני הזוג עמר ואשר כנגדו נרשמה משכנתא על הבית. כנגד העמדת ההלוואה לרשות התובעים חתמו התובעים על שטר משכון לטובת הבנק, שטר משכון מיום 26.9.2000. אין חולק כי על פי סעיף 3 (ו) לשטר המשכון הסכימו לכאורה הממשכנים, החתומים על שטר המשכון, הם התובעים, כי במקרה של מכירת הנכס כתוצאה ממימוש המשכון לא יהיו מוגנים הם על פי סעיף 33 (א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב - 1972 (להלן:"חוק הגנת הדייר"), ולא יהיו זכאים לקבל לרשותם סידור חלופי ובהתאם לא יהיו מוגנים לפי סעיפים 38 ו-39 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז - 1967. (להלן:"חוק ההוצאה לפועל"). אין חולק כי התובעים לא עמדו בתשלומי החזרי ההלוואה ובהתאם נקט הבנק בהליכי מימוש המשכון הליכים אותם מבקשים התובעים לבטל. 3. טענות התובעים: א. כי בהעדר אישור חתימתם על שטר המשכון, על ידי עורך דין, אין תוקף לשטר המשכון. ב. כי המשכון מתייחס למגרש ולא לבית לכן אין לפנותם מן הבית. ג. כי אדווה לא הסכימה ליצירת המשכון על זכויותיה בבית וכי חתימתה על שטר המשכון נעשתה כעניין טכני, לאחר שהוסבר לה כי נדרשת חתימתם של כל בעלי הזכויות בנכס וכי לא יהא בחתימתה כדי לסכן את זכויותיה בנכס. לטענתה, הוסבר לה כי חתימתה דרושה על שטר המשכון, אך בבחינת מתן הסכמתה לרישום המשכון על הנכס. ד. כי חתימתם של בני הזוג עמר על שטר המשכון, הכוללת ויתור על דיור חלופי, נעשתה ללא מתן הסבר כנדרש לעניין זה ולכן יש להורות על דבר בטלותו של שטר המשכון ולחילופין על דבר בטלותה של הוראה זו בדבר ויתור על דיור חלופי. ה. כי בכל מקרה חל המשכון על המגרש ולא על הבית שהיה קיים בעת יצירת המשכון. בסיכומי טענותיהם נמנעו התובעים מלטעון כי לא קיבלו הסבר מהבנק אודות משמעות חתימתם על שטר המשכון אך עמדו על טענתם כי הדברים לא הוסברו לאדווה וכי לא הסבירו להם אודות ויתורם על הזכות לדיור חלופי. 4. מנגד טען הבנק כי שטר המשכון נחתם על ידי התובעים מרצונם החופשי לאחר שהוסבר להם דבר משמעות חתימתם על שטר המשכון, לרבות ויתורם על דיור חלופי וכי לאדוה ניתן הסבר מקיף אודות משמעות חתימתה על שטר המשכון. 5. השאלות השנויות במחלוקת: - תוקפו של שטר המשכון בהעדר חתימת אימות. - האם המשכון נעשה על המגרש עליו בנוי הבית או גם על הבית עצמו. - האם הבינה אדווה בעת חתימתה על שטר המשכון כי ממשכנת היא את זכויותיה בבית. - האם הוסבר לתובעים שהם מוותרים בשטר המשכון על זכותם לדיור חלופי. 6. תוקפו של שטר המשכון אין חולק כי התובעים חתומים על שטר המשכון. אין גם חולק כי חתימתם אינה מאושרת על ידי עורך דין על גבי שטר המשכון. יחד עם זאת, לא הוכח דבר החובה בדבר הצורך באימות שטר המשכון בדרך של חתימה על ידי עורך דין. חתימה שכזו אינה יכולה להוות אינדיקציה לדבר קיומו של הסבר ללקוח ואין להעדרה של חתימה שכזו כל נגיעה לשאלות השנויות במחלוקת בדבר מתן הסבר כזה או אחר לתובעים על ידי הבנק. אין בהעדר אימות החתימה כדי לסתור את העובדה כי התובעים הם אלה אשר חתמו על המסמך, וכאמור על כך אין כל מחלוקת וגם אין בהעדרה של חתימה