בפנינו תביעה למתן צו הצהרתי אשר יורה למשיב שלא לזמן את התובע לוועדה רפואית בתחום הפנימי, זאת לאחר שוועדה רפואית לערר קבעה לו נכות צמיתה בתחום הפנימי. עיקר העובדות הצריכות לעניין התובע, יליד שנת 1965, נפגע בעבודתו ביום 15/4/08. ועדה רפואית שדנה בעניינו ביום 5/5/09 קבעה כי לתובע נכות זמנית בשיעור 50% לתקופה שמיום 23/4/08 עד ליום 23/7/08. ונכות זמנית בשיעור 10% לתקופה שמיום 24/7/08 ועד ליום 31/12/09 וזאת בשל מצבו הנפשי. הוועדה קבעה כי לאחר יום 23/7/08 לא נותרה לתובע נכות בגין סכרת, לחץ דם ואין אונות כתוצאה מהתאונה. התובע הגיש ערר על החלטת הועדה הרפואית. ועדה רפואית לערר אשר דנה בעניינו של התובע ביום 25/1/10 קיבלה את הערר בקבעה כי לתובע נכות זמנית בשיעור 55% מיום 23/4/08 ועד ליום 31/12/09. שיעור הנכות הזמנית נקבע לאחר שוועדת הערר מצאה כי לתובע צמיתה בשיעור 30% בגין סכרת, 10% בגין יתר לחץ דם, 5% בגין אין אונות. ביחס לנכות הנפשית לא מצאה ועדת הערר להתערב בקביעת הועדה הרפואית לפי לתובע אשר נכות זמנית בשיעור 10%. כאמור, בסיכומו של דבר קבעה ועדת הערר כי נכותו הזמנית של המבקש היא בשיעור 55%. לאחר תום תקופת הנכות הזמנית, התובע זומן לוועדה רפואית לצורך קביעת נכותו הקבועה, ובמסגרת זו נשלח לתובע זימון לבדיקה בפני רופא פנימאי. התובע סירב להתייצב לבדיקה בפני רופא פנימי. לטענת התובע, בכל הנוגע לשיעור נכותו בגין סכרת, לחץ דם ואין אונות, החלטת ועדת הערר מיום 25/1/10 כמפורט לעיל, היא החלטה חלוטה, הנתבע לא ערער עליה ולפיכך אין לשוב ולדון בנכות בתחומים הללו. הנתבע גורס כי, מאחר שועדת הערר קבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 55%, לתקופה בת כשנה ושמונה חודשים, על אף שבפגימות מסויימות נקבעו קודם לקביעה המסכמת שיעורי נכות צמיתה, אין כל מניעה לדון שוב בכל ההיבטים של מצבו הרפואי של התובע, בטרם תקבע נכותו הצמיתה הכוללת. עיקר המחלוקת שבין הצדדים נוגעת לפרשנות פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק עב"ל 407/05 שמואל דנה נ' המוסד לביטוח לאומי שם נדון עניינו של מי שועדה של הדרגה הראשונה קבעה לו נכות נפשית זמנית, ואילו באשר לפגימות האורטופדיות קבעה הוועדה כי לא נותרה נכות. ועד ערר שנדרשה לעניין בעקבות ערר שהגיש הנפגע קבעה בישיבתה הראשונה כי לתובע נותרה נכות אורטופדית קבועה בשיעור 10%, ואולם בישיבתה מסכמת החליטה כי לנפגע נכות זמנית כוללת בשיעור 30% בגין מצבו האורטופדי והנפשי. בשלב מאוחר יותר שב עניינו של הנפגע לוועדה הראשונה אשר קבעה כי למערער לא נותרה נכות אורטופדית צמיתה, וזאת בניגוד לקביעת ועדת הערר, בטרם סוכמו ממצאיה. על יסוד האמור לעיל בית הדין הארצי לעבודה קבע כדלקמן: "אין מניעה, כי וועדה מדרג ראשון או וועדה לעררים תקיים מספר ישיבות בטרם תחליט בדבר דרגת הנכות. העובדה כי באחת מישיבותיה הקודמות, בטרם נתנה החלטתה הסופית, היא סברה, כי מגיעה דרגת נכות מסוימת זמנית או יציבה בגין פגימה מסוימת, עדיין אינה מונעת בעדה בבואה להחליט באשר לדרגת הנכות, לשנות מהחלטתה בישיבה קודמת ולקבוע דרגת נכות אחרת. כזאת עשתה הוועדה לעררים במקרה שלפנינו. בישיבתה מיום 13.2.01 היא סברה, כי למערער דרגת נכות יציבה בגין הפגימה האורטופדית בשיעור של 10%; אולם בהחלטה הסופית בישיבתה השניה מיום 14.8.01, לאחר שקיבלה את המסמכים הנוגעים למצבו הנפשי, היא החליטה על פי סמכותה בהתאם לסעיף 119 לחוק, לקבוע לו דרגת נכות זמנית כוללת גבוהה מדרגת הנכות בגין הפגימה האורטופדית והנפשית בנפרד, בשיעור של 30%, וזאת מיום 31.12.00 ועד ליום 31.8.02." לטענת הנתבע, העובדות שנקבעו בפסק הדין בעב"ל 407/05 הנ"ל יפות לענייננו, ומשעה שבסיכום הדיון בוועדת