I. ההליך 1. לפני בית-דין זה ערעור, במסגרת סעיף 64א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, על החלטה של ועדה רפואית לעררים שענינה דרגת נכותו של המערער ואי-הפעלת הסמכויות הנתונות לוועדה רפואית לעררים מכוח תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן - תקנות הנכות). 2. להלן השתלשלות הדיון בשאלת דרגת נכותו של המערער, עד לערעור לפני בית-דין זה: א) בעקבות פגיעה בעבודה ביום 29.7.1973 התייצב המערער לפני ועדה רפואית מדרג ראשון (להלן - הפוסק הרפואי). הן בפני הפוסק הרפואי, והן לפני ועדה רפואית לעררים, היתה חוות-דעת של ד"ר מאיר מיום 17.4.1974, שלפיה הוערכה הנכות ב-10% לפי 72(4)ד' II ו-25% לפי 72(1)(6)ו'; ב) הפוסק הרפואי, רופא א.א.ג., קבע "נכות לצמיתות בשיעור 25% לפי סעיף 72(1(6ו' ונכות לצמיתות בשיעור 10% לפי 72(4) ד' II, ובסך-הכל נכות לצמיתות של 33% החל מ-29.7.1973"; בדו"ח הפוסק הרפואי נאמר כי "בדק את חוות-דעתו של ד"ר קשטלנסקי מיום 18.2.1974 אך החלטתו מבוססת על חוות-דעתו של ד"ר מאיר מ-17.4.1974". אין לדעת הפוסק הרפואי מקום להפעלת תקנה 15, מאחר והנפגע ממשיך לעבוד כמקודם; ג) על ההחלטה האמורה של הפוסק הרפוי הוגש ערר על-ידי המוסד לביטוח לאומי. בדין וחשבון של הוועדה לעררים נאמר, כי ההבחנה היא "ליקוי שמיעה עצבי כתוצאה מרעש כבד בעבודה". הוועדה קיבלה את הערעור של המוסד "מאחר ולא קיימת חבלה אקוסטית, רק מחלה מקצועית", וקבעה "נכות לצמיתות בשיעור 25% לפי סעיף 72(1)(6)ו'". הוועדה השתמשה בסמכותה בהתאם לתקנה 15 והמליצה להעלות את הנכות ל-37%, "בהתחשב שהפסיק לעבוד בעבודתו הקודמת מ-1.11.1974 וכן בהתחשב בגילו בו אין לצפות שירכוש מקצוע אחר". בסעיף ממצא רפואי שבדו"ח הוועדה נאמר: "הוועדה מסתמכת על חוות-דעתו של ד"ר מאיר והאודיוגרמה המצורפת מחודש אפריל 1974". 3. לטענת הפרקליט המלומד, שייצג את המערער, פגומה החלטת הוועדה הרפואית לעררים בכך שלא נימקה ביטול היישום של פריט 72(4)ד' II, בכך ששינתה ממצא רפואי ללא בדיקת המערער, ובכך שחזרה בה מכוונתה להפעיל סמכותה לפי תקנה 15 לתקנות הנכות, על-פי החלטה של "הרשות" (- הרשות האמורה בתקנה 16א ו-18א של תקנות הנכות), שסמכה על עובדות אשר למערער לא ניתנה אפשרות לסתור אותן. 4. הפרקליט המלומד, שטען למוסד לביטוח לאומי, טען, שלפני הוועדה הרפואית לעררים היו נתונים רפואיים מספיקים למסקנה שאליה הגיע, והנימוק להחלטתה הוא בעצם הקביעה: "לא קיימת חבלה אקוסטית, רק מחלה מקצועית" (סעיף 2, פסקה ב' דלעיל). אשר לאי-הפעלת תקנה 15, טען הפרקליט המלומד, שהוועדה פעלה כדין בהביאה את עמדתה בפני הרשות לשם התייעצות והרשות פעלה על-פי נתונים שהיו לפניה. יחד עם זאת הסכים הפרקליט המלומד, שלעניין תקנה 15 יתקבל הערעור כך, שהעניין יובא מחדש בפני הרשות על מנת שתפעל על-פי תצהיר או תצהירים שיגיש המערער, ובהם עובדות הצריכות להפעלת הסמכות על-פי תקנה 15, ועל-פי תצהירים נגדיים באותו עניין שיגיש המוסד לביטוח לאומי. II. פסק-דין 1. ליישום פריט 72 (4)ד' ‎:II כאמור בסעיף 2 שבחלק 1 דלעיל, ראה הפוסק הרפואי, שהינו רופא אף אוזן וגרון, להעדיף חוות-דעתו של ד"ר מאיר מיום 17.4.1974, ויישם בקביעת דרגת נכותו של המערער את הפריט הנ"ל. בדין-וחשבון של הפוסק הרפואי נאמר במפורש, שהפוסק הרפואי בדק את המערער. הוועדה הרפואית לעררים סמכה על אותם ממצאים רפואיים שהיו לפני הפוסק, ובעיקר על אותה חוות-דעת של ד"ר מאיר, אך הגיעה למסקנה הפוכה מזו של ד"ר מאיר, ולא יישמה את הפריט האמור. 