התובע נפגע בתאונת דרכים, שהיא גם תאונת עבודה, ביום 3.8.08. ועדת עררים שדנה בערר התובע, על קביעת ועדה ראשונה בהליך החמרה שהגיש התובע, קבעה בהחלטה מיום 1.11.12 כי לתובע נכות בשיעור 10% בגין מגבלה קלה בתנועות הצוואר וזאת כתוצאה מפגיעתו בתאונה (להלן: "הקביעה שבמחלוקת"), ועל קביעה זו מבקש התובע להסתמך בתביעתו בפני. הנתבעת מבקשת להתיר לה להביא ראיות לסתור את הקביעה שבמחלוקת וזאת ממספר טעמים שפורטו בבקשה: הראשון, ועדת העררים לא דנה בשאלת הקשר הסיבתי שבין הפגיעה בתאונה לבין הנכות שנמצאה, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון וזאת תוך התעלמות מכך ש-3 ועדות קודמות לא מצאו נכות שיש לקשור לתאונה. השני, בפני הועדה לא עמדו מסמכים הנוגעים לעברו הרפואי של התובע וזאת לאור העובדה כי לא נזכרים בפרוטוקול תיק רפואי מקופ"ח או מסמכי עבר כלשהם כאשר מהמסמכים אליהם מפנה הנתבעת עולה כי התובע התלונן על כאבי צוואר בשנת 97 ובשנים 2000-2001. השלישי, עובדות רלבנטיות ביחס לעבר לא היו בפני הועדה מאחר והתובע הסתיר מידע זה מהוועדה בציינו בטופס התביעה שאין לו עבר רפואי רלבנטי, זאת בניגוד למסמכים הרפואיים. הרביעי, הוועדה הסתמכה בהחלטתה על חוות דעת פרטית שהוגשה על ידי התובע, דבר המהווה נימוק העומד בפני עצמו להיענות לבקשה. התובע בתגובתו לבקשה טוען כי לא נפלו כל פגמים בקביעה שבמחלוקת, ואין בעובדה שוועדות קודמות שבדקו את התובע קבעו כי לא נותרה לו נכות, כדי להצביע על קיומו של פגם כזה. לטעמו, משחתם על כתב ויתור על סודיות רפואית, ומשמלוא תיקו עמד בפני הוועדות הקודמות שדנו בעניינו קודם להחמרת המצב, אין לומר שתיק זה לא עמד בפני ועדת העררים בעת מתן הקביעה שבמחלוקת. לטעמו, משבחנה הוועדה את בדיקות ההדמייה שהוצגו לה, באישור ההחמרה, ולאור העובדה כי האמור בחוות דעת ד"ר מאזן אשר התייחס מפורשות למצבו הרפואי הקודם של התובע וציין כי מלבד תלונות בשנת 2001 בעקבות תאונה קודמת, לא היו תלונות של התובע בגין הצוואר, אין מקום להתיר הבאת ראיות לסתור. להשלמת התמונה העובדתית קודם להכרעה בבקשה אציין את הנתונים הבאים: תביעתו הראשונה של התובע לקביעת דרגת נכות מעבודה נדחתה על ידי ועדה רפואית ראשונה בהחלטה מיום 14.5.09, תוך קבעה כי לאחר נכות זמנית בשיעור 10% למשך חצי שנה, לא נותרה לתובע נכות בגין התאונה. לפני ועדה זו עמד, עפ"י האמור בהחלטה, צילום רנטגן בלבד ותלונות התובע. ערר שהגיש התובע על החלטה זו נדחה בהחלטת ועדת עררים מיום 25.8.09, ועיון בהחלטה זו מעלה כי ועדת העררים אספה חומר רפואי, לרבות כרטיס רפואי, קיימה בדיקה מקיפה, אשר לאחריה אישרה את קביעת הדרג הראשון. יצויין כי בשתי החלטות אלו לא היתה התיחסות מפורשת לשאלת הקשר הסיבתי, אולם ניתן ללמוד מקריאתן כי זו לא נדרשה מאחר ולא נמצאה מגבלה המקנה נכות. התביעה להחמרה שהוגשה בשנת 2012 נדונה ראשית בועדה ראשונה, אשר בהחלטה מיום 17.6.12 קבעה כי לא חלה החמרה במצבו. בפני ועדה זו, כפי שעולה מהפרוטוקול לא עמדו כל מסמכים רפואיים למעט אישור החמרת מצב. הקביעה שבמחלוקת נעשתה על ידי וועדת העררים אשר בפניה עמדו תוצאות בדיקות הדמייה משנת 2011, אישור החמרה וחוות דעת ד"ר פלאח. ועדה זו מצאה הגלבה קלה בתנועות עמ"ש צווארי וכן ציינה קיומם של ממצאים משמעותיים בבדיקות ההדמייה (שינויים אוסטאורטריתיים ובליטות דיסקים משמעותיות בשני גבהים הלוחצים על חוט השדרה) ועל סמך אלו קבלה את הערר. דיון והכרעה הלכה פסוקה היא כי בית המשפט יתיר להביא ראיות לסתור קביעה של דרגת נכות על פי הסיפא של סעיף 