1. בכתב התביעה טענה התובעת כי מספר פעמים היא נפגעה פגיעה בעבודה וביקשה שתיקבע לה דרגת נכות מעבודה. נקבעו לה דרגות נכות מעבודה שונות לתקופות זמניות. כן טענה התובעת כי הנתבע קבע לה דרגת נכות בשיעור 49%, במסגרת נכות כללית (למעשה, מדובר בדרגת אי-הכושר שנקבעה לתובעת, כפי שיפורט להלן), וזאת למרות שהתובעת לא הגישה בקשה לקביעת דרגת נכות כללית. התובעת טענה כי הפגימות שיש לה, ואשר בגינן נקבעה לה דרגת נכות בנכות כללית - הן למעשה תוצאות של פגיעה בעבודה. על כן, עתרה התובעת להצהיר כי יש לשנות את סיווג הנכות ולקבוע כי דרגת הנכות הרפואית שנקבעה לה במסגרת נכות כללית, היא למעשה - נכות מעבודה. 2. הנתבע, בכתב הגנתו, טען כי אין לבית הדין סמכות לשנות את סיווג הנכות, ואין ללמוד מנכות כללית לנכות מעבודה. כן טען הנתבע שהתובעת הגישה בקשה לקביעת דרגת נכות כללית. 3. ב"כ התובעת התבקש לתת פרטים נוספים על אלה שנרשמו בכתב התביעה. בהודעת הפרטים הנוספים, הוא חילק את הטענות בענין דרגות הנכות, והסתבר שלגבי חלק מפגימותיה - התובעת אינה טוענת שהן תוצאת פגיעה בעבודה. כן התברר שלגבי חלק מדרגות הנכות מעבודה שנקבעו קודם לכן - התובעת ביקשה כי תידון טענתה שמצבה הוחמר. 4. בעת הדיון המוקדם הומלץ לצדדים להסכים לכך שהתובעת תיבדק על ידי ועדה רפואית לענין כל הפגיעות בעבודה שהיו לה, והועדה תקבע אם לתובעת יש החמרה בנכות מעבודה בגין כל אחת מהפגיעות. לצערנו, הצדדים לא קיבלו את ההמלצה. אנו סבורים שאם ההמלצה היתה מתקבלת, היה בכך כדי להביא לתוצאה צודקת מבלי שזכויתיהם של הצדדים היו נפגעות. היה מתברר בדיוק אילו דרגות נכות יש לייחס לכל אחת מהפגיעות בעבודה של התובעת. 5. מכל מקום, משההמלצה לא התקבלה, נוצר הצורך להמשיך בהתדיינות בתובענה זו. על פי ההחלטה שניתנה, הגיש הנתבע הודעה מפורטת על כל ההליכים לקביעת דרגות נכות שהיו לתובעת (נכות מעבודה ונכות כללית), וכן צירף את המסמכים הרלוונטיים. לאור זאת, היה נראה שאין צורך בשמיעת עדויות בתיק. לאחר שב"כ הצדדים קיבלו הזדמנות להתנגד לכך (ולא התנגדו) נקבע כי פסק הדין יינתן על סמך החומר שבתיק, כולל השלמת טענות של ב"כ הצדדים (שאכן הגישו השלמה של טיעוניהם). אלה העובדות העולות מהמסמכים שבפנינו רקע כללי 6. תובעת, ילידת שנת 1941, מתגוררת בקרית שמונה. התובעת עבדה במפעל "עוף הגליל", החל משנת 1977 ועד ליום 13/10/98. בעבודתה, התובעת גזרה חלקי עופות באמצעות מספריים המיוחדים לכך והפרידה חלקים פנימיים של עופות. מדובר בעבודה שדרשה תנועות חוזרות ונשנות של היד. העבודה בוצעה בתנאי רעש. הגשת תביעה לנכות כללית 7. יום 27/1/94, הגישה התובעת תביעה לקצבת נכות כללית (כלומר - שלא כנטען בכתב התביעה). בטופס תביעה זה צויין כי בשנה האחרונה התובעת הגישה לנתבע תביעה בענין תאונת עבודה. 