ועדה רפואית מדים

המערער ערער על החלטת ק' התגמולים מיום 14.2.01 לדחות את תביעתו להכרה במחלתו ככזו שנגרמה כולה עקב השירות ותוך כדי השרות והכיר בכך כי מצבו הנפשי הוחמר חלקית עקב השירות ותוך כדי השרות. רקע 1. המערער יליד 1.6.1956 והתגייס לצה"ל בפרופיל 89. 2. בשנת 1997 הגיש המערער תביעה להכרה במחלת הנפש שממנה סובל P.T.S.D. כמחלה שנגרמה לו כולה בגין שרותו הצבאי. 3. המשיב דחה את התביעה. המערער ערער על החלטת המשיב בתיק ע.נ. 198/97. הועדה שדנה בערעור קיבלה את הערעור והורתה על החזרת הענין למשיב כדי שידון לגופה של התביעה. 4. המשיב ערער על החלטת הועדה בפני בית המשפט המחוזי אשר דחה את הערעור ולכן נאלץ המשיב לדון לגופו של ענין. 5. ד"ר פלדינגר בדק את המערער מטעם המשיב ולפי חוות דעתו קבע שהשרות הצבאי החמיר את מחלת המערער בשיעור של 10%. 6. אחרי קביעתו של ד"ר פלדינגר הועמד המערער בפני ועדה רפואית אשר קבעה כי נכות המערער הינה בשיעור של 50% כך ששיעור נכותו הועמד על 5% לצמיתות. העובדות 7. אבי המערער גויס במלחמת יום הכפורים וביום 13.10.73 נודע למערער שאביו שוכב פצוע קשה והוא ביחידה לטפול נמרץ בבי"ח הדסה עין כרם. המערער ביקר את אביו בבי"ח והמראה השאיר עליו רושם קשה מאד. 8. אחרי מלחמת יוה"כ חזר המערער ללימודים וסיים את לימודיו התיכוניים עם תעודת בגרות טובה, וכאמור ב 4.8.74 התגייס לצה"ל. 4 ימים לאחר מכן ב- 8.8.74 אביו נפטר. בעוד המערער בבקו"ם, קיבל חופשה לשבעה ימי האבל ולאחר תום האבל חזר לבקו"ם. ביום חזרתו נתקף המערער חרדה מלווה בהקאות, קוצר נשימה ורעד ובמהלכו התמוטט על הדשא. קיבל חופשת התאוששות נוספת של 21 יום ובתומה נשלח לטירונות בבה"ד 4. 9. בטירונות ביום 6.1.74 פנה המערער למרפאה והתלונן על דכאון ורגשי אשם. לאחר מכן פנה שוב למרפאה ביום 10.10.74 וב- 13.10.74 . ביום 16.10.74 הוחלט להוריד למערער הפרופיל ל- 24 למשך שנה בגין מצב נפשי וב- 17.10.74 שוחרר מהצבא. 10. ביום 19.11.75 אושפז המערער במחלקה הפסיכיאטרית של ביה"ח הדסה ושוחרר ב 13.5.76. בסיכום גליון המחלה נאמר שהמערער סובל מסכיזופרני'ה פרנואידית (לאחר מכן התברר שזו היתה אבחנה מוטעית). 11. עד שנת 1982 למד המערער באוניברסיטה וסיים תואר ראשון בביולוגי'ה בהצטיינות. בשנת 1984 הגיש בקשה לשנות את הפרופיל שלו ואכן הוא שונה ל-64. 12. אחר שנת 1984 נקרא לשרות מילואים. קבלת צוי הקריאה גרמה לו לחרדות וביום 26.7.88 שוב הורד הפרופיל שלו ל-21. 13. בחודש אוגוסט 1997 הגיש המערער תביעה לקצין התגמולים בה ביקש שיכיר בהחמרה במחלתו שהנהP.T.S.D. מחלת דחק פוסט טראומטית ממנה סובל. 14. אחרי הגשת התביעה לקצין התגמולים המערער אושפז במרכז לבריאות הנפש טלבי'ה, וגם במרכז הירושלמי לבריאות הנפש. המחלוקת 15. אין מחלוקת היום שהמערער סובל מ- P.T.S.D., וכי האבחנה הקודמת היתה מוטעית. 