השופט ויתקון: לפנינו ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי, אשר בו חוייב המערער לשלם למשיבה פיצויי פיטורין בסך 2,836 ל"י, בצירוף ריבית והוצאות. המשיבה עבדה אצל המערער במשך 13 שנה. היחסים בינה ובין מעבידה היו טובים. דא עקא שבשנה האחרונה נתקבל עובד אחר לאותו מפעל, אשר משום מה דיבר אל המשיבה בניבול פה, הציק לה והעליב אותה בצורה גסה ומשפילה. אין צורך להביא כאן דוגמאות להתנהגותו הפרועה והבלתי מהוגנת של אותו עובד כלפי המשיבה. כמו השופט המלומד אף אנו סבורים שעובדת סבירה אינה חייבת לסבול יחס כזה מצד עובד אחר, ושלא היתה זו רגישות יוצאת-דופן מצד המשיבה שעשתה יחס זה לבלתי נסבל עבורה. לדעתו אין כל ספק שכתוצאה מהתנהגותו של אותו עובד נוצרו נסיבות אשר הצדיקו את המשיבה להתפטר ושהפכו את התפטרותה בעיני חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, לפיטורין המחייבים תשלום פיצויים. אמת הדבר, לא המערער עצמו הוא אשר התנהג בגסות כלפי המשיבה, אך אין נפקא מינה בכך שכן נאמר בחוק שהמעביד עצמו צריך להיות הגורם הישיר ליצירת אותן נסיבות. וכאן היתה עדות שהמעביד ידע על המצוקה שבה היתה המשיבה נתונה ולא נקט את האמצעי היחיד הדרוש בנסיבות אלה, דהיינו, לפטר את העובד האחר אם לא עלה בידו לרסן אותו. נכון גם שהמשיבה לא נתנה למערער הודעה מוקדמת, כדרוש לפי ההסכם הקיבוצי במקרה של התפטרות, אך אם התפטרותה לפיטורין דמיא, אין להחיל עליה כללים היפים למקרה של התפטרות מרצון. לא היה כל ממש בערעור זה והוא נדחה. על המערער לשלם למשיבה הוצאות בסכום כולל של 500 (חמש מאות) לירות. פיצוייםהתפטרות