##האם הלכה משפטית שהשתנתה חלה באופן רטרואקטיבי ?## ברעא 8925/04‏ ‏ סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל נפסק כדלקמן: מה משקל יש ליתן לאינטרס ההסתמכות בשינוי הלכתי בתחום דיני הנזיקין? כדי להשיב על שאלה זו יש לבחון כל סוגיה לגופה. יש לבדוק עד כמה סמכו עצמם הצדדים על ההלכה הישנה, ועד כמה נפגמת הסתמכות זו בשינויה של אותה הלכה. הדעה המקובלת בספרות הינה כי ככלל הסתמכות בתחום דיני הנזיקין היא מועטה.... עם זאת, גם בתחום דיני הנזיקין, יש מקום להתחשב באינטרס ההסתמכות. בעיקר כך לענין הטלת חובות חדשות שלא היו מוכרות בעבר.... השיקולים על פיהם נקבעים דמי הביטוח הם רבים ומגוונים, והיקפה של החבות מכח ההלכה השיפוטית הוא רק אחד מהם. על כל פנים, כוחן של חברות הביטוח "לפזר את הנזק" על כל המבוטחים מקטין את משקלו של אינטרס ההסתמכות שלהן. יכולים להיות, כמובן, מצבים יוצאי דופן, בהם לשיעור הפיצויים השפעה מכרעת על הביטוח, אך זה אינו המקרה הרגיל. ##להלן פסק דין בנושא אינטרס ההסתמכות דיני נזיקין:## בקשה לחזור מהודאה פורמאלית , כלשונן של המבקשות- כלל חברה לביטוח בע"מ ואבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ שהוגשה ביום 23.7.2009. בבקשתן עתרו המבקשות להתיר להן לחזור מהודאתן מיום 20.9.2006 , מכוח תקנה 104 לתקנות סדר הדין האזרחי, הודאה בה נטלו המבקשות האחריות לקרות התאונה נשוא התובענה ואת האחריות לפיצוי המשיב. הבקשה הוגשה עקב שינוי ההלכה הנטען על ידן כפי שמצא ביטויו ברע"א 10875/08 אורן שרון ואח' נ' אליהו בע"מ, החלטה שניתנה על ידי בית המשפט העליון ביום 19.4.2009. ביום 10.8.2006 הגיש המשיב 1 תובענה במסגרתה נתבעו המבקשות כמבטחות רכבו, חברת AIG בע"מ כמבטחת רכב מסוג פג'ו של גב' אנה חזן , אשר לטענת המשיב היה הרכב אשר פגע בו והגב' אנה חזן. במסגרת מו"מ שהתנהל בין הצדדים , נתנו המבקשות הסכמתן למחיקת התובענה נגד AIG בע"מ והגב' חזן ונטלו האחריות לפיצויו של המשיב. הודעה על כך הוגשה לבית המשפט ומחיקתן של AIG והגב' חזן קיבלה תוקף של החלטה עוד בשנת 2006. לטענת המבקשות , הודאתן הפורמאלית היתה עת שלטה בכיפה הלכת בית המשפט העליון כפי שמצאה ביטויה בע"א 554/89 מדינת ישראל נ' עיסא אלרהב ואח', בה נקבע כי עצירת רכב על מנת לבדוק תקלה שאירעה בו הינה בגדר "שימוש ברכב" הטומן בחובו סכנה מפגיעת רכב אחר החולף בדרך. משמע, בתי המשפט לא דקדקו אותה עת בפשר מעשיו של הנהג שיצא מהרכב עקב תקלה בו ונטל הראיה להוכיח כי לא נעשה "שימוש" ברכב ונותק הקשר הסיבתי בין התקלה לקרות התאונה הוטל על המבטחת. ברע"א 10875/08 אורן שרון ואח' נ' אליהו בע"מ נפסק על ידי בית המשפט העליון כי בבוא בית המשפט להכריע אם נפגע מרכב חולף הינו בבחינת הולך רגל או משתמש ברכב, שומה עליו לבחון אם התקיים אחד השימושים המנויים ברשימה הסגורה שבהגדרת המשנה לסעיף 1 לחוק הפיצויים ורק המצאות מחוץ לרכב המהווה לכשעצמה שימוש ולא כזו הנובעת משימוש קודם או עתיד לבוא יהווה תוכר כ"שימוש ברכב". המשיבים- התובע בתובענה העיקרית, AIG בע"מ והגב' חזן התנגדו לבקשה. לטענת המשיבים אין המדובר ב"הודאה פרומאלית" כלשונן של המבקשות אלא בקשה לביטול החלטה אשר על פי תוכנה הינה למעשה פסק דין ומבלי להודות כי המדובר בשינוי הלכה משפטית, דין בקשה לשינוי החלטה או פסק דין עקב שינוי הלכה משפטית להידחות. עוד נטען על ידי המשיבים כי אין תחולה להוראת תקנה 104 לתקנות סדר הדין האזרחי, כי המדובר במעשה בי- דין, וכי שינוי הלכה משפטית אינו מקנה עילה לביטול הסכם פשרה שנחתם בין צדדים על פי הלכה קיימת בעת חתימתו. המשיבות AIG בע"מ והגב' חזן טענו בנוסף כי המבקשות לא הרימו את הנטל להוכיח