מאשרת בכדי לסתור את החזקה כי החותמים על המסמך קראו והבינו את תוכנו. לפיכך, ניסיונם של התובעים להתלות בהעדר אימות חתימה על שטר המשכון כהוכחה לכך שהינו חסר תוקף וכי החותמים עליו, דהיינו התובעים, לא קיבלו הסברים מספקים לגבי הויתור על ההגנות המקנות להם ולגבי משכון זכויותיה של אדווה, הינו ניסיון כושל שדינו להידחות. את טענתה של אדוה כי לא קיבלה הסבר אודות משמעות חתימתה על שטר המשכון יש לבחון בכלים אחרים. לאור האמור לעיל, טענה זו בדבר בטלות שטר המשכון דינה להדחות. 7. האם המשכון נעשה על המגרש עליו בנוי הבית או גם על הבית. טענו התובעים כי על פי שטר המשכון מה שמושכן לבנק הוא מגרש ולא הבית וכי מקום שהמשכון נעשה ונרשם כאשר הבית בנוי ועומד אין לומר כי המשכון חל על הבית כי אם אך על המגרש. מכך ביקשו להסיק את המסקנה כי המשכון חל אך ורק על המגרש ולא על הבית ולפיכך לא רשאי הבנק לנקוט בהליכים לפנות את התובעים מן הבית. שטר המשכון עליו חתמו התובעים קובע במפורש כי הנכס הממושכן הינו: "זכות חכירה לגבי יחידה מס' 4 בן 5 חדרים מטבח ושירותים הידוע כבית מטיפוס מדורג כמפורט בתשריט והמפרט הטכני... המהווה את מגרש 215 מתוך המקרקעין על כל הצמוד אליה כפי שרשום או שירשם בפנקס בתים משותפים [להלן: "הנכס"]. הוראות שטר המשכון ובפרט סעיף 3 לשטר קובעים מפורשות כי המשכון על הנכס הנדון, הכולל את המגרש ואת הבנוי עליו, נרשם כערובה לתשלום המלא והסופי של הסכומים שנתן הבנק לתובעים. אם בטעות נקב הבנק בבקשתו למינוי כונס נכסים על הנכס במושג "מגרש" הרי שאין ספק כי הכוונה נוגעת במפורש למגרש לרבות הבנוי עליו, במובן הבית שנבנה על הנכס. במסגרת הבקשה למינוי כונס נכסים התבקש ראש הוצאה לפועל במפורש להסמיך את כונסת הנכסים לפינוי הדיירים מן הבית באופן המבהיר באופן חד משמעי את כוונת הצדדים. לאור כל האמור לעיל טענה זו של התובעים כי שטר המשכון אינו חל על הבית דינה להדחות. 8. האם הוסבר לתובעים דבר משמעות חתימתם על שטר המשכון ובפרט האם הוסבר לאדווה דבר משמעות חתימתה על שטר המשכון? אדווה, בתצהיר עדותה, טענה כי אביה פנה אליה והסביר לה כי בדעתו ליטול הלוואה מהבנק לשם כיסוי חובות ולצורך כך נדרש הוא למשכן את הזכויות בבית. לדבריה, אביה מסר לה כי הוא, יחד עם הגב' עמר, הדגישו בפני מנהל סניף הבנק כי מוכנים הם לשעבוד הזכויות בבית ובלבד שלא תפגענה זכויותיה שלה, של אדווה וכי מנגד הבטיח לו מנהל סניף הבנק כי אכן זכויותיה לא תפגענה. עוד הדגישה אדווה, כי בעת שהגיעה לבנק כדי לחתום על שטר המשכון, וגם לאחר מכן, הוצג בפניה מצג מפורש, הן על ידי מנהל סניף הבנק ועל ידי פקידים נוספים, כי חתימתה נדרשת אך לצורך מתן הסכמתה לשעבוד זכויות הוריה מבלי שיש בכך כדי לסכן את זכויותיה שלה בבית. הדגישה אדווה כי בעת שחתמה על שטר המשכון היתה היא חיילת בשירות צבאי סדיר ולא הבינה דבר בענייני בנקאות ושעבוד נכסים. לטענתה, כשנה וחצי לאחר חתימתה על שטר המשכון, לאחר שהחלה בלימודי משפטים ואף החלה לעבוד כסטודנטית באחד הבנקים, התעורר אצלה החשד סביב משמעות חתימתה על שטר המשכון. אז, פנתה