השופט מני: ענינו של המערער מגיע אלינו זו הפעם השניה. המערער גוייס לצה"ל בפברואר 1967 ועוד בזמן הטירונות היו לו קשיים נפשיים. בשנת 1967 נבדק בתחנה לבריאות הנפש בתל-השומר, שם אובחן כי המערער סובל מ- STRESS REACTION ונשלח הביתה לחופשה. המערער חזר ליחידתו לפני תום החופשה עקב מצב הכוננות שקדם למלחמת ששת הימים. בזמן המלחמה, המערער לא השתתף בקרבות אך סמוך לסיומה הוא נשלח יחד עם יחידתו לקו התעלה ובדרכו לשם הוא ראה את התוצאות שהותירה המלחמה: ערימות של גוויות, רכב הרוס וכו'. בהיותו מוצב ביחידה באזור התעלה חלה התדרדרות במצבו הנפשי וביום 27.6.1967 אושפז בבית-החולים באר-יעקב, שם שהה כשלושה חדשים. מצבו אובחן כ- ‎ACUTE PSYCHOTIC REACTION, אך ביום 18.9.1967 שוחרר במצב של רמיסיה מלאה וביום 4.121967 שוחרר גם מן הצבא. ביום 15.12.1968 נבדק המערער על-ידי הד"ר פאליק והלה חיווה דעתו כי הגל הפסיכוטי שממנו סבל המערער בשנת 1967 לבש אולי צורה סכיזופרניפורמית, אך לא היה קשר בינו ובין השירות הצבאי של המערער. אולם כיון שהמחלה התגלתה בזמן השירות והצריכה אשפוז, המליץ ד"ר פאליק להכיר בהחמרה של המחלה במשך תקופה של 6 חדשים מיום שחרור המערער מבית-החולים. כן קבע ד"ר פאליק כי ממועד זה ואילך חלפה ההחמרה ללא שוב ובמידה ויהיו הפרעות נפשיות כלשהן בעתיד, אין לראותן כקשורות עם השירות. ביום 21.1.1969 נבדק המערער על-ידי ועדה רפואית, וזו קבעה כי התגובה החולנית של המערער חלפה ללא שוב וכי כל תופעה חולנית בעתיד לא תהא קשורה עם האפיזודה הפסיכוטית שאירעה בשנת 1967. בהסתמך על תוצאות בדיקות אלה החליט קצין התגמולים ביום 5.2.1969 כי מחלתו הנפשית של המערער הוחמרה זמנית עקב השירות אך מאז יום 18.3.1968 חלפה ההחמרה ללא שוב. המערער ערער בפני ועדת הערעורים והגיש לה חוות-דעת של ד"ר ורטהיים, אשר סבר שאין לייחס לשירות הצבאי רק את ההחמרה הראשונה של המחלה, אלא שיש להביא בחשבון את התוצאות הכלליות והצמיתיות של התפרצות המחלה. לאור חוות-דעת זו נבדק המערער שנית על-ידי ד"ר פאליק, אשר התייחס גם לחוות-דעתו של ד"ר ורטהיים. בבדיקה זו שקויימה ביום 12.10.1969 הסכים ד"ר פאליק כי הפסיכוזה שהתפתחה בזמן השירות היתה קשורה בסכיזופרניה, אך חזר על דעתו כי אי-אפשר לקשור לשירות הצבאי או לאפיזודה הפסיכוטית שאירעה בשנת 1967 את כל תוצאות המחלה או את גליה בעתיד. ביום 5.1.1970 החליטה ועדת הערעורים, לאחר שד"ר פאליק נחקר על-ידי בא-כוח המערער, שאין מקום לשנות את החלטת קצין התגמולים. חלפו יותר משנתיים וחצי, וביום 25.9.1972 הגיש המערער בקשה לדיון חוזר בתביעתו, בהסתמך על חוות-דעת נוספת שניתנה על-ידי ד"ר הקר. הסתבר כי מצבו הנפשי של המערער הצריך את אשפוזו למשך שתי תקופות מיום 20.3.1971 עד 15.12.1971 ומיום 31.3.1972 עד 15.6.1972. ד"ר הקר היה בדעה כי "הסכיזופרניה (שהמערער) סובל ממנה נגרמה על-ידי תנאי השירות בצה"ל וקיים קשר סיבתי ישיר בין הסכיזופרניה (שהמערער) סובל ממנה ובין שירותו הצבאי. הליקויים שהתחילו בצורה קלה תיכף אחרי הגל הראשון, ובמרוצת הזמן התעמקו, הם תופעה טבעית של הסכיזופרניה, ולכן, אין להפריד בין הסכיזופרניה ובין ליקוי שנגרם על ידה". חוות-דעת זו הובאה לעיון בפני ועדה רפואית מיוחדת של פסיכיאטרים