6ב' לחוק הפלת"ד, רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן. אמנם לא נקבעה רשימה סגורה של מקרים בהם יתיר בית המשפט להביא ראיות לסתור והדבר תלוי בנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה, אולם הפסיקה הצביעה על שני סוגי טעמים עיקריים לכך: "(א) טעמים משפטיים כגון, אם נראה לבית המשפט כי ההליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי כגון, תרמית, קל וחומר - מדעיקרא (כגון פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי). (ב) טעמים עובדתיים ברי משקל וחדשים, כגון אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת." (ר"ע 634/85 אבו עליון עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505, 509 (1985)) טעם נוסף שהוכר בפסיקה וקנה לו שבת בהחלטות בתי המשפט, הינו כאשר לפני וועדה רפואית שקבעה את הנכות לא היו עובדות רלוונטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם לתאונה (ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה(4) 77, 82 (1991)). אמנם לשון סעיף 6ב והפסיקה שפירשה אותו שמה דגש על תחושת הצדק של השופט היושב בדין, אולם עדיין נדרשים טעמים מיוחדים כבדי משקל אשר יביאו את בית המשפט להיענות לבקשה מעין זו (ע"א 563/88 אשל נ' צור חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(5) 520 (1991); רע"א 3570/01 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סועאד (5.9.01)). בחנתי היטב את הבקשה בפני בראי הפסיקה, ועל אף שכל אחד מהטעמים שהביאה הנתבעת בבקשה, בפני עצמו, אין בו במקרה זה להצדיק הבאת ראיות לסתור לדעתי, הרי שההצבר של הטעמים, מביא אותי לקבל את הבקשה, ואסביר. אי התיחסות לשאלת הקשר הסיבתי טעם זה הוא מסוג הטעמים המשפטיים אשר הוכרו בפסיקה, דהיינו בהעדר יכולת לעקוב אחר הלך המחשבה של הוועדה בקובעה קיום קשר סיבתי ללא הנמקה, יש מקום להתיר הבאת ראיות לסתור. אולם יש לדייק בענין זה - כאשר שאלת הקשר הסיבתי ברורה על פניה וקיים תיעוד רפואי ברור הקושר בין הפגיעה בתאונה לבין הפגימה בה מדובר (כריתת אצבע למשל) אינני סבורה כי העדר דיון בשאלת הקשר הסיבתי פוגמת בהחלטות הוועדה. לעומת זאת, במקרה כמו הנדון, בו מדובר בשאלה של הגבלה בתנועות עמ"ש צווארי שהתפתח זמן רב לאחר התאונה (שכן בפנינו קביעות קודמות בשנת 2009 בהן לא נמצאה הגבלה זו), והקביעה נעשית על סמך ממצאי בדיקות הדמייה משנת 2011 ובדיקה בשנת 2012 (בחלוף 4 שנים מהתאונה), ובהתחשב בגילו של התובע (50), נתונים אלו מחייבים על פניהם (ואף לפני בדיקת העבר הרפואי) התייחסות לשאלת הקשר הסיבתי בין הפגיעה בחודש 8/08 לבין אותם ממצאים. על אחת כמה וכמה, מקום בו קיים לתובע עבר רפואי, אם כי מדובר בעבר רחוק ולא רציף. עיון במסמכים המועטים שצורפו לבקשה מעיד בבירור על כך שאין לתובע "עבר מכביד" בתחום הצוואר, אולם בהעדר כל התייחסות לכך בקביעה שבמחלוקת, כיצד נוכל לדעת שהוועדה אכן היתה מודעת לעבר זה, ולמרות קיומו החליטה שיש קשר סיבתי בין הפגיעה בתאונה לבין המצב שנמצא אצל התובע בשנת 2012? לו היה טעם זה עומד בפני לבדו, אינני משוכנעת כי היה מקום להתיר הבאת ראיות לסתור, שכן, כאמור, התיעוד הרפואי לגבי "עבר" הינו דל למדי (שני רישומים מהשנים 97 ו-2000, ורישום מסכם המתיחס לתלונות בשנת 2001) ואין בו להצביע על כך שנפלה טעות בהחלטת הועדה בייחוס הנכות שמצאה לפגיעה בתאונה. אולם במקרה זה מצטרף טעם נוסף והוא כי הוועדה למעשה הוטעתה לגבי "טיב" העבר הרפואי ומשך החלטה נשענת על אדנים שגויים. בחינת