1. בפנינו ערעור שהגיש המערער על החלטת המשיב שניתנה ביום 2.1.00 לפיה החליט כי המועד לזכאות המשיב לקבלת תגמולים ע"פ דרגת נכות של 100% פלוס, היא מיום פתיחת ההליך לגבי הנכות "המוסבת" (כך נרשם בהחלטת המשיב כאשר הכוונה היא, ככל הנראה, ל"פגימה מוסבת", ראה סעיף 20 לפסק הדין). המחלוקת היא האם יש לשלם את התגמולים מיום הגשת התביעה המקורית בפני המשיב דהיינו מחודש פברואר 75, שהוא המועד לגביו קבעה הוועדה הרפואית העליונה כמועד לתחילת דרגת הנכות, כטענת המערער, או שהמועד לגבי הזכאות לקבלת תגמולים הוא מיום פתיחת ההליך להכרה בנכות מוסבת, ע"פ תקנה 9, דהיינו מיום 8.7.92, כטענת המשיב. 2. העובדות הצריכות לעניין הן אלה: בתאריך 18.2.75 קפץ המערער מטנק בעת ששירת שירות קבע. בנפילתו נחבל בברכיו (להלן לצורך הקיצור יקרא לארוע זה: "התאונה"). אך מספר שבועות לאחר התאונה בעקבות תלונות המערער על צליעה, הוא נשלח לבדיקות ובסופו של דבר זמן קצר לאחר התאונה לקה המערער בשיתוק בשתי רגליו. מאחר ומדובר היה בתאונה קלה יחסית סיבת המגבלה החמורה בגפיו התחתונים של המערער, שהופיע אצלו, כאמור, זמן קצר לאחר מכן הייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים. בבירור הרפואי שנערך לו התברר כי הוא משותק בשתי רגליו שיתוק היסטרי - קונברסיבי הנובע מבעיה נפשית ולא מבעיה נוירולוגית או אורגנית (להלן: "השיתוק"). תוצאה זו שהינה חריגה בעולם הרפואה, גרמה להתדיינות ארוכת שנים בין המערער שלא השלים עם החלטות המשיב לבין המשיב. בסופו של דבר הכיר המשיב בכך כי קיים קשר בין השיתוק ברגליו של המערער לבין התאונה וזאת בתאריך 6.12.89 ובהסתמך על חוות דעת של מומחים שעמדו בפניו, שניתנו במהלך אותה שנה ולפיהן ההפרעות ברגליו של המערער הינן על רקע תגובה קונברסיבית ולכן הוכרה המחלה שארעה בתוך השירות כי נגרמה עקב השירות (ראה נספח ט' לתצהירו של המערער). 3. לפני שניגש להכרעה במחלוקת שבין הצדדים יש מקום לפרט את ההליכים הרבים שהתקיימו בין הצדדים: כחודשיים לאחר הופעת השיתוק והתאונה, הגיש המערער תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט -1959 (נוסח משולב) (להלן: "החוק"). תביעתו נדחתה מן הטעם שהמשיב סבר כי אין קשר בין הנכות שבעקבות השיתוק לבין השירות. המשיב סבור היה כי הנכות נובעת מקווים היסטריים באישיותו של המערער, אשר אובחנה עוד קודם לכן בשנת 1970. המערער ערער על החלטה זו לוועדת ערעורים שישבה אז ליד ביהמ"ש המחוזי (ע.נ. 7605/76) וערעורו נדחה ע"י הוועדה בחלטה מיום 17.4.78. המערער הגיש ערעור על החלטת וועדה הראשונה לביהמ"ש העליון (ע"א 324/78) אולם ערעורו נמחק מחמת חוסר מעש בשל אי הגשת סיכומים בהליך זה במשך תקופה ארוכה. החלטת בית המשפט העליון ניתנה ביום 23.1.80. כב' הרשם ד. ברטוב המליץ בהחלטתו כי המערער יפנה בבקשה חוזרת למשיב ולהרצות בפני את טעוניו. המערער פנה מחדש למשיב בשנת 1984 והוא נתבקש לסכם טיעוניו לעניין זכותו לחדש ההליכים ולעיון חוזר בפני וועדת הערעורים, משלא עשה כן, נדחתה בקשתו בהחלטת וועדת הערעורים מיום 30.7.84. המערער פנה שוב לוועדת הערעורים בשנת 1987 וביקש כי תשוב ותפתח את הדיון בערעורו. ועדת הערערורים בראשות כב' הנשיא (דאז) ר. סביר קבעה כי אין למערער עילה שבחוק לפתיחת ההליך מחדש שכן כל ההליכים תמו ונשלמו. יחד עם זאת קבעה הוועדה כי המערער רשאי לפנות בהליכים בדרך של הבאת "ראיה חדשה". 4. בתאריך 19.6.88 פנה שוב המערער לקצין התגמולים ועניינו נדון במסלול של ראיה חדשה. ביום 5.12.89 הודיע המשיב למערער כי ההפרעות ברגליים על רקע תגובה קונברסיבית אירעו בתקופת ועקב השירות הצבאי, וועדה רפואית קבע למערער נכות של ‎.30%‎ על החלטה זו הגיש המערער ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה בתיק ע.נ. 513/92. המערער טען כי את נכותו יש לקבוע ע"פ תקנה II(2)29 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות) התש"ל- 1969 הקובעת 100% נכות בגין פראפלגיה ולא נכות על פי תקנה 33ד כפי שקבעה הועדה. ביום 8.7.92 ניתן פס"ד בתיק זה ע"י כב' השופט אריאל, בו נקבע כי: "2. ענינו של המערער לא נבדק במסגרת תקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) תש"ל (1969)... 3. (...) 4. אשר על כן, מוחזר העניין לוועדה הרפואית העליונה, אשר תתייחס לאמור בתקנה 9 הנ"ל, ואם תמצא שאכן הפגימה ברגליים נובעת מהפגימה המוכרת לפי מבחן 33 ד' למבחנים כפי שהיא קבעה, היא תקבע את הנכות של מצב הרגליים אצל המערער, ע"פ המבחן 29(ב(II, כאילו היתה היא פגימה מוכרת, כמצויין בתקנה 9 הנ"ל.." ביום 5.12.95 קבעה הועדה הרפואית העליונה למערער דרגת נכות בשיעור של ‎.100%‎ על החלטה זו של הועדה הרפואית העליונה הגיש המערער ע"א 157/96 וטען כי על פי תקנה 5(1) לתקנות הנכים (כללים לקביעת דרגת נכות מיוחדת) תשכ"ו - 1965 יש לקבוע לו נכות מיוחדת. ביהמ"ש קיבל את הערעור והורה לוועדה לקבוע למערער נכות מיוחדת. הוועדה הרפואית העליונה קבעה למערער נכות מיוחדת שתחילתה מיום שבו נקבעה לראשונה למערער נכות בשיעור 100% דהינו מיום 24.1.95. על החלטה זו הגיש המערער ע.נ. 311/98 בטענה כי היה על הוועדה לקבוע את דרגת הנכות מיום פציעתו היינו מפברואר 1975 ולא מינואר 1995. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש להחזיר את העניין לדיון בוועדה הרפואית . על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור 4677/98. בהחלטת ביהמ"ש העליון הוחלט להחזיר הדיון בשאלת תחילת דרגת הנכות לועדה הרפואית העליונה. בעקבות זאת התקיים דיון בועדה הרפואית העליונה ונקבע ביום 9.12.99 כי דרגת הנכות המיוחדת של המערער בשיעור 100% פלוס תקבע מיום פציעתו, היינו מפברואר 1975. 5. לנוכח קביעתה של הועדה הרפואית ניתנה ביום 2.1.00 החלטתו של קצין התגמולים לגבי מועד הזכאות לתגמולים לפי דרגת נכות מיוחדת של 100% + כדלקמן: "הרני להודיעך כי זכאותך לתגמולים בגין דרגת נכות מיוחדת זו, הינה יום פתיחת ההליך להכרה בנכות מוסבת, ע"פ תקנה 9 - דהיינו מיום 8.7.92. נבקש לציין כי התגמולים בגין התקופה הרטרואקטיבית על פי דרגת נכות מיוחדת, שולמו לך בטעות בגין התקופה החל מ-1.7.88. לאור החלטתו זו הרי שעל קצין התגמולים לקזז את הפרשי התגמולים ששולמו לך בגין התקופה שבין 1.7.88 ועד 8.7.92...". המערער שלא השלים עם קביעה זו הגיש עתירה לבג"צ בתיק 643/99 בה עתר בין היתר להורות למשיב לשלם לו את התגמולים המגיעים לו על פי דרגת הנכות המיוחדת, וזאת מיום אירוע התאונה. ביום 21.7.99 הוציא בג"צ צו על תנאי וצו ביניים, ובתאריך 6.4.00 החליט בג"צ לבטל את העתירתה בקבעו כי הנושא צריך להיות נדון בפני ועדת הערעורים. כמו כן ביטל בג"צ את צו הבניים אך השאיר אותו בתוקפו למשך 30 יום כדי לאפשר למבקש להגיש בקשה לועדת הערעורים לאסור על המשיב להמשיך בניכוי התגמולים. בעקבות האמור הוגש הערעור והעתירה למתן צו הביניים בפניינו. ביום 29.5.00 ניתנה החלטה של יו"ר הוועדה השופט י. וגנר לפיה נאסר על המשיב, בצו זמני ועד למתן פסק הדין בערעור זה, לנכות מהתגמולים החודשיים שמקבל המערער סכומים אשר לטענת המשיב שולמו למערער ביתר. טענות המערער: 6. לטענת המערער יש להחיל על המקרה דנן את סעיף 18(ב)(1) לחוק, וזאת משום שהחבלה נגרמה בעת ששירת שירות קבע בצה"ל, את תביעתו לקצין התגמולים הגיש בעת שירותו שרות קבע, והעילה לתביעתו היא חבלה. המערער טוען כי טעה המשיב בקובעו כי חל על המקרה דנן סעיף 18(ב)(2) לחוק, שכן סעיף זה עוסק "בכל מקרה אחר", דהיינו כל מקרה אשר סעיף 18(ב)(1) לחוק איננו חל עליו. מאחר שכאמור עובדות המקרה נכנסות במסגרת סעיף 18(ב)(1) לחוק הרי שעל פיו חייב קצין התגמולים לשלם לעורר תגמולים אך ורק על פי סעיף זה, דהיינו מיום החבלה שהינו - 18.2.75. עוד טוען המערער כי סעיף 18(ב)(1) לחוק הינו בבחינת "חוק מיוחד" וכוחו עדיף על סעיף 18(ב)(2) החל על כל מקרה אחר שהוא בבחינת "חוק כללי". כן בשל העובדה שהמקרה נכנס בגדרי סעיף 18(ב)(1) הרי שאין לועדה סמכות לקבוע מועד מאוחר יותר, וזאת להבדיל מסעיף 18(ב)(2) שכאמור אינו חל על המקרה דנן. 7. המערער טוען כי אף אילו היתה למשיב סמכות להחיל במקרה הנוכחי את הוראות סעיף 18(ב)(2) לחוק, הרי שסעיף זה קובע כי במקרה אחר ישולמו התגמולים מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר. לטענת המערער כוונת המילה "לכך" בסעיף היא לעניין מועד תחילת תשלום תגמולים לנכה. לאור פירוש זה המסקנה היא כי הסיפא של סעיף 18(ב)(2) תחול רק כאשר ועדה רפואית קבעה כי יש לשלם לנכה תגמולים לא מיום הגשת תביעתו אלא ממועד מאוחר יותר. במקרה דנן שום ועדה רפואית לא קבעה תאריך מאוחר יותר, ולכן על פי סעיף זה ישולמו התגמולים מיום הגשת התביעה דהיינו מתאריך 7.4.75. המערער דוחה את פירושו של המשיב כי החריג היחיד לכלל לפיו המועד הקובע הינו מועד הגשת התביעה הינו קביעת ועדה רפואית מועד נכות מאוחר יותר. לטענת המערער טענה זו טעות ביסודה שכן כאמור הפרוש הנכון למילה "לכך" היא לקביעת מועד תחילת תשלומים, ולא קביעת מועד נכות מאוחר יותר. זאת ועוד, במידה ויטען המשיב כי תפקידה של הועדה הרפואית היא לקבוע שיעור נכות, טוען המערער כי הסיפא של סעיף 18(ב)(2) מעניקה לה סמכות נוספת והיא לקבוע מועד תחילת תשלום תגמולים. לטענת המערער טענתו זו אינה נגרעת לאור האמור ברע"א 4677/98. אומנם ביהמ"ש העליון קבע בתיק זה כי יש להחזיר את העניין לועדה כדי שזו תקבע מועד שבו החלה הנכות המיוחדת להבדיל מעניין תחילת התשלום בגינה אך לטענת המערער הוראה זו לא שללה מהועדה את הסמכות להחליט בנושא התגמולים לפי סעיף 18(ב)(2) לחוק. 8. לטענת המערער החלטת המשיב לקבוע את מועד זכאותו לתגמולים מיום פתיחת ההליך להכרה בנכות מוסבת הינה מוטעית מיסודה, חסרת סמכות וחסרת כל בסיס. ואלו הם הטעמים לכך: א. השיתוק ברגלים אשר בו לקה המערער בעקבות התאונה נותר בעינו ללא כל שינוי מאז התאונה ועד היום. מעובדה זו יש להסיק כי למערער נגרמה אז ורק אז נכות אשר נשארה בעינה עד היום, ולפיכך כל דרגת נכות שנקבעה לו לאחר מכן תחילתה ביום התאונה. מכאן שיש גם להסיק כי לא נגרמה למערער פגימה חדשה וקביעת הועדה הרפואית מיום 5.12.95 חייבת להיות מיוחסת לחבלה שקרתה בפברואר 1975. ב. לטענת המערער נכותו הוכרה מתחילה כ"פגיעה מוסבת" היינו פגימה הנובעת מחבלה שארעה בזמן ועקב השירות, והדבר אושר במכתב המשיב מיום 5.12.89. ג. חיזוק נוסף מוצא המערער בהחלטת הועדה הרפואית מיום 5.12.95 שם קבעה הועדה כי הפראפלגיה של המערער הינה פונקציונלית והיא רואה את נכותו המוסבת כקשורה לנכותו. עצם הגדרת הועדה את נכותו כנכות מוסבת מצביעה על כך שהועדה ראתה בדיעבד את הנכות כנכות מקורית וראשית שנגרמה בעת התאונה וכתוצאה ממנה, ולא כפגיעה משנית הנובעת מפגיעה ראשית. ד. לטענת המערער אין לראות בהחלטת הועדה הרפואית כהליך מיוחד הדן בפגימה ספציפית נוספת שנגרמה לו, אלא יש לראותה כהחלטה ביחס לאותה פגיעה ראשונית של פראפלגיה שנגרמה בעת התאונה ונותרה בעיניה ללא כל שינוי עד היום. כן לטענתו כוונתו של השופט אריאל בפסק דינו לא היתה לפתוח בהליך חדש ועצמאי על פי תקנה 9 אלא כוונתו היתה להמשיך ולבחון מאספקטים, נקודות מבט או מבחנים אחרים את הנכות שנגרמה למערער בפברואר 1975 וזאת משום משום שיתכן והנכות שנגרמה לו, דהיינו השיתוק ברגלייו, גרמה לו בעת האירוע הן לנכות לנכות ישירה והן לנכות עקיפה או מוסבת. על כן אין לקבל את החלטת המשיב כאילו לשם בחינת דרגת הנכות הראשונית שנגרמה בתאונה נפתח הליך חדש על פי תקנה 9. ה. בנוסף טוען המערער כי העברת הנושא לועדה לבחינת דרגת הנכות על פי תקנה 9 נעשתה על ידי וביוזמת ביהמ"ש ולא ביוזמתו שלו, ולכן אין למשיב זכות להקטין את הגמלאות המגיעים לו לעורר בשל החלטה זו. לטענתו החלטת ביהמ"ש לבחון את הנושא על פי תקנה 9 לא פתחה הליך חדש, אלא הורתה על בחינת הנכות מזוית אפשרית אחרת. 9. המערער מוסיף וטוען כי אף אילו היו נכונות כל טענות המשיב, אזי יש לקבוע את המועד לתשלום התגמולים מיום התאונה וזאת על פי אנלוגיה לע"א 2426/90 קצין תגמולים נ' יורשו המנוח ארז לוי ז"ל, שם נקבע כי אין להבחין בין נכה שהוכר ע"פ חוק לבין נכה אשר נפטר טרם הוכר כנכה, שהרי הנכות קיימת מיום האירוע והזכאות לתגמולים קיימת לנכה מיום החבלה אף שטרם הוכר רשמית כנכה. כך גם במקרה הנדון הזכאות לתגמולים קיימת למערער מיום התאונה. זכות זו מוקנת מכח החוק, ונותרת תקפה גם בתקופה שזו נמנעה ממנו שלא כדין עקב החלטות שגויות של המשיב ושל הועדות הרפואיות. לטענת המערער המשיב הודה בבג"צ כי יפעל על פי החלטת הועדה בנושא מועד תחילת הנכות. המערער מפנה לסעיפים 36,69 לתצהירו של מר נחום פרנקל, סגן ראש ענף השיקום וראש היחידה לתביעות וקביעת זכאות, שם הצהיר כי על קצין התגמולים לפעול על פי החלטת הועדה ולשלם את התגמולי החל מן המועד שהועדה קבעה זמנית וכפוף לקביעתה הסופית. על כן על המשיב לעמוד בהצהרתו ולשלם לעורר גמלאות החל מיום התאונה 18.2.75 והוא מנוע מלנהוג אחרת. המערער טוען כי תשלום הגמלאות החל מיום התאונה מחויב גם על פי נסיבות המקרה ודיני הצדק והיושר. אילו היתה נתנת ההחלטה הנכונה לפני 25 שנה היה נמנע מהעורר עוול רב. מניעת קבלת התגמולים שהיה זכאי לקבלם החמירו את מצבו הכלכלי ולעיתים הביאו אותו עד פת לחם. עתה משניתנה ההחלטה הסופית הנכונה של הועדה יש לתקן את העוול הרב שנגרם לעורר לפחות על ידי כך שיושלמו לו עתה כל התגמולים אשר היה זכאי לקבלם מאז התאונה ועד היום. טענות המשיב: 10. לטענת המשיב תביעתו הרלבנטית של המערער לא הוגשה בעת שירות הקבע אלא שנים לאחר מכן. המערער הגיש את תביעתו הראשונה בהיותו בקבע אך זו נדחתה. בשנת 1988 הוגשה תביעה נוספת ובה ראיה חדשה, זו התקבלה ולמערער נקבע 30% נכות. תביעתו השלישית של המערער והיא הרלבנטית לעניינו החלה בהחלטת כב' השופט אריאל מיום 8.7.92 בה נקבע כי על המשיב לבחון האם נכותו של המערער נובעת מנכותו המוכרת על פי תקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) תש"ל- 1969 (להלן: "התקנות"). לטענת המשיב הסעיף הרלבנטי הוא סעיף 18(א) לחוק, ולא 18(ב) לחוק כפי שטען המערער. סעיף 18(ב) לחוק עוסק במקרה בו מוגשת התביעה בשירות קבע אך זה לא המקרה שלפנינו, משום שתביעת המערער שבגינה משולמים התגמולים היא זו שהוגשה כאמור בשנת 1992, לאחר שיחרורו. מאחר והתביעה לא הוגשה תוך שנה מיום שיחרורו הרי שחל הסיפא של הסעיף הקובע שהתגמולים ישולמו מיום הגשת התביעה זולת אם ועדה רפואית קבעה כי הנכות החלה מאוחר יותר. משום ואין קביעה כזו הרי שהמועד הנכון לתחילת התשלומים הינו שנת 1992. עוד טוען המשיב כי בניגוד לנטען בסיכומי המערער הרי שלא טען כי חל על המקרה סעיף 18(ב)(2) לחוק. כך שאין רלבנטיות לטענה של חוק כללי וספציפי. בהוראות סעיף 18(א), 18(ב) יש שתי סיטואציות שונות, ואילו חוק כללי וספציפי חל במקרה בו שני חיקוקים קובעים לכאורה קביעות סותרות. 11. לטענת המשיב הפנית כב' השופט אריאל את עניינו של המערער לבדיקה לפי תקנה 9 אינה מהווה בחינת אספקטים אחרים של הנכות, אלא בסוג תביעה אחר לגמרי. לטענתו הגשת תביעה מוסבת מהווה תביעה, ולפיכך על תשלומים שמשולמים בגינה חל סעיף 18 לחוק. מפנה לע"א 459/89 קצין התגמולים נ' חריטן, מה (5) 963. וגם לע.נ. 612/98 עמירם פאל נ' קצין התגמולים (מצורף לסיכומי המשיב). עוד טוען המשיב כי אם לשיטתו של המערער החליטה הועדה על קשר ישיר בין הנכות לשירות, הרי החלטה זו ניתנה בחוסר סמכות כי עניין זה נתון להחלטת קצין התגמולים בלבד. לטענת המשיב המערער מחד נהנה מכך שקביעה לפי תקנה 9 לתקנות היא סוג תביעה אחר, ולולא כן, דהיינו אם היה מדובר בקשר ישר, לא היה המערער זכאי להמשיך בתביעתו, כי עניינו מוצה זה מכבר. אולם מאידך אין המערער מוכן לקבל את הצד השני של המטבע - שגם לצורך קבלת התגמולים מדובר בתביעה חדשה. עוד מוסיף המשיב וטוען כי אפילו לשיטתו של המערער לא יכול לחול סעיף 18 (ב) לחוק. אף אם נקבל את עמדת המערער כי התביעה להכרה בנכות ע"פ תקנה 9 נמשכה כביכול אחרי התביעה המקורית ואינה בגדר תביעה חדשה (עמדה לה אין המשיב מסכים) עדיין לא ברור מדוע יש להחיל את סעיף 18(ב), הדן בתביעה שהוגשה במהלך שירות הקבע. התביעה שהגיש המערער במהלך שירותו בשירות קבע נדחתה כאמור, וכאשר הגיש המערער את תביעתו בשנת 1988 כבר לא היה אז בשירות קבע. כך שגם לשיטתו של המערער התביעה שבגינה יש לשלם תגמולים צריכה להיות לכל היותר התביעה שהוגשה בשנת 1988. 12. המשיב טוען כי טעה המערער כשטען כי יש לפרש את סעיף 18 כאילו הועדה הרפואית קובעת את מועד תחילת קבלת התגמולים. לטענת המשיב פרוש זה עומד בניגוד ללשון החוק, לפסיקה ולהגיון. לטענת המשיב קביעת מועד תחילת התגמולים היא בסמכותו של קצין התגמולים. לא ניתן לסבור אחרת, ולו רק לנוכח העובדה שהחוק ייחד לועדה רק את היכולת להשפיע על קביעת מועד מאוחר יותר - משמע כי בעניינים אחרים אין לה השפעה. אם כך לא רק שאין לועדה הרפואית סמכות לקבוע את מועד תחילת קבלת התגמולים, אלא שמועד תחילת הנכות בדר"כ אינו רלבנטי למועד תחילת קבלת התגמולים, אלא אם הוא מאוחר להגשת התביעה. ויצויין כי אם היה עניין מועד תחילת התגמולים נתון בידי הועדה הרפואית הרי שהסמכות לדון בערעור היא לביהמ"ש מחוזי ע"פ סעיף 12א' לחוק ולא לועדת הערר. עולה מכל האמור שאין ממש בטענה כאילו בידי ועדה רפואית סמכות להחליט על תחילת מועד קבלת התגמולים. לטענת המשיב ציטוט החלטתו מיום 5.12.89 תוך נסיון לטעון כי קצין התגמולים הכיר בעצמו בקשר ישיר של הנכות בגובה 100% ובין השרות, מוטב שלא היה נעשה כלל שכן אין אנו עוסקים בתשלום תגמולים לפי החלטה זו אשר קבעה למערער 30% נכות אלא אנו עוסקים בשאלת התשלום עבור נכות 100% פלוס, נכות שנקבעה למערער לפי תקנה 9 מיום 8.7.92. לנוכח כל האמור לעיל טוען המשיב כי יש לדחות את הערעור ולקבוע כי מועד תחילת זכאותו של המערער לקבל תגמולים לפי דרגת נכות של 100% + הינו 8.7.92. 13. לחילופין בלבד טוען המשיב כי סעיף 35(ב) לחוק קובע מאימתי ישולמו תגמולים במקרה של ראיה חדשה. במידה ולא תתקבל עמדת המשיב כי תחילת הזכאות הינה מיום 8.7.92 הרי שמתבקשת הועדה לדחות את הערעור ככל שהוא מתייחס לתקופה שבין פברואר 1975 ל-19.6.88, מועד הגשת הבקשה לראיה חדשה. לטענת המשיב עפ"י סעיף 35(ב) תחילת מועד קבלת התגמולים הינו במועד הגשת התביעה לראיה חדשה, כך שבכל מקרה זהו המועד הראשון שאליו אפשר להתייחס. לפני מועד זה בודאי שאין למערער זכות לקבלת תגמולים עבור נכות בגובה + 100%. לנוכח האמור מבקש המשיב לדחות את הערעור, ולבטל את החלטתה מיום 29.5.00 בה ניתן צו זמני שמנע את המשך ניכוי התגמולים ששולמו ביתר למערער. דיון ומסקנות: 14. שקלנו את טענות הצדדים ועיינו באסמכתאות שצורפו והגענו למסקנה כי הדין במקרה זה עם המשיב. להלן ננמק מסקנתינו זו. תחילה יש להכריע בשאלה למי הסמכות לקבוע את המועד לתחילת התגמולים ולאחר מכן נכנס לגופו של עניין בשאלה הפרשנית העומדת בפנינו. בתשובה לשאלה בידי מי נתונה הסמכות לקבוע מאימתי ישולמו תגמולים, אנו סבורים כי הסמכות היא למשיב ולא לוועדה הרפואית. כזכור קבע ביהמ"ש העליון כי הסמכות לדון בערעור המשיב היא לוועדה זו. לדבר נפקות משפטית שכן כידוע אם היה מקום לקבל את טענת המערער כי מי שקובע את מועד תחילת התגמולים היא הוועדה הרפואית, הייתה וועדה זו משוללת סמכות עניינית לדון בערעור זה לפי סעיף 12א לחוק היתה נתונה הסמכות לביהמ"ש המחוזי. לפיכך המסקנה כי הסמכות לקבוע מאימתי ישולמו התגמולים היא למשיב תואמת את עמדתינו כמו את החלטת הבג"צ להעביר את הדיון בתיק בפניינו. קביעת מועד תשלום התגמולים מוסדר בסעיף 18 לחוק, וזהו לשונו: "18. מאימתי משלמים תגמולים (א) תגמולים המגיעים לנכה ישולמו מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי, שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו - אם הגיש תביעה לתשלומים אלה תוך שנה אחת מיום שחרורו; בכל מקרה אחר - מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר. (ב) מי שהגיש תביעה בהיותו בשירות קבע, ישולמו התגמולים המגיעים לו - (1) אם העילה לתביעה היתה חבלה - מיום שבו אירעה החבלה, ובלבד שאם הגיש תביעתו אחרי שעברה שנה מאותו יום ישולמו התגמולים משנה אחת לפני יום ההגשה; (2) בכל מקרה אחר - מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותרו." 15. הצדדים חלוקים בשאלה האם חל על המקרה הנדון סעיף 18(א) לחוק או שמא סעיף 8(ב) לחוק. לשאלת חלוקת הסמכויות בין הועדה הרפואית לבין קצין התגמולים נאמר בע"א 140/89 קצין התגמולים נ' צבי גולומבק בפ"ד מה(3) 23, 28-27 : "לא למותר לשוב ולהיזקק לשאלת חלוקת הסמכויות בין הועדה הרפואית מזה לבין קצין התגמולים מזה. המדובר בשני גופים אשר החוק הקימם לתכליות שהן שונות, על אף נקודות המגע שביניהן. קצין התגמולים, אליו התובע גמול מגיש בקשה, הוא המוסמך להכיר באדם כ"נכה" (סעיף 31 ,30 לחוק). "נכה" מוגדר כחייל משוחרר או חייל בשירות קבע שלקה ב"נכות", ו"נכות" היא - "איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, בין גופנית ובין שכלית, או פחיתתו של כושר זה, שבאו לחייל משוחרר או לחייל בשירות קבע כתוצאה של אחת מאלה שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו: (1) מחלה. (2) החמרת מחלה. (3) חבלה". אשר לקביעת דרגת הנכות, הוסמכה ועדה רפואית לקבוע "מזמן לזמן את דרגת נכותו של נכה" (סעיף 10 (א) לחוק). היינו, תנאי מוקדם לקביעתה של דרגת נכות היא ההכרה בנכות, שעניינה דבר הקשר סיבתי בין המחלה, החמרת המחלה או החבלה לבין השירות הצבאי. על פי סעיף 28 א' לחוק יכול קצין התגמולים לבקש מועדה רפואית חוות דעת בדבר הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי לבין החבלה, המחלה או החמרת המחלה, שגרמו, לפי הטענה, לנכות; אך זו נשארת לעולם החלטתו של קצין התגמולים. "כאשר הועדה הרפואית מגישה חוות דעת בנוגע לקשר הסיבתי, אין זו אלא המלצה והיא עדיין זקוקה להכרה ולגושפנקא רשמית מצד קצין התגמולים. אם ניתנת הכרה כזו, ההחלטה הופכת להיות החלטה של קצין התגמולים וערעור עליה ייעשה במסלול של סעיף 33 , קרי - לועדת הערעורים (רע"א 101/89 ד"ר אלברט כלב נ. משרד הבטחון, קצין התגמולים - לא פורסם; וראה ע"א 43/75 קצין התגמולים נ. שאול זרוק, פד"י ל'(2) 391, 392.) כאשר המדובר ב"החמרת מחלה", על קצין התגמולים לקבוע את שיעור החמרת המחלה שיש לייחס לשירות הצבאי ואת משך התקופה בה יש לראות את המחלה כמוחמרת על ידי השירות. ... סיכומה של נקודה זו, הועדה הרפואית מוסמכת לקבוע אחוזי נכות שהוכרה על ידי קצין התגמולים ככזו שנגרמה על ידי השירות הצבאי. הועדה הרפואית מוסמכת גם מעת לעת להידרש לשינויים החלים במצבו של הנכה ולהתפתחות מחלתו, ולקבוע את אחוזי הנכות בהתאם." לכאורה אין בחוק הוראה הקובעת במפורש ביד מי מצויה הסמכות לקבוע את המועד שממנו ואילך ישולמו תגמולים לנכה. עם זאת הדבר נלמד מלשון הוראות החוק ומיקומן במבנה החוק. ראשית נבחן את הוראות החוק המיחסות סמכות הן לקצין התגמולים והן לועדה הרפואית ומיקומן בחוק. תפקיד הועדה הרפואית נלמד מסעיף 10 לחוק הבא בגדרי פרק שלישי, שעניינו קביעת נכות. סעיף 10 לחוק קובע כי ועדה רפואית תקבע מזמן לזמן את דרגת נכותו של נכה. ואילו תפקידו של קצין התגמולים נלמד מסעיף 30 המצוי בפרק שישי לחוק ומסדיר את נושא התביעות לפי החוק וההחלטות בהן. סעיף 30 קובע כי תובע תגמול לפי חוק זה יגיש בקשה לקצין התגמולים, ועל פי סעיף 31 על קצין התגמולים לפסוק בבקשה בהקדם ככל האפשר. כפי שנאמר בציטוט שהובא לעיל (ע"א 140/89) קצין התגמולים, אליו מוגשת תביעה לתגמול לפי החוק, הוא המוסמך להכיר באדם כנכה, ודרגת הנכות נקבעת ע"י הועדה הרפואית, כאשר תנאי מוקדם לקביעת דרגת נכות היא ההכרה בנכות, שעניינה דבר הקשר סיבתי בין המחלה, החמרת המחלה או החבלה לבין השירות הצבאי. סיכומו של פרק זה המסקנה היא כי כאשר הוכר המערער שלפנינו כנכה ונקבעה לו דרגת נכות ע"י הועדה הרפואית הרי שההחלטה בדבר מועד מתן תגמולים מהווה חלק בלתי נפרד בטיפול בתביעתו לקצין התגמולים. טיפול בתביעה שהגיש נכה מצויה כאמור בידי קצין התגמולים. לכן יש לאמר כי הסמכות לקבוע מאמתי ישולמו תגמולים היא בידי קצין התגמולים זולת אם נקבע אחרת בחוק. 16. סעיף 18 לחוק היא ההוראה הרלוונטית לעניין קביעת מועד מתן תגמולים. סעיף 18(א) לחוק קובע כי: "(א) תגמולים המגיעים לנכה ישולמו מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי, שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו - אם הגיש תביעה לתשלומים אלה תוך שנה אחת מיום שחרורו; בכל מקרה אחר - מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר." על פי הסיפא של הסעיף נלמד כי ישנה אפשרות של הועדה לקבוע מועד מתן תגמולים אך כחריג ולא כלל. הסדר דומה מצוי בסעיף 18(ב)(2) בהתייחסו לסעיף 18(א)(1): "18(ב)(2). בכל מקרה אחר - מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר." מלשון הסעיף אנו למדים כי ועדה רפואית יכולה רק לקבוע מועד המאוחר למועד תחילת מועד מתן התגמולים אך לא לקבוע את המועד המוקדם. כלומר זהו החריג לכלל שמועד מתן התגמולים יקבע על ידי קצין התגמולים. שאם לא כן הרי היתה הוראה החוק קובעת שהועדה הרפואית תקבע את מועד תחילת התגמולים. יש לציין עוד כי ביהמ"ש העליון אשר החליט ברע"א 4677/98, אותה הגיש המערער שלפנינו, הבחין בין סמכותה של ועדה רפואית להחליט מהו מועד תחילתה של נכות לבין קביעת תחילת מועד מתן התגמולים בגינה. בפסק הדין נאמר: "אנו מקבלים חלקית את הערעור במובן זה שהענין יחזור לועדה הרפואית העליונה (כפי שקבע בית המשפט המחוזי), על מנת שתקבע את המועד שבו התחילה הנכות בשיעור + 100% (להבדיל מענין התשלום בגינה) מפברואר 1975 או ממועד הגשת הראיות...". (הדגשה שלנו י.ו). מהו המועד הנכון לקביעת תגמולים עבור המערער 17. משקבענו את שקבענו לעיל, כעת עלינו להדרש לשאלה הנוספת והיא האם יש להתערב בהחלטת המשיב אשר קבע בהחלטה נשוא הערעור כי זכאותו של המערער לתגמולים בגין דרגת נכותו המיוחדת, הינה מיום פתיחת ההליך להכרה בנכות מוסבת, ע"פ תקנה 9 - דהיינו מיום 8.7.92. אם נחזור לעיקר טענותיו של המערער הרי שבתמציתן הן מסתכמות בשתיים: לטענת המערער תביעתו הראשונה שהגיש ביום 7.4.75 בעת שירותו שירות קבע היא הרלבנטית לענייננו, ועל כן יש לפעול לפי סעיף 18(ב)(1) לפיו ישולמו התגמולים מיום החבלה. טענתו הנוספת של המערער נוגעת להגדרה המשפטית של נכותו. לטענתו נכותו הינה נכות מוסבת הנובעת מפגימה אחת, ועל כן אין לראות בהחלטת הועדה מיום 5.12.95 הליך מיוחד הדן בפגימה ספציפית שנגרמה לו. מאידך, כאמור, בתמצית ניתן לסכם את תמצית טענות המשיב לפיהן התביעה הרלבנטית למועד תחילת תשלום התגמולים "הולדתה" בהחלטת כב' השופט אריאל מיום 8.7.92, בה נקבע כי על הועדה הרפואית לבחון האם נכות המערער נובעת מנכותו המוכרת על פי תקנה 9 לתקנות. מאחר שבתקופה זו המערער כבר לא שירת בשירות קבע הרי שאין להחיל את סעיף 18(ב) לחוק אלא את סעיף 18(א). לחילופין, כאמור לעיל, טוען המשיב כי אם תדחה טענתו זו הרי שמתבקשת הועדה לדחות את הערעור ככל שהוא מתחייס לתקופה שבין פברואר 1975 ל- 19.6.88, מועד הגשת הבקשה לראיה חדשה, וזאת לאור סעיף 35(ב) לחוק. סעיף 35(ב) קובע כי התגמולים ישולמו החל מהמועד של הגשת הראיות החדשות שעל פיהן ניתנה ההחלטה החדשה. 18. לדעתנו פתרונה של המחלוקת ימצא בהגדרת המשפטית הנכונה של ההליך אשר נערך בפני הועדה הרפואית העליונה בתאריך 5.12.95 בו הכירה הועדה בדרגת נכות בשיעור של 100% למערער לפי סעיף II(2)29. השאלה היא האם בקביעה זו הכירה הועדה בפגימה מוסבת כפי שטוען המערער או שמא עסקינן בפגימה הנובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה מוכרת. במתן תשובה לשאלה זו נוכל לאתר מהו מועד התביעה הרלבנטי למתן תגמולים למערער בגין נכותו המיוחדת, וזאת נחיל על הוראת החוק המתאימה שבסעיף 18 לחוק. בטרם ניגש למתן התשובה לשאלה הנ"ל, נראה כי לצורך הדיון ניתן לחלק את תקופות ההתדיינות הארוכה שהיתה למערער עם המשיב לשלושה שלבים. השלב הראשון החל ביום 7.4.75, כחודשים לאחר פגיעת המערער, בו הוגשה לראשונה תביעת המערער להכרת זכות לפי חוק. המערער מיצה את כל ההליכים שעמדו לרשותו אולם בקשתו נדחתה. (להלן: "השלב הראשון"). השלב השני החל בהגשת ראיות חדשות מצד המערער ע"פ סעיף 35 לחוק ביום 19.6.88, לפיו נפתח מחדש הדיון בעניינו. למערער הוכרה דרגת נכות 30% על פי תקנה 33ד. על החלטה זו הגיש המערער ע.נ. 513/92 בטענה כי יש לקבוע לו נכות ע"פ תקנה II(2)29 לתקנות הקובעת 100% נכות בגין פארפלגיה. (להלן: "השלב השני"). השלב השלישי החל במתן פסק דינו של ביה"ש המחוזי בע.נ. 513/92 מיום 8.7.92 בו קבע כב' השופט אריאל כי עניינו של המערער לא נבדק במסגרת תקנה 9 לתקנות, ולכן הענין מוחזר לועדה הרפואית העליונה. בהתאם לכך התכנסה הועדה והחליטה ביום 5.12.95 כי למערער נכות בשיעור של 100%. לאחר מכן ערער המערער בטענה כי יש לקבוע לו נכות מיוחדת, ובתום ההליכים הנוספים שהתנהלו נקבעה לו דרגת נכות מיוחדת מיום פציעתו. (להלן: "השלב השלישי"). 19. ההליך שהתנהל בפני הועדה הרפואית העליונה בתאריך 5.12.95 ראשיתו של ההליך נעוץ בנקודת הזמן של תחילת השלב השלישי, היינו בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בע.נ. 513/92, בו מורה ביהמ"ש המחוזי לוועדה לדון ע"פ תקנה 9, ושם נקבע: "... מוחזר העניין לוועדה הרפואית העליונה, אשר תתייחס לאמור בתקנה 9 הנ"ל, ואם תמצא שאכן הפגימה ברגליים נובעת מהפגימה המוכרת לפי מבחן 33 ד' למבחנים כפי שהיא קבעה, היא תקבע את הנכות של מצב הרגליים אצל המערער, ע"פ המבחן 29(ב(II, כאילו היתה היא פגימה מוכרת, כמצויין בתקנה 9 הנ"ל.." תקנה 9 דנה בפגימה הנובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה מוכרת, וזה לשונה: "9. דין פגימה הנובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה מוכרת הייתה פגימה מסוימת שהנכה נפגם בה, נובעת באופן בלתי-אמצעי מפגימה מוכרת שנפגם בה אותו נכה, רואים אותה פגימה כפגימה מוכרת, אף אם איננה נובעת באופן בלתי-אמצעי מחבלה, מחלה או החמרת מחלה שאירעו בזמן השירות עקב השירות" על משמעותה של תקנה 9 ניתן ללמוד מע"א 459/89 - קצין התגמולים נ' צבי חריטן ואח' פ"ד מה(5) 374, 390: " פגימה מוכרת יכולה להיות אחת מן השתיים: פגימה מוסבת או פגימה מוחמרת. פגימה מוסבת היא פגימה הנובעת מחבלה או מחלה שאירעו בזמן השירות עקב השירות. פגימה מוחמרת היא פגימה הנובעת מהחמרת מחלה כשאותה החמרה אירעה בזמן השירות עקב השירות. משמע, הפגימה המוכרת לשתי צורותיה קשורה לאירוע בזמן השירות עקב השירות. הפגימה אשר הרישא בתקנה 9 דנה בה, איננה קשורה ישירות לאירוע בזמן השירות ועקב השירות, אלא קשורה לפגימה מוסבת או פגימה מוחמרת. כפי שנובע מתקנה9 המדובר בפגימה נוספת הנובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה מוכרת. אולם, אין לפגימה הנוספת האמורה קשר בלתי אמצעי לאירוע בזמן השירות עקב השירות. המדובר, למשל, על פלוני החולה במחלה שאירעה בזמן השירות עקב השירות, אשר ממנה התפתחה מחלה נוספת נפרדת ועצמאית, אף כי איננה תולדת אירוע בזמן השירות עקב השירות. המדובר, איפוא, כאילו על שני רבדים של מחלות: הראשונה הקשורה לשירות, והשניה הצומחת מתוך המחלה הראשונה, אם כי אינה קשורה לשירות אלא למחלה הראשונה. כאן המקום להדגיש שאין המדובר על החמרה של המחלה הראשונה אלא, כאמור, על מחלה חדשה ונפרדת אשר קשורה באופן בלתי אמצעי למחלה הראשונה. הבעיה אשר תעלה בדרך כלל במקרים כגון אלה תהיה, אם יש קשר בלתי אמצעי המוביל מן המחלה הראשונה אל המחלה הנוספת בה לקה הנכה". ובענ 612/98 עמירם פאל נ' קצין התגמולים (טרם פורסם - צורף לסיכומי המשיב) נאמר: "5.6 בהילכת חריטן (ע.א. 459/89 ק"ת נ' חריטן פד"י מה'(5) נקבע: "בהערת אגב נוסיף, כי לאור אופיה של הפגימה הנוספת שתקנה 9 דנה בה, כתולדה של פגימה מוכרת ולאור הוראותיה של תקנה 9, איננה חלה לגבי הפגימה הנוספת הגבלה על הזכות להגיש תביעה שנקבעה בסעיף 32(א) לחוק" (שם בעמ' 391). נראה הדבר כי קביעה זו, היא שאיפשרה למערער לזנוח (לשעה או לתמיד) את מסלול הקשר הסיבתי ולעבור למסלול הנכות המוסבת. יתר על כן, יש בקביעה זו אישוש למסקנה לפיה, פנייה למסלול הכרה בנכות מוסבת הינה בגדר תביעה. 5.7 מכאן שאנו פוסקים, כי פניית המערער לוע"ר עפ"י תקנה 9, באה בגדר המונח תביעה אשר ביסוד סעיף 18(א) לחוק הנכים...." 20. המערער טוען כי מדובר בנכות מוסבת. מעיון בהוראות החוק ובתקנות שהוצאו מכוחו עולה כי אין הגדרה ל"נכות מוסבת". ככל הנראה התכוון המערער באומרו "נכות מוסבת" ל"פגיעה מוסבת", שזו מוגדרת בתקנה 1 לתקנות: "פגימה מוסבת"- פגימה הנובעת מחבלה או מחלה שאירעו בזמן השירות עקב השירות". לטענת המערער, נכותו הוכרה מלכתחילה כנכות מוסבת. עוד טוען המערער כי עצם הגדרת הועדה מיום 5.12.95 את נכותו כמוסבת מצביעה על כך שהועדה ראתה את נכותו כמקורית וראשית אשר נגרמה בעת התאונה וכתוצאה ממנה, ולא כפגיעה משנית הנובעת מפגיעה ראשית. לפיכך טוען המערער כי אין לראות בהחלטת הועדה הליך מיוחד הדן בפגימה ספציפית נוספת. עוד ציין המערער כי העברת הנושא לועדה לבחינת דרגת הנכות על פי תקנה 9 נעשתה ביוזמת ביהמ"ש ולא ביוזמתו, והוראת ביהמ"ש לא פתחה הליך חדש אלא הורתה על בחינת הנכות מזוית אפשרית אחרת. איננו מקבלים פרשנות זו של המערער. 