1. ההליך שבפני עניינו ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים בסוגיית מועד תחילת ותחולת דרגת הנכות מעבודה, הן הזמנית והן הצמיתה של המערער. 2. במכתב מיום 4.12.03 הכיר המשיב בפגיעת המערער בגין מחלת ההיסטופלסמוזיס כפגיעה בעבודה. 3. ביום 1.6.04 הופיע המערער בפני ועדה רפואית (המשך דיון מיום 4.3.04) שקבעה לו נכות זמנית בשיעור 50% מיום 11.7.03 עד 31.8.03 ובשיעור 25% מיום 1.9.03 עד 31.12.03. כמו כן קבעה לו הועדה נכות קבועה בשיעור של 10% מיום 1.1.04. 4. על החלטה זו הגיש המערער ערר לוועדה רפואית לעררים. גם המשיב ערער על ההחלטה בטענה כי תאריך תחולת הנכות מוקדם מהתאריך שקבעה הועדה וזאת בהתאם למסמכים הרפואיים ודברי המערער המשתקפים בתיעוד הרפואי. 5. ביום 29.11.04 הופיע המערער בפני הועדה הרפואית לעררים שהתייחסה לנושא תאריך תחולת הנכות בהתאם לערעור המשיב, וכן להשגות המערער על תקופת הנכות הזמנית. הועדה ביטלה למערער את הנכות הזמנית, וקבעה תאריך תחולה לנכות הקבועה (10%) מיום 27.12.95. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. 6. חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 קובע בסעיף 213: "החלטות של ועדה רפואית לעררים, ועדה לעררים וועדה לעררים לשירותים מיוחדים, ניתנות לערעור, בשאלה משפטית בלבד, לפני בית דין אזורי לעבודה;..." המערער טוען כי הועדה לא יכלה להשתית את ממצאיה על צילומי רנטגן בלבד, וכן התעלמה מהעובדה שעד לאשפוזו ב-31.12.02 לא נפגע כושרו לעבודה. בנוסף שגתה מבחינה פרוצדוראלית כאשר קבעה תאריך נכות זמנית מאוחר לתאריך הנכות הקבועה. לטענת המערער יש לבטל החלטה זו כיוון שהיא לוקה בסתירות פנימיות וחורגת מסמכותה של הועדה. 7. הועדה נימקה היטב החלטתה, וקבעה כי למערער היסטוריה רפואית הקשורה בעיקרה לבעיות בדרכי הנשימה העליונות שאינן קשורות למחלת ההיסטופלסמוזיס בה הכיר המשיב. האשפוזים בגינם נקבעו למערער אחוזי נכות זמנית קשורים לבעיות אלה ואינם קשורים לעבודתו - ועל כן ביטלה הועדה את אחוזי הנכות הזמנית שנקבעו למערער בוועדה מדרג ראשון. לפיכך, מתייתר הצורך לדון בטענת המערער כי הועדה שגתה בכך שקבעה לו אחוזי נכות זמניים מאוחרים לאחוזים הקבועים. 8. בנוסף קבעה הועדה כי הממצא הראשון המעיד על מחלת ההיסטופלסמוזיס נראה בצילום רנטגן מיום 27.12.95. קביעה זאת התבססה גם על חוות דעת של פרופ' רובין מתאריך 26.11.03, ולכן אין לקבל את טענות המערער כי ממצאי הועדה מתבססים רק על צילום הרנטגן. 9. הועדה מתייחסת לכך שכושר עבודתו של המערער לא נפגע בתאריך תחולת הנכות החדש אותו קבעה (27.12.95), וקובעת את ממצאיה על אף העובדה שלא היו סימנים קליניים אובייקטיביים למחלה. בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 נקבעה הגדרת נכה עבודה בסעיף 103(א): לעניין חוק זה - "נכה עבודה" - מבוטח שעקב פגיעה בעבודה נפגע כשרו לעבודה וכתוצאה מכך אינו מסוגל לעשות עבודה שבן גילו ומינו מסוגל לעשותה;..." החוק קושר באופן מפורש את הפגיעה בכושר העבודה להגדרת הנכות מעבודה. על כן על הועדה להסביר מדוע התובע, שכושר עבודתו לא נפגע במועד תחולת הנכות שקבעה, יכול להיות מוגדר כנכה עבודה מתאריך זה. הועדה מנמקת קביעתה זאת במצבו הרפואי של המערער - בעל היסטוריה רפואית ארוכה של בעיות בדרכי הנשימה העליונות אשר אינן קשורות למחלת ההיסטופלסמוזיס שהוכרה ע"י המשיב. עוד מפרטת הועדה כי גם היום המחלה אינה בעלת סימנים קליניים ואינה משפיעה על כושר עבודתו של המערער, ועל כן קשה לקבוע תחולה של הפרעות נשימה הקשורות עם מחלת ההיסטופלסמוזיס לבדה, ממתי ובאיזו מידה השפיעה על כושר עבודתו של המערער, אם בכלל. לעומת זאת הועדה מציינת שאשפוזו של המערער ב-12.2002 היה עקב בעיותיו הרפואיות במערכת הנשימה העליונה בלבד, גם אם במהלכם בוצעו בדיקות שהצביעו על סימנים לפיהם בעבר נדבק במחלת ההיסטופלסמוזיס, אולם לא היא זו שבעטייה אושפז, ושגרמה לאובדן הזמני של כושר עבודתו. על כן, כל שנותר לוועדה לעשות הוא לקבוע את מועד תחולת הנכות בהתאם למועד הופעת הסימנים האובייקטיביים ראשונים לקיום המחלה. 10. לדעתנו הועדה לא חרגה מסמכותה ונימקה היטב החלטה, על כן דין התביעה להידחות. 11. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. רפואהועדה רפואית