המידע שהיה בפני הוועדה ביחס לעבר הרפואי בניגוד לטענת הנתבעת בבקשתה, בפני הוועדה אכן עמד מידע אודות העבר הרפואי של התובע, אולם מידע זה היה חלקי והובא על ידי מומחה מטעם התובע, ד"ר מאזן. כפי שעולה מחוות הדעת שהוגשה לעיוני לפי בקשתי, בחוות הדעת מצטט המומחה רישום של רופא המשפחה לפיו אין בתיק הרפואי רישום בגין תלונות על הצוואר, למעט בשנת 2001. המומחה ממשיך וקובע כי מאז ועד לתאונה לא היו עוד תלונות. קביעה אחרונה זו לא נסתרה על ידי הנתבעת, אולם קביעה זו מתעלמת מכך שלפני 2001 כבר הופיעו תלונות על הצוואר. אמנם מדובר ב"עבר רחוק", ולא ברור עד כמה הוא משליך על שאלת הקשר הסיבתי, אולם בהעדרו של המידע המלא, מי יתקע לידינו כף שהקביעה שבמחלוקת היתה נשארת כפי שהיא? שוב, באם היה ענין זה עומד לבדו (דהיינו אי קבלת מידע רפואי לפני 2001) יתכן ולא הייתי מוצאת שמדובר ב"עובדות בעלות חשיבות" באשר למצב הרפואי הקודם כפי שנקבע בפסיקה הטעם הנוגע לאי קבלת מידע רפואי מלא (רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש (25.6.07). בהקשר זה אינני מוצאת לייחס משקל כלשהו ל"הסתרת מידע" מהוועדה על ידי התובע, שכן על אף שבטופס התביעה ציין הלה כי לא סבל מכאבי צוואר, ברור לחלוטין, לאחר עיון בחוות דעת ד"ר מאזן, כי מידע סותר עמד בפני הוועדה, אם כי כאמור, לא המידע המלא. הסתמכות על חוות דעת פרטית מטעם התובע הנתבעת הפנתה לפסיקה שונה המצביעה על כך שלעיתים די בהסתמכות הוועדה על חוות דעת פרטית כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור מטעם המבטחת, וזאת בשל הכלל של הגינות דיונית ומאחר והמבטחת איננה "צד" לאותו הליך בפני הוועדה (המ' 534/93 בת"א (מחוזי ב"ש) 405/87חסון רפאל נ' רטנר (15.6.93) וא' ריבלין "תאונת דרכים" (2012) בעמ' 785). אינני סבורה כי נימוק זה עומד בפני עצמו כהצדקה להתיר הבאת ראיות לסתור (וגם בקביעת השופט ריבלין אי ללמד על כך), שכן גם נימוק זה יש לבחון לגופו של ענין תוך שבית המשפט מתרשם עד כמה היה בהמצאת אותה חוות דעת להשפיע על הקביעה שבמחלוקת, או שניתן ללמוד על בחינה של חוות הדעת וקביעה עצמאית של הועדה רק "בהסתייעות" באותה חוות דעת. המקרה שבפני מעט גבולי מבחינה זו כשברור מהפרוטוקול שהוועדה קיימה בדיקה עצמאית וציינה את ממצאי בדיקתה. אימוץ חוות הדעת הינה יותר בשאלות האחרות המתעוררות, ובעיקר בשאלת הקשר הסיבתי ומדוע אין לייחס את הממצאים ל"שחיקה", דהיינו לניוון טבעי שאין מקורו בחבלה. לפיכך ישאל השואל: האם אין די ב"אימוץ" חוות הדעת כדי לקבוע שהוועדה בחנה את הקשר הסיבתי לגופו? לכך תשובתי שלילית. אין הוועדה רשאית לשחרר עצמה מלנמק את החלטתה, ואין לראות בקביעות המומחה מטעם התובע משום נימוקים כאלה. לסיכום משהושלם ההילוך בין טענות הנתבעת, נראה כי חזרנו לנקודת ההתחלה: האם יש בנימוקים אלו, במצטבר להביא לקבלת הבקשה, ותשובתי לכך חיובית. חשתי צורך לציין כי את ההחלטה קיבלתי לאחר התלבטות, וזו גם אחת הסיבות לעיכוב בנתינתה. משכך אני מורה על מינויו של ד"ר וולפין כמומחה מטעם בית המשפט על מנת שיקבע באם נותרה לתובע נכות כתוצאה מפגיעתו בתאונה מיום 3.8.08. אין להמציא למומחה את החלטות הוועדות השונות של המל"ל, ובוודאי שאין להמציא לו את חוות דעתו של ד"ר מאזן, ואף לא את החלטתי זו. הנתבעת תישא בשכר טרחתו של המומחה. ב"כ התובע יקבע מועד לבדיקת התובע ויודיע המועד שנקבע לב"כ הנתבעת לכל הפחות 20 יום לפני המועד שנקבע. התיק יעלה לעיוני עם קבלת חוות דעתו של ד"ר וולפין ולכל המאוחר בעוד 90 יום. רפואהועדה רפואית