אל מנהל סניף הבנק וביקשה לברר את הדברים וכשהתברר לה כי חתומה היא על שטר משכון בלתי מסוייג באה היא בטרוניה אל מנהל סניף הבנק על שלא הסביר לה בעת החתימה כי היא משעבדת גם את זכויותיה שלה כנגד ההלוואה שניתנה להוריה. לטענתה, גם בשיחה זו, חזר מנהל סניף הבנק והרגיע אותה עת הבהיר לה כי זכויותיה בבית לא תפגענה הגם, שאין בשטר המשכון כל הוראה המסייגת את המשכון משעבוד זכויותיה בדירה. גם בעדותה, מעל דוכן העדים, חזרה והדגישה אדווה כי רק בחלוף כשנה וחצי לאחר חתימתה על שטר המשכון ולאחר שגילתה הבנה בתחומי הבנקאות לנוכח השכלתה בתחום המשפטים ועבודתה בבנק פנתה היא אל מנהל סניף הבנק וביקשה לברר את הדברים וזה חזר והדגיש בפניה מנהל סניף הבנק כי לא יפגעו זכויותיה בבית. אדווה חזרה והדגישה כי בעת חתימתה על שטר המשכון לא הבינה דבר אודות משמעות חתימתה ונתנה אמון מלא בפקידי הבנק וכי רק כאשר נדרשה לשיחה בבנק , אודות חובות אביה, נוכחה היא לראשונה לדעת כי בדעת הבנק לממש את שטר המשכון ולמכור את הבית תוך פגיעה בזכויותיה שלה בבית. אביה של אדווה, מר שמעון עמר, חזר אף הוא בתצהירו לבית המשפט על אותם דברים וטען כי בפועל בעת החתמתם על שטר המשכון לא הסבירו פקידי הבנק לבתו כי היא משעבדת וממשכנת את זכויותיה בבית להבטחת החזר ההלוואה שלקח. אל מול טענותיה אלו של אדווה באו בפני עדויות פקידי הבנק כאשר מנהל הסניף מר אשר בוקרה הצהיר כי הוא באופן אישי הסביר לתובעים את מהות המשכון ואת העובדה כי מדובר בביטחון למתן ההלוואה וכי אם לא יעמדו בתנאי ההלוואה ימומש ביטחון זה על דרך של מכירת הדירה. מר בוקרה ציין כי התרשם שהתובעים הבינו את ההסבר וזאת לנוכח שאלותיהם הענייניות בקשר עם המסמכים שחתמו. עוד הדגיש כי הסביר לתובעים את הצורך בהסכמתה של אדווה למשכון הנכס, לנוכח היותה בעלת זכויות בנכס בשיעור של 40%, ובהתאם הצורך בחתימתה על שטר המשכון. יחד עם זאת, אישר מר בוקרה מפורשות כי לא זכור לו שפגש אישית באדווה. פקידת הבנק, דלית רובינשטיין, העידה רק על נוהלי העבודה ונוהלי עבודתה שלה ולא יכלה לשפוך אור ישירות על הסוגיה האם הוסבר לאדווה דבר משמעותה על חתימתה על שטר המשכון. כך גם באשר לפקידת הבנק הגב' אורנה פלמנבאום. לכאורה, עומדת כנגד אדווה החזקה כי אדם החותם על מסמכי בנק קרא והבין את תוכנם ובוודאי כאשר מדובר בחתימה על מסמך מהותי כגון שטר משכון. ככלל, לא ישמעו טענותיו של אדם, החותם על מסמך מבלי שטרח לעיין בו, כנגד אותו מסמך. אולם, בנסיבות דנן, עולה בבירור מן הממצאים לעיל כי אדווה היתה מנותקת מכל המהלך אותו ביקש אביה לעשות בבנק דהיינו, ליטול הלוואה ולמשכן מנגד את ביתם. בעת חתימתה על שטר המשכון היתה אדווה בחורה צעירה, אמנם בגירה, אך רק חיילת בשירות סדיר בצה"ל, אשר התפנתה לבקשת אביה לחתום על מסמכים שונים בבנק כדי לאפשר את נטילת ההלוואה וזאת מבלי שקיבלה הסברים מפקידי הבנק אודות המשמעות של מעשיה. מנהל הבנק וכן פקידי הבנק, אשר הכירו מקרוב את פעילותו העסקית של אביה של אדווה ואת הנסיבות בהן מתבקשת בחורה חסרת ניסיון למשכן את זכויותיה בנכס מבלי שהיא נהנית מכספי ההלוואה, היו צריכים לגלות אחריות ולהסביר לה את דבר משמעות חתימתה על שטר המשכון ולא להסתמך על כי אביה יסביר לה את משמעות הדברים. חששותיה של אדווה שהתעוררו מאוחר יותר, שנים לאחר חתימתה על שטר המשכון, ופנייתה אל הבנק כדי לחזור ולברר את פשר משמעות חתימתה על המסמכים, מחזקת את המסקנה כי לא היתה מודעת ולא קיבלה הסברים ברורים סביב החתמתה על שטר המשכון. דבריי לעיל מעוגנים בחובתו של בנק במישור היחסים של בנק לקוח או בנק ערב, מכוח הוראת סעיף 17 א' לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א - 1981 ומכוח חובת תום הלב והאיסור על הטעייה הקבועים בדיני החוזים במובן זה, שהבנק המחויב שלא להטעות את מקבל השירות וכן לגלות לו כל פרט בעל חשיבות לגבי השירות הניתן והסיכונים הכרוכים בו, היה חייב להסביר לאדווה את הסיכונים בפניהם היא עומדת בפרט לנוכח העובדה כי בפועל סיכנה נכס שברשותה מבלי לקבל כל תמורה. שכן, אין חולק כי ההלוואה ניתנה לכיסוי חובות הוריה ולא לכיסוי חובותיה שלה. התוצאה הינה כי שטר המשכון, ככל שהוא מתייחס לזכויותיה של אדווה בנכס, דינו להתבטל מכח הוראות סעיפים 14-15 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973. 9. האם הוסבר לתובעים שהם מוותרים בשטר המשכון על זכותם לדיור חלופי. סעיף 3 (ו) לשטר המשכון נשוא התובענה קובע בין השאר את ההוראה הבאה: "... הממשכנים מצהירים ומסכימים בזה כי, במקרה של מכירת הנכס כתוצאה ממימוש משכון זה: (1) לא יהיו לדיירים מוגנים של בעליו החדש של הנכס או של החוכר לדורות החדש ועל כן לא יהיו מוגנים על פי סעיף 33 (א) לחוק הגנת הדייר, [נוסח משולב] תשל"ב - 1972. (2) לא יהיו זכאים לקבל לרשותם סידור חלוף ועל כן לא יהיו מוגנים לפי סעיפים 38 ו/או 39 לחוק הוצאה לפועל תשכ"ז - 1967". כמו כן חתמו התובעים על יפוי כח נוטוריוני בלתי חוזר לבנק בו יפו את כוחו של ב"כ הבנק בין השאר להתחייב בשמם לפנות את הנכס ולא להתנגד לכל בקשה לפינוי ו/או צו לפינוי וכן להצהיר בשמם שהם מוותרים על ההגנות המוקנות בסעיף 33 (א) לחוק הגנת הדייר וסעיפים 38 ו/או 39 לחוק ההוצאה לפועל. לטענת התובעים לא הסביר להם הבנק אודות משמעות הוראה זו ובהתאם לא עמד בחובה להראות כי ויתרו במפורש על זכותם לדיור חלופי. אין חולק, לנוכח הלכת מיסטר מאני ישראל (ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז, פד"י נח (3) 934) כי צדדים להסכם יכולים להתנות על הגנת הסידור החלוף הקבוע בהוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר וסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל. הגם זאת, כאשר נכללת הוראה שכזו בהסכם הלוואה או בשטר משכנתא עליהם החתים הבנק את התובעים, הכוללים סעיפי ויתור שכאלה בדבר הזכות לסידור דיור חלופי במקרה של מימוש משכון, אין די בהכללת ההוראה בשטר המשכנתא ומן החובה על הבנק להוסיף ולהבהיר לחותמים על הוראה שכזו, במקרה דנן לתובעים, כי עומדת להם הגנה מן הדין על בית המגורים וכי בפועל בחתימתם על הוראה זו מוותרים הם על הגנה זו. ואומר בית המשפט העליון