8. יום 10/5/94, קבעה רופאה מוסמכת כי לתובעת יש נכות רפואית יציבה בשיעור 10% בגין דליות בורידי הרגליים, לפי פריט 11(1)(ב) למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (שייקראו להלן: "המבחנים" ו"התקנות", בהתאמה). כן קבעה הרופאה המוסמכת כי לתובעת אין נכות מבחינה אורתופדית ואין נכות מבחינת הרפואה הפנימית. (תלונות התובעת שנרשמו בפרוטוקול שערכה הרופאה המוסמכת, היו רק בענין כאבים בידיים, לאחר שני ניתוחים). לאחר מכן היו קביעות נוספות בענין נכויותיה הרפואיות של התובעת, במסגרת נכות כללית. נתייחס אליהן להלן, כשנביא את ההליכים שהיו בענין הפגיעות בעבודה בגין הפגימות באותם תחומים. תסמונת התעלה הקרפלית 9. בשנת 1985, או סמוך לפני כן, החלה התובעת לסבול מתסמונת התעלה הקרפלית בכף ידה השמאלית. ביום 29/4/85 עברה התובעת ניתוח לשם שיפור המצב, במחלקה האורתופדית של בית חולים "השרון". 10. בשנת 1989 או סמוך לפני כן, החלה התובעת לסבול התובעת מליקוי בכף ידה הימנית. ביום 1/8/89, קיבלה התובעת תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה, שבה נאמר כי היא נפגעה בידה הימנית עקב עבודה ממושכת במספריים לחיתוך עוף. בספטמבר 1989, עברה התובעת ניתוח, בביה"ח בצפת, לשחרור עצב המדיאנוס בתעלה הקרפלית של ידה הימנית. 11. הנתבע הכיר בתסמונת התעלה הקרפלית שהתובעת לקתה בה כבתוצאה של פגיעה בעבודה. 12. ביום 14/12/89, הגישה התובעת בקשה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה בגין הפגימה בכפות ידיה. ביום 25/2/90, קבעה ועדה רפואית כי החל מיום 31/1/90 לא נותרה לתובעת נכות בשל מצב כפות הידיים. התובעת עררה על החלטה זו, וביום 11/6/90 - דחתה ועדה רפואית לעררים את הערר. 13. ביום 2/1/94, שלחה רופאה תעסוקתית מכתב אל פקיד התביעות לנפגעי עבודה, על פי המכתב, יש סבירות להניח שקיים קשר בין תסמונת התעלה הקרפלית בידה הימנית של התובעת לבין עבודתה. הרופאה התעסוקתית המליצה להכיר בתובעת כמי שנפגעה במחלת מקצוע ולקבוע את נכותה מעבודה. התובעת הגישה לנתבע הודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה בגין מצב זה שגרם לאי-כושר בתקופה שמיום 14/12/93 ועד ליום 31/5/94. כפי הנראה, החל הנתבע לבחון אפשרות להכיר (שוב) בתובעת כמי שנפגעה פגיעה בעבודה בגין מצב כף ידה הימנית, אלא שביום 2/6/94, הודיע פקיד תביעות לתובעת כי הוא החליט להפסיק את הטיפול בתביעה זו, מאחר שהתברר לו שבעבר התובעת כבר הגישה תביעה בגין אותו ליקוי ותביעתה אושרה. עם זאת, קבע פקיד התביעות, כי בקרוב תוזמן התובעת לועדה רפואית לשם בדיקה אם חלה החמרה במצבה. 14. אכן, התובעת הוזמנה לועדה רפואית, אשר קבעה - ביום 19/6/94 - שבגין הפגימה האמורה (משנת 1989), חלה החמרה זמנית במצב והיו נכויות זמניות מעבודה לתקופות שונות מיום 14/12/93 עד ליום 30/9/94. התובעת ביקשה להכיר בה כ"נכה נזקק" לתקופה של הנכות הזמנית ובקשתה התקבלה. 15. ביום 13/9/94, קבעה ועדה רפואית כי החל מיום 1/10/94, נכותה היציבה של התובעת כתוצאה מהפגיעה בכף היד הימנית, היא בשיעור 10%, לפי פריט 31(4)(א)(II) למבחנים. ערר שהגישה התובעת, נדחה על ידי ועדה רפואית לעררים ביום 26/1/95. 16. ביום 4/5/98 עברה המערערת בדיקת EMG שהראתה, לכאורה, כי מצבה של התובעת הוחמר. ביום 26/7/98, אישרה רופאה תעסוקתית כי על סמך אותה בדיקה חלה החמרה במצבה של התובעת. על גבי אישורה של הרופאה התעסוקתית, כפי שהוא נמצא אצל הנתבע, נרשם בכתב יד רישום כאמור להלן: "התקבל 15.11.98. לזמן בדחיפות ככל שניתן. הוגשה בטעות תביעה לנכות כללית במקום החמרה בנ"ע. יש בתיק נ. כללית חומר רפואי עדכני.". לא ברור מי רשם את התרשומת המצוטטת, אך ברור כי מדובר באחד מעובדי הנתבע שהבין כי בשל טעות, האישור הרפואי על החמרה במצב כתוצאה מהפגיעה בעבודה, הביא לפתיחת בקשה לקביעת דרגת נכות בנכות כללית. 17. התובעת הוזמנה לועדה רפואית, שבדקה אותה ביום 11/1/99, וקבעה כי מצבה של התובעת לא הוחמר. 18. במקביל להליכים לקביעת דרגת נכות מעבודה, בגין תסמונת התעלה הקרפלית, היו גם הליכים כאלה במסגרת נכות כללית. כאמור כבר לעיל, בשנת 1994, בעת שהתובעת נבדקה על ידי הרופאה המוסמכת לענין נכות כללית - היא התלוננה על כאבי ידיים לאחר שני ניתוחים שעברה. הרופאה המוסמכת, לא קבעה למערערת דרגת נכות בגין מצב כפות הידיים. ביום 13/4/98, הגישה התובעת בקשה לבדיקה מחדש של אחוזי הנכות הרפואית במסגרת נכות כללית. בהנמקות לבקשה נאמר, בין השאר, כך: "החמרת מצב הבריאותי מ-2 תאונות בעבודה, פגיעה בראש ובידיים. א. פגיעה בעבודה ביד ימין ... ועברתי פעמיים ניתוחים. כיום סובלת כאבים ושיתוק. ...". ביום 3/6/98, נבדקה התובעת על ידי אורתופד מטעם הנתבע, שנתן חוות במסגרת נכות כללית. האורתופד המליץ - בין השאר - על קביעת שתי דרגות נכות לתובעת בגין תסמונת התעלה הקרפלית, כל אחת בשיעור 5%, לפי פריט 31(4)(א)(I) למבחנים, בגין כל אחת מהידיים. ביום 7/9/98, נבדקה התובעת על ידי רופאה מוסמכת, אשר אימצה את חוות דעתו של האורתופד וקבעה לתובעת שתי דרגות נכות כמומלץ על ידי האורתופד בחוות דעתו מיום 3/6/98. ליקוי שמיעה 19. הנתבע הכיר בכך שהתובעת נפגעה בשמיעתה עקב עבודתה בתנאי רעש. ביום 22/3/99, הגישה התובעת בקשה לקביעת דרגת נכות מעבודה עקב ליקוי השמיעה שלה. 20. ביום 5/1/00, קבעה ועדה רפואית כי נכותה היציבה של המערערת עקב ליקוי השמיעה היא בשיעור 0%. ועדה רפואית לעררים דחתה ביום 13/3/00 את עררה של המערערת על קביעה זו. 21. ליקוי השמיעה לא מצא את ביטויו בהליכים שהיו בענין קביעת דרגת נכות רפואית במסגרת נכות כללית, ועל כן - אנו נמנעים מלתת הוראה כלשהי בענין ליקוי השמיעה במסגרת פסק דין זה. (נעיר כי ב"כ התובעת ציין בהשלמת טיעוניו כי ליקוי השמיעה אינו רלוונטי לתובענה שבפנינו). ליקוי בגב 22. ביום 12/2/92, החליקה התובעת במקום עבודתה ונחבלה בגבה ובבטנה. הנתבע הכיר בפגיעה זו כבתאונת עבודה. 23. ביום 25/8/92, קבעה ועדה רפואית כי החל מיום 4/8/92 לא נותרה לתובעת נכות כתוצאה מהתאונה מיום 12/2/92. ערר שהגישה התובעת, נדחה על ידי ועדה רפואית לעררים ביום 12/1/93. הועדה האמורה ציינה כי (בניגוד לממצאי חוות דעתו של ד"ר חנני שהיתה בפניה), אין היא מוצאת שיש הגבלה בינונית בתנועות עמוד השדרה המותני. 24. ביום 5/11/92, התובעת החליקה פעם נוספת במקום עבודתה, ונחבלה בגבה ובכתפה הימנית. הנתבע הכיר גם בפגיעה זו כבתאונת עבודה. 25. ביום 17/2/93, קבעה ועדה רפואית כי החל מיום 1/2/93 לא נותרה לתובעת נכות כתוצאה מהתאונה מיום 5/11/92. ערר שהגישה התובעת נדחה על ידי ועדה רפואית לעררים ביום 9/5/93. 26. במקביל להליכים לקביעת דרגת נכות מעבודה, בגין מצב הגב של התובעת, היו גם הליכים כאלה במסגרת נכות כללית. כאמור כבר לעיל, בשנת 1994, קבעה הרופאה המוסמכת שלתובעת אין נכות אורתופדית. לאחר ש(כאמור לעיל) ביום 13/4/98, הגישה התובעת בקשה לבדיקה מחדש של אחוזי הנכות הרפואית במסגרת נכות כללית, הועמדה התובעת לבדיקתו של אורתופד, שבדק אותה ביום 3/6/98. האורתופד המליץ - בין השאר - על קביעת דרגת נכות לתובעת, בשיעור 10%, בגין מצב החלק המותני של עמוד השדרה, לפי פריט 37(7)(א) למבחנים. ביום 7/9/98, נבדקה התובעת על ידי רופאה מוסמכת, אשר אימצה את חוות דעתו של האורתופד וקבעה לתובעת דרגת נכות בשיעור 10% לפי פריט 37(7)(א) למבחנים, כמומלץ על ידי האורתופד בחוות דעתו מיום 3/6/98. ליקוי נוירולוגי ופסיכיאטרי 27. ביום 19/2/95 נחבלה התובעת בראשה במהלך עבודתה. ביום 7/3/95 הגישה התובעת לנתבע הודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה בענין זה. הנתבע הכיר בפגיעה זו כבתאונת עבודה. 28. ביום 22/2/99, הגישה התובעת לנתבע בקשה לקביעת דרגת נכות מעבודה, בגין התאונה מיום 19/2/95. בטופס התביעה נטען כי התובעת סובלת מכאבי ראש חזקים עם התקפים קשים, מבחילות, הקאות, סחרחורות והתעלפויות. 29. ביום 13/6/00, קבעה ועדה רפואית כי לתובעת לא נותרה נכות כתוצאה מתאונת העבודה מיום 19/2/95. התובעת עררה על החלטה זו, אך ביום 19/9/00 נדחה הערר על ידי ועדה רפואית לעררים. 30. במקביל להליכים לקביעת דרגת נכות מעבודה, בגין מצב התובעת לאחר הפגיעה בראש, היו גם הליכים כאלה במסגרת נכות כללית. ביום 7/9/98, נבדקה התובעת על ידי רופאה מוסמכת, אשר אימצה את חוות דעתו של האורתופד וקבעה לתובעת דרגת נכות בשיעור 10% לפי פריט 37(7)(א) למבחנים, כמומלץ על ידי האורתופד בחוות דעתו מיום 3/6/98. ביום 13/4/98, הגישה התובעת בקשה לבדיקה מחדש של אחוזי הנכות הרפואית במסגרת נכות כללית. בהנמקות לבקשה נאמר, בין השאר, כך: "החמרת מצב הבריאותי מ-2 תאונות בעבודה, פגיעה בראש ובידיים. ... פגיעה בעבודה בראש ביום 19/2/95, כיום אני סובלת קשה מסחרחורת כאב ראש והקאות...". ביום 26/7/98, נבדקה התובעת על ידי פסיכיאטרית מטעם הנתבע. התובעת התלוננה בפני הפסיכיאטרית על כאבי ראש שהחלו כ-3 שנים לפני כן, לאחר חבלה בראש. (הכוונה, באופן ברור, לתאונת העבודה מיום 19/2/95). הפסיכיאטרית החליטה להפנות את התובעת לבדיקה של נוירולוג. ביום 18/8/98, נבדקה התובעת על ידי נוירולוג מטעם הנתבע, שנתן חוות במסגרת נכות כללית. הנוירולוג מצא כי התובעת סובלת מכאבי ראש, סחרחורת ובחילות לאחר חבלת ראש. בממצאיו הוא כתב: "בקשר לכאב הראש איני רואה סיבה נאורולוגית לכך. נראה לי שמדובר ב-PTSD ועל הפסיכיאטרית להמשיך.". מכאן, שהנוירולוג סבר שמדובר בתוצאה של התאונה שארעה ביום 19/2/95, תוצאה אשר יכולה להתבטא בנכות פסיכיאטרית. עניינה של התובעת הוחזר אל הפסיכיאטרית, אשר הביעה, ביום 31/8/98 את דעתה כי החל מיום 1/8/95 יש לתובעת נכות בשיעור 30% לפי פריט 34(ד) למבחנים. במסקנותיה כתבה הפסיכיאטרית, כך: "מכיון שאין ממצא בבדיקה הנוירולוגית, ניתן לתאר את מצבה כשל תסמונת לאחר מצב של זעזוע מוח עם החמרה פסיכוגנית לאחר פטירת אביה.". ביום 7/9/98, נבדקה התובעת על ידי רופאה מוסמכת, אשר אימצה את חוות הדעת של הפסיכיאטרית ושל הנוירולוג, וקבעה שלתובעת אין נכות נוירולוגית, אך יש לה נכות פסיכיאטרית בשיעור 30%, לפי פריט 34(ד) למבחנים, בגין "תסמונת לאחר זעזוע מוח". פניית התובעת אל הנתבע ביום 2/6/98 31. ביום 2/6/98, כתבה התובעת מכתב אל הנתבע, אותו היא הפנתה אל "הועדה הרפואית". לפי כותרתו, עוסק המכתב בהחמרת מצבה של התובעת. לכל אורך המכתב מתארת התובעת את קורותיה מבחינת הפגיעות בעבודה. גורל התביעה 32. מקובלת עלינו עמדתו של ב"כ הנתבע שלפיה אין אנו מוסמכים להורות כי דרגת הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת במסגרת נכות כללית (49%), היא למעשה דרגת נכות מעבודה. הסמכות לקבוע את דרגת הנכות מעבודה נתונה לועדה רפואית, על פי סעיף 118 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"), ואין מקום לקבוע שדרגת נכות רפואית שנקבעה במסגרת פרק ט' לחוק, תיחשב כאילו היא דרגת נכות מעבודה. 