16. המערער טוען שנכותו הנפשית נגרמה עקב השרות הצבאי ולא רק הוחמרה, למרות שבתביעתו למשיב טען להחמרת המחלה. 17. לתמיכה בערעורו הגיש המערער, תצהיר מטעמו, תצהיר מטעם אשתו, תצהיר מטעם חברו, תצהיר מטעם מורתו, תצהיר מטעם ד"ר אהרונסון, וכן חוו"ד רפואית מטעם ד"ר אהרונסון וחוו"ד רפואית מטעם ד"ר שטיין, וסיכומי מחלה מהמרכז הירולשמי לבריאות הנפש איתנים כפר שאול, מתאריכים 12.11.00, 2.9.01, 14.1.02 ו-27.1.02 ומסמכים נוספים הנמצאים בתיק. מנגד הגיש המשיב חוו"ד רפואית מטעם ד"ר פלדינגר וכן התיק הרפואי. הראיות 18. בס' 8 (ג) של תצהיר המערער הוא אומר: "המפגש עם הצבא הי'ה קשה עבורי. הסביבה הצבאית גרמה לי לתגובה רגשית חזקה. התקשיתי להרדם וחשתי חרדה ובחילה למראה צבע הזית של מדי החיילים... לאחר תום ימי השבעה חזרתי לבקו"ם, אולם כשהגעתי שוב לסביבה הצבאית הגבתי קשה. ביום חזרתי נתקפתי התקף חרדה מלווה בהקאות, קוצר נשימה ורעד, במהלכו התמוטטתי על הדשא מול חדר האוכל בבסיס..". 19. אחרי האירוע הנ"ל נפגש המערער עם מפקד הבסיס אשר סידר לו חופשת התאוששות ל- 21 ימים. מצבו הנפשי הלך והדרדר במהירות בבסיס שמע רעשי ירי ופיצוצי רימונים. לשמע הפיצוצים והויברציות הי'ה נתקף בהלה נוראית שהוא עומד להפצע. 20. בנוסף לתיאור הנ"ל מציין המערער שפעילות אחרת שעוררה בו תגובה נפשית קשה היתה פינוי מתנחלים. זמן קצר לאחר שהגיע לבה"ד 4 נלקח עם הפלוגה שלו לפנות מתנחלים בסבסטי'ה. הפינוי הי'ה סוער ומלווה באלימות. באחד מימי השישי הושאר לבד במדבר יהודה בשעת הצהריים לשמור על ציוד הפלוגה. כשהתחיל להחשיך התחיל לפחד. כשחזרה הפלוגה הי'ה סוער. מאותו ערב הרגיש שאינו מסוגל לתפקד. פנה למרפאה בבסיס קיבל טיפול תרופתי והופנה לקב"ן. לאחר מספר פגישות עם הקב"ן הופנה לפסיכיאטר בשנל"ר, ד"ר ליטמן, אשר המליץ לשחררו זמנית לשנה עם פרופיל 24 עם אבחנה של תגובה דכאונית (הדברים מתוארים בפרוטרוט בתצהיר המערער). 21. לפי דברי המערער עם הגעתו לבה"ד 4 מצבו הנפשי הלך והדרדר, לשמע רעש ירי ופיצוצי רימונים והויברציות שיצרו באדמה. הי'ה נתקף בהלה נוראית וחשש שהוא עומד להפצע. בכל פיצוץ היו קופצות לעיניו תמונות שגופו קרוע. חש שאנשים נמצאים רחוק ממנו וה'יה מתפרץ בבכי וחש חוסר אונים. התחיל להרטיב בלילות והדברים מפורטים בס' 9 של תצהירו. 22. פעילות אחרת שעוררה בו תגובה נפשית קשה היתה, כאמור, פינוי מתנחלים שהוטלה עליו ועל חבריו באופן תדיר. 23. ד"ר אהרונסון אומר במכתבו מיום 28.7.97 למשרד הבטחון כי פציעתו של האב ומצבו האנוש המתמשך ... היווה טראומה קשה למערער. לאחר חזרתו לבקו"ם מצבו הנפשי הלך והחמיר וכי הוא סובל מ- P.T.S.D. ממושך ודכאון הקשור לאבל ממושך וטראומטי. מוסיף ואומר ד"ר אהרונסון שמצבו הנפשי של המערער ונכותו נובעים גם מהתייתמותו, אך גם מרה-טאומטיזצי'ה בזמן ועקב השירות. יש לציין שמכתב זה נכתב לאגף השיקום כדי להמשיך ולעזור למערער בתור יתום. 24. בעדותו בפני הועדה אמר ד"ר אהרונסון שמצבו של המערער מתאים ל"שינוי אישיות מתמיד לאחר חוי'ה קטסטרופלית". לדעתו הפגישה של המערער עם חויות הטירונות, מדים, שמיעת יריות, הדפים ופיצוצים, ורימונים, בשבילו היוו טראומה. לפי דבריו בעמ' 3 ש' 24 לפרוטוקול מיום 30.12.01: "ברור לי שגם יום או יומיים בצבא הי'ה מביא את המערער לתגובה אבל אני לא יכול לקבוע את עוצמתה ומשכה". 25. ד"ר שטיין אומר בחוות דעתו מיום 3.6.01 שמרגע שהמערער נכנס למחנה הצבאי נכנס לבהלה. היו לו קשיי הרדמות. הוא גם מתאר את האירועים שהיו בטירונות כפי שתארם המערער. ד"ר שטיין קובע שיכול אדם להיכנס לטראומטיזצי'ה למרות שהנסיבות לא היו קיצוניות מבחינה אוביקטיבית. לדעתו הקריטריון הקובע במקרה זה הוא העובדה שהמחלה התפרצה והתהוותה בזמן השירות הצבאי, ולענין זה אין צורך באירוע יוצא דופן בזמן השירות כדי להביא לפריצת המחלה. לדעתו האירוע של פציעת האב ומותו, זה משהו שאפשר לראותו כקטסטרופה, אולם הוא ממשיך ומוסיף שאם נוסיף לחוי'ה של פציעת האב את החוי'ה הכאילו לא טראומטית של טירונות ונקבל את התוצאה הקלינית, אזי מבחינת התוצאה עצמה היא חוי'ה של קטסטרופה. 26. המערער אושפז מספר פעמים במרכז לבריאות הנפש טלבי'ה בשנים 99-1998. בפרק "רקע" המופיע בסיכומי המחלה, בחלק מאשפוזים אלה, מדובר שהמערער סובל מבעיות נפשיות מגיל 17 לאחר שחווה חוי'ה טראומטית כשראה את אביו פצוע קשה. בהמשך מוזכר שהוא התגייס לצה"ל ושוחרר מאחר שלא הי'ה מסוגל לעמוד בדרישות הצבא. 27. המערער אושפז גם מספר פעמים במרכז הירושלמי לבריאות הנפש בין השנים 02-1999. בפרק תולדות עבר של סיכום המחלה מיום 26.9.99 נאמר: "בן אמצעי במשפחה בת 3 ילדים ללא הפרעות בהתפתחות עד גיל 16, ולאחר מכן כאשר היתה מלחמת יום הכיפורים, עבר אירוע טראומטי שהתבטא בכך שראה את אביו שנפצע במהלך המלחמה יחד עם פצועים אחרים בביה"ח ודבר זה השפיע עליו קשות". 