בפרשת מיסטר מאני מפי כב' השופט א. רבלין את הדברים הבאים: " אכן, כלל הוא, כי חזקה על אדם החותם על מסמך, כי הוא קרא והבין את תוכנו. כך בכלל, וכך בוודאי מקום בו מדובר בחתימה על מסמך כה מהותי כגון שטר משכנתא (ע"א 1513/99 חיים דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591; ע"א 6645/00 ע"א 6645/00 שלמה ערד, עו"ד נ' ז'אק אבן, פ"ד נו(5) 365). אדם החותם על מסמך מבלי שטרח לעיין בו, לא יישמע, בדרך-כלל, בטענתNon Est Factum או בטענה דומה (וראו ע"א 1548/96 ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559). בענייננו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא נסתרה חזקה זו, ככל שמדובר בעצם משכון הדירה כבטוחה להחזרת ההלוואה. המשיבה ידעה והבינה כי כך היא עושה. קביעה זו של בית המשפט המחוזי מבוססת על הראיות שבאו בפניו, ולמעשה היא אינה במחלוקת עוד. המחלוקת מתמקדת בגזרה צרה יותר, והיא - האם ידעה והבינה המשיבה, כי היא מוותרת על הגנת הסידור החלוף. בית המשפט המחוזי השיב, כאמור, לשאלה זו בשלילה. בממצא זה אינני מוצא כל עילה להתערבות. העובדה כי בשטר המשכנתא מצויה הצהרה כללית של עורך-הדין של המערערת, כי הסביר לצדדים "את מהות העסקה שהם עומדים לבצע ואת התוצאות המשפטיות הנובעות ממנה", וכי שוכנע "שהדבר הובן להם כראוי" - אין בה די כדי לחתור תחת קביעתו העובדתית האמורה של בית המשפט המחוזי. לא ניתן להבין, מהצהרה זו, מה אכן נאמר ומה לא נאמר בעניין הגנת הסידור החלוף, ובית המשפט הצביע על העדויות מהן למד כי נושא זה לא הוסבר למשיבה. גם דברים שאמרה המשיבה בפני בית המשפט המחוזי, כי אם לא תבוטל המשכנתא "אני אהיה זרוקה ברחוב", אינם יכולים ללמדנו דבר וחצי דבר על ידיעתה והבנתה בשעה שחתמה על ההסכם. והדברים ברורים". במקרה שבפני אין חולק כי הבנק הוא זה אשר ניסח את שטר המשכון והסתפק באזכור טכני של הוראות חוק הגנת הדייר וחוק ההוצאה לפועל בתוך בליל סעיפי החוזה. יתר על כן, קריאה תמה של סעיפי הוויתור, כמפורט לעיל אין בה כדי להעמיד אדם מן הישוב, שאינו משפטן, על מהות הויתור שהוא עושה. בפועל ספק אם בכלל מודע הוא לעצם הזכות שעומדת לו. יוצא אפוא כי על הבנק מוטלת החובה שלא להסתפק בניסוח האחיד והסתום של הויתור על הזכות האמורה אלא עליו להוסיף ולהבהיר בעל פה או במסמכים מפורטים וברורים אודות קיומה של הזכות ואודות הוויתור עליה וכן נפקות הויתור על הזכות. חובה זו אף נגזרת מחובת הגילוי והנאמנות של הבנק כלפי לקוחותיו ומקבלי שירות (ראה סעיף 17 א לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א - 1981 והן מכח החובות הכלליות הקבועות בדיני החוזים ובדיני הנזיקין - ראה ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר , פד"י מט (1) 369 וע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פד"י מ"ח (2) 573. מן הראוי כי הבנק ישקול לנסח מסמך נפרד לגבי ויתור על זכות לדיור חלופי ולהחתים עליו את הממשכן, בנפרד משטר המשכון, באופן אשר יבטיח את חובת ההסבר המתחייבת. במקרה דנן, לא די בעובדה כי התובעים הינם יודעים