33. באופן דומה מקובלת עלינו דעתו של ב"כ הנתבע על כך שאין אנו מוסמכים, במסגרת תובענה זו, לדון בשאלה אם נפלו פגמים בתוכן ההחלטות של הועדות הרפואיות שדנו בעניינה של התובעת. על החלטה של כל ועדה רפואית מדרג ראשון או של רופא מוסמך של הנתבע - היה ניתן לערור בפני ועדה רפואית לעררים ועל החלטות של הועדות הרפואיות לעררים, ניתן היה לערער - בשאלות משפטיות בלבד - בבית דין זה (סעיפים 123 ו-213 לחוק). משהתובעת לא הגישה ערעורים על ההחלטות של הועדות הרפואיות לעררים שדנו בעניינה (ובמקרים מסויימים - אף לא הגישה ערר על ההחלטות של הועדות הרפואיות מדרג ראשון או של הרופאה המוסמכת) - אין מקום לאפשר לתובעת להגיע לתוצאה "ערעורית" בעקיפין, תוך היעזרות בתובענה זו שבאה לאחר שנים. 34. בנוסף, מבחינה עובדתית, ברור שיש לדחות את טענת התובעת על כך שהיא כלל לא הגישה בקשה לקביעת דרגת נכות במסגרת נכות כללית. כפי שהראינו לעיל, על סמך המסמכים שבפנינו, ניתן לראות כי התובעת הגישה בקשה כאמור בשנת 1994 ואף הגישה בקשה בענין החמרת מצב, בשנת 1998. 35. סיבה נוספת שבגינה אין אפשרות לתת לתובעת את הסעד שאותו היא מבקשת בתביעה, היא שאין חולק שלפחות חלק מדרגות הנכות הרפואיות ששימשו בסיס לקביעת דרגת הנכות הרפואית המשוקללת בנכות כללית - אינו תוצאה של פגיעה בעבודה. כך הוא לגבי הדליות ברגליים (גם ב"כ התובעת, בהשלמת טיעוניו, מסכים שאין לייחס את הדליות לפגיעה כלשהי בעבודה). ברור, איפוא, שאם היינו מקבלים את התביעה באופן שהתובעת עתרה לו (כלומר - קובעים כי לתובעת יש נכות מעבודה בשיעור 49%), היינו מעניקים לתובעת סעד שאפילו היא מודה (למעשה) שהיא אינה זכאית לו. 36. בחינת התועלת שהיתה יכולה לצמוח לתובעת מקבלת התביעה לא רק מבחינה עקרונית אין הצדקה לקבלת התביעה כפי שהתובעת עותרת לקבל אותה, אלא גם מבחינה מעשית - לא יהיה זה לטובת התובעת לקבוע כי כל דרגות הנכות שנקבעו לה בנכות כללית - הן למעשה דרגות נכות מעבודה. כך בענין תסמונת התעלה הקרפלית - כזכור, נקבעה לתובעת נכות מעבודה בשיעור 10%, ואילו במסגרת נכות כללית נקבעו לתובעת 2 דרגות נכות בנות 5% כל אחת בגין הפגימה האמורה. המשקל המשוקלל של נכות בשיעור 10% גבוה מזה של שתי דרגות נכות בשיעור 5% כל אחת. לפיכך, אין אנו סבורים שהתובעת מעוניינת באמת שתבוטל דרגת הנכות שנקבעה לה כנכות מעבודה בגין תסמונת התעלה הקרפלית ותחת זאת יראו את שתי דרגות הנכות הרפואית שנקבעו לה במסגרת נכות כללית כאילו הן דרגות נכות מעבודה. התועלת שהיתה יכולה לצמוח לתובעת מקבלת הסעד שהיא מבקשת לקבל, מתייחסת לשני עניינים; בראש ובראשונה - לנכות הנוירולוגית או הפסיכיאטרית, בעקבות החבלה בראש בתאונת העבודה מיום 19/2/95, וכן - לנכות בגין הפגימה בגב בעקבות שתי תאונת העבודה משנת 1992. בנושאים אלה, נקבעו לתובעת דרגות נכות רפואית בנכות כללית, אך לא נקבעה לה דרגת נכות מעבודה בגינם. לפיכך, נבחן להלן אם יש מקום לתת לתובעת סעד כלשהו בעניינים האמורים. 