1. ההליך שבפני הינו תולדה של ערעור על החלטת ועדת ערר מכוח חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, התשנ"ב-1992 (להלן: "חוק התגמולים לאסירי ציון"), ובקשת הנתבעת למחוק את ההליך על הסף בטענה כי בית הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בו. 2. התובעת היא אלמנתו של רובל גטו ז"ל (להלן: המנוח). התובעת הגישה לבית הדין לעבודה ערעור על החלטת ועדת ערר מכוח חוק התגמולים לאסירי ציון, אשר קבעה, ביום 20.12.07, כי המנוח לא הוכר כ"אסיר ציון", וכי אלמנתו, היא התובעת, אינה זכאית לגמלת שארים. בערעור שהגישה התובעת לבית דין זה הועלו טענות באשר להרכב ועדת הערר, באשר לכך שלא יוחס משקל ראוי לעדותו של אחד העדים ואף לא נרשם פרוטוקול של אותה עדות, ובאשר לכך שהוועדה שגתה, כך לפי הטענה, בכך שהתעלמה מטענות מסוימות שהעלה המערער. הבקשה לדחייה על הסף - טענות הנתבעת 3. הנתבעת הגישה בקשה לדחיית ערעורה של התובעת על הסף, בטענה שלבית הדין לעבודה אין סמכות עניינית לדון בו. לטענת הנתבעת, עניינו של הערעור הוא בכך שהמנוח לא הוכר כאסיר ציון ע"י הוועדה, ולפי פרשנות שניתנה לחוק התגמולים לאסירי ציון ע"י בית הדין, בעניין בל 3203/04 גמזו יצחק נ' מדינת ישראל, הרי שהדיון בערעור על החלטת ועדת ערר בסוגיה זו אינו מצוי בתחום סמכותו של בית הדין לעבודה, אלא - הערכאה המוסמכת לדון בעתירה מעין זו היא בית המשפט הגבוה לצדק. הנתבעת הוסיפה כי בג"צ אכן דן בפועל בעתירות מסוג זה, ועל כן ביקשה את בית הדין לדחות את הערעור שהוגש. 4. בנוסף, טענה הנתבעת כי לאחרונה נערכה פנייה ללשכה המשפטית במשרד הרווחה, הוא המשרד האחראי על יישום החוק, בדבר תיקון החוק באופן בו ייקבע כי בית הדין לעבודה נעדר סמכות לדון בערעורים כגון הערעור שהגישה התובעת. טענות התובעת 5. לטענת התובעת, סעיף 9 לחוק התגמולים לאסירי ציון קובע את סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בערעורים על החלטות הוועדות הרפואיות הקובעות את נכותו של אסיר ציון, וסעיף 24 לחוק קובע גם את סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה לדון ולפסוק "בכל תובענה לפי חוק זה". מכאן, כך לטענת התובעת, יש לבית הדין סמכות לדון גם בערעור שהוגש על-ידה. 6. התובעת דחתה את טענת הנתבעת כי יש לאמץ את פרשנות בית הדין בעניין גמזו, שאוזכר לעיל, גם במקרה זה, וטענה, בין היתר, כי בעניין גמזו התבסס בית הדין על כך שערעור על החלטות של גופים מנהליים אינו מהווה "תובענה" אלא "עתירה", ולכן ערעור על ועדת הערר של הרשות לאסירי ציון אינו בא בגדר סעיף 24 לחוק. לטענת התובעת, לא כך הם פני הדברים: לטענתה, המילה "תובענה" היא ביטוי מקיף הכולל בתוכו כל צורה של פנייה לבית המשפט, והתובעת אף הביאה דוגמאות לחוקים שונים בהם נקבע הדבר במפורש, ועל כן סברה כי גם הערעור שהוגש על-ידה בא בגדר המילה "תובענה" המופיעה בסעיף 24 לחוק ועל כן מוקנית לבית הדין לעבודה סמכות לדון בו. 7. באשר לטענת הנתבעת בדבר היוזמה לתיקון חוק התגמולים לאסירי ציון, טענה התובעת כי הדבר דווקא מחזק את גרסתה-שלה, לפיה החוק, בנוסחו הנוכחי, מקנה לבית הדין לעבודה סמכות לדון בערעור שהגישה. הדיון בבקשה לדחייה על הסף 8. בדיון בבקשה שהתקיים בפניי, הוסיפה התובעת וטענה כי גם כוונת המחוקק היתה שבית הדין לעבודה ידון בכל הערעורים על החלטות הוועדה מכוח חוק התגמולים לאסירי ציון, וכי כוונתו היתה