הערר נקבעה לתובע נכות זמנית בלבד, לא היה כל מקום כי הנתבע יגיש ערעור על הקביעה המופיעה בפרוטוקול הדיון בדבר נכות קבועה, ואין כל מניעה כי הועדה מן הדרג הראשון תדון בפגימות בתחום סכרת, לחץ דם ואין אונות, ותקבע למערער דרגת נכות קבועה בתחומים הללו. התובע מבקש לאבחן את פסק הדין בעב"ל 407/05 [להלן: "עניין דנה"] ומונה שלושה הבדלים מהותים, אשר מצדיקים לדידו פסיקה שונה בעניינו: בעניין דנה המבוטח ערער הן על שיעור הנכות הנפשית הזמנית שנקבעה לו, והן על כך שלא נקבעה נכות אורטופדית, ולעומת זאת בענייננו התובע לא ערער על שיעור הנכות הנפשית שנקבעה לו ולכן ועדת הערר דנה רק בתחום הפנימי, ובו קבעה נכות צמיתה. למעשה רק הנכות הנפשית נותרה זמנית וזאת מאחר שלא הוגש ערר בעניין זה והחלטת הועדה הראשונה נותרה על כנה. בעניין דנה קיימה הוועדה הרפואית שתי ישיבות ולא ישיבה אחת. כך, הקביעה שעניינה בנכות האורטופדית הקבועה מצויה בישיבה הראשונה שלאחריה קיבלה הועדה מסמכים אשר אפשר שהיה בהם כדי לשנות מהתרשמותה, והם שהביאו לכך שבסופו של יום הועדה שינתה את החלטתה בעניין הנכות הקבועה, והחליטה לקבוע נכות זמנית בלבד. בעניין דנה המבוטח היה מעוניין כי הועדה של הדרג הראשון, ששבה לדון בעניינו תדון מחדש בכל סעיפי הליקוי, אולי מחמת שסבר שיהיה בכך כדי להעלות את אחוזי נכותו, ולכן הוא מושתק מלטעון כי הועדה של הדרגה הראשונה לא היתה מוסמכת להתערב בממצא ביחס לנכות האורטופדית. לאחר שעיינו בטענות התובע הגענו לכלל דעה כי דין התביעה דנן להדחות. אשר לטענתו הראשונה של התובע אנו סבורים כי במקרה דנן שאלת היקף הערעור שהגיש התובע איננה יכולה ללמד כי יש לפרש את סיכום הוועדה כקובעת נכות קבועה. ועדה רפואית לעררים ממילא אינה כבולה לנוסח הערר אשר לפניה, ועליה לבטא את ממצאיה אף בהעדר ערעור בנקודה זו או אחרת, והעובדה שהתובע בחר שלא לערער על הנכות הנפשית שנקבעה לו אינה מעלה ואינה מורידה. עיקר המחלוקת שבין הצדדים נוגעת ממילא לפרשנות החלטת ועדת הערר ביחס לרכיבים שאין חולק כי נכללו במפורש בערר. ביחס לטענה שבמקרה דנן ועדת הערר קיימה ישיבה אחת, ולא שתי ישיבות כמו בעניין דנה, נציין כי עיון בפרוטוקול ועדת הערר מיום 25/1/10 מעלה כי הועדה מציינת כי הנכות הצמיתה בגין סכרת, לחץ דם ואין אונות, נקבעה על ידי ועדת הערר בישיבתה הקודמת, מיום 19/10/12, שלאחריה נשלח הנפגע לבדיקת NPT. לאחר שהוועדה עיינה בתוצאות בדיקת NPT, בישיבתה מיום 25/1/10 החליטה הוועדה לקבוע למערער נכות זמנית בלבד בשיעור 55% עד ליום 31/12/09 וזאת תוך שציינה במפורש: "נכותו זמנית בשיעור 55% מיום 23/4/08 ועד ליום 31/12/09 ולא כפי שנקבע בוועדה לעררים מיום 19/10/09" (ההדגשה אינה במקור א.ד.). כלומר גם בענייננו התקיימו שתי ישיבות בהן נדון עניינו של התובע בועדת הערר. אשר לטענה השלישית, לא מצאנו כל יסוד לטענת התובע לפיה בעניין דנה היה המבוטח מעוניין כי הוועדה של הדרגה הראשונה תשוב ותדון בנכותו האורטופדית. אבחנה זו היא בגדר ספקולציה, אשר אין לה על מה שתסמוך. בסופו של יום, כאשר הועדה הרפואית לערר סיכמה את ממצאיה, היא קבעה למערער נכות זמנית בלבד. איננו סבורים כי בנסיבות כאמור יש אינטרס ציבורי כלשהו כי המל"ל ידרש לערער על החלטת ועדת הערר, אך מן הטעם שבגוף הפרוטוקול קיימת קביעה שלפיה הנכות היא נכות קבועה. נדמה כי יש בכך כדי להוליד הליכי סרק בבית הדין, כאשר הגורמים הרפואיים שהוסמכו לדון בעניינו, לא מצאו לגבש מסקנה סופית בעניין. לנוכח כל האמור לעיל התביעה נדחית. הועדה של הדרג הראשון רשאית לדון במצבו הרפואי של התובע על כל היבטיו. מאחר שמדובר בתביעה לזכויות סוציאליות ולאחר ששקלנו את נסיבות העניין אין צו להוצאות. רפואהסוכרתועדה רפואית