28. באשפוזים שהיו אחרי התאריך הנ"ל בכל סיכומי המחלה בפרק תולדות העבר, מפנים "ראה סיכום מחלה קודם". בחלק מהאשפוזים מוזכר אמנם שהוא מדמיין לו שהוא נמצא במחנה צבאי בה"ד 4 ועלול להיפגע מהתקפה של אויב. 29. יש שלציין שב"כ המערער עשה עבודה יסודית הראוי'ה לכל שבח על מנת לשכנע את הועדה שה- P.T.S.D. שממנה סובל המערער נגרמה בשירות ועקב השירות. האירועים שקרו למערער בשירות הצבאי מבחינתו הסוביקטיבית היתה טראומה. לטענתו המבחן הוא סוביקטיבי ודי אם האירועים מבחינתו הסוביקטיבית של המערער הי'ה בהם טראומה. גם המומחים הרפואיים שהובאו מטעם המערער ניסו לטעון שהאירועים שאירעו למערער בצבא בצירוף החוי'ה של פציעת האב הביאו לפריצת המחלה. יתכן שמבחינה רפואית אכן כך הדבר, ואין אנו קובעים זאת, אולם אנו אמורים לבחון את הענין מבחינה משפטית והשאלה אם מבחינת החוק וההלכה די במבחן הסוביקטיבי והתשובה היא שלילית. 30. בד.נ. 5343/00 קצין התגמולים נ' אורית אביאן (שטרם פורסם) אומר השופט חשין (אחד משבעה שופטים): "המבחן לקיומו של קשר סיבתי משפטי בין מחלה שפרצה בעת השירות לבין השירות, תולה עצמו במבחן משולב סוביקטיבי-אוביקטיבי, לא אך גולגלתו הדקה שמא נאמר דקה מן הדקה - של החיל תכריע בנושא הקשר הסיבתי. תנאי מוקדם הוא, דהיינו, מבחן התולה עצמו באירוע חיצוני שאירע לחייל ואשר בעקבותיו פרצה בגופו המחלה הקונסטיטוציונאלית. ואולם לא כל אירוע חיצוני "אוביקטיבי" די יהא בו. צורך מובנה הוא במאטרי'ה שאותו אירוע תהא בו ממשות, שלא יהא אירוע טרוויאלי, שלא יהא אך קשר רופף בינו לבין פרוץ המחלה" 31. בעניננו לא נוכל לקבל את עצם הגיוס לצבא ועצם המצאות המערער בסביבה צבאית הינם "אירוע חיצוני" כלשון פסה"ד. הרי המערער בעצמו אומר שלאחר שהות של 4 ימים בבקו"ם ולאחר ששהה בביתו במשך ה"שבעה", כבר בחזרתו נתקף התקף חרדה מלווה בהקאות ובמהלכו התמוטט בחדר האוכל. אחרי אירוע זה זה יצא שוב לחופשת התאוששות של 21 יום וכשחזר לבקו"ם שוב סבל מתגובה רגשית בשל הסביבה הצבאית. דברים אלה אף קרו לפני המקרה של השמירה ושל פינוי המתנחלים. 32. אנו גם דוחים את הטענה שהאירוע של פינוי המתנחלים והשארותו של המערער לבד במדבר יש בהם טראומה מבחינה אוביקטיבית. 33. אף אם נקבל את עמדתו של המומחה מטעם המערער, ד"ר אהרונסון, כי המערער סובל בנוסף לP.T.S.D. משינוי אישיות מתמיד לאחר חווי'ה קטסטרופלית לא נוכל לקבל כי הקטסטרופה הנה עצם המחלה (P.T.S.D) שהביאה לשינוי אישיות. הקטסטרופה, הנה האירוע הקשה מאוד אותו תאר המערער - המפגש עם אביו הפצוע, כמעט גוסס, חיילים שרופים וכו', אירוע שהנו קשה אוביקטיבית וסוביקטיבית. אירוע זה התרחש לפני גיוסו לצה"ל ובעקבותיו סבל המערער מבעיות נפשיות בהן טופל. ציינו בתחילת דברינו כי בפנינו ערעור על כך שהמחלה לא הוכרה כמחלה שנגרמה כולה תוך השירות ועקב השירות, ומסקנתנו לאור הדברים שציינו כי זו לא נגרמה עקב השירות. נושא ההחמרה של המחלה נדון ע"י ק' התגמולים ואין לנו לדון בו. לאור כל הנ"ל הערעור נדחה. בנסיבות אין צו להוצאות. ועדה רפואיתרפואה