תביעת נזיקין ותביעת שיבוב לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לניזוק בתאונת עבודה. המחלוקת על החבות ועל הנזק. רקע דיוני 1. בת.א. 54525/05 - הוגשה תביעת הניזוק כנגד עיריית רעננה, מרכז הראשונים / דוד הבר וכלל חברה לביטוח בע"מ, המבטחת של שניהם [להלן - "העירייה", "מרכז ראשונים" / "הבר" ו - "כלל"]. 2. בת.א. 53976/06 - הוגשה תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי לפי סעיף 328 לחוק המוסד לביטוח לאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 [להלן - " המל"ל" ו - "חוק המל"ל"] נגד אותם נתבעים. 3. הדיון בשתי התביעות אוחד. למען הסדר הטוב, בכל מקום בו ייאמר "התובע" - הכוונה לניזוק. המל"ל - יכונה בשמו. 4. מרכז ראשונים וכלל הגישו הודעות לצדדים שלישיים כלפי גורמים שונים וחלקם הגישו הודעות לצד רביעי. בהחלטתי מיום 29.6.08 הוריתי על פיצול דיון באופן שתחילה תוכרענה המחלוקות ביחסי התובעים והנתבעים. רקע עובדתי ועובדות שאינן שנויות עוד במחלוקת 5. מרכז ראשונים, בניהולו של הבר, יזמה והקימה בנייני דירות ומרכז מסחרי בשטח הסמוך לרח' אחוזה פינת רח' מכבי ברעננה [להלן - "הפרויקט"]. העירייה מצידה אישרה תוכנית מתאר של הפרויקט ובמסגרתה נבנה, על השטח של מרכז ראשונים, משטח גרנוליט בהיר המשתרע מהפרויקט ועד להתחברותו למדרכה ברח' אחוזה [להלן - "משטח הגרנוליט"]. לאור הפרש גובה בין משטח הגרנוליט לבין המדרכה, בנתה מרכז ראשונים לאורך מקום ההתחברות שיפוע בטון [להלן - "השיפוע"]. המדרכה עצמה רוצפה באבני "אקרשטיין" בצבע אדמדם - אפור [להלