השופט ברנזון: המערער היה עובד אזרחי בצה"ל וכשהגיע לגיל 65 פרש, לפי בקשתו, מהעבודה ביום 1.11.61. הוא מקבל קיצבת פרישה מחברת "מבטחים", שבה מבוטחים עובדי צה"ל לצורך זה. נוסף לכך הוא תובע פיצויי פיטורין מלאים בעד תקופת עבודתו בצה"ל החל מיום 1.4.50. בעד תקופת עבודתו במשרד הבטחון, שקדמה לאותו זמן, כלומר מיום 1.12.48 ועד 1.4.50, הוא קיבל פיצויים כאלה. את התביעה לפיצויי פיטורין בעד תקופת עבודתו בצה"ל מבסס המערער על סעיף 34 של ההסכם הקיבוצי המיוחד שנעשה בין מערכת הבטחון לבין הארגון הארצי לעובדי צה"ל שבהסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל לשנים 1961-62. פיסקה א' בסעיף זה דנה בפיטורין. היא מבדילה בין פיטורין מחמת צמצום בעבודה לבין פיטורין מסיבה אחרת מאשר צמצום בעבודה. במקרה הראשון העובד זכאי לשיעורי הפיצויים המלאים הקבועים בפיסקה ג' של אותו סעיף. במקרה האחרון, נאמר שם, "תדון הוועדה הפריטטית או אחת מוועדות המשנה שלה בכל מקרה על הזכות לתשלום פיצויים לעובד ושיעורם". פיסקה ב' של אותו סעיף דנה בהתפטרות והיא קובעת שעובד שהתפטר מעבודתו יהא זכאי לפיצויים הקבועים בפיסקה ג', אבל רק לאחר שהוועדה הפריטטית או אחת מוועדות המשנה שלה תקבע שהוא התפטר לרגל אחד המקרים המנויים שם. אין חולק על כך, כי ששת המקרים הראשונים המנויים באותה פיסקה אינם חלים על המערער, והאפשרות היחידה שנותרה לו היא זו המצויה בפיסקת משנה (7) המתייחסת ל"כל מקרה אחר (של התפטרות) שיוסכם עליו בין הצדדים", היינו בין מערכת הבטחון והאיגוד הארצי לעובדי צה"ל. טענתו הראשונה של המערער היא, שהוא לא פוטר מהעבודה אלא התפטר ולכן חלה עליו פיסקה ב' של סעיף 34 הנ"ל. בכתב-תביעתו הוא טען אמנם בפירוש שהוא פוטר כשהגיע לגיל הפרישה מהעבודה, כיון שלמעשה היתה הפרישה לפי בקשתו, אין אנו חושבים לתפוס את המערער בלשונו. נראה לנו כי הפסקת עבודתו של אדם בהגיעו לגיל פרישה מוסכם מעבודה אין לראותה לא כפיטורין ולא כהתפטרות במובנם הרגיל. ברם, אפילו נניח לטובת המערער שיש לראות בפרישתו התפטרות, הרי התפטרות כשלעצמה עדיין אינה מזכה בפיצויים. התובע פיצויים במקרה של התפטרות חייב להראות כי התפטר מאחת הסיבות האמורות בפיסקה ב' של סעיף 34. משנשארה למערער רק האפשרות מספר (7) הנ"ל, היה עליו להראות כי התפטרותו באה מסיבה שהוסכם עליה שהיא מזכה בפיצויי פיטורין. לא זו בלבד שדבר זה לא הוכח, אלא שאפשר להסיק מנסיבות המקרה כי היפוכו של דבר הוא הנכון. לאחר משא-ומתן בין מערכת הבטחון ונציגות הארגון הארצי לעובדים בצה"ל בקשר לפרישתם מן העבודה של ששים ושניים עובדים, שמצבם דומה למצבו של המערער והוא בתוכם, הושג הסכם שכל אחד מהם יקבל פיצויי פיטורין בשיעור של 70% (שבעים אחוז) ממכסת הפיצויים הרגילה. המערער גם הוא זכה בשיעור זה של פיצויים ותביעתו היא ל-30% הנותרים. הסכם מיוחד זה בין מערכת הבטחון והארגון הארצי לעובדי צה"ל נעשה כדי לפצות עובדים אלה על אשר בזמן פרישתם מהעבודה לא נהנו מביטוח יותר מקיף שסודר לעובדי צה"ל אחרי שנת 1962. רק הודות להסכם מיוחד זה זכה המערער ל-70% של פיצויי פיטורין, ובלעדיו לא היה זוכה בכלום ולא היה מגיע לו כלום. המערער ביקש שנחזיר את הדין לבית-המשפט המחוזי על-מנת שיוכל לנסות ולהוכיח כי ענינו נופל בגדר פיסקה ב' בסעיף 34. לבקשה זו אין אנו יכולים להיענות. לא ניתנה כל סיבה מדוע לא הוכח הדבר, אם הוא ניתן להוכחה, בדיון הקודם בבית-המשפט המחוזי. הערעור נדחה. באת-כוח המדינה אינה מבקשת הוצאת. פיצוייםהתפטרות