37. שתי התאונות משנת 1992 א. כמפורט בסעיף 23 לעיל, הדיון בענין הנכות מעבודה בגין תאונת העבודה מיום 12/2/92, הסתיים ביום 12/1/93 עם קביעתה של הועדה הרפואית לעררים. התובעת לא ערערה על אותה קביעה. כאמור בסעיף 25 לעיל, הדיון בענין הנכות מעבודה בעקבות תאונת העבודה מיום 5/11/92, הסתיים ביום 9/5/93, עם קביעתה של הועדה הרפואית לעררים. גם על החלטה זו לא הוגש ערעור. ב. האם יש לראות את התובעת כמי שהגישה בקשה לדיון מחודש בגין החמרת מצב לפי תקנה 36 לתקנות ? אין ספק שמבחינה פורמאלית - לא הוגשה בקשה מעין זו. בחינת הבקשה לבדיקה מחדש שהוגשה ביום 13/4/98 במסגרת נכות כללית, מעלה שהתובעת לא טענה בבקשה זו מאומה בענין מצב הגב. ג. לפיכך, אנו סבורים שאין מקום לתת לתובעת סעד כלשהו בענין פגיעות הגב, עקב שתי תאונות העבודה משנת 1992. התובעת לא הגישה בקשה לבדיקה מחדש בענין זה ואף לא התיימרה לטעון להחמרה במצב הגב בעת הבקשה שהוגשה במסגרת נכות כללית. ד. יתרה מכך, הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת בגין מצב הגב היתה בשיעור 10% לפי פריט 37(7)(א) למבחנים. חוות הדעת של הרופא מטעם התובעת, ד"ר עמוס חנני, שבה הובעה הדעה כי מצבה של התובעת מצדיק קביעת דרגת נכות בשיעור 20% (לפי פריט 37(7)(ב) למבחנים), כוללת את הדעה ששיעור של 10% מתוך שיעור הנכות הכולל - אמור להיות מיוחס למצב שאינו קשור לתאונות העבודה, אלא לממצאים ניווניים שאינם נובעים מהתאונה. על כן, משהועדות הרפואיות לעררים (בענין הנכות מעבודה) לא קיבלו את עמדתו של ד"ר חנני, וקבעו שלא נותרה נכות כתוצאה מהתאונות, הרי שהקביעה שלתובעת יש דרגת נכות רפואית בשיעור 10% בגין מצב הגב ושאין נכות זו נובעת מתאונת עבודה - מתיישבת עם עמדתו של ד"ר חנני, המומחה מטעם התובעת. ה. אשר על כן, אין אנו מורים כל הוראה בענין הפגימות בגב התובעת. ו. מובן שאין באמור בסעיף זה כדי למנוע מהתובעת להגיש לנתבע בקשה לבדיקה מחדש לפי תקנה 36 לתקנות, אם תמלא את התנאים האמורים בתקנה זו. 38. הפגיעה בראש בתאונה מיום 19/2/95 א. כאמור בסעיף 29 לעיל, הדיון בענין הנכות מעבודה בגין התאונה מיום 19/2/95, הסתיים ביום 19/9/00, בעת שועדה רפואית לעררים דחתה את עררה של התובעת, על הקביעה שלא נותרה לה נכות מעבודה בגין התאונה האמורה. ב. האם יש לראות את התובעת כמי שהגישה בקשה לדיון מחדש בגין החמרת מצב לפי תקנה 36 לתקנות ? ג. גם כאן - ברור שמבחינה פורמאלית לא הוגשה בקשה כזו. עם זאת, אנו סבורים שהיה מקום לדיון מחדש בעניינה, גם בלא בקשה פורמאלית, אם היה מתברר שהתובעת הגישה בקשה כזו במסגרת נכות כללית, והתכוונה בה, למעשה, למצב הנובע מתאונת העבודה. כך למשל, הבקשה שהוגשה על ידי התובעת ביום 13/4/98, לדיון מחדש במסגרת נכות כללית, התייחסה במפורש לענין התאונה מיום 19/2/95 (ראו את הציטוט בסעיף 30 לעיל). גם