שגם ערעור כגון זה שהגישה מהווה "תובענה" לפי לשון החוק. ב"כ הנתבעת, מנגד, טענה כי עיון בחוקים שצירפה התובעת כדוגמא לטענותיה - לפיהן "תובענה" כוללת בתוכה כל "ערר" או "ערעור" - מוכיח דווקא את טענות הנתבעת, שכן כאשר רצה המחוקק לכלול בהגדרת "תובענה" גם "ערר", עשה כן במפורש. הנתבעת חזרה על טענתה לפיה אין לבית הדין לעבודה סמכות לדון בערר מסוג זה שהגישה התובעת, אלא הסמכות לדון בו נתונה לבג"צ. להלן - קביעתי: 9. לפי סעיף 2 לחוק התגמולים לאסירי ציון, יקים השר לקליטת העליה רשות, אשר בסמכותה להכיר באדם כאסיר ציון. לפי סעיף 4(א) לחוק, רשאי הרואה עצמו נפגע מהחלטת הרשות, לערור על החלטתה לפני ועדת ערר. בהמשך, נקבע בסעיף 6(א) לחוק, כי לאחר שהוכר אדם כאסיר ציון, תיקבע נכותו ודרגת נכותו בידי ועדה רפואית, ולפי סעיף 7(א) לחוק, רשאי הרואה עצמו נפגע מהחלטתה של הוועדה הרפואית לערור על ההחלטה בפני ועדה רפואית לעררים. לפי סעיף 9(א) לחוק, החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור, בשאלה משפטית בלבד, בפני בית הדין האיזורי לעבודה. עוד נקבע בחוק, בסעיף 24, כי לבית הדין האיזורי לעבודה תהיה סמכות יייחודית לדון ולפסוק בכל "תובענה" לפי החוק. 10. הערעור שהגישה התובעת שבפניי לבית הדין נסב על החלטת ועדת הערר שהתכנסה לדיון מכוח סעיף 4 לחוק, ודחתה את הערר שהוגש ע"י המנוח על החלטת הרשות שלא להכיר בו כאסיר ציון. מעיון בחוק, ניתן להיווכח כי המחוקק לא קבע בו במפורש לאיזו ערכאה נתונה הסמכות לדון בהחלטת ועדת הערר שהתכנסה לדון בערר מכוח סעיף 4 לחוק. מנגד, המחוקק כן קבע מפורשות לאיזו ערכאה נתונה הסמכות לדון בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים, שהתכנסה לדיון לאחר השלב בו הוכר אדם כאסיר ציון. בשלב זה, כאשר כבר הוכר אדם כאסיר ציון, קובע החוק שוועדה רפואית תקבע את נכותו ואת דרגתה; שעל החלטתה של הוועדה הרפואית ניתן להגיש ערר לוועדה הרפואית לעררים; ושהחלטתה של הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור, בשאלה משפטית בלבד, לבית הדין האיזורי לעבודה. 11. מכאן, שסמכותו של בית הדין האיזורי לעבודה קיימת, לפי החוק, רק לגבי ערעורים על החלטת הוועדה הרפואית לעררים - ועדה שכלל לא התכנסה במקרה שבפניי, שכן המנוח לא הוכר מלכתחילה כאסיר ציון. ערעורה של התובעת, כאמור, נובע מהשגתה על החלטת ועדת הערר מכוח סעיף 4 לחוק, אשר יושבת בערר על החלטת הרשות אשר מוסמכת להכיר או לא להכיר באדם כאסיר ציון. במקרה מעין זה, כפי שנפסק כבר בעניין גמזו, שאוזכר לעיל, לא נקבע בחוק למי נתונה הסמכות לדון בהשגה על החלטת ועדת הערר, ואני סבורה כי סמכות זו אינה נתונה, בכל מקרה, לבית הדין לעבודה. 12. למסקנתי זו הגעתי חרף הוראת סעיף 24 לחוק אשר עמד במרכז טענותיה של התובעת. לפי סעיף זה, כאמור לעיל, ישנה לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לפסוק בכל "תובענה" לפי החוק. עם זאת, כפי שכבר נקבע בעניין גמזו, הרשות לאסירי ציון וועדת הערר הן גופים מנהליים מעין שיפוטיים, אשר השגה על החלטותיהם אינה מהווה "תובענה" אלא דווקא "עתירה", כלומר - עניין הנדון בדרך של ביקורת שיפוטית. עתירה מעין זו יש להביא בפני הערכאה המוסמכת לדון בעתירות כנגד רשויות - בית המשפט לעניינים מנהלים או בית המשפט הגבוה לצדק. 13. בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000, העניק המחוקק לבתי