את השינוי לו הן טוענות, ולא טענו כי טעו עת חתמו על הסכם הפשרה, והמשיבה שינתה מצבה לרעה שכן משנת 2006 התנהלו ההליכים להם לא היתה צד. עוד נטען על ידי עו"ד ערד כי מרע"א 3436/09 ביטוח ישיר נ' הפניקס אשר ניתנה בחודש יוני 2009 עולה כי לא היה שום שינוי בהלכה המשפטית אלא אך חזרה על הלכות קודמות וחידודן. פרוספקטיביות בלבד לפרשת אטינגר? רקע מכלול השיקולים עליהם עמדנו, הנני סבור כי אין כל טעם של ממש שלא ליתן לפרשת אטינגר תוקף רטרוספקטיבי. היא תחול, איפוא, הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית. היא תחול על כל מעשה נזיקין שהתרחש לפניה ולאחריה. זוהי נקודת המוצא העקרונית ואין מקום לסטות ממנה בפרשת אטינגר. לעניין פרשה זו הטעם המרכזי המונח ביסוד גישתי הינו, כי החלה רטרוספקטיבית של פרשת אטינגר לא תיפגע באופן ממשי באינטרס ההסתמכות. המזיקים והניזוקים הפוטנציאליים לא סמכו על פרשת גבריאל, אותה ביטלה פרשת אטינגר, בקביעת סדרי התנהגותם. פרשת אטינגר לא הטילה חובות חדשות, וכל השפעתה על שיעור הפיצויים, ואף כאן השפעתה אינה ניכרת. זאת ועוד: אחריותו של המזיק מכוסה לרוב על ידי ביטוח. גם אם חברת הביטוח סמכה עצמה בצורה זו או אחרת על פרשת גבריאל, בקביעת הפרמיה, היא מסוגלת לספוג את התשלומים הנוספים שפרשת אטינגר גוררת אחריה. בהתייחסו למשקלו של אינטרס ההסתמכות בדיני הנזיקין במקום שקיים ביטוח, מציין קיטון, כי הצורך להגן על אינטרס ההסתמכות במצב זה הוא קטן, שכן הפגיעה באינטרס ההסתמכות של מבטח ספציפי, או מבוטח ספציפי, היא פחות רצינית. כן מציין קיטון כי בדרך כלל קשה לקבוע את השפעתה של דוקטרינה משפטית על שיעור הפרמיה (ראו קיטון, שם, עמ' 42). על כל פנים, לא הובאו בפנינו כל נתונים כי גישה זו אינה תופסת לעניין הלכת "השנים האבודות". הנטל בעניין זה מוטל על הטוען לתחולה פרוספקטיבית בלבד של ההלכה החדשה. זאת ועוד: הזמן כרסם בפרשת גבריאל. באנגליה, בקנדה, באוסטרליה ובארצות-הברית לא התקבלה הגישה שמצאה ביטוייה בפרשת גבריאל. במספר מדינות נקבעות בעניין זה הוראות סטטוטוריות מפורשות (ראו פרשת אטינגר, 528 ואילך). בפסיקה נמתחה עליה ביקורת (ראו פסק דינו של השופט ח' אריאל בע"א 110/86 גברעם נ' יורשי המנוח שלום מנג'ם ז"ל, פ"ד מב (2) 193, 199). גם בספרות המקצועית בישראל נמתחה עליה ביקורת (ראו ד' קציר פיצויים בשל נזקי גוף 381 (מהדורה חמישית 2003); א. פורת, "דיני נזיקין", ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב-תשנ"ג 301, 347 (בעריכת א' רוזן-צבי, 1994); א. פורת "דיני הנזיקין", ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"א 221, 250 (בעריכת א' רוזן-צבי, תשנ"ב)). בהצעת הקודקס האזרחי - חוק דיני ממונות (2004) הוצע לסטות ממנה (ראו סעיף 544). השופט ריבלין הצביע בפרשת אטינגר על "שינוי באקלים המשפטי", אשר הביא לצורך לשינוי מפרשת גבריאל (ראו פרשת אטינגר, עמ' 559). שינוי באקלים זה משפיע, מטבע הדברים, על עצם ההסתמכות, על עוצמתה ועל סבירותה. על רקע זה, דומה שמשקלו של אינטרס ההסתמכות של מבטחים על הלכת גבריאל אינו מצדיק מתן תוקף פרופספקטיבי בלבד לפרשת אטינגר. על כל פנים, אין לנו כל יסוד להניח כי המעמסה הכספית, שפרשת אטינגר עשויה להטיל על חברות הביטוח, אינה נופלת לגדר הסיכונים המקצועיים שחברות הביטוח צריכות לשאת בהם. עד כמה שהפעלתה הרטרוספקטיבית של פרשת אטינגר פוגעת באינטרס ההסתמכות, יש להיזקק לדינים הכלליים המגינים על אינטרס זה, כדי למצוא בהם תרופה. על כן יש לאפשר לצדדים בערכאה הדיונית - אשר הגישו כתבי בית-דין לפני פרשת אטינגר - לתקן אותם בעקבות אותה פרשה. כן יש לאפשר להעלות טענות בעניין זה במסגרת