21. הועדה הרפואית העליונה בהחלטתה מיום 5.12.95 קבעה כך: "לאור כל האמור לעיל הועדה בדיעה שהפרפלגיה היא פונקציונאלית וקובעת דרגת נכות של 100% לפי סעיף II 2 29 לצמיתות (מותאם) ומקבלת את הערעור. רואה את נכותו המוסבת כקשורה לנכותו" לקביעה זו של הועדה נעיר בשניים. ראשית יש לשים לב כי הועדה "מקבלת את הערעור". ומהו הערעור? הערעור נידון בועדה לאחר מתן פס"ד בע.נ 513/92 שם כאמור קבע ביהמ"ש כי במידה והועדה תמצא שאכן הפגימה ברגליים נובעת מהפגימה המוכרת לפי מבחן 33 ד' למבחנים, היא תקבע את הנכות של מצב הרגליים אצל המערער, ע"פ המבחן 29(ב(II, כאילו היתה היא פגימה מוכרת, כמצויין בתקנה 9 לתקנות. כלומר הפרשנות הראויה הינה כי הועדה אשר קיבלה את טענות המערער לפיהן הפגימה ברגליים נובעת מהפגימה המוכרת, קבעה למעשה קביעה עפ"י מסלול הדיון שהתקיים ע"פ תקנה 9, כפי שהנחה אותה ביהמ"ש המחוזי בפסק דינו. שנית, אומנם נכתב בהחלטת הועדה כי היא "רואה את נכותו המוסבת כקשורה לנכותו" אך אין בכך להסיק כי הועדה עמדה על משמעותה המשפטית של הגדרת "פגימה מוסבת" כפי היא מוגדרת בתקנות, וזאת מהטעם שמדובר בועדה שתחום מומחיותה הוא בנושאים רפואים ולא משפטיים. העולה מן המקובץ הוא כי אין לקבל את הטענה כי יש לדון בכל ההליכים שניהל המערער מאז 1975 כמקשה אחת. אומנם לא נעלמה הכוונה שביסוד כל ההליכים שנקט המערער היתה לזכות בדרגת הנכות הגבוהה ביותר, לה זכאי, אולם אין בכך כדי לחייב את המסקנה לפיה, מן הבחינה המשפטית מדובר בהליך אחיד ורציף. עולה כי דיון הועדה ביום 5.12.95 כפי שהורה ביהמ"ש יצר מסלול דיון חדש ע"פ תקנה 9. ולאור הנאמר בפסק הדין שניתן בע.נ 612/98 עמירם פאל נ' קצין התגמולים כפי שהובאו לעיל הרי שפנייה לועדה רפואית עפ"י תקנה 9 באה בגדר המונח תביעה אשר ביסוד סעיף 18(א) לחוק. בעניין זה נציין כי לדעתינו אין חשיבות אם נפתח מסלול זה של תקנה 9 בפני המערער ביוזמתו או ביוזמת ביהמ"ש. ההכרה כי תקנה 9 פותחת הליך חדש נובעת מתכליתה וממהותה של התביעה להכרה בפגימה הנובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה מוכרת, והיא אינה נובעת מן השאלה מי יזם את תחילתו של ההליך. לאור הניתוח המשפטי הנ"ל המסקנה היא כי מדובר בהליך חדש. 22. מסקנתנו הינה איפוא כי פסיקת ביהמ"ש המחוזי בע.נ. 513/92 מיום 8.7.92 פתחה תביעה חדשה הדנה בעניינו של המערער לפי תקנה 9 לתקנות. מאחר ובתאריך 8.7.92 לא שירת המערער עוד בשירות קבע, לא יכול לחול סעיף 18(ב) לחוק הדורש כתנאי מקדמי הגשת תביעה במהלך שירות קבע. לפיכך על המקרה דנן יש להחיל את סעיף 18(א) לחוק הקובע כי: "(א) תגמולים המגיעים לנכה ישולמו מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי, שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו - אם הגיש תביעה לתשלומים אלה תוך שנה אחת מיום שחרורו; בכל מקרה אחר - מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר." כיוון שתביעתו החדשה של המערער לא הוגשה כשנה מיום שחרורו הרי שחל הסיפא של הסעיף הדן בכל מקרה אחר ומאחר ואין כל קביעה של ועדה רפואית למועד מאוחר יותר, מסקנתינו הינה כי המועד לתחילת התשלומים עפ"י החלטת הוועדה הרפואית העליונה הינה מיום הגשת התביעה החדשה לפי תקנה 9 דהיינו מיום 8.7.92. יצויין כי המסקנה הנ"ל עולה בקנה אחד עם החלטת כב' השופט אריאל אשר הפנה את המערער לדיון בתקנה 9 כאשר למעשה המערער מיצה עד לשלב זה שבו נדון הערעור בפני ביהמ"ש המחוזי, את כל ההליכים ועקב השתהותו קבע כב' הנשיא לשעבר ר. סביר כי תמו ונשלמו כל ההליכים ולכן ראיה אחרת של הדברים כאילו מדובר ב"רציפות" של ענינים משפטיים וערעורים הנובעים מהתביעה הראשונית כטענת המערער איננה עומדת במבחן המציאות שהיתה. משהגענו למסקנה האמורה מתייתר הדיון בטענה החלופית של המשיב לעניין מועד חלופי לתחילת תשלום התגמולים ממועד הגשת הבקשה ל"ראיה חדשה". לפני סיום ברצוננו להעיר כי ביום 26.2.01 הגיש המערער באיחור רב וללא נטילת רשות, תשובה לסיכומים שהוגשו על ידי המשיב. עם זאת, עיינו בדברי התשובה ולא מצאנו מקום לשנות מהמסקנות אליהן הגענו כפי שפורטו לעיל. 23. אשר על כן הגענו למסקנה כי מועד תחילת תשלום התגמולים הוא מיום 7.8.92 ואין מקום להתערב בהחלטת המשיב. לפיכך, דין הערעור להדחות. לנוכח התוצאה ולשם הסרת ספק, צו המניעה הזמני שניתן ביום 29.5.00 בתיק זה- בטל. בנסיבות אין צו להוצאות. רפואהועדה רפואית