ונוירולוגים (ד"ר נייסר, ד"ר פקין, וד"ר משיח) ביום 29.11.1972 וזו לא היתה מוכנה להצטרף לדעתו של ד"ר הקר. היא ציינה כי לא היתה רציפות בין התופעות הפסיכופתולוגיות וכי המערער שוחרר בדצמבר 1967 ברמיסיה מלאה. הוועדה סברה כי ההתקף השני, שפרץ רק במרס 1971, הופיע באופן עצמאי וכי לא היה קשר סיבתי או זמני בינו ובין שירותו הצבאי של המערער בשנת 1967. לאור האמור בחוות-דעת אלו, לא ראה קצין התגמולים מקום לשנות החלטתו הקודמת. על החלטה זו ערער המערער בפני ועדת הערעורים אשר דחתה את ערעורו; ועדת הערעורים קבעה כי בנסיבות אלה חוות-דעתו של ד"ר הקר אינה יכולה להיחשב כראיה חדשה במובן החוק. על החלטה זו ערער המערער לבית-משפט זה (ע"א 504/73) אשר החליט - "בהנחה שחוות-הדעת של ד"ר הקר היא ראיה חדשה במובן סעיף 35 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום)" - להחזיר את הענין לוועדת הערעורים על-מנת שהיא תחליט בשתי השאלות הבאות: האם יש לראות במחלת המערער גרימה או החמרה עקב השירות והאם ההתקפים השונים של מחלת המערער הם תוצאה של השירות? בעקבות החלטה זו שבה ועדת הערעורים לדון בענין וקבעה כי "מכל מקום גם עתה אחרי ששמענו את תשובותיו של ד"ר פאליק לשאלותיו של עורך דין גרינברג בחקירה ועיינו בכל יתר חוות-הדעת הרפואיות שלפנינו לרבות זו של ד"ר הקר, אנו מעדיפים את חוות-הדעת של ד"ר פאליק ושל הוועדה הרפואית (ד"ר נייסר, ד"ר פקין וד"ר משיח) על אלו של ד"ר ורטהיים וד"ר הקר. בהתאם לכך אנו דוחים את הערעור." על החלטה זו של ועדת הערעורים בא כעת המערער בשנית אלינו. אני בדעה כי ועדת הערעורים טעתה בסברה כי מחלת המערער רק הוחמרה ולא נגרמה עקב השירות. מתוך חומר הראיות עולה שאכן שירותו הצבאי של המערער היה מלווה בתנאים קשים יוצרי מתח ודאגה. הוא שירת בחיל התותחנים ובתקופת הכוננות הגבוהה בצה"ל ששררה ערב פרוץ מלחמת ששת הימים במאי 1967 נדרש הוא למאמץ גופני ונפשי גדול בתנאי מתח רצופים וממושכים. על כך נוסף "הסטרס" שנגרם לו למראה זוועת תוצאות המלחמה בעברו את שדות הקרב בסיני בדרכו לקו התעלה. עוד עולה מחומר הראיות כי לפני גיוסו, לא נתגלו אצל המערער סימנים פעילים של מחלת הסכיזופרניה. בנסיבות אלו, לפי ההלכה שנפסקה בבית-משפט זה בשורה ארוכה של פסקי-דין ולאחרונה ב-ע"א 507/75 יש לקבוע כי מחלת הסכיזופרניה ממנה סובל המערער נגרמה בתקופת שירותו עקב שירותו. נותרה לדיון השאלה השניה והיא: אם ההתקפים הנוספים של מחלת המערער הם תוצאה של השירות. שאלה דומה למקרה שלפנינו התעוררה ב-ע"א 550/70 [1], שם החליט קצין התגמולים על-פי המלצת הרופא המומחה שלו, ד"ר פאליק, להכיר בהתקף הסכיזופרני שהמערער לקה בו בזמן שירותו בצה"ל כהחמרה זמנית של המחלה עקב השירות. אולם, לדעתו של ד"ר פאליק, החמרה זו שנמשכה כתשעה חדשים תמה כשנגמר גל זה של ההתקף. בסוף חוות-דעתו הוא קבע את עמדתו מראש לגבי התקפים אפשריים בעתיד ואמר: "באם יתפתחו גלים פסיכוטיים בעתיד לא יהיה להם קשר כלשהו עם השירות בעבר, ואותם הגלים גם לא ייגרמו ולא יוחמרו עקב השירות בעבר". ואכן המערער לקה לאחר מכן בשני התקפים חוזרים של המחלה וטענתו היתה שקיים קשר בין ההתקפים, ועל-כן גם האחרונים נובעים מהשירות. קצין התגמולים וועדת הערעורים דחו תביעה זו ומשהובאה השאלה להכרעה בבית-משפט זה, נפסק כדלקמן: "כשישנם חילוקי דעות בין הרופאים, תפקידה של ועדת הערעורים, אשר בין חבריה שני רופאים, הוא להחליט איזו דעה רפואית נראית לה נכונה. משהעדיפה את הדעה כי במחלה הנדונה אין קשר בין הגלים ואין גל מאוחר בהכרח מושפע מקודמו, הרי זו קביעה עובדתית מובהקת בשאלה רפואית, שאין דרכו של בית-משפט זה להתערב בה." אף בעניננו כך. עוד נאמר על-ידי בית-משפט זה באותו ענין: "נוכח העדפת ועדת הערעורים את דעתם של רוב הרופאים המצדדים בהשקפה של הגלים הנפרדים והבלתי-קשורים זה עם זה של התקפי המחלה, שהיא כנראה הדעה השלטת בין חכמי הרפואה בארץ, לא מתעוררת במקרה זה שאלת האסכולות הרפואיות השקולות ללא הכרעה ביניהן, שהיתה נשוא הדיון העיקרי בדיון הנוסף בענין בוסאני, [2]." דברים אלה חלים גם על המקרה שלפנינו. כאמור, בחוות-דעתו מיום 15.12.1968 קבע ד"ר פאליק כי במידה ויהיו הפרעות נפשיות כלשהן בעתיד, אין לראותן כקשורות עם השירות. קביעה זו אושרה על-ידי הוועדה הרפואית שבדקה את המערער ביום 21.1.1969 וגם על-ידי הוועדה הרפואית המיוחדת של פסיכיאטרים ונוירולוגים. ועדת הערעורים העדיפה, כזכור, את חוות-הדעת של ד"ר פאליק ושל הוועדה הרפואית המיוחדת על אלו של ד"ר ורטהיים וד"ר הקר. היא היתה זכאית לעשות כן ובכגון דא, לא יתערב בית-משפט זה. מהטעמים האמורים, אנו מקבלים את הערעור בחלקו ומחליטים שמחלת הסכיזופרניה בה לקה המערער נגרמה ולא רק הוחמרה עקב השירות הצבאי, ודוחים את הערעור בכל מה שנוגע להתקפים החוזרים של המחלה. אין צו להוצאות. השופט לנדוי: אני מסכים. בא-כוח המערער הזכיר פסק-דין שכתבתי ב-ע"א 612/74, סעדי נ' קצין התגמולים, [3], שם שללנו את ההנחה שהקשר הסיבתי בין השירות להמשך מחלת הסכיזופרניה הופסק אחרי הגל הראשון. אבל יש הבדל רב בין העובדות, כפי שנקבעו שם, והעובדות במקרה דנן. שם נקבע שהרמיסיות היו רק חלקיות וקצרות (משחרורו של המערער מבית-החולים עד לאשפוזו מחדש עברו שם פחות מארבעה חדשים); ואילו כאן חלפו כמעט ארבע שנים בין הגל הראשון שנגרם עקב השירות ועד לגל השני של המחלה. בא-כוח המערער הזכיר גם סעיף 33(א) של התוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל-1969, לפיו: "בתגובות סכיזופרניות מכל הסוגים... ייקבעו אחוזי הנכות כלהלן: א. מצבי REMISSIO שלמה או מצבי REMISSIO המלווים סימנים בלתי ניכרים של חוסר התאמה, ישנה הגבלה של כושר העבודה ו-ADAPTIO סוציאלית - 10%." הנה, הוא אומר, ראיה שגם במצב של רמיסיה שלמה אינו נפסק הקשר הסיבתי עם הגל שלפני הרמיסיה. לדעתי, טענה זו בטעות יסודה - טעות שמקורה כנראה במשמעות המשתנה של מונח ה"רמיסיה". בסעיף 33(א) הנזכר מדובר ברמיסיה שיכולה אמנם להיות שלמה אבל יש עמה "הגבלה של כושר העבודה ו-ADAPTIO סוציאלית". אם קרה כזאת. יכולה הנכות להימשך גם בתקופות של רמיסיה שלמה. אבל כאן, במקרה שלפנינו, לא הוכח שבתקופת הרמיסיה לקה המערער בהגבלה של כושר העבודה ו-ADAPTIO )הסתגלות) סוציאלית. לשון אחרת, לפני שהענין מגיע אל ועדה רפואית לקביעת אחוזי הנכות על-פי המבחנים הנ"ל, יש להוכיח את המשך הקשר הסיבתי - וזה לא הוכח כאן. השופט ויתרון: אני מסכים. הוחלט כאמור בסוף פס-דינו של השופט מני. רפואהועדה רפואית