פתיח לתביעה - תבל אבטחה ניקיון ושירותים בע"מ (להלן: הנתבעת), לתשלומים שונים: בגין פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פיצוי עקב אי ביצוע הפרשות למבטחים, דמי חגים, תוספת וותק, החזר הוצאות נסיעה, דמי הבראה, תמורה עבור עבודה בשעות נוספות ובמנוחה השבועית, פדיון חופשה, תשלום על ביצוע מטווחים, החזר פיקדון ביגוד, וכן שכר על ביצוע תפקיד אחראי משמרת (אחמ"ש). מנגד - הנתבעת ביקשה קיזוז סכומים המגיעים לה, לדעתה, בגין אי מתן הודעה מוקדמת על ידי התובע, והחזרי נסיעות ששולמו לתובע ביתר. התביעה הוגשה תחילה לבית-הדין האזורי בנצרת, ביום 25.9.07, ומחמת חוסר סמכות מקומית הועברה לבית-דין זה ביום 26.3.08. להלן נפרט את העובדות הצריכות לעניין, כפי שהוכחו מתוך מכלול העדויות והמסמכים בתיק, ואת עיקר טענותיהם של הצדדים. לאחר מכן נפנה להכריע במחלוקות שלפנינו, על פי סדרן - כאשר טענות הקיזוז של הנתבעת ידונו במסגרת הרכיבים הרלבנטיים, לא לפני שנדון תחילה בעניין היקף משרתו של התובע. העובדות ותמצית טענות הצדדים התובע עבד כשומר, מטעם הנתבעת, החל מחודש 7/99 ועד לסיום עבודתו, ביום 15.3.05, עקב התפטרותו [תצהיר התובע - ת/1, ס' 4, 5; תצהירו של איציק יקוטי (להלן: יקוטי), מטעם הנתבעת - נ/2, ס' 4]. לטענת התובע - הוא עבד באתר מפעל הסלטים של שטראוס בכרמיאל [ת/1, ס' 4 (להלן: אתר שטראוס)], ואילו לפי גרסת הנתבעת - הוא עבד באתרים שונים, לרבות באתר בקניון כיכר העיר בכרמיאל (להלן: קניון כיכר העיר או הקניון), אליו הופנה גם בעקבות סיום ההתקשרות בין הנתבעת לבין חברת שטראוס [נ/2, ס' 6]. לא הוצג בפנינו הסכם עבודה בין הצדדים, ולטענת התובע - לא נחתם עמו כל הסכם בכתב [ת/1, ס' 5]. מוסכם, כי התובע היה עובד שעתי [עמ' 1, ש' 17], אולם, הצדדים חלוקים באשר להיקף משרתו - האם עבד במשרה מלאה, כטענתו, או שעבד בשיעור משרה של 65%, בלבד, כטענת הנתבעת. השכר השעתי היה בגובה שכר המינימום [ראו: תלושי המשכורת של התובע - ת/1, נספח 2, והודעת התובע לבית-הדין, מיום 24.8.10]. עבודת השמירה, באתר שטראוס, התבצעה 24 שעות ביממה במשך כל ימות השבוע, וככלל, חולקה ל-3 משמרות, בנות 8 שעות כל אחת: משמרת בוקר (ראשונה) - בין השעות 15:00-7:00; משמרת צהרים (שניה) - בין השעות 23:00-15:00; משמרת לילה (שלישית) - בין השעות 7:00-23:00. אין מחלוקת בין הצדדים, כי בכל משמרת עבד שומר אחד בלבד. השומרים מילאו "יומן נוכחות, שמירה, אירועים וביקורות" (להלן: יומן הנוכחות או היומן), בו צוינו, בין היתר, שם השומר, תאריכי המשמרות ושעותיהן, ועל פיו הנתבעת שילמה את משכורותיהם של השומרים [ת/1, ס' 7.3-7.2; יומן הנוכחות לתאריכים 30.11.04-1.3.01 - ת/1, נספח 1; עדות יקוטי בעמ' 19, ש' 26-13]. הנתבעת ערכה ביקורות על העבודה באתר שטראוס, על ידי יקוטי - סגן מנהל סניף כרמיאל, שהיה אחראי על אתר שטראוס, אתר קניון כיכר העיר ומספר אתרים נוספים, אשר שימש נציג הנתבעת כלפי השומרים, באתר שטראוס, וביצע ביקורות במהלך היום, וכן על ידי סיירים שעשו ביקורות בשעות הלילה [ת/1, ס' 7.5, 14; עדות יקוטי בעמ' 16, ש' 27-26; עמ' 17, ש' 6-1, 10-9; עמ' 19, ש' 22-19]. ביומן הנוכחות מופיעות חתימות של הסיירים, מטעם הנתבעת, ואף הערה לשומרים שכתב יקוטי [עמ' 20, ש' 3-1]. התובע התגורר בכרמיאל, והחל מחודש 9/01 היה סטודנט במכללת אורט בראודה בכרמיאל [אישור לימודים - ת/1, נספח 4]. לטענתו - התאפשר לו לשלב בין לימודיו לבין עבודתו בנתבעת בכך שביצע משמרות לילה, או משמרות בסופי שבוע, וכן בימים ובשעות בהם לא למד, ועובדת היותו סטודנט והצורך בהתאמת שעות העבודה ללימודים, באופן שלא יפגע בלימודים, היו ידועים ליקוטי [ת/1, ס' 11-10]. לעומת זאת, לטענת הנתבעת - במרבית האתרים, להם היא מספקת שירותי שמירה, העבודה מתבצעת ב-3 משמרות, בכל ריאיון עבודה הדברים מוסברים לעובד ורק אם הוא מוכן לתנאי עבודה אלה ניתן לקבלו לעבודה. לטענתה, כך היה גם במקרה של התובע, והוא לא הביע הסתייגות, ולא הוסכם, כי יעבוד רק במשמרות לילה ובסופי שבוע [נ/2, ס' 5]. סידור העבודה באתר שטראוס נערך על ידי שומר ותיק, שמונה לשם כך על ידי הנתבעת (להלן: האחמ"ש). ביום 1.5.02, בעקבות סיום עבודתו של האחמ"ש הקודם, הסכים התובע ליטול על עצמו מטלה זו, בעקבות בקשה של יקוטי. התובע טוען - כי תפקיד האחמ"ש כלל גם הדרכת עובדים חדשים ובדיקת הציוד והמערכות בעמדת השמירה, והוא הסכים לשאת בו מתוך הבנה, כי יקבל תגמול ראוי בגינו, ואף האחמ"ש הקודם קיבל תגמול כזה. אלא, שתגמול כאמור לא שולם לו, אך, בשל חששו לאבד את עבודתו הוא לא יכול היה לדרוש זאת וגם לא יכול היה לסרב למלא את התפקיד [ת/1, ס' 12]. מנגד, הנתבעת טוענת - שהתובע התבקש רק לקבוע את סידור המשמרות השבועי, והוא עשה זאת במסגרת שעות העבודה השבועיות שלו, עבורן קיבל שכר, ולא היה זכאי לתוספת כלשהי. לטענתה, מעולם לא סוכם עמו שיקבל גמול עבור סידור המשמרות, הוא עצמו אף לא טוען שהדבר הובטח לו, ומעולם לא דרש זאת, וגם האחמ"ש לפניו לא קיבל תשלום על כך [נ/2, ס' 66-64]. בסמוך לתחילת חודש 3/05, הנתבעת הודיעה לתובע שהיא עומדת לסיים את מתן שירותי השמירה באתר שטראוס. לטענת התובע - כמו עובד אחר, דניס חרצ'נקו, הוא זומן לשיחה אצל עוה"ד של הנתבעת, ע. אסדי (להלן: עו"ד אסדי), בה נכח גם יקוטי. בשיחה זו הוצע לו לעבור לעבוד כשומר באתר קניון כיכר העיר, במשמרות יום, בלבד, והתובע הסביר שהוא אינו יכול להסכים לכך מכיוון שמתכונת עבודה כזו לא מאפשרת המשך לימודיו במקביל. הנתבעת לא הציעה לו עבודה אחרת, כלשהי, בתנאים בהם עבד באתר שטראוס, היינו, עבודה שתשתלב עם הלימודים [ת/1, ס' 14]. לאחר מכן, עו"ד אסדי רשם על גבי פתק את חישוב יתרת הזכויות המגיעות לתובע - בפשרה - שהצטברו לסכום של 10,472 ₪, עבור הבראה, פדיון חופשה ופיצויי פיטורים, לאחר ניכוי הודעה מוקדמת, שהיה על התובע לתת לנתבעת, כטענתה [הפתק - ת/1, נספח 7]. עו"ד אסדי דרש מהתובע לחתום על כתב ויתור וסילוק תביעות, כתנאי לקבלת הסכום האמור, אך, התובע סירב, ולפיכך לא קיבל דבר מעבר לשכר השוטף [ת/1, ס' 15]. התובע טוען, שכמה ימים אחרי הפגישה קיבל מהנתבעת שני מכתבים במעטפה [ת/1, ס' 16]: לפי מכתב אחד, הנושא תאריך 5.3.05 וכותרתו "הודעה על העברתך לאתר קניון כיכר העיר" - עקב שינויים ארגוניים בנתבעת הוחלט להעביר את התובע לעבוד באתר קניון כיכר העיר, החל מיום 15.3.05, תנאי עבודתו לא ייפגעו והוא ימשיך לעבוד באותה מתכונת בה עבד, והוא מתבקש להגיע במועד האמור לאחמ"ש הקניון. לפי מכתב שני, הנושא תאריך 18.3.05 וכותרתו "המשך העסקתך בחברה" - לא התקבלה התייחסות מצד התובע למכתב הקודם, והוא מתבקש להגיע למשרדי הנתבעת, כדי להסדיר את נוהלי העבודה לגבי המשך עבודתו באתר קניון כיכר העיר [צורפו לכתב התביעה, כנספחים 3-2; וכן נ/2, נספחים א' ו-ב']. ביום 22.3.05 התובע החל לעבוד בחברת שמירה אחרת - חברת השמירה בע"מ (להלן: חברת השמירה) [צילומים חלקיים מתלושי שכר של התובע בעבודתו בחברת השמירה צורפו לכתב התביעה, כנספחי 4]. לטענתו - לא היתה לו כל סיבה לוותר על הוותק שצבר בנתבעת ולסיים את עבודתו בה, מלבד שינוי תנאי עבודתו, באופן שלא אפשר לו להמשיך לימודיו במקביל לעבודה, ולאחר סיום עבודתו בנתבעת הוא התקבל לעבודה בחברת השמירה בתנאים שאפשרו זאת [ת/1, ס' 17]. לעומת זאת, הנתבעת טוענת - שכ-3 שבועות קודם להפסקת התקשרותה עם שטראוס, במחצית חודש 3/05, יקוטי דיבר עם התובע באחד מהסיורים שעשה, והודיע לו שמיום 15.3.05 יעבור לעבוד באתר קניון כיכר העיר, ולאחר מכן - ביום 5.3.05 - הוציא על כך מכתב. התובע הביע תחילה נכונות לעבור לאתר זה, אבל, אחר כך לא הופיע לעבודה שם, ולכן יקוטי שלח לו מכתב נוסף, ביום 18.3.05 [נ/2, ס' 12-11]. לטענתה, אין זה נכון שהוצעו לתובע משמרות בוקר בלבד, וגם לקניון היא סיפקה שירותי שמירה 24 שעות ביממה ובכל ימות השבוע, במתכונת של 3 משמרות, לרבות משמרות לילה. בכל מקרה, בפועל התובע עבד בכל המשמרות, וגם אם בתקופה האחרונה לעבודתו העדיף משמרות לילה ומשמרות סופ"ש והנתבעת גילתה התחשבות בלוח הזמנים שלו, אין זה מחייב אותה, שכן, התובע עצמו היה זה שהכין את סידור המשמרות והעברתו לקניון כיכר העיר היא במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של הנתבעת. מה גם, שלא הוסכם בין הצדדים, כי התובע יעבוד רק במשמרות לילה ובסופי שבוע, או רק בזמנו הפנוי בהתאם ללימודיו [נ/2, ס' 5, 15, 19-17]. עוד טוענת הנתבעת, כי התובע בחר מרצונו שלא לקבל את הצעתה לעבור לקניון כיכר העיר, והתפטר ביום 15.3.05 ללא כל הודעה מוקדמת וללא כל הצדקה, בגלל שנקלט לעבודה בחברת השמירה. סמיכות הזמנים בין מועד סיום עבודתו בנתבעת לבין מועד תחילת עבודתו בחברת השמירה, מעידה, כי התובע החל הליך קליטתו שם בעודו עובד בשרות הנתבעת, והתפטרותו מהעבודה בנתבעת לא נבעה מהסיבות להן הוא טוען [נ/2, ס' 9-8, 13]. לטענתה, הפגישה אצל עו"ד אסדי נערכה לאחר התפטרותו של התובע, ביוזמת יקוטי, בכדי לסיים את ההתקשרות ברוח טובה, ובמהלכה ערך עו"ד אסדי חישוב הזכויות המגיעות לתובע והוצע לתובע סכום מסוים - לצרכי פשרה - לאחר ניכוי אי מתן הודעה מוקדמת לנתבעת, אך, התובע דחה את ההצעה [נ/2, ס' 14]. נציין כבר עתה, כי לאחר דיון ההוכחות, ביום 24.1.10, הנתבעת הביעה נכונות לשלם לתובע את הסכומים הבאים: 7,678 ₪ חלף אי ביצוע ההפרשות לפנסיה, 1,866 ₪ כדמי הבראה, ועוד 3,348 ₪ פדיון חופשה, לאחר קיזוז 2,130 ₪ תמורת הודעה מוקדמת, שלטענתה, היה על התובע ליתן, ובסה"כ 10,762 ₪ ברוטו [נ/1]. התובע אמור היה להמציא לנתבעת אישור תיאום מס, בחודש 2/10, אבל, אישור כאמור נשלח אל הנתבעת, על ידי פקיד השומה, רק בחודש 5/10. לאחר מכן, הנתבעת התעכבה גם היא, ושילמה לתובע בחודש 8/10 סכום של 9,031 ₪ נטו, באמצעות שתי המחאות לפקודת בא-כוחו [סיכומי התובע, נספח 5; עמ' 15, ש' 20-9]. התובע טוען, בתמצית, כי לסכום ששולם לא צורפו הפרשי הצמדה וריבית, וכן כי נגרם לו נזק בגין חבות מס גבוהה מזו בה היה חייב לו שולמו התשלומים במועדם, ולפיכך - יש לקזז מסכומי התביעה את הסכום ששולם לו, נטו, ולא את סכום הברוטו [נספח 5 לסיכומיו, ס' 13]. אנו מקבלים זאת, באופן חלקי, ועל מנת לפשט את הדברים - הסכום ששולם לתובע, נטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום 1.9.10 ועד למועד התשלום, יופחת מסכומים שנפסוק לטובתו, כאמור בסיכום פסק-דין זה. דיון והכרעה נקדים ונאמר, כי התקשינו לתת אמון מוחלט בגרסת אחד הצדדים, ובהתבסס על מכלול העדויות והראיות שלפנינו - במחלוקות העובדתיות העיקריות - העדפנו, לעיתים את גרסת התובע, ולעיתים את גרסת הנתבעת. לפיכך, קיבלנו את התביעה - גם אם לא במלוא ההיקף שנתבע - באשר לפיצוי חלף אי ביצוע הפרשות למבטחים, דמי חגים, דמי הבראה, תמורה עבור עבודה בשעות נוספות, תמורה עבור עבודה במנוחה השבועית, פדיון חופשה, תשלום על ביצוע מטווחים, והחזר ניכוי פיקדון ביגוד; עם זאת - נדחתה התביעה לפיצויי פיטורים והתקבלה טענת הקיזוז של הנתבעת, ביחס לתמורת הודעה מוקדמת, תוך שנדחתה טענת קיזוז אחרת שהעלתה. להלן נפנה לדון ברכיבי התביעה השונים, בסדר בו הוצגו. א. היקף המשרה של התובע כאמור, על פי גרסת הנתבעת, התובע עבד במשרה חלקית בשיעור 65%, בלבד [נ/2, ס' 7]. למרות שהדבר עלה כבר בכתב ההגנה, התובע לא התייחס לעניין זה בתצהירו. רק כשנשאל בחקירתו הנגדית - מה היה היקף משרתו, לדעתו - טען שעבד משרה מלאה [עמ' 13, ש' 10]; ולאחר מכן, בסיכומיו, הציג תחשיבי היקף משרה המוכיחים זאת, לדעתו. אף על פי כן, איננו יכולים לקבל את גרסת הנתבעת, שנטענה בעלמה, מבלי שהונחה על ידה כל תשתית עובדתית, באשר למספר שעות העבודה או ימי העבודה של התובע, וללא כל פירוט והסבר, באשר לאופן ביצוע התחשיב, שהביאה למסקנה בדבר היקף העבודה. זאת, במיוחד, שעה שהנתונים המופיעים בתלושי המשכורת שהוציאה הנתבעת, מביאים למסקנה קרובה מאד לזו של התובע, הגם שאופן ביצוע התחשיב על ידו - השוואת מספר ימי העבודה בכל חודש ל-22 ימי עבודה, המשקפים לדעתו משרה מלאה, אינו נכון במקרה שלפנינו. על מנת לחשב את היקף משרתו של עובד - בחלקיות משתנה - יש להביא בחשבון הן את שעות העבודה בפועל, לרבות עבודה בשעות נוספות, בשבת ובחג [דב"ע מז/3-60 ליפשיץ - בית מרגוע מעלה החמישה, פד"ע יט 169 (1987)], והן את מספר השעות בגינן קיבל העובד תשלומים שונים עבור "אי עבודתו" עקב מחלה, חופשה וחגים, ימים בהם לא עבד בפועל. מבדיקת שעות העבודה של התובע, ושעות החופשה והחגים בתשלום, לפי הרשום בתלושי המשכורת של התובע, עולה, כי בכל תקופת העבודה לא הייתה אחידות בהיקף המשרה, שהשתנה מחודש לחודש ולעיתים היה נמוך ממשרה מלאה ולעיתים עלה עליו, אבל, בממוצע, עמד על קרוב ל-100% משרה מלאה [בחישוב לא נלקחו בחשבון חודשי העבודה 7/99 ו-3/05 שהיו חודשי עבודה חלקיים, וכן לא נלקחו בחשבון חודשים בהם היה התובע במילואים]. משקבענו, כי יש לראות את התובע כמי שהועסק משרה מלאה, ומאחר שאין חולק, ששכרו שולם בתעריפי "שכר מינימום" [ת/1, ס' 4] - נתייחס כך לתחשיבי הזכויות הכספיות השונות. ב. פיצויי פיטורים התובע טוען, כי התפטר מעבודתו בנתבעת, בהתפטרות שדינה פיטורים, לכן, הינו זכאי לפיצויי פיטורים. לטענת הנתבעת, שעה שמלכתחילה התובע התקבל לעבודה ב-3 משמרות, הבין זאת והסכים לכך, ואף עבד בצורה זו, אזי, גם אם נכונה טענתו, שעבד רק משמרות לילה ובסופ"ש והנתבעת ביקשה להעבירו למשמרות בוקר - דבר המוכחש על ידה - אין בכך הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, שמצדיקה התפטרות "בדין מפוטר". בכל מקרה, טוענת הנתבעת, התובע לא נתן לה הזדמנות לתקן זאת, ועזב ללא כל הודעה מבלי בכלל לנסות לעבוד באתר החדש, בו יכול היה לעבוד גם בלילות ובסופי-שבוע. המסגרת הנורמטיבית לעניין התפטרות שדינה כפיטורים, שמקורה בהרעה מוחשית בתנאי העבודה, או בנסיבה אחרת המצדיקה זאת, מצויה בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ח-1963, המדבר על "התפטרות אחרת שדינה כפיטורים"; וזו לשונו: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים." לענייננו, רלבנטית החלופה הראשונה, ועל מנת שהתובע יכנס בגדרה, עליו להראות, בראש ובראשונה, שהייתה "הרעה מוחשית" בתנאי העסקתו. הווה אומר, אין די בהרעה "סתם", בתנאי עבודתו, אלא, נדרשת הרעה ממשית. דרישה זו פורשה בפסיקה כהרעה רצינית עד כדי ייחוס למעביד הרצון להפטר מן העובד [עד"מ 21/03 חברת השמירה בע"מ - מילר, ס' 5 לפסה"ד (3.3.04), במאגר ממוחשב]. המבחן לקביעת ממשיות ההרעה הוא מבחן אובייקטיבי, על פי נסיבותיו של כל מקרה, היינו, האם עובד סביר היה ממשיך לעבוד בנסיבות המקרה הנדון, והדבר תלוי במקצוע, בסוג העבודה ובמעמדו של העובד במקום עבודתו. אין די בתחושתו הסובייקטיבית של העובד ועליו להוכיח תשתית עובדתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או נסיבות בהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו [ע"ע 197/03 אסייג - חנה גורן הפקות בע"מ, ס' ב' לפסה"ד (16.6.05) במאגר ממוחשב; ע"ע 1354/01 כהן - טרייד אין א.ר. בע"מ, ס' 6 לפסה"ד (21.8.03) במאגר ממוחשב]. בענייננו, לא שוכנענו בגרסתו של התובע, כי המעבר מעבודה באתר שטראוס, לעבודה באתר קניון כיכר העיר, היה כרוך בפגיעה ממשית בתנאי עבודתו. בראש ובראשונה, מאחר שהתובע כלל לא העמיד נושא זה במבחן המציאות. אמנם, מקובלת עלינו טענת התובע, עליה חזר בחקירתו, כי משמרות העבודה נקבעו כך שיוכלו להתבצע במקביל ללימודים, ולכן עבד בעיקר בלילות, בסופי שבוע, בשבתות ובחגים, וכן במשמרות בוקר וצהרים שלא התנגשו עם שעות הלימודים [עמ' 7, ש' 5-4; עמ' 10, ש' 23-22]; ואנו מוכנים גם להניח, ככלל, כי למרות שהדברים לא הועלו על כתב, היתה הבנה בין הנתבעת לבין עובדיה, הסטודנטים, שהעבודה תשולב עם לימודיהם והנתבעת תתחשב בהם. ראו לעניין זה עדותו של יקוטי [עמ' 18, ש' 31-29]: "התובע הגיע אלי בתור סטודנט, עבדתי באתר מסוים ובמחווה לעזור לו בשעות הלימודים שלו, הפניתי אותו ואת חבריו לאותו אתר של שטראוס, ונתתי להם לנהל את מערכת השעות בעצמם כדי להתאים את שעות העבודה לשעות הלימודים" ובהמשך [עמ' 20, ש' 21-18]: ש. ... מדוע היו 5 שומרים במאגר באתר שבו נדרשות 3 משמרות ביום? ת. שניים להחלפה, כי כל שומר אמור להיות יום אחד בשבוע בחופש, וגם מהסיבה שהמדובר בעובדים שהיו סטודנטים ולא יכלו לעבוד כל הזמן. יקוטי אף העיד, כי התובע, שהיה אחראי על סידור המשמרות, יכול היה לסדרן כך שלא יפגעו בצורה קשה בלימודיו והתחשב קודם כל באילוציו, וכי תפקיד סידור המשמרות היה חשוב לתובע [עמ' 21, ש' 9-1]. לפיכך, אף אם לא היתה הסכמה מפורשת, שעה שהתובע עבד במתכונת עבודה מסוימת בהתאם לשעות לימודיו, יש בכך הסכמה של הצדדים בדרך של התנהגות, כי משמרות העבודה יותאמו ללימודים - ככל שניתן - ויקבעו באופן שיאפשר לתובע לבצע את שניהם במקביל. אך, אנו מאמינים ליקוטי, שגם בקניון כיכר העיר עבדו 24 שעות ביממה, לרבות בלילה, והתובע לא ניסה לשלב בין השניים באתר החדש בו הוצב לעבוד. לא הוכח, כי העבודה בקניון כיכר העיר היתה במתכונת שיצרה קושי אמיתי לתובע להמשיך את לימודיו במקביל לעבודתו בנתבעת, לו היה עובר לעבוד באתר הקניון. התובע עסק בספקולציה, עת טען, כי בעוד שבאתר שטראוס היה מספר השומרים זהה בכל שעות היממה, לרבות בימי סופ"ש, באתר הקניון נדרש מספר שומרים גדול בהרבה בשעות הפעילות של הקניון - דהיינו, משמרות הבוקר והצהרים בימי חול - לעומת השעות בהן הקניון סגור, קרי - משמרות הלילה וחלק ממשמרות היום בסופ"ש [עדות התובע עמ' 6, ש' 31-24; עמ' 10, ש' 12-8; עדות יקוטי בעמ' 22, ש' 5-2]. אין מקום לקבוע, כי יכולת התמרון של התובע בין הלימודים לבין עבודה בנתבעת, היתה יורדת באופן משמעותי אילו עבר לאתר הקניון, אם לא ניסה כלל לבדוק את העניין, הלכה למעשה. גם, העובדה שבאתר שטראוס התובע היה אחראי בעצמו על סידור העבודה, ואילו לגבי אתר הקניון, יקוטי העיד, כי לא הציע לתובע להיות אחראי על סידור המשמרות שם [עמ' 21, ש' 29-28], אין בה די כדי לקבוע, מראש, ללא כל התנסות בשטח, שהתובע לא יכול היה לשלב את המשך העבודה בנתבעת, באתר החדש, עם המשך לימודיו. נציין, כי מהימנה בעיננו תשובת התובע, בחקירתו, כי ככלל, עבד באתר שטראוס, ורק מספר פעמים בודדות התבקש לעבוד במקומות אחרים - פעם או פעמיים בקניון לב כרמיאל שבסמוך לו התגורר, ובפעם אחת בפסטיבל שהתקיים בכרמיאל [עמ' 6, ש' 22-14], ובניגוד לאמור בתצהירו של יקוטי, כאילו התובע כבר עבד במהלך תקופת עבודתו בקניון כיכר העיר שאליו הופנה בסיום עבודתו, מחקירת יקוטי עולה שהתובע עבד בקניון לב כרמיאל [עמ' 21, ש' 23-10]; אך, גם בכך אין כדי לשנות מהמסקנה, כי היה על התובע להעמיד את העבודה באתר החדש במבחן, לפני שיוכל לטעון, במידת שכנוע מספקת, כי בעבודה בקניון יש משום הרעת תנאים מוחשית, לעומת עבודתו באתר שטראוס. לטענת הנתבעת, הסיבה האמיתית לעזיבתו של התובע את העבודה אצלה, היתה, כי מצא עבודה בחברת שמירה אחרת. התובע טען, כי לא היה מוותר על הוותק שצבר בנתבעת, ועובר למקום בו תנאי העבודה פחות טובים מבחינת כמות שעות עבודה [עמ' 8, ש' 15-11, 32-22]. איננו מתיימרים להיות בוחני כליות ולב, אבל, אנו יכולים להעלות בדעתנו, שהתובע סבר, כי יוכל לנצל את שינוי אתר העבודה לקבלת פיצויי פיטורים, בהסכמה - כפי שהוצע לו במסגרת ניסיון הפשרה - ומשהדבר לא הסתייע, מבלי שיוותר על תביעה, נהג כפי שנהג. מכל מקום, כבר נפסק, שעצם התחלת העבודה במקום אחר בסמוך להתפטרות, כשלעצמה, אין בה פסול, מאחר וטבעי הדבר, שעובד לא יתפטר ממקום עבודתו בטרם מצא מקום עבודה חלופי; אבל אם הוכח כי הסיבה האמיתית להתפטרות היתה מציאת עבודה אחרת, ולא ההרעה בתנאי העבודה, אזי אין העובד זכאי לפיצויים. בענייננו, מכל מקום, דחינו את טענת התובע. בנוסף - אין די בהוכחת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או נסיבות בהן אין לדרוש מהעובד שימשיך בעבודתו, על מנת שתקום זכאות לקבלת פיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) הנ"ל. כלל הוא, כי כאשר עסקינן במצב בו יש בידי המעביד אפשרות להסיר את ההרעה, או הנסיבה שאינה מאפשרת המשך עבודה, מוטלת על העובד חובה להתריע בפני המעביד על כוונתו להתפטר בשל כך. התכלית העומדת מאחורי הלכה זו, היא מתן אפשרות למעביד לתקן את הדברים, כמו גם המשך קיומם של יחסי העבודה, והדבר אף נובע מחובת תום הלב ביחסי העבודה [עניין אסייג, לעיל, ס' ב' לפסה"ד; עניין מילר, לעיל, ס' 5 לפסה"ד]. רק במקרים חריגים, בהם הסבירות שהמעביד יבצע שינוי, כאמור, היא מזערית, לא יחול כלל זה, ואי מתן התרעה, כאמור, למעביד לא יאיין את זכותו של העובד לפיצויי פיטורים [ע"ע 618/06 וינברג - מזרחי (23.12.07) במאגר ממוחשב, ס' 12 לפסה"ד]. במקרה שלפנינו, איננו מקבלים את גרסת התובע, שהוצע לו לעבוד באתר החדש רק בבקרים [ת/1, ס' 14]. התובע מסר גרסאות מבולבלות, בעת שתיאר את פגישתו אצל עו"ד אסדי, עם יקוטי - בחקירתו, טען שבאותה פגישה, קודם נאמר לו שהוא מסיים את העסקתו והוצע לו סכום הפשרה, ורק לאחר שסירב לחתום על כתב סילוק וויתור הוצע לו לעבור לעבוד באתר הקניון [עמ' 9, ש' 30-21; עמ' 10, ש' 4-1], וזאת במהופך לאמור בתצהירו - בו טען, כי קודם הציעו לו לעבור לקניון ורק אח"כ הציעו לו את סכום הפשרה [ת/1, ס' 15-14]. אנו מעדיפים - בנקודה זו - את עדות יקוטי, שהצהיר, כי הוא שהודיע לתובע על מעבר לאתר החדש, בו יעבוד "גם במתכונת של 3 משמרות, לרבות משמרות לילה ..." [נ/1, ס' 15], והוסיף, כי באותם זמנים "... היה לנתבעת חוסר בשומרים שיספקו משמרות לילה לאותו קניון." [נ/1, ס' 16], ועובדים במקום "גם בימי שישי ושבתות" [נ/1, ס' 18]. יקוטי עמד על הדברים גם בחקירתו הנגדית וחזר הבהיר את המצב, בתשובה לנציגת הציבור [עמ' 21, ש' 23-21]: "... בסוף הדרך הוא הופנה לעבוד בקניון כיכר העיר, באותה מתכונת שעבד בשטראוס." עלינו להדגיש, כי בשום הזדמנות התובע לא מתאר את מעמד "התפטרותו" ולא נוקב בתאריך המדויק בו הודיע לנתבעת שהוא מפסיק את עבודתו אצלה. הוא אינו מציין, כי היה זה בסוף הפגישה אצל עו"ד אסדי, בה כביכול הציעו לו, לראשונה, את העבודה באתר החדש ובחקירתו הנגדית אישר, כי החליט להתפטר לאחר הפגישה, אך, לשאלה מפורשת: "יום עבודה שלך אחרון אתה תוכל להגיד לנו?" השיב: "אני לא זוכר בוודאות, זה היה לקראת ה-10 לחודש מרץ 2005." [עמ' 10, ש' 21-18]. אנו מקבלים את טענת הנתבעת, שהפגישה עם עו"ד אסדי היתה רק לאחר התפטרות התובע, בהתנהגות, בכך שלא התייצב לעבודה בקניון כפי שנדרש. עלינו להבהיר, כי על עובד לתת למעסיקו הודעה מוקדמת על מועד התפטרותו - בכתב, בהתאם להוראות סעיף 2(ג) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001. התובע לא מסר שום הודעה כאמור - לא לפני הפגישה אצל עו"ד אסדי, לא לאחריה, ואף לא לאחר שקיבל את מכתבי הנתבעת, זה המורה לו להתייצב בקניון כיכר העיר, החל מיום 15.3.05, ללא פגיעה בתנאי עבודתו, וזה הקורא לו להתייצב להסדרת המשך עבודתו, מאחר שלא התייצב כנדרש. גם אם התובע קיבל את שני המכתבים באותה הזדמנות, אנו משוכנעים, כי ידע על מועד הצבתו בקניון עוד קודם לכן, ולכל המאוחר, כאשר קיבל את שני המכתבים היה עליו להודיע לנתבעת על התפטרותו, לפרט את טעמיו, ולקבוע מועד הפסקת עבודה תוך מתן שהות לתקן את הדרוש תיקון; גם אם מצא בינתיים עבודה אחרת, המתאימה לו יותר, אין הוא פטור ממתן "הודעה מוקדמת", או תמורתה, באופן שהמעסיק ידע את הצפוי לו ויוכל להיערך בהתאם. במצב דברים זה - יש לראות את סיום העבודה בתאריך 15.3.05, מועד בו התובע לא התייצב במקום העבודה החדש שיועד לו על ידי הנתבעת, עליו ידע התובע, זה מכבר. מאחר שהתובע לא חווה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, ולא ניסה לבחון את עבודת המשמרות בקניון, שנמשכה על פני כל היממה 7 ימים בשבוע, אף לא היה לו מה להציג לפני הנתבעת, כתנאים אותם צריך לשנות, מובן, שלא היתה לנתבעת הזדמנות למצוא פיתרון להרעה שלא נראתה. אנו קובעים, אפוא, כי - התובע התפטר בנסיבות שאינן מזכות בתשלום פיצויי פיטורים. ג. תמורת הודעה מוקדמת התובע טען, כי הינו זכאי לתמורת הודעה מוקדמת מהנתבעת, שכן, התפטרותו נחשבת לפיטורים. טענה זו דינה היה להידחות - גם לו היינו מקבלים את גרסתו - מאחר שהתובע הוא זה שהתפטר, והתפטרות בנסיבות להן טען, נחשבת כפיטורים רק לעניין חוק פיצויי פיטורים, ותשלום הפיצויים על פיו. לעומת זאת, צודקת הנתבעת, שהיה על התובע לתת לה הודעה מוקדמת להתפטרותו, כאשר החליט להפסיק את עבודתו אצלה, מטעמיו, שכן, ככלל, עובד המתפטר מעבודתו, אינו פטור ממתן הודעה מוקדמת למעביד, על התפטרותו, בהתאם להוראות חוק הודעה מוקדמת; זאת, גם בנסיבות בהן רואים בעובד "כמפוטר", לעניין זכאות לקבל תשלום פיצויי פיטורים. לו היה עושה כן, יתכן שמגעים בין הצדדים היו מתפתחים אחרת. לאור זאת - אנו מקבלים את טענת הנתבעת, כי יש לקזז את תמורת ההודעה המוקדמת, שלא ניתנה על-ידי התובע, מהסכומים שיפסקו לטובתו, בהמשך. הנתבעת דרשה קיזוז: "חלף הודעה מוקדמת בשווי שכר של חודש ימים ..." [נ/1, ס' 23], אותו כימתה לפי חישוביה. מאחר שדחינו את גישתה, בעניין היקף המשרה, ונוכח תקופת העבודה - יש להעמיד את הסכום על שיעור שכר המינימום החודשי, כהגדרתו בחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987, ביום ההתחשבנות. ד. פיצוי עקב אי ביצוע הפרשות למבטחים התובע טוען, כי בהתאם לצו ההרחבה בענף השמירה [י"פ מס' 1976, התשל"ד, עמ' 528, כפי שתוקן בצווי הרחבה כלליים במשק, בדבר הגדלת התשלומים, י"פ מס' 3596, התשמ"ט, עמ' 367; י"פ מס' 3672, התשמ"ט, עמ' 3411 (להלן: צו ההרחבה או צו ההרחבה בענף השמירה)] - הנתבעת היתה צריכה לבצע עבורו הפרשות פנסיוניות למבטחים, בשיעור של 6% מהשכר, ומכיוון שהיא לא עשתה כן, ולא ניתן לבצע את הפרשות באופן רטרואקטיבי, עליה לפצותו בגובה ההפרשות שלא בוצעו. הנתבעת, טענה תחילה בכתב ההגנה, כי בהיעדר נזק לתובע דין תביעתו להידחות, ולחלופין - כי זוהי זכות נלוות, שאינה ניתנת לפדיון לאחר סיום יחסי העבודה, אך לאחר מכן, בתצהירו של יקוטי, הודתה בדבר עצם זכאותו של התובע לפדיון. אלא, שלדעתה, ההפרשות לפנסיה אמורות להיות רק משכר יסוד ועד לתקרה של 186 שעות בחודש, ואין לקחת בחשבון שכר בגין עבודה בימי מנוחה שבועית או גמול בגין עבודה בשעות נוספות; בהתאם - לדעתה - התובע זכאי לסכום נמוך מזה שנתבע על ידו. כמו כן, הועלתה בתצהירו של יקוטי טענת התיישנות בנוגע לתקופה שלפני יום 25.9.00. נציין, כי התובע תיקן את חישוביו בהתחשב בתקופת ההתיישנות. לפי סעיף י"ב לצו ההרחבה בענף השמירה, ההפרשות שהנתבעת הייתה מחויבת לבצע לטובת התובע, לקרן הפנסיה מבטחים, הן מתוך "השכר היומי המלא", אשר מוגדר בסעיף זה כ-"שכר העבודה המשתלם לעובד בעד שמונה שעות עבודה ביום עבודה רגיל, לרבות תוספת יוקר, משפחה וותק, ולמעט תוספת המשתלמת בעד עבודה בשבתות ובחגים ובשעות נוספות" [ההדגשה הוספה]. בענייננו, מתכונת עבודתו של התובע כללה גם עבודה בשבתות ובחגים, באופן רגיל ושוטף, על כן, ימי עבודה אלה היו ימי עבודה רגילים, שגם בגינם היה זכאי שיבוצעו לטובתו הפרשות למבטחים. אלא, שיש להבחין בין היקף העבודה - בגינו יש לחשב את הזכות הנתבעת - לבין השכר הקובע, לעניין החישוב; דהיינו, היה על הנתבעת לבצע את ההפרשות גם עבור העבודה בשבתות ובחגים, אם כי, לפי שכר שעתי רגיל וללא התוספת, המשתלמת בגין עבודה בימים כאלה, מעבר לשכר רגיל. לפיכך - אנו דוחים את טענת הנתבעת, באשר לשעות העבודה בגינן היה עליה לבצע הפרשות פנסיוניות, ומקבלים את תחשיבו של התובע, שבוצע בהתאם לעקרונות הנ"ל [בס' 2.2 לסיכומיו], ובאופן שהפחית את הסכום שנתבע בגין התקופה שהתביעה בגינה התיישנה. בהתאם לכך - על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 10,031 ₪ (בעיגול), כתשלום חלף חלקו של המעסיק בהפרשות לפנסיה, אשר לא בוצעו במועדן. ה. דמי חגים לטענת התובע - לפי צו ההרחבה בענף השמירה הוא זכאי לדמי חגים עבור 10 ימי חג בשנה. הנתבעת טוענת - כי מגיעים לתובע דמי חגים עבור 9 ימי חג בשנה, בלבד, ורק אם לא חלו בשבת; ובנוסף לכך, שהתובע לא פירט איזה ימי חג נתבעים על ידו ולא הוכיח שעבד יום לפני החג ויום לאחריו, מה גם, שהוא הכין את סידור העבודה ובחר לשבץ עצמו במשמרות בחגים, ועבור החגים בהם עבד קיבל תמורה בשיעור 150%, לכן - לשיטתה - אינו זכאי לתשלום נוסף. כן, לטענתה, התביעה לתקופה שלפני 25.9.00 התיישנה (טענה שהתובע קיבל ותיקן לפיה). ההלכה הפסוקה קובעת -"דמי חגים נועדו לפצות עובד יומי, שאינו עובד בחגים, ואינו מקבל תמורה בעבורם שכן עובד יומי אינו זכאי לשכר עבודה בגין ימים שלא עבד בהם" [עע 300360/98 צמח - ש.א.ש. קרל זינגר (צפון) (1986) בע"מ (30.4.02), במאגר ממוחשב]. ביצירת הזכות ל"דמי חגים" הושווה, ולו במקצת, מצבו של העובד היומי למצב חברו, העובד החודשי, ששכרו השוטף אינו נפגע עקב יציאתו לחופשת חג והוא מקבל שכר גם על ימים של "אי עבודה" בחגים, ימים שאף אינם מנוכים - דרך כלל - ממכסת חופשתו השנתית. בענייננו, אין מחלוקת, כי התובע קיבל את שכרו על בסיס שעתי ולא חודשי, ועל כן הוא היה זכאי לתשלום "דמי חגים", רכיב נפרד ושונה מהתמורה עבור עבודה בחג זה או אחר. על פי גרסתו של התובע עצמו, הוא עבד בחלק מהחגים, אבל, כבר נפסק, כי עובד יומי, שעבד ביום חג, זכאי הן לתשלום עבור עבודתו באותו יום - בצרוף הגמול עבור עבודה בחגים (דהיינו שכר בשיעור 150%) - והן לתשלום "דמי חג" עבור יום החג עצמו [העומדים על שיעור 100% מהשכר היומי; דב"ע מג/91-3 נוהד - חברת אל-וו בע"מ, פד"ע ט"ו 163, 168-167 (1984)]. זאת, מתוך נקודת ההנחה, שהעבודה בחגים בוצעה מתוך כורח ולא מתוך בחירה, שכן, אם העובד עבד בחג מבחירתו, אזי, אין דמי החגים משולמים לו עבור "אי עבודה" בחג, ומסוכלת מטרתם לאפשר לו מנוחה בחגים מבלי לפגוע במשכורתו, כעמיתו העובד החודשי [ענין צמח, לעיל, ס' 6 לפסה"ד]. בענייננו, למרות שהתובע הוא שסידר את משמרות העבודה ויכול היה להתחשב בהעדפותיו, שוכנענו, כי ככלל, מעצם אופי העבודה באתר שטראוס, עבודה בחג היתה עניין של הכרח ולא של בחירה. זאת, מכיוון שהוא נדרש להתחשב גם באילוצים של שומרים אחרים, למשל, בעובד מסורתי שלא עבד בחגים כלל - דבר שהפחית את מצבת העובדים בחג ל-4 לכל היותר, ולפיכך נאלץ לעבוד בחגים גם כאשר העדיף לבלותם בחיק משפחתו [עדות התובע - עמ' 7, ש' 11-6; עמ' 10, ש' 32-29; עמ' 12, ש' 27; עדות יקוטי - עמ' 20, ש' 31-24; עמ' 20, ש' 21-16]. בנוסף לכך - מאחר שנדרש, כי יהיה שומר באתר בכל רגע נתון, אזי, אם עבודה בחג היתה עניין של בחירה ואף אחד מהשומרים לא היה מעוניין בכך, היה נוצר מצב בלתי אפשרי בו אין עובד שיאייש את המשמרת. צו ההרחבה בענף השמירה קובע, בסעיף יא(2), כי המעסיק ישלם לעובדים שכר בעד 10 ימי חג בשנה: 2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי חג הסוכות, 2 ימי חג הפסח, חג השבועות, יום העצמאות וה-1 במאי, לרבות ימי חג שחלו בשבת. אבל, עשרת ימי החג, בגינם הוסכם, בעבר הרחוק, לתגמל עובד יומי בענף השמירה, כאמור בהסכם הקיבוצי, שהורחב בצו ההרחבה האמור, צומצמו ל-9 ימים בהסכם קיבוצי מאוחר לו, הוא "הסכם המסגרת לעניין קיצור שעות העבודה השבועיות דמי חגים וימי אבל", אשר הורחב בצו הרחבה אחר, בתחולה מתאריך 1.12.96 [י"פ התשנ"ז, בעמ' 707 (להלן - הצו הכללי)]. הצו הכללי חל, כאמור בתוספת השניה שלו, גם על העובדים והמעבידים בענף "שמירה ואבטחה". בפסק-הדין בעניין עדמ 13/07 אסלטי - כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (29.10.08, במאגר ממוחשב), נאמר, אמנם, כי בצו הכללי יש קביעה, המסייגת את תחולתו, באופן שלא יחול על "עובדים שלגביהם נקבעו הוראות עדיפות בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם" [סעיף 30 לפסה"ד], אולם, לא נעשתה שם האבחנה המתבקשת - לטעמנו - בין תחולה ישירה של הוראות הסכם קיבוצי לבין תחולתן העקיפה, באמצעות הוראות צו הרחבה. כאשר חל ההסכם הקיבוצי בענף השמירה והאבטחה, בתחולה ישירה, אכן, מדובר בעובדים שלגביהם נקבעו הוראות עדיפות "בהסכמים קיבוציים", אבל, כאשר מדובר בעובד, שהוראות הסכם קיבוצי חלות עליו מכח "צו הרחבה" - כמו במקרה שלפנינו - אין לראותו כעובד שנקבעו לגביו "הוראות עדיפות בהסכמים קיבוציים". אם לא נאמר כך, נמצא, כי לשווא פורט בתוספת השניה לצו הכללי גם ענף "שמירה ואבטחה", כענף שעל עובדיו יחול הצו הכללי, שכן, צו ההרחבה בענף שמירה ואבטחה חל על כל העובדים, בתחום זה, שההסכם הקיבוצי הענפי אינו חל עליהם ישירות. מאחר שהמחוקק מצא לנכון להכניס לתוספת השניה של הצו הכללי גם את ענף "שמירה ואבטחה", כענף שעל עובדיו יחול הצו הכללי, דעתנו היא, כי כוונתו הייתה לשנות ולצמצם את ההוראות שהורחבו בצו ההרחבה, בענף זה, ולהותיר אותן רק ביחס לעובדים שההוראות העדיפות נקבעו לגביהם בהסכמים קיבוציים, החלים עליהם - ככאלה - ולא מכח הרחבה, בצו נפרד. יש לזכור, כי הדבר נעשה בצו הכללי בכפיפה אחת עם הטבה שקיבלו אותם עובדים, בדמות קיצור מכסת שעות העבודה בשבוע. מאוחר יותר, בוטל הצו הכללי בצו הרחבה נוסף, בתחולה מתאריך 1.7.00, אשר גם בו יש קביעה לעניין "דמי חגים" [י"פ התש"ס, בעמ' 4003 (להלן: הצו המתקן)]. הצו המתקן כולל, בין ההוראות המורחבות, את סעיף 7א ובו הוראה זהה לזו שהיתה בצו הכללי, האומרת: "עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה, שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות). עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת." הצו המתקן חל, כאמור בסעיף 1 שלו - "על כל העובדים והמעבידים בישראל, למעט עובדים שלגביהם נקבעו הוראות עם תנאים עדיפים בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם". כפי שאמרנו לעיל - לדעתנו, הוראות עדיפות, מכח צו הרחבה קודם, אינן בגדר "תנאים עדיפים בהסכמים קיבוציים ...". בהערת אגב, נסב את תשומת הלב לכך, שבינתיים, נחתם הסכם קיבוצי חדש בענף השמירה, ביום 2.11.08, והורחב בצו הרחבה מיום 21.6.09 [י"פ התשס"ט, בעמ' 4936]. צו ההרחבה החדש החליף את הוראות צו ההרחבה הקודם בענף השמירה [י"פ מס' 1976, התשל"ד, עמ' 528], שבוטל, ואימץ - בעקבות ההסכם הקיבוצי החדש בענף השמירה - את ההוראות לעניין תשלום דמי חגים, כפי שנקבעו בשאר המשק [בהסכמים קיבוציים שהורחבו, בצו הכללי ואח"כ בצו המתקן]; זאת - הן בדבר הזכאות ל-9 ימי חג בשנה, בלבד, והן בדבר ההתנאה, כי העובד עבד יום לפני החג ויום לאחריו, וגם ההתנאה, כי לא ישולם עבור חג החל בשבת. בסיכומי התשובה מטעם התובע נטען, כאילו החלת הצו הכללי והצו המתקן, על עובדים בענף השמירה, שאינם תחת הסכם קיבוצי, יוצרת אפליה בינם לבין עובדים שההסכם הקיבוצי בענף זה חל עליהם [ס' 63, שם]. אין לקבל טענת "אפליה" זו, מאחר שמדובר באבחנה מותרת, בין מי שמועסק על-פי הסכם קיבוצי לבין מי שאינו מועסק במקום מאורגן ונהנה רק מהוראות שהורחבו בצו הרחבה. עוד לא מקובלות עלינו טענות נוספות בסיכומי התשובה: לא ניתן להוסיף סייגים לסייג, בדבר תחולת צו ההרחבה הכללי והמתקן, כך שלא יחולו על עובדים שלהם הוראות עדיפות בהסכמים קיבוציים. הוראות חוזה אישי מיטיבות, ממילא גוברות על צו הרחבה, ואינן כמו צו הרחבה המבטל צו הרחבה קודם. לא ניתן לראות את צו ההרחבה בענף השמירה כצו ספציפי לענף, שהוראותיו עדיפות על צו כללי מאוחר יותר, כאשר באותו צו כללי נאמר במפורש, שהוא חל גם בענף השמירה, ומכאן שהצו המאוחר חל באופן ספציפי ומפורש גם על הצו הספציפי שקדם לו, באותו ענף. כאמור - בתקופה הרלבנטית לעבודת התובע בנתבעת - על פי הצו הכללי והצו המתקן, זכאותו של העובד לדמי חגים מותנית בעבודה בפועל בימים הסמוכים לחג, אלא אם המעביד נתן את הסכמתו להיעדרות בימים אלה. בהקשר זה, קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי - "חזקה על עובד, ועובד יומי בכלל זה, כי הוא מתייצב לעבודתו באופן סדיר, בכל אותם ימים שבהם עליו לעשות כן, אלא אם היתה לו סיבה להיעדרות. על הטוען ליוצא מן הכלל - במקרה שלפנינו המעבידה - הנטל להוכיח, כי נעדר העובד מעבודתו סמוך ליום החג" [עניין נוהד, לעיל, בעמ' 168]. בפסק דין אחר של בית הדין הארצי, בו הוכיח העובד, כי עבד תקופה ארוכה באופן סדיר, הועבר נטל ההוכחה אל המעביד, להוכיח שהעובד לא עבד סמוך ליום החג [ע"ע 778/06 מטיאשצ'וק - שלג לבן (1980) בע"מ, ס' 12-10 לפסה"ד (28.5.07), במאגר ממוחשב]. במקרה שלפנינו, יקוטי עצמו העיד כי כל שומר אמור להיות יום אחד בשבוע בחופש [עמ' 20, ש' 20], דהיינו, ככלל, השומרים - ובהם התובע - עבדו באופן רציף; אף מיומן הנוכחות עולה, כי עבודתו של התובע הייתה סדירה. על כן, משלא הוכיחה הנתבעת אחרת, יש לדחות את טענתה כי התובע לא עבד יום לפני ויום אחרי החגים הנתבעים על ידו. בסיכומיו של התובע ובתשובתו לסיכומי הנתבעת, התובע הסכים, כי יש להפחית מתביעתו לדמי חגים (שעמדה על 7,556 ₪, ללא הפרשי ריבית והצמדה) את התשלום הנתבע עבור ימי החג שחלו בתקופה שהתיישנה, המסתכם לכדי 1,240 ₪, וכן את התשלום שתבע עבור 3 ימי חג בחודש 10/03, שחלו בעת שהיה במילואים. התשלום עבור 3 ימים אלה מסתכם ל-430 ₪ [לפי 17.93 ₪ לשעה, כפול 8 שעות ליום, כפול 3 ימי חג]. אולם, בנוסף לכך, בהתאם לתנאים הקובעים בצו הכללי ובצו המתקן, יש להפחית גם את ימי החג שחלו בשבת ואינם בין הימים שכבר הופחתו, בהתאם לפירוט בתצהירו של יקוטי, אשר לא נסתר על ידי התובע: ראה"ש, סוכות ושמחת תורה שחלו בתאריכים 30.9.00, 14.10.00 ו-21.10.00 ובגינם נתבעו 383 ₪ [לפי 15.95 ₪ לשעה, כפול 8 שעות ליום, כפול 3 ימי חג]; שביעי של פסח, ראה"ש, סוכות ושמחת תורה שחלו ב-14.4.01, 7.9.02, 21.9.02 ו-28.9.02 ובגינם נתבעו 562 ₪ [לפי 17.56 ₪ לשעה, כפול 8 שעות ליום, כפול 4 ימי חג]; ראה"ש וכיפור שחלו ב-27.9.03 ו-25.9.04 ובגינם נתבעו 287 ₪ [לפי 17.93 ₪ לשעה, כפול 8 שעות ליום, כפול 2 ימי חג]. על הנתבעת לשלם, אפוא, לתובע "דמי חגים" בסך 4,654 ₪ [לפי 7,556 ₪, פחות הסכומים הנקובים בסעיף למעלה]. ו. תוספת וותק סעיף ט"ו לצו ההרחבה בענף השמירה, קובע חובת תשלום תוספת ותק בשיעור של - "1.48 לירות ליום לכל שנת עבודה" [ההדגשה שלנו]. אין מחלוקת בין הצדדים, כי תוספת כאמור לא שולמה לתובע [עמ' 1, ש' 13], ולטענת התובע הוא זכאי היה לקבלה. איננו מקבלים את טענת הנתבעת, כי אין בסיס לרכיב תביעה זה, מאחר שתוספת הוותק לפי צו ההרחבה נקובה בלירות. עם זאת - התובע לא המיר את הסכום הנקוב בלירות לשקלים חדשים, בהתאם למספר ימי עבודתו בכל שנת עבודה, ככל שיש לסכום זה משמעות, אלא, ביסס את התחשיב מטעמו, ברכיב זה, על ערכי ההמרה כפי שנקבעו במקרה אחר [עב 2895/97 אינדיג - אגודת השומרים (1.9.99), במאגר ממוחשב]. איננו מקבלים זאת, שכן, הקביעות בעניין אינדיג, נעשו בהתייחס להסכם הקיבוצי בענף השמירה, שקבע בסעיף ט"ו חובת תשלום "תוספת ותק שנתית בשיעור התעריף ליום לכל שנת עבודה עד למכסימום של 10 שנות עבודה", ובהתייחס לנתוני עבודתו של התובע באותו מקרה. ברי, כי אין בכך כדי ללמד מה ערכה של תוספת הוותק לה היה זכאי התובע, בשקלים חדשים, ולא ניתן להסיק מהקביעות שם לענייננו. ונבהיר, כי על פי מחשבון הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המרת תוספת וותק בשנת העבודה הראשונה, לגבי יום עבודה אחד בלבד, מביאה לתוצאה של תוספת יוקר אפסית, או קרובה לאפסית - בהתאם לשיעורי המרת לירה לשקל (1:10), ושיעורי המרת שקל לשקל חדש (1:1000), כפי שפורטו בסיכומי הנתבעת [שם, ס' 78]. משכך - התובע לא הוכיח סכום המגיע לו כ-"תוספת וותק", והתביעה ברכיב זה - נדחית. ז. החזר הוצאות נסיעה התובע טען, כי הוא היה זכאי להחזר הוצאות נסיעה על פי התעריפים שבהסכם הקיבוצי וצו ההרחבה, לעניין זה, אך, הוא קיבל רק סכומים חלקיים ולכן זכאי להפרש. לגרסתו, במרבית המקרים השתמש ברכבו הפרטי, כדי להגיע לעבודה, ורק לעיתים נדירות השתמש בשירותי מונית [ת/1, ס' 13.2], אלא, שלטענתו, נאלץ לעשות כן בשל תדירות נמוכה של קווי התחבורה הציבורית