הערעור, כל עוד פסק הדין לא הפך לסופי... ב. השפעתה של פרשת אטינגר על ההסכם בין הצדדים העיזבון והתלויים כרתו הסכם עם המזיקים לתשלום סכום פיצויים פלוני לסיום הסכסוך ביניהם. להסכם זה ניתן תוקף בהחלטת בית המשפט. ההסכם ומתן התוקף השיפוטי התקיימו בטרם נפסק הדין בפרשת אטינגר. עתה באה פרשה זו ושינתה את דיני הפיצויים רטרוספקטיבית. על פי הדין החדש, יתכן והעיזבון והתלויים זכאים לפיצויים נוספים. על רקע זה מתעוררת השאלה אם העיזבון והתלויים רשאים להשתחרר מן ההסכם, לאור השינוי בהלכה שהתרחש בפרשת אטינגר. זו השאלה השנייה הניצבת בפנינו בערעור זה. את התשובה לשאלה זו יש למצוא בדין הטעות שבחוזים. אמת, ההסכם בין הצדדים עוגן בהכרעה שיפוטית, אך הדין הוא כי לעניין ביטולו של הסכם שכזה בשל טעות שבו, יש לפנות לדיני החוזים (ראו ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא (1) 577; ע"א 3203/91 אזולאי נ' אזולאי (לא פורסם); ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח (4) 689, 699). הנה כי כן, השאלה הינה, אם עומדת לעיזבון ולתלויים הטענה כי הוטעו לחשוב כי הדין בעניינם נקבע בפרשת גבריאל ועל כן "רשאי בית המשפט... לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות כן" (סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ז - 1973 (להלן: חוק החוזים))? לדעתנו, התשובה היא בשלילה. טעותם של העיזבון והתלויים הינה "בכדאיות העסקה" וטעות שכזו אינה מסמיכה את בית המשפט לבטל את החוזה (סעיף 14(ד) לחוק החוזים). אכן, כל אחד מהצדדים להסכם נטל על עצמו את הסיכון כי לאור "השינוי באקלים המשפטי" עשוי לחול שינוי בדיני הפיצויים בכל הנוגע לשנים האבודות. במצב דברים זה, אין משתכללת טעות "אופרטיבית" (ראו פרידמן, "הסיכון החוזי וטעות והטעייה בכדאיות" עיוני משפט יד 459, 466-471 (התשמ"ט)). עמד על כך השופט צ' טל: בהסכמי פשרות הצדדים נוטלים על עצמם את הסיכון בדבר מצב משפטי. לשום צד אין ודאות שאם יזכה בדין, ואפילו יזכה, שמא הזמן וההוצאות אינם כדאים לו, ולפיכך הוא מתפשר. לא רק זאת, אלא שהמתפשר נוטל על עצמו סיכון שמא הדין ישתנה למפרע, ועל דעת כן הוא מתפשר (ע"א 2444/90 ארואסטי נ' קאשי, פ"ד מח (2) 513, 527). וברוח דומה ציינו ד' פרידמן ונ' כהן: מניחים כי צדדים לפשרה נוטלים לעצמם את הסיכון של פסיקה חדשה אף שזו עשויה לשנות את הדין למפרע (רטרואקטיבית) (ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים 729 (כרך ב', תשנ"ז). אכן, הן העיזבון והתלויים והן המזיקים (חברת הביטוח הניצבת מאחוריהם) אינם יכולים להשתחרר מהחוזה שכרתו בשל שינוי למפרע בדיני הפיצויים. כל אחד מהצדדים נטל על עצמו את הסיכון שהלכה חדשה עשויה להגדיל הפיצויים או להקטינם". מן המקובץ עולה כי כמו במקרה שנדון בפסק הדין הנ"ל, המדובר בחברת ביטוח אשר היתה צד להסכם ובו נטלה היא אחריות לפיצוי המשיב. מבלי לקבוע אם היה שינוי בהלכה אם לאו, דבר המוטל בספק, הרי שאף אם הסתמכה המבטחת על ההלכה הקודמת, הרי הצורך להגן על אינטרס ההסתמכות במצב זה הוא קטן, שכן הפגיעה באינטרס ההסתמכות של מבטח ספציפי, או מבוטח ספציפי, היא פחות רצינית כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון בפרשת סולל בונה. זאת ועוד. המדובר בהסכם בין הצדדים אשר נחתם בשנת 2006 ואין המבקשת יכולה להשתחרר מהסכמה זו, בה נטלה סיכון כי ההלכה תשתנה, אם שונתה. בנסיבות אלה, סבורני כי אין להענות לבקשה ולפיכך היא נדחית. המבקשת תשלם לכל אחד מן המשיבים 1 ו -2 הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ בתוספת מע"מ אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. רטרואקטיביותהסתמכותנזיקין