משפט אלה, באופן מפורש, את הסמכות לדון בעתירה מנהלית, קרי ב"עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה..." (סעיף 5 לחוק). מטרתו של חוק זה, כאמור בסעיף 1 לחוק, היתה להסמיך את בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, לדון בעניינים מנהליים הנדונים בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. "עניינים מנהליים" הוגדרו בחוק כ"עניינים הנוגעים לסכסוכים שבין אדם לרשות" ו"רשות" הוגדרה כ"רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין". עיון בתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, מעלה רשימת רשויות אשר בית המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון בעתירות נגד החלטתן - ומדובר ברשויות שהוקמו מכוח חוקים שונים, ואשר ההחלטות שהחליטו בגדר הסמכות שהוענקה להן, מקימות עילה ל"עתירה מנהלית". 14. בעניין שבפניי - הרשות שהוקמה מכוח חוק התגמולים לאסירי ציון, וועדת הערר בפניה נשמע ערר על החלטת הרשות, אינן כלולה בתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, כלומר הסמכות לדון בעתירה נגד החלטתן אינה נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים. עם זאת, סבורה אני כי אופי הרשות וועדת הערר ואופי ההחלטות שהחליטו, ושעליהן מבקשת התובעת בענייננו להשיג, זהים במהותם לרשימת הגופים המפורטים בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, קרי - השגה על החלטת הגופים הללו באה בגדר עתירה נגד גוף מנהלי, ולא בגדר "תובענה". משכך, ומשלא הוקנתה לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בעתירה מעין זו, ומשלא נקבע גם כי לבית הדין לעבודה נתונה סמכות זו - כי אז, בית המשפט הנכון להגשת העתירה הינו בית המשפט הגבוה לצדק. כפי שפורט גם בעניין גמזו, בג"צ אכן דן בפועל, ולגופו של עניין, בעתירות נגד הרשות לאסירי ציון, כשזו דוחה בקשה להכיר בעותר כאסיר ציון מכח חוק התגמולים לאסירי ציון (ר' בג"צ 4380/05 יהונתן פולארד נ' הרשות לאסירי ציון, מיום 16.1.06), וגם על עניינו של המנוח במקרה שבפניי להיות מובא בפני בג"צ. 15. מצאתי לדחות טענותיה הנוספות של התובעת, לפיהן הערעור שהגישה מצוי ממילא בגדר המונח "תובענה" המופיע בסעיף 24 לחוק, משום שכך צוין במפורש בחוקים שונים, אותם הציגה כדוגמא: התובעת ביססה טענתה זו על חוקים בהם קבע המחוקק במפורש כי בגדרה של "תובענה" יבוא גם ערר על גוף מנהלי, ובחוק התגמולים לאסירי ציון - לא כך הדבר. שקלתי גם טיעוניה של התובעת באשר לכוונתו, לכאורה, של המחוקק, לפיה יש להביא ערעורים כגון זה שהגישה בפני בית הדין לעבודה: טיעון זה התבסס על הצעת חוק התגמולים לאסירי ציון, בה נאמר בסעיף 24 שלבית הדין לעבודה תהא סמכות לדון בכל תובענה לפי החוק "למעט תובענה על החלטת ועדת ערר כאמור בסעיף 4"; לעומת השמטתה של פסקה זו מנוסח החוק כפי שהתקבל בסופו של דבר. למרות זאת, סבורה אני, כפי שפורט לעיל, כי הערעור שהגישה התובעת איננו בא בגדר "תובענה" כפי האמור בנוסח החוק הנוכחי, אלא מהווה הוא "עתירה" נגד החלטת גוף מנהלי מעין-שיפוטי, וככזו - על התובעת להגישה לבג"צ. 16. סיכומו של דבר - לבית הדין לעבודה אין סמכות לדון בערעור שהגישה התובעת. על כן, מתקבלת הבקשה לדחות את הערעור על הסף. 17. הבקשה התקבלה. הערעור - בל 2949/08 - נדחה. בנסיבות הענין - אין צו להוצאות. רפואהועדה רפואיתעתירה מנהלית