והיעדרה בשבתות וחגים, ובשל ריחוקה של תחנת האוטובוס מאתר שטראוס. הנתבעת, לעומת זאת, טענה, כי כיוון שהתובע הגיע לעבודה ברכבו, אין זה משנה אם היתה בנמצא תחבורה ציבורית, אם לאו, ויש לשלם לו לפי הוצאותיו בפועל. התובע לא הוכיח מה היו הוצאותיו בפועל ולא הוכיח, כי עלו על התשלומים שקיבל מהנתבעת, ועל פי תחשיבה של הנתבעת סך כל הסכומים ששולמו לו, בגין החזרי הוצאות נסיעה, עולים על הסכומים שהוציא, לכן - יש לקזז את ההפרשים לטובתה מכל סכום שיפסק לו. לחלופין - לטענתה - התובע זכאי להחזר הוצאות לפי שווי כרטיס חופשי חודשי של אגד, בתוך כרמיאל, לפי התעריף בתקופה הרלבנטית לתביעה. בנוסף לכך טענה הנתבעת, כי התביעה שמתייחסת לתקופה שלפני 25.9.00 התיישנה. על פי צו ההרחבה לעניין השתתפות המעביד בהוצאות הנסיעה - הוצאות אלו ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי, או כרטיס מנוי חודשי מוזל. המעביד מחויב בתשלום הוצאות נסיעה, כאמור, גם כאשר הגיע העובד לעבודה באמצעות רכבו הפרטי, ובלבד שלא סופקו לו הסעות מטעם המעבידה, שהעובד בחר לוותר עליהן. עם זאת, החזר הוצאות נסיעה מהווה החזר על הוצאה שהוציא העובד, בעין, והדבר טעון הוכחה. בענייננו, תחשיב התובע מבוסס על עלות כרטיסי חופשי-חודשי בעיר כרמיאל - לגבי ימי העבודה בהם, לטענתו, פעלו שירותי אוטובוסים, בתוספת התעריף המקסימאלי, שנקבע בצו ההרחבה לעניין הוצאות הנסיעה - לגבי הימים בהם, לטענתו, לא פעלו שירותי אוטובוסים. איננו מקבלים תחשיב זה. ראשית - בחלק מחודשי העבודה, מספר הימים בהם התובע טען שפעלה תחבורה ציבורית, היה נמוך מכדי לזכותו במנוי אוטובוס חודשי, להבדיל מכרטיס מוזל אחר (למשל, כרטיס יומי או שבועי, שעלותם לא נטענה על ידי התובע ומשכך אף לא הוכחה מצידו). למרות זאת, התובע תבע את המחיר של עלות הכרטיס החודשי, ולחלופין - חישב "זכאות" עבור כל יום לפי התעריף המקסימאלי, בצו ההרחבה, ולא לפי עלות כרטיס נסיעה יומי, שסביר, כי היה נמוך משמעותית מהתעריף המקסימאלי. שנית - לגבי הימים בהם לטענת התובע לא פעלה תחבורה ציבורית, כלל לא נטען על ידו מהי עלות נסיעה במונית, ולפיכך - לא הוכחה זכאותו לקבל החזר הוצאות נסיעה, על פי התעריפים המקסימאליים, הקבועים בצו ההרחבה, האמור, כפי שנעשה בחישוביו. יחד עם זאת, גם טענת הנתבעת, באשר לגובה ההוצאה שהיתה לתובע בפועל - לפי הוצאות דלק בנסיעה ברכב פרטי, לא גובתה בנתונים, ויקוטי העיד, כי היא נסמכת על דעתו האישית ותו לו [עמ' 23, ש' 9-7]. לפיכך, אנו דוחים את טענת הנתבעת באשר לזכאותה לקזז סכומים שכביכול שולמו לתובע ביתר בגין נסיעות, מה גם, שלא רק שטענת קיזוז זו לא הועלתה בכתב ההגנה - ומסיבה זו בלבד יש לדחותה - הנה, אף לא פורט בתצהירו של יקוטי כיצד חושבו ההפרשים, ובחקירתו הנגדית התגלה שנפלה טעות בתחשיב [עמ' 25, ש' 8-7]. נעיר, כי אפשר שצדדים לחוזה עבודה יסכימו על סכום החזר הוצאות נסיעה, הנמוך מהתקרה הקבועה בצו ההרחבה, ובלבד שהוא משקף את הוצאות העובד, בעין. המקרה שלפנינו, בו התובע הגיע לעבודה עם רכבו, גם אם לא היה זה מדי יום, ועל פי תלושי השכר שולם לו מדי חודש תשלום עבור נסיעות, שונה ממצב בו כלל לא משולם לעובד החזר עבור נסיעותיו, לעבודה וממנה. אנו סבורים, כי גם אם מלכתחילה לא היה סיכום מפורש בדבר הסכום שישולם לתובע, בגין נסיעותיו לעבודה וחזרה, נוצרה בין הצדדים הסכמה, מכללא, בדרך של התנהגות, כי הסכומים ששולמו לו בגין החזרי נסיעות מכסים את הוצאותיו ברכיב זה; בפרט - כאשר במשך כל שנות עבודתו בנתבעת, לא העלה התובע טרוניה בעניין. על כן - דין התביעה ברכיב זה, וכן דינה של טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת - להידחות. ח. דמי הבראה חובת תשלום דמי הבראה, בענף השמירה, עוגנה כבר בסעיף י"ז לצו ההרחבה, אולם, הוחל על הצדדים גם צו הרחבה נוסף, בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, משנת 1998 (להלן: צו ההרחבה לעניין הבראה), אשר הוראותיו מטיבות, במקצת, עם העובדים. לפיכך - החישובים בהמשך ייערכו לפי הוראות אלה [לגבי השנה הראשונה - ממילא זהות ההוראות בדבר מכסת ימי הבראה בשני צווי ההרחבה הרלבנטיים]. לאחר שהסתיימו יחסי העבודה ,מגביל סעיף 7(א) לצו ההרחבה לעניין הבראה, המאוחר, כאמור, לצו ההרחבה בענף השמירה, את זכאותו של העובד לדמי הבראה, וקובע, כי יוכל לדרוש רק את הימים המגיעים לו בגין השנתיים שקדמו למועד סיום היחסים - אם לא קיבל דמי הבראה עבור אותה תקופה במהלך עבודתו. יצוין, כי בצו ההרחבה בענף השמירה נקבע, בסעיף י"ז (3), כי - "... זכות צבירה אינה ניתנת יותר מאשר לשתי שנים". לפיכך, לאחר הפסקת עבודתו, זכאי היה התובע לתבוע דמי הבראה רק בגין השנתיים האחרונות להעסקתו, קרי, לתקופה שמיום 16.3.03 ועד ליום 15.3.05. על פי תלושי המשכורת, שולם לתובע בגין דמי הבראה: 828 ₪ בחודש 7/00, 376 ₪ בחודש 1/01, ועוד 918 ₪ בחודש 2/05; אבל, כבר נפסק, כי כל תשלום על חשבון "הבראה", לעובד פעיל, רואים כתשלום עבור תקופת העסקה קודמת, בה לא קיבל זכות זו. לעובדה שעובד קיבל תשלום "דמי הבראה" בשנים האחרונות לעבודתו, עבור תקופה קודמת, אין נפקות לעניין "התיישנות" זכות התביעה שלו, ברכיב זה, אם כי, עשויה להיות לכך נפקות לעניין חישוב היתרה לתשלום. התובע היה זכאי לדמי הבראה עבור 5 ימים בשנת עבודתו הראשונה [6/00-7/99], עבור 6 ימים בכל אחת מהשנים השניה והשלישית [6/02-7/00], ועבור 7 ימים בשנה הרביעית ובשנה החמישית, וכן בשנה השישית - באופן יחסי לחודשי העבודה, בשנה זו [3/05-7/02]. עבור התקופה שהתביעה בגינה התיישנה, 15.3.03-1.7.99, היה על הנתבעת לשלם לתובע "הבראה" בסך 6,274 ₪, לפי החישוב הבא: 1,380 ₪, בשנת העבודה הראשונה - 6/00-7/99 - [לפי 5 ימי זכאות, כפול 276 ₪, תעריף יום הבראה בסיום שנה זו]; 1,692 ₪, בשנת העבודה השניה - 6/01-7/00 - [לפי 6 ימי זכאות, כפול 282 ₪, תעריף יום הבראה בסיום שנה זו]; 1,710 ₪, בשנת העבודה השלישית - 6/02-7/01 - [לפי 6 ימי זכאות, כפול 285 ₪, תעריף יום הבראה בסיום שנה זו]; 1,492 ₪, בעיגול, בחלק שנת העבודה הרביעית שבתקופת ההתיישנות - 3/03-7/02 - [לפי 8.5 חודשים חלקי 12, כפול 7 ימי זכאות לשנה מלאה, כפול 301 ₪, תעריף יום הבראה בסיום שנה זו]. מכאן, שהתשלומים בסך 2,122 ₪, אשר הנתבעת שילמה לתובע במהלך השנים כדמי הבראה, נזקפים על חשבון התקופה הראשונה להעסקתו, והתובע זכאי לקבל עבור התקופה שלא "התיישנה" - קרי, השנתיים הקודמות לסיום העבודה - סכום של 4,274 ₪, כדלקמן: 615 ₪ (בעיגול), בחלק שנת העבודה הרביעית, שלא התיישנה זכות התביעה לגביה - 6/03-3/03 [לפי 3.5 חודשים חלקי 12, כפול 7 ימי זכאות לשנה מלאה, כפול 301 ₪, תעריף יום הבראה בסיום שנה זו]; 2,142 ₪, בשנת העבודה החמישית - 6/04-7/03 - [לפי 7 ימי זכאות, כפול 306 ₪, תעריף יום הבראה בסיום שנה זו]; 1,517 ₪ (בעיגול), עבור החלק משנת העבודה השישית, 12 ימים, 3/05-7/04 - [לפי 8.5 חודשים חלקי 12, כפול 7 ימי זכאות, כפול 306 ₪, תעריף יום הבראה במועד סיום יחסי העבודה]. למרות החישוב הנ"ל - לא נפסוק לתובע יותר מהסכום שתבע בתביעתו, ברכיב זה; לפיכך - על הנתבעת לשלם לתובע הפרש "דמי הבראה" בסך 4,214 ₪. ט. הפרשי שכר עבור שעות נוספות צו הרחבה - הסכם מסגרת, מיום 1.7.00, קיצר את אורכו של שבוע העבודה ל-43 שעות. בהתחשב בכך, ובהוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, התובע היה זכאי לקבל גמול "שעות נוספות" עבור שעות עבודתו שמעבר ל-43 שעות בכל שבוע. לטענת התובע, גם כאשר הוא עבד מעל 43 שעות בשבוע, שולם לו לפי תעריף שעה רגיל, ללא תוספת, כחוק, עבור עבודה בשעות נוספות, של 25% או 50%, ועל כן הוא זכאי להפרשי שכר. תחשיבו של התובע מבוסס על יומן הנוכחות ועל טבלה, שצורפה לכתב התביעה, אשר מרכזת את מספר השעות שעבד אותן, בכל שבוע, החל מיום 15.4.01 - בהתאם ליומן. לא הועלתה טענה כלשהי מצד הנתבעת בנוגע להפחתת זמני הפסקות, ועדותו של התובע, כי העבודה היתה רצופה וללא הפסקה למנוחה [ת/1, ס' 