1. המערער יליד 1974, הוכר כנכה צה"ל בשנת 1996, עקב תאונת דרכים מיום 27.12.95 שארעה לו בדרכו לבסיס. 2. ועדה רפואית מיום 16.3.99 קבעה לו נכות צמיתה בדרגה של 39%, וועדה חוזרת מיום 17.7.05 ומיום 2.11.05 שינתה את דרגת הנכות הצמיתה ל27%. ערעור על החלטה זו לועדה רפואית עליונה - נדחה. ואלו הפגימות אשר בגינן נקבעה נכות : א. מ.א שבר בירך ימין לאחר קיבוע פנימי. ב. כאבים בברך ימין עם הגבלה מזערית בכיפוף. ג. חבלה בראש ללא ירידה קוגנטיבית. ד. מ.א שבר בחוליה 4L . ה. הגבלה קלה בתנועות עמ"ש מותני. ו. דפורמציה בצורת ולגוס קלה בכף רגל ימין. 3. ביום 28.4.08 בקש המערער בדיקה חוזרת של ועדה מדרג ראשון בשל צלקת בירך ימין. ועדה רפואית מדרג ראשון התכנסה לדון בענין ביום 18.6.08. המערער טען לצלקת מכוערת ובולטת הרגישה למגע. הועדה ציינה כי הצלקת אינה דבוקה ואיננה מגבילה בתנועות וקבעה דרגת נכות של 1% לפי ס' 75 (א) (1) . 4. המערער ערער לועדה רפואית עליונה, שהתכנסה לדיון ביום 8.12.08. המערער טען כי אורך הצלקת הוא 18 ס"מ, כי היא מכוערת ובולטת, וכי היא כואבת על פני העור. הועדה בדקה את הצלקת וציינה את ממצאי בדיקתה בפרוטוקול. "צלקת ניתוחית שטוחה ובצבע העור, באורך 18 ס"מ, רוחב נע בין 4 מ"מ ל-11 מ"מ, לא דבוקה ליסוד, ללא סימני דלקת או גירוי. לא מגבילה בתנועות. הצלקת הגלידה היטב ללא הגבלות תפקודיות". הועדה ציינה כי טיב הצלקת לא מסביר את תלונות המערער בקשר לכאבים. גם בזמן הבדיקה לא היתה רגישות למגע. הועדה דחתה את הערעור. 5. על החלטה זו מוגש ערעור זה. המערער סבור כי נכון היה לקבוע לו דרגת נכות לפי הקבוע בס' 75 (א) (2) כדי 10%. למערער שתי טענות מרכזיות בערעורו - א. הצלקת מכאיבה או מכערת. הועדה דחתה באופן לא סביר את תלונותיו אלו. הועדה לא נתנה משקל מספיק לאורך הצלקת, ולתחושותיו הסוביקטיביות. ב. את דרגת הנכות יש לקבוע לפי תקנות המיטיבות עם הנכה, ויש להחיל במקרה שלו את התקנות שהיו בתוקף ביום 31.8.03. 6. ס' 75 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות) תש"ל 1969 קובע - " 75.* הערה - בהליך קביעת דרגת הנכות יימדד שטח הצלקת יירשם בפרוטוקול. (א) צלקות בגוף ובגפיים (1) צלקות שאינן מפריעות ואינן מכערות1% (2) צלקות מכאיבות או מכערות10% (3) צלקות נרחבות באזורים מרובים, לפי הגבוה מבין אלה: (א) 20% (ב) על פי שיטת התשיעיות THE RULE OF NINE ייקבע שטח הצלקות ביחס לשטח הכולל של הגוף (בהתאם לציור); לדוגמה: צלקות על גפה תחתונה בשלמותה ובנוסף על מחצית קדמת הגוו (חזה כולו או בטן) מקנות 27% (9%+18%). הערה: לגבי צלקות המחוברות לרקמות או לאיברים וגורמות להפרעה בתפקוד האיבר, תיקבע דרגת הנכות על פי חומרת הפגיעה באותו איבר ובהתאם לתקנות המתייחסות לאותו איבר, וזאת נוסף על דרגת הנכות בשל הצלקת." הקביעה באם צלקת הינה מפריעה או מכערת הינה קביעה רפואית לכל דבר וענין. קביעה כזו נמצאת בשיקול דעת הועדה ובית המשפט של ערעור איננו מוסמך לקבוע אם הצלקת מפריעה או מכערת. לענין זה ראו ברע"א 7481/08 פלוני נ' קצין התגמולים (פסק דין מיום 24.9.08): "... אין לקבל טענה שעלתה מטעם המבקש, כאילו "קביעת אחוזי נכות, להבדיל ממצאים רפואיים, היא שאלה משפטית". המחוקק הפקיד במפורש את קביעת אחוזי הנכות בידי הועדות הרפואיות ; סעיף 10(א) לחוק הנכים קובע כי "ועדה רפואית תקבע מזמן לזמן את דרגת נכותו של נכה". הדברים ברורים כשמש - דרגת הנכות היא אחוזי הנכות והמחוקק ראה את אלה כשאלה רפואית, ואכן עצם המחלוקת שנתעוררה בתיק זה עוסקת באחוזי הנכות, בין 20% שקבעה למבקש הועדה הרפואית העליונה ל- 50% שקבע הרופא מטעמו, והאחוזים הם פרי הממצא הרפואי; וכך גם לאורך כל תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) תש"ל- 1969. הקביעה אם מגבלה או הפרעה פלונית היא קלה, בינונית או קשה ייקרא נושא משפטי? ואם כן, מה תפקיד הועדות הרפואיות? האם בתי המשפט הם שיקבעו ההפרעה או המגבלה שאל מולה קבע מחוקק המשנה את גובה אחוזי הנכות? התשובה אינה יכולה להיות בחיוב. כללם של דברים, לא כל טענה "חריפה" יש לטעון". וראו לענין זה רע"א 4652/04 אואקנין נ. משרד הבטחון - לענין שיקולי הועדה הרפואית העליונה "...שיקוליה הם שיקולים רפואיים מקצועיים, ובית המשפט אינו אמור לשים עצמו בנעלי הועדה לנקוט עמדה בעניינים שבמקצוע הרפואה. החוק קבע מנגנון מקצועי מבוקר לצורך מתן ההחלטות המקצועיות בנושא זה ומעורבותו של בית המשפט מקובלת לבחינת תקינותם של ההליכים בפני הועדה הרפואית ולשאלות בעלות גוון משפטי העשויות לעלות אגב הליכים אלה". הועדה שמעה את תלונות המערער, אך מצאה לנכון להסתמך על בדיקה קלינית שערכה. מסמכותה של הועדה להפעיל את שיקול דעתה המקצועי, גם מקום בו טוען נבדק לקיומם של כאבים באופן סוביקטיבי. הועדה מגיעה למסקנה תוך הישענות על ממצאיה היא. המערער מדגיש את גודלה של הצלקת ומבקש להסיק מכך כי היא מכאיבה או מכערת. קריטריון הגודל בתקנות מצא ביטוי בס' 75 (א) (3), באשר לצלקות נרחבות באזורים מרובים כמבואר שם. אין התקנות מתייחסות לגודל צלקת, מסוג הצלקת שיש למערער. המערער חוזר ומדגיש כי החלטת הועדה הקובעת כי אין מדובר בצלקת מכערת או מכאיבה איננה סבירה. בעניין זה כבר נאמר לא אחת, כי טענת "אי הסבירות" יש בה משום הנסיון להלביש כסות משפטת לטענה רפואית אשר ככזו איננה כפופה להליך הערעור לפי ס' 12 א (א) לחוק הנכים. לעניין זה ראו ע"ש 1134/07 (חי) ויזל נ' מד"י (12.2.08) וכן רע"א 2658/08 ויזל נ' מד"י (23.6.08). 