קרוא וכתוב ובעלי ניסיון קודם בקבלת הלוואות ובמקראם של מסמכי בנק. היה זה מחובתו של הבנק להסביר מפורשות לתובעים לכל אחד מהם את דבר המשמעות של הזכות הקיימת להם לדיור חלופי ודבר משמעות ויתורם על זכות זו. מעדויות נציגי הבנק אשר באו בפני לא הוכח דבר מתן הסבר שכזה למי מן התובעים. פקידת הבנק דלית רובינשטיין לא ידעה לומר בדיוק מה הוסבר לתובעים וזאת בשל חלוף הזמן הרב שמאז החתמתם על שטר המשכון ועד יום מתן העדות ולא אמרה דבר אם הוסבר להם דבר ויתורם על הזכות לדיור חלופי בנסיבות של פינויים מן הבית ועל עצם ויתורם על זכות זו. עדותה של הגב' אורנה פלמנבאום אף היא אין בה כדי לשפוך אור אודות שאלה זו שכן הודתה בתצהירה כי לא נכחה במעמד הקשור ליצירת המשכון או ליחסי הצדדים. גם מנהל הסניף, מר אשר בוקרה, אישר כי לא החתים את התובעים על שטר המשכון וגם לא ידע לומר מי החתים אותם על שטר המשכון ובאם קיבלו הסברים כלשהם בעת החתמתם על שטר המשכון. כל עדותו נגעה לנוהלי עבודה העוסקים בהחתמת לקוחות ועל כן לא ניתן לגזור ממנה את המסקנה כי התובעים קיבלו הסברים ראויים אודות ויתורם על הזכות לדיור חלופי. גם עו"ד שר-טוב, שהינו עו"ד הבנק ואשר החתים את התובעים על יפוי הכח הנוטוריוני ציין ברוב הגינותו כי אין הוא זוכר את מעמד חתימתם של התובעים. יחד עם זאת, ציין כי נוהג הוא להסביר לחותמים את משמעות חתימתם והשלכות חתימתם. אין בתצהירו אף לא מילה אחת כי הסביר להם מפורשות את דבר המשמעות כי חותמים הם על ויתור על זכותם לדיור חלופי במידה וידרשו לפנות את ביתם. מן הצד האחר, באו בפני עדויות של התובעים מהם עולה באופן ברור וחד משמעי כי לא קיבלו כל הסבר אודות ויתורם על דיור חלופי. מר שמעון עמר ציין בעדותו כי זוכר הוא את המעמד בו חתם על יפוי הכח אל מול עו"ד שר-טוב, אשר פרט לעצם הליך הזיהוי שנעשה באמצעות תעודת הזהות שהציג לעורך הדין לא הוסבר לו דבר על ידי עורך הדין. בהינתן כל הנתונים לעיל, הוכח כי הבנק לא דאג להסביר ולהבהיר לתובעים כי בחתימתם על שטר המשכון מוותרים הם על זכותם לדיור חלופי. לאור תוצאה זו יש להורות על ביטול ההוראה בשטר המשכון בדבר ויתורם של התובעים להגנה לסידור חלופי בעת מימוש המשכון במובן זה כי הליכי המימוש יעשו בכפוף להגנת הסידור החלוף. 10. סוף דבר - התובענה מתקבלת באופן חלקי באופן ששטר המשכון ככל שהוא מיוחס לזכויותיה של אדווה דינו להתבטל מחמת היות חתימתה על שטר המשכון מעוגנת בטעות או בהטעייה. בנוסף, אני מורה על ביטול ההוראה בשטר המשכון בדבר ויתורם של התובעים להגנה לסידור חלוף בעת מימוש המשכון. במובן זה כי הליכי המימוש ימשכו כנגד התובעים 1 ו - 2 בלבד ויעשו בכפוף להגנת הסידור החלוף הקבוע בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר ובסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל. תביעתם של התובעים כנגד כונסת הנכסים, היא הנתבעת 2, נדחית על הסף בהעדר כל עילת תביעה אישית נגדה, לא בעובדה ולא במשפט. הבנק ישא בהוצאות התובעים ובשכר טרחת עורך דינם בסכום של 30,000 ₪ + מע"מ כחוק. אימות חתימהמסמכיםמשכוןשטר