1. הנתבעת הינה בעלת מספרה בפתח-תקוה והתובעת הועסקה על-ידה כתלמידה במקצוע הספרות בתקופה מ-16.7.1981 ועד 21.10.1982, כשמשכורתה האחרונה היתה 7,600 שקל לחודש נטו. 2. תביעתה של התובעת הינה לתשלום פיצויי פיטורים בסכום של 6,625 שקל, דמי נסיעה בסכום של 16,380 שקל ודמי הבראה בסך של 3,480.96 שקל. 3. התובעת טענה בכתב התביעה ובדיון המוקדם בפני הרשמת, כי התפטרה מעבודתה, והשאלה הראשונה שעלי להכריע בה היא, האם יש לראות את התפטרותה כדין פיטורים במסגרת הוראות חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים). 4. בכתב התביעה ציינה התובעת באופן סתמי, כי נסיבות סיום קשרי העבודה היו: "עקב הרעת תנאים". בדיון המוקדם (ראה דיון מ-25.5.1983) הרחיבה את טענתה ואמרה: "במלה 'הרעת תנאי עבודה' התכוונתי לכך, שהמעבידה ניסתה לשנות לי את לוח הזמנים, כך שבימי ראשון אעבוד עד 6:00 במקום עד 00;5 ובימי חמישי עד שעה 7:00 ואני לא הסכמתי לשינוי. גם לא שילמה לי נסיעות והבראה וגם בכך אני רואה הרעת תנאי עבודה". הרעת התנאים היא אם כן, לגרסת התובעת, בשינוי שעות העבודה ואי-תשלום דמי הבראה ודמי נסיעה. 5. בפני העידו התובעת ומר יפה ממועצת פועלי פתח-תקוה והנתבעת עצמה. מעדותם אני קובעת את העובדות הבאות: א) התובעת הועסקה במספרתה של הנתבעת בכל ימי השבוע, כשבידם שני אחרי הצהריים לא עבדה, הואיל והמספרה היתה סגורה בשעות הללו; ב) בתקופה מסוימת שלפני תום קשרי העבודה (תאריך מדויק יותר לא הוכח) החליטה הנתבעת, בהסכמת התובעת, לשנות את שעות העבודה במספרה, כך שהמספרה לא תיפתח בימי ב' בשבוע גם בשעות הבוקר, התובעת לא תעבוד כמובן בשעות האלה ובתמורה תעבוד ביום א' בשבוע שעה אחת נוספת ובימי ה' שעתיים נוספות; ג) התובעת עבדה זמן מה בשעות העבודה כפי ששונו, אך לא הצליחה לעמוד בהן, הואיל והיא מתגוררת רחוק ממקום עבודתה והתקשתה להגיע הביתה בשעות המאוחרות בימי א' ו-ה'; ד) התובעת פנתה למר יפה והתלוננה על שעות עבודתה ומר יפה הזמין את הנתבעת אליו לשיחה; ה) הנתבעת הופיעה לאותה שיחה ולאחר דיון הוסכם, כי התובעת תעבוד בכל ימי השבוע (להוציא יום ב') בשעות 9:00 עד 16:00 ובימי א' ו-ו' תעבוד שעה אחת נוספת ובימים אלה תצא להפסקת צהריים של שעת אחת; ו) כן תבע באותה שיחה מר רפה מהנתבעת, שתשלם לתובעת דמי נסיעה ודמי הבראה, והנתבעת אמרה שתברר, אם אכן זכאית היא לסכומים הללו; ז) התובעת חזרה ועבדה עוד שבוע ימים, הנתבעת הודיעה שלא תשלם לה דמי הבראה והתובעת עזבה את העבודה לפי הוראותיו של מר יפה. הנתבעת היתה מוכנה לשלם לתובעת דמי נסיעה. 6. מחומר הראיות כולה, אם כן, כי שעות העבודה של התובעת לקראת סיום עבודתה נקבעו, בהסכמתה, בפגישה אצל מר יפה ועל כן - התפטרותה לרגל שינוי שעות העבודה אין לה על מה לסמוך. העובדה, כי עובר לאותה שיחה נקבעו שעות עבודה שלא היו נוחות בעבורה, אינה יותר רלבנטית, הואיל ולאחר מכן נקבעו שעות עבודה אחרות שלהן הסכימה. 7. מאחר והנתבעת היתה מוכנה לשלם לתובעת דמי נסיעה, הרי גם עילת התביעה להתפטרות עקב אי-תשלום דמי נסיעה נופלת. 8. נותר לנו לקבוע, האם התובעת היתה זכאית לדמי הבראה. 9. ההסכם הקיבוצי הכללי שבין התאחדות בעלי מלאכה ותעשיה זעירה לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל מיום 8.3.1979 הורחב על-ידי שר העבודה והוחל על כל העובדים והמעבידים בישראל המעסיקים לא יותר מ-20 עובדים בענפי המלאכה והתעשיה הזעירה כמפורט בתוספת השניה (ומספרות נמנות ביניהם) - י"פ 2641, תש"ם, מיום 1.7.1980, ע' 2013. לפי סעיף ב' של הפרק הרביעי בצו ההרחבה הנ"ל, שיעור דמי ההבראה הוא 5 ימים לשנה החל משנת העבודה הראשונה ועד שנת העבודה השלישית. 10. מאחר והנתבעת סרבה לשלם לתובעת דמי הבראה למרות שהיתה חייבת לעשות זאת על-פי צו ההרחבה, הרי התפטרותה של התובעת, בנסיבות הללו, יש לראותה כהתפטרות במסגרת סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים (ראה דיון לב/3-39, [1]). 11. התובעת זכאית, אם כן, לפיצויי פיטורים בסכום של 6,625 שקל לפחות (הזכאות לאור תקופת העבודה ומשך העבודה היא בסכום גבוה יותר, אך מאחר ולא נתבע יותר - לא פסקתי יותר מאשר נתבע). 12. עבור תקופת עבודתה ולאור צו ההרחבה הנ"ל זכאית התובעת לדמי הבראה בסכום של 3,480.96 שקל. 13. התביעה לדמי נסיעה נדחית על-ידי, באשר לא הוכח, מהו שיעור דמי הנסיעה להם היתה התובעת זכאית ומה היו הוצאותיה בפועל. 14. לסיכומו של דבר, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן: א) פיצויי פיטורים בסכום של 6,625 שקל בצירוף פיצוי הלנת פיצויי פיטורים כמשמעותם בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, החל מ-1.11.1982 ועד לתשלום בפועל; ב) דמי הבראה בסכום של 3,480.96 שקל בצירוף הפרשי הצמדה ריבית כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית (תיקון מס' 3) החל מ-1.11.1982 ועד לתשלום בפועל. 15. הנתבעת תשלם את אגרת בית-הדין הדחויה. התפטרותשעות עבודה ומנוחה