7.המערער טען כי יש להחיל בעניינו את התקנות אשר היו בתוקף ביום 31.8.03 . תקנות אלו, תיקון תשס"ג 2003 ,שתחילתן ביום 31.8.03 קובעות - "75(א) צלקות בגוף ובגפיים (1) צלקות מכל סוג שהוא שאינן בשטחי גוף חשופים או שאינן בולטות לעין ובלא רגישות יתר, אינן מצדיקות קביעת דרגת נכות. (2) צלקות בשטחי גוף חשופים ובולטים לעין, כולל צלקות ניתוחיות, בלא הפרעה תפקודית.1% (3) צלקות המלוות בגירוד או רגישות יתר או מעובות בלא הפרעה תפקודית.5% (4) צלקות מרובות, מעובות ומכאיבות בחלקי גוף שונים עם הפרעה תפקודית.10%" אני מניחה (וכך עולה גם מהודעת הערעור) שהמערער כוון לתקנות שהיו בתוקף לפני התיקון האמור לעיל, שהתייחסו לקביעת דרגת הנכות לפי שטח הצלקת, שם לשטח צלקת שבין 3 ל-5 סמ"ר נקבעה דרגת נכות של 1% אם גרמו להפרעות (גירוד ורגישות) ולצלקת בשטח של בין 5 סמ"ר ל-10 סמ"ר קבעו 5% נכות, ואילו לשטח צלקת מעל 10 סמ"ר עד 18 סמ"ר נקבעו 10% נכות. אלא שהמערער לא הראה מדוע יש להחיל בעניינו סט תקנות אחר. הצלקת הניתוחית של המערער הינה מיום הניתוח דהיינו הימים האחרונים של שנת 95 עוד ראשית 96. באותו מועד נוסח התקנות שהיה בתוקף היה זה שתוקן בשנת 1992, וזה נוסחו : "75 (1) צלקות בגוף א. שאינן מפריעות, אינן מכערות וצלקות שאינן גורמות להתרופפות קיר הבטן אין נכות ב. מכאיבות או מכערות 10% ג. נרחבות באזורים מרובים.20% ד. ה. " המערער בקש להסתמך על פסק דין רע"א 7678/98 גלעד דוקטורי נ. קצין התגמולים (20.6.05). גם אם נחיל במקרה כאן את העקרונות שנקבעו בפסק דין דוקטורי, לא עולה האפשרות להחיל את התקנות שהיו בתוקף בין שנת 2000 לשנת 2003. המערער פנה לראשונה להכיר בצלקת כנכות בגין הפגיעה, ביום 28.4.08. התקנות שהיו בתוקף באותו מועד הינן התקנות העכשוויות. מבחינת ההכרה בצלקת, מדובר בנכה חדש דהיינו שלא הוכר קודם לכן כנכה בגין פרט הצלקת. אך גם אם תאמר כי מדובר בנכה ותיק, שכן פציעתו בירך הוכרה כבר בשנת 1996, והבקשה שהגיש לקצין התגמולים להכרה בנכותו היתה ביום 21.2.96, הרי שגם אז התקנות הרלוונטיות היו אלו שקבעו כי צלקות שאינן מפריעות ואינן מכערות, אין בהן נכות, ולפי תיקונן יש בהן כדי 1% נכות, שזו הדרגה שנקבעה למערער. בתקופה שבין שנת 2000 לשנת 2003 לא היה כל ארוע או מועד המציג עצמו כמועמד אפשרי לבחינת מבחני התקנות שהיו אז בתוקף. מכאן, משמצאה הועדה הרפואית העליונה כי אין הצלקות מפריעות או מכאיבות, לא נפל פגם בקביעת דרגת הנכות של המערער. 7. לפיכך, הערעור נדחה. 8. אין צו להוצאות. 9. המזכירות תחזיר את תיקו הרפואי של המערער לידי ב"כ המשיב. 10.רפואהצלקתועדה רפואית