7.4; עמ' 13, ש' 32; עמ' 14, ש' 5-1], מהימנה בעיננו, בפרט לאור אופי עבודתו והעובדה, כי בכל משמרת היה רק שומר אחד. איננו מקבלים את טענת הנתבעת, כאילו בחישוב 43 שעות העבודה השבועיות, אשר עבודה מעבר להן היא עבודת "שעות נוספות", יש לספור רק שעות עבודה "רגילות" - שהן עד 8 שעות בימים א'-ה', בלבד - ועל כן, לשיטתה, התובע לא עבד יותר מ-43 שעות באף שבוע [השוו: פס"ד ליפשיץ, לעיל, עמ' 174]. לפיכך - בהתייחס לשבוע שמתחיל ביום 5.1.03, שאוזכר על ידי הנתבעת, התובע עבד בכל יום משמרת של 8 שעות, לרבות בשישי ובשבת, ובסה"כ 56 שעות (ולא רק 55 כפי שנרשם בטבלה שצורפה לתביעתו), לכן - היה זכאי לתשלום נוסף עבור השעות שמעבר ל-43, כאשר שעות שהן בתחום המנוחה השבועית מתוגמלות לפי תעריף של 175% או 200% ולא רק 150%. הדברים נכונים גם לגבי השבוע שמתחיל ביום 14.9.03, שצוין אף הוא על ידי הנתבעת. נבהיר, כי הנתבעת טענה לטעויות, באשר לאופן בו חישב התובע את סיכום כמות שעות העבודה בשני שבועות אלה, אבל, היא התייחסה לתאריכים שגויים, שאינם כוללים את ימי השבת (ה-11.1.03 וה-20.9.03), והתובע, "תיקן" בסיכומי התשובה מטעמו את הסכומים אותם הוא תובע, בהתאם ל"טעות", כביכול, לה טענה התובעת (והפחית 125.5 ₪ מתביעתו). איננו מוצאים, שיש להפחית מהסכום שנתבע בכתב התביעה. נוסיף, כי למרות שהתובע לא תבע גמול עבור עבודה בשעות נוספות לפי חישוב יומי, במהלך חקירות הצדדים, וכן בסיכומיהם, הם התייחסו לשאלה האם היו מקרים בהם עבד התובע משמרות ארוכות מ-8 שעות, אם לאו. מעדויותיהם של התובע ושל יקוטי, עולה, כי לעיתים נדרשה עבודה בהיקף כזה [עמ' 7, ש' 15-14; עמ' 19, ש' 8-5], אבל, השומרים לא קיבלו תמורתה את התוספת בגין עבודת "שעות נוספות" [עמ' 17, ש' 26-22; עמ' 18, ש' 31; עמ' 19, ש' 4-1]. אשר על כן - אין בכך שהתובע חישב את התוספת עבור עבודתו בשעות נוספות לפי מספר שעות שבועי העולה על 43, בבחינת דרישה לכפל תשלום. לאור האמור - על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי שכר בגין עבודתו ב"שעות נוספות" בסכום של 1,476 ₪. י. הפרשי שכר עבור מנוחה שבועית התובע טוען - שתחת מנוחה שבועית בת 36 שעות רצוף, כולל שבת, שולם לו רק עבור שעות מנוחה שבועית בתחום 24 שעות, כיוון שהנתבעת התייחסה ליום המנוחה לפי הזמן שמכניסת השבת ועד צאתה; לכן - תבע הפרשי שכר, על עבודה במנוחה שבועית, בסך 2,360 ₪. הנתבעת, מנגד, טוענת - כי מנוחה שבועית בת 36 שעות, כטענת התובע, נובעת מסעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, אבל, מכוח סעיף 8 לחוק זה הוצאו תקנות המנוחה השבועית (עבודה במשמרות), התשי"ב-1952, לפיהן - במקומות עבודה בהם עובדים ב-3 משמרות, המנוחה השבועית היא בת 25 שעות. הצדק עם התובע. לפי התקנות, במפעלים בהם נעשית העבודה ב-3 משמרות "מותר שהמנוחה השבועית לעובדים במשמרות תהיה ... בתחום של פחות מ-36 שעות רצופות, אך לא פחות מ-25 שעות רצופות"; כנאמר בסיכומי התובע, בית-הדין הארצי חזר והבהיר, שלא נקבעה בהן נורמה, קרי, אין להסיק שמנוחה שבועית היא 25 שעות. התקנות מאפשרות הפחתת תחום המנוחה השבועית מ-36 שעות, כקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה, עד ל-25 שעות, אך, כדי שתיקבע נורמה כזו נדרשת פעולת השלמה, כגון: הסכם קיבוצי, המעגן הסכמה כזאת [ע"ע 402/07 ניצנים - חברה לאבטחה וניהול פרוייקטים בע"מ נ' חודאדי, ס' 13 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 1.1.10)]. בענייננו - הנתבעת כלל לא טענה, כי נעשתה פעולת השלמה, כלשהי. לא זו אף זו - איננו מקבלים את טענת הנתבעת, כאילו התובע ביקש תשלום עבור עבודה בשבת, בגין עבודה שבוצעה ביום ראשון. אכן, חלק מהשעות שנתבעו על ידו הן שעות שמעבר לשעה 24:00, בלילה שבין שבת לראשון, על כן, פורמאלית - הן נחשבות עבודה ביום ראשון, אבל, לא המועד הפורמאלי הוא הרלבנטי, כי אם, תחום המנוחה השבועית של 36 שעות, לפי החוק, הכוללות את יום השבת. לפיכך, אם התובע עבד ביום שישי במשמרת ראשונה, שהסתיימה ב-15:00, אזי, כל השעות שעד לשעה 03:00, ביום ראשון שלאחריו, הן שעות מנוחה שבועית. לפיכך - אנו מקבלים את התביעה ברכיב זה ועל הנתבעת לשלם לתובע הפרשי שכר, עבור עבודתו במנוחה השבועית, בסך 2,360 ₪. יא. פדיון חופשה זכאותו של עובד לחופשה שנתית מעוגנת בסעיף 2 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: חוק החופשה), ובסעיף 3 לחוק זה נקבע האופן בו יחושב אורכה. מכסת ימי החופשה לפי צו ההרחבה בענף השמירה, מיטיבה במקצת עם העובד, כאשר החוק מדבר על "ימי לוח", קרי - כולל המנוחה השבועית, ובצו ההרחבה מדובר במכסת חופשה לפי "ימי עבודה": בכל אחת מהשנתיים הראשונות - 12 ימי עבודה לשנה; בשנה השלישית והרביעית - 13 ימי עבודה לשנה; בשנה החמישית - 14 ימי עבודה לשנה; בשנה השישית, השביעית והשמינית - 19 ימי עבודה לשנה; ובשנה התשיעית ואילך - 26 ימי עבודה לשנה. על פי סעיף 31 לחוק החופשה - תקופת ההתיישנות של תביעה מכוחו הינה 3 שנים, אולם, יש להבחין, לעניין זה, בין התיישנותה של הזכות לתבוע "חופשה" או "דמי חופשה", לבין התיישנותה של הזכות לתבוע "פדיון חופשה". הזכות לפדיון חופשה נוצרת רק ביום בו נותקו יחסי עובד-מעביד ותקופת ההתיישנות לגביה נמנית החל ממועד זה. בענייננו, מועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים היה ביום 15.3.05, על-כן, במועד הגשת כתב התביעה טרם התיישנה הזכות לתבוע רכיב זה, לפדיון מלוא ימי החופשה הצבורה, להם היה זכאי התובע עם סיום עבודתו בנתבעת [ע"ע 700/06 רג'בי - מרוז בע"מ (9.10.07), במאגר ממוחשב; ע"ע 324/05 אצ'ילדייב - עמישב שרותים בע"מ, ס' 9 לפסה"ד (27.3.06), במאגר ממוחשב; דב"ע לה/1-3 יהודה - מדינת ישראל, פד"ע ו 228, 231-232 (1975)]. הלכה היא, כי בסיום יחסי העבודה זכאי עובד לפדיון החופשה העומדת לו, בגין שלוש השנים המלאות האחרונות, שקדמו לסיום העבודה, בנוסף לזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת [ע"ע 547/06 כהן - אנויה, ס' 10 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 8.10.07)]; בענייננו - מדובר בתקופה שמשנת 2002 ועד לסיום יחסי העבודה. בכל תקופת עבודתו הגיעו לתובע 80 ימי חופשה, כדלקמן [בחישוב לפי שנים קלנדריות, כהגדרת "שנה" בצו ההרחבה; ובעיגול]: בגין החודשים בהם עבד בשנה הראשונה - 1999 - היה זכאי ל-5 ימים [לפי 5 חודשי עבודה חלקי 12, כפול 12 ימי זכאות]; בגין השנה השניה - 2000 - היה זכאי ל-12 ימים; בגין השנה השלישית - 2001 - היה זכאי ל-13 ימים; בגין השנה הרביעית - 2002 - היה זכאי ל-13 ימים; בגין השנה החמישית - 2003 - היה זכאי ל-14 ימים; בגין השנה השישית - 2004 - היה זכאי ל-19 ימים; בגין החודשים בהם עבד בשנה השישית - 2005 - היה זכאי ל-4 ימים [לפי 2.5 חודשי עבודה חלקי 12, כפול 19 ימי זכאות]. לפי תלושי השכר נוצלו על ידי התובע 21.5 ימי חופשה [לפי יום עבודה בן 8 שעות, ובעיגול]: 6 ימים בחודש 6/00; 3 ימים בחודש 10/00; 6 ימים בחודש 1/01; 5.5 ימים בחודש 1/02. מלבד ימי החופשה, שהתובע קיבל בחודש 1/02, ניצול ימי החופשה על-ידו היה בתקופה שזכות התביעה לגביה התיישנה ועל חשבון ימי החופש שהגיעו לתובע עבורה. אולם, סעיף 7(א) לחוק החופשה מגביל את אפשרות ניצול החופשה לשנתיים העוקבות, ולפיכך, גם את ימי החופש שנוצלו בחודש 1/02 ניתן לזקוף על חשבון זכאות התובע לחופשה שנתית בשנים 2000 ו-2001. מכאן, שבסיום יחסי העבודה - התובע היה זכאי לפדיון מלוא ימי החופשה עבור התקופה שלא חלה התיישנות לתבוע בגינה, סה"כ 50 ימי חופשה. על כן - על הנתבעת לשלם לתובע פדיון חופשה בסך 7,172 ₪ [לפי 50 ימי זכאות, כפול 8 שעות ליום, כפול 17.93 ₪ - ערך שכר המינימום לשעה בסיום יחסי העבודה]. יב. תשלום בגין מטווחים לטענת התובע - על פי דרישת הנתבעת הוא השתתף במטווח, אחת לשנה, ובסה"כ היה ב-6 מטווחים, בצפון המדינה, בכל תקופת עבודתו, אך, הוא לא קיבל תמורה עבור השעות שהשקיע בכל מטווח, או החזר הוצאות נסיעה אל המטווח וחזרה. לטענת הנתבעת - התביעה ברכיב זה כללית ואינה מפורטת, שכן, התובע לא הצביע על מקור לחיוב הנתבעת בתשלום הנתבע, לא פירט את מועדי המטווחים ולא צירף כל אסמכתא לביצועם, למספר השעות של כל מטווח, ולהוצאות הנסיעה שהיו לו. אנו מקבלים את התביעה בעניין זה באופן חלקי, להלן טעמינו: יקוטי הצהיר, כי אם התובע נדרש על ידי הנתבעת לבצע מטווחים, אזי, הנתבעת - "שילמה לו שכר מלא בגין שעות המטווח, כמקובל, ושילמה לו החזר בגין הוצאות הנסיעה שלו" [נ/2, ס' 62]. בחקירתו הנגדית, הודה יקוטי, שהתובע נדרש לעבור מטווח, אחת לשנה, כאשר המטווח הראשון התקיים בתחילת העבודה [עמ' 24, ש' 11, 16-15]. משכך - אף לפי גרסת הנתבעת עצמה, היה עליה לשלם לו "כמקובל", אך, יקוטי לא ידע להצביע על אסמכתא לתשלום לתובע, בגין כך [עמ' 24, ש' 10-1], ותשלום כאמור אף אינו מופיע בתלושי המשכורת של התובע. התובע, מצידו, לא הוכיח את מלוא הסכום הנתבע על ידו. התובע ביסס סכום זה על פרק זמן של 3 שעות, שארך כל מטווח, על עלות הנסיעות למטווחים שונים בצפון, ומשך זמן הנסיעה אליהם [ת/1, ס' 7.9]. אבל, על פי הנתונים להם טען בתצהירו, הסכום הממוצע למטווח הינו נמוך מהסכום הנתבע על ידו, מה גם, שככלל, התובע אינו זכאי לתשלום בגין זמן הנסיעות. בנוסף לכך, התובע לא הסביר מדוע נסע למטווחים מרוחקים ולא רק למטווח בכרמיאל, שעל פי עדותו של יקוטי, בו נערכו המטווחים בתקופה הרלבנטית לתביעה [עמ' 24, ש' 3]. בסיכומיו, התובע טען שהנתבעת היא חברה בפריסה ארצית ואין זה בלתי סביר שהיא התקשרה עם מטווח מסוים בצפון ואליו שלחה את כל שומריה, ולעומת זאת - זה לא סביר שהוא יבחר לנסוע למטווחים מרוחקים כשהוא יכול לעשות מטווח בכרמיאל. איננו מקבלים זאת, הן משום שהדבר נטען לראשונה בסיכומים, והן לגופו של עניין, מאחר שמדובר בעובדה שלא הוכחה. לאור המצטבר - בהתבסס על טענת התובע, בדבר אורכו של כל מטווח, ועלות הנסיעה למטווח בכרמיאל, אנו קובעים, כי התובע זכאי לתשלום של 64 ₪ (בעיגול) בגין כל מטווח [לפי 17.93 ₪ - שכר שעתי בסיום יחסי העבודה, כפול 3 שעות, ועוד החזר הוצאות נסיעה בסך 9.8 ₪, המסתכמים לסך 63.59 ₪]. מכאן - שעל הנתבעת לשלם לתובע 384 ₪, בגין 6 מטווחים, אותם נדרש לבצע בתקופת עבודתו. יג. החזר פקדון ביגוד בתלוש המשכורת לחודש 11/99 ניכתה הנתבעת משכרו של התובע 120 ₪, תחת הכותרת: "ביגוד" [ת/1, בין נספחי 2]. לטענת התובע, הניכוי היה עבור בגדי עבודה, אותם הנתבעת סיפקה לו, והוא חויב ללבוש, אך, סכום הניכוי לא הושב לתובע - למרות שעם סיום יחסי העבודה החזיר את הביגוד, שקיבל מנתבעת, אליה - והוא סבור, שמדובר בפיקדון שהוא זכאי לקבלו. הנתבעת טענה בכתב ההגנה, בלקוניות, כי היא אינה חייבת לתובע דבר ברכיב זה, ורק בתצהירו של יקוטי נטען, כי חלה "התיישנות", שכן, הניכוי נעשה בחודש 11/99 ואילו התביעה הוגשה ביום 25.9.07 [נ/2, ס' 63]. דינה של טענה זו להידחות, בראש ובראשונה, משום שלא הועלתה בהזדמנות הראשונה שהייתה לנתבעת להעלותה. כמו כן, מהימנה בעיננו עדותו של התובע, כי החזיר לנתבעת את הביגוד שניתן לו [עמ' 13, ש' 17-16], ולאור עדותו של יקוטי - כי הוא אינו זוכר האם הניכוי היה בשל פיקדון עבור בגדי עבודה, אבל, הנתבעת לא מוכרת ביגוד, לאף אחד [עמ' 24, ש' 27-24] - אנו מקבלים את טענת התובע בסכומיו [ס' 2.11], כי התשלום היה בגדר "פיקדון"; בהתאם לכך - המועד בו הייתה הנתבעת חייבת להשיב את הסכום לידי התובע קם רק בסיום יחסי העבודה, עם החזרת הביגוד מהתובע לנתבעת, וממועד זה טרם חלפה תקופת התיישנות, הקבועה בחוק, לשם הגשת תביעה אזרחית להחזר סכום כאמור. משכך - התובע זכאי להחזר הסכום שהפקיד בידי הנתבעת, בסך 120 ₪ בגין "ביגוד". יד. שכר בגין תפקיד אחמ"ש לטענת התובע, הוא זכאי לקבל "שכר ראוי" על תפקידו כאחמ"ש, והוא מעמיד זאת על 20% משכרו, בעת שמילא תפקיד של אחמ"ש. איננו מקבלים טענה זו, משלא הוכח כל מקור לעצם חיוב הנתבעת בתשלום עבור ביצוע מטלה זו, ובפרט לא הוכח גובה התשלום לו טוען התובע. בתצהירו, התובע אינו טוען שהנתבעת התחייבה כלפיו לתשלום עבור תפקיד אחמ"ש, אלא, שהוא הסכים לקבל על עצמו את התפקיד "בהבנה" שיקבל "תוספת תגמול ראוי" [ת/1, ס' 12], ובדיון המוקדם הוא הודה במפורש, כי כלל לא דובר עימו על תוספת שכר [עמ' 2, ש' 25]. בעדותו, טען התובע, כי המקור לחיוב הנתבעת בתוספת תשלום עבור תפקיד אחמ"ש, הוא העובדה שהאחמ"ש הקודם קיבל תשלום כזה [עמ' 12, ש' 26-23]. אולם, ככלל, אין זה רלבנטי מה קיבל קודמו בתפקיד, ואין בכך כדי להקים בסיס לחיוב הנתבעת לשלם לתובע, כל עוד לא סוכם גם עמו על תשלום נוסף, כלשהו, ואין מקור נורמטיבי אחר המחייב תשלום מסוים על ביצוע המטלות של אחמ"ש. מה גם, שהתובע, אשר העיד שלא ראה תלוש שכר של האחמ"ש הקודם ולמרות זאת העיד ששולמה לו תוספת שכר בגין תפקיד זה [עמ' 13, ש' 9-1], לא הוכיח, הלכה למעשה, שקודמו קיבל תוספת כלשהי. לא זו אף זו, בדיון המוקדם, התובע טען, כי הוא ידע שהאחמ"ש הקודם קיבל תוספת של 1 ₪ במשכורתו [עמ' 2, ש' 26-24], אבל, בתביעתו תבע תוספת גבוהה בהרבה - בשיעור 20% משכרו. התובע גם הצהיר, כי במהלך תקופת עבודתו מעולם לא פנה אל מי בנתבעת, בעניין זה, ולא ביקש תשלום כלשהו, עבור ביצוע מטלות אחמ"ש, וחזר על כך גם בעדותו [עמ' 13, ש' 12-10]. איננו מקבלים את הסברו, כאילו חשש לאבד את מקום עבודתו, ולדעתנו - גם התובע לא מצא שהנתבעת התחייבה כלפיו בנושא זה, אם כי, יתכן שחשב לעצמו, כי הוספת מטלות מעבר לתפקידו כשומר, בעת תיפקודו כאחמ"ש, מצדיקה תשלום תוספת כספית כלשהי. בית-הדין אינו הכתובת ל"תביעה כלכלית", ליצירת זכות חדשה - אף אם ניתן להבין את ההיגיון העומד מאחורי דרישה לקבלה - וסמכותנו מוגבלת להכרעה בתביעות משפטיות, בקשר לזכות שכבר קיימת לעובד, שהצדדים חלוקים על היקפה, או התנאים לקבלתה וכד'. מקובלת עלינו טענת הנתבעת, בהקשר זה, כי התובע הכין את סידור המשמרות השבועי במסגרת שעות העבודה השבועיות שלו, בהן שהה ממילא באתר, והוא אף נהנה מכך, כיוון שזה אפשר לו לקבוע לעצמו משמרות במועדים הנוחים לו. אנו סבורים, כי התובע לא היה זכאי לתוספת כלשהי, בגין מטלותיו כאחמ"ש, מעבר לשכר הרגיל שקיבל עבור שעות עבודתו, גם אם בזמן ביצוע המשמרות השוטפות ביצע אי אילו פעולות ששומרים אחרים לא נדרשו להן - הכנת סידור העבודה, הדרכת עובדים חדשים ובדיקת ציוד אש, כטענתו. נעיר, כי התובע ציין בחקירתו שגם במסגרת עבודתו בחברת השמירה מילא תפקיד של אחמ"ש ולא קיבל תוספת תשלום בשל כך [עמ' 13, ש' 15-14]. אשר על כן - התביעה ברכיב זה נדחית. סיכום התביעה התקבלה ברכיבים הבאים - אף אם לא במלוא ההיקף שנתבע - ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים המצטברים הללו: חלף הפרשות לפנסיה - 10,031 ₪; חגים - 4,654 ₪; דמי הבראה - 4,214 ₪; שכר "שעות נוספות" - 1,476 ₪; עבודה במנוחה שבועית - 2,360 ₪; פדיון חופשה - 7,172 ₪; תשלום עבור ביצוע מטווחים - 382 ₪; החזר פיקדון עבור ביגוד - 120 ₪. הסכומים המצטברים הנ"ל, ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום 15.4.05 - כמבוקש בכתב התביעה - ועד ליום התשלום המלא בפועל. מהסכום הכולל, הנ"ל, יופחת הסכום ששולם לתובע, בסך 9,031 ₪, נטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.10 ועד למועד התשלום; כן תקוזז מהתשלום לתובע תמורת הודעה מוקדמת, שהיה עליו לתת לנתבעת - בשיעור שכר מינימום חודשי, כערכו ביום התשלום. רכיבי התביעה שעניינם - פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, תוספת וותק, החזר הוצאות נסיעה ושכר עבור מטלות אחמ"ש - נדחו. נדחתה גם טענת הנתבעת, לקיזוז "תשלום יתר" בגין נסיעות. בהתחשב בתוצאה, כמו גם בהחלטה מיום 19.1.10, שדחתה את בקשת התובע להגשת תצהיר משלים - תשתתף הנתבעת בהוצאות התובע, בתשלום שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪, בלבד; לתשלום תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק-דין זה. התפטרותשעות עבודה ומנוחה