2. מתקנה 24 לתקנות הנכות עולה ברורות, כי חייבת ועדה רפואית לנמק החלטתה. על מטרת החיוב לנמק עמד כבר בית-דין זה בפסק-דין שבע"ע לב/120 - 0 [1], (בע' 75). נחזור ונוסיף ונאמר, שהמטרה של החיוב בהנמקה היא ביסודה זהה לזאת שבחיוב הנמקת פסק-דין. ההנמקה באה לחייב את המחליט לבחון את עמדתו הוא, וההנמקה באה ליתן אפשרות לבחון את העמדה, הן לנוגע בדבר והן לדרגה שיפוטית גבוהה יותר - במסגרת של ערעור. לענייננו נוסיף. שללא הנמקה תהיה ההוראה שבסעיף 64א שבחוק הביטוח הלאומי כמעט לפלסתר. רק במסגרת בדיקת ההנמקה תהיה, במקרים רבים, משמעות לערעור לפני בית-דין זה. זאת ואף זאת, ההנמקה צריך שתהיה כזאת, שממנה למד לא רק רופא אחר את מהלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא שגם בית-הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך, אם הוועדה נתנה פירוש נכון לחוק; במקרה זה, למלים "חבלה אקוסטית (עם עקומת שמיעה אופיינית) - עם רעש תמידי באוזניים, בלי הפחתת שמיעה בתדירויות הדיבור". 3. במקרה הנדון קבע הפוסק הרפואי, שהוא רופא אף אוזן וגרון, כי אמנם מתקיים במערער האמור בפריט הנדון. ומאידך קבעה הוועדה הרפואית לעררים, שהיתה אמנם מורכבת מ-3 רופאים - בנוסף לרופא אף אוזן וגרון גם אורטופד ורופא עצבים - כי אין הדבר כך, וסמכה על אותה חוות-דעת שסמך עליה הפוסק הרפואי, היינו חוות-דעתו של ד"ר מאיר. אגב, מהדין וחשבון של הוועדה הרפואית לעררים, לא עולה כלל כי הוועדה בדקה את המערער. 4. בנסיבות אלה רואה בית-דין לקבל את הערעור בשאלת יישום פריט 72(4) ד' ‎II כך, שהעניין יוחזר לוועדה רפואית לעררים כדי שתנמק הנמקה מלאה את החלטתה, כי מתוך הסתמכות על חוות-דעתו של ד"ר מאיר והאודיוגרמות מחודש אפריל 1974 יש לפסול את החלטת הפוסק הרפואי, ולקבוע כי הפריט האמור אינו היישים. ברור, כי אם הוועדה הרפואית לעררים תראה לשנות עמדתה, תהיה רשאית לעשות כן, במנומק. 5. להפעלת הסמכות לפי תקנה 15: הערעור בשאלה זאת מעורר את השאלה אם תקנה 15(ב), בנוסח דעתה, עומדת במבחן הסבירות הנדרש לכל דבר חקיקת משנה. התקנה בנוסח דעכשיו, להבדיל מהנוסח המקורי, מחייבת קביעת עובדות המחייבות ראיות, ומן המפורסמות הוא שרק מי שהוסמך לכך על-ידי המחוקק יכול לגבות ראיות. ער בית-הדין לכך, שבאותה תקנה מדובר על מצב שבו "לדעת הוועדה מתקיימים התנאים". כל אלה הן שאלות שלא נטענו בערעור, ולא עמדו לדיון בערעור, ועל כן טוב שתהיינה בצריך עיון. משהסכים בא-כוח המוסד לביטוח לאומי שהערעור לעניין הפעלת הסמכויות לפי תקנה 15 לתקנות הנכות יתקבל, כאמור בסעיף 5 שבחלק 1 דלעיל, פוסק בית-הדין בהתאם. אין צו להוצאות. רפואהועדה רפואית