הקביעה של הרופאה המוסמכת (בעקבות חוות הדעת של הנוירולוג ושל הפסיכיאטרית) שלתובעת יש נכות בשיעור 30% בגין תסמונת פוסט טראומתית, עקב זעזוע המוח בתאונה מיום 19/2/95, היתה יכולה להספיק לשם כך שנראה זאת כאישור רפואי על החמרה במצב, המצדיק בדיקה מחודשת של הנכות מעבודה. לפיכך, אם הבקשה מיום 13/4/98 וההחלטה של הרופאה המוסמכת מיום 7/9/98, היו מתרחשים לאחר קביעת הועדה הרפואית לעררים בענין הנכות מעבודה, היינו סבורים שיש להסתפק בכך כדי לחייב את הנתבע להעמיד את התובעת לבדיקה מחודשת בענין המצב הנובע מהתאונה מיום 19/2/95. אולם, כזכור, כל אלה היו טרם הקביעה של הועדה הרפואית לעררים מיום 19/9/00, כך שבשום אופן לא ניתן לראות את הבקשה שהוגשה ביום 13/4/98 ואת הקביעה של הרופאה המוסמכת מיום 7/9/98, כאילו הן בקשה שהוגשה מכח תקנה 36 לתקנות ואישור רפואי התומך בה, ככל שהדברים אמורים ביחס לקביעת הועדה הרפואית לעררים מיום 19/9/00. ד. אשר על כן, ולמרות שלדעתנו היה מקום שהועדה הרפואית לעררים שדנה בעניינה של התובעת ביום 19/9/00 תתייחס לאמור בחוות הדעת של הנוירולוג ושל הפסיכיאטרית ולקביעת הרופאה המוסמכת - אין אנו רואים כל אפשרות להעניק לתובעת סעד כלשהו בענין הנכות הנובעת מהתאונה מיום 19/2/95 (למעט ההמלצה שתפורט בסעיף 41 להלן). ה. גם בענין זה, יש להבהיר שאין באמור בסעיף זה כדי למנוע מהתובעת לפנות לנתבע בבקשה לבדיקה מחדש על פי תקנה 36 לתקנות. לסיכום 39. התוצאה מכל המוסבר לעיל היא שאנו דוחים את התביעה. 40. אין צו להוצאות. 41. למרות דחייתה של התביעה, אנו סבורים שיש לתמוה על כך שהועדה הרפואית לעררים שדנה בעניינה של התובעת ביום 19/9/00, לא מצאה כל נכות בגין הפגיעה בראשה של התובעת בתאונה ביום 19/2/95, ואילו במסגרת נכות כללית, נמצאה התובעת כנכה בשיעור 30%, בשל תסמונת פוסט-טראומתית שנגרמה בעקבות אותה תאונה עצמה. לפיכך, ולמרות שמבחינה פורמאלית לא הצלחנו לקבל את התביעה בענין זה, אנו ממליצים לנתבע להסכים לכך שהתובעת תועמד לבדיקה של ועדה רפואית, אשר תקבע אם לתובעת יש נכות בעקבות תאונת העבודה מיום 19/2/95, וזאת תוך התייחסות להחלטתה של הרופאה המוסמכת מיום 7/9/98 ולחוות הדעת של הנוירולוג ושל הפסיכיאטרית שהיו בפני הרופאה המוסמכת. אם הנתבע יסכים להמלצה זו, לפנים משורת הדין, הרי שייתכן שהוא יביא בכך לתיקון עוול שנגרם לתובעת ואשר אנו (שמוטל עלינו לפעול על פי שורת הדין) לא הצלחנו לתקן אותו. אם הנתבע ינהג כך - הוא יגשים, לדעתנו, את מטרת המחוקק, להביא לכך שמי שזכאי לגמלה על פי החוק - אכן יקבל את הגמלה שהוא זכאי לה. מטרה זו חשובה יותר מהטעמים הפרוצדורליים שמנעו מאיתנו לקבל את התביעה. 25. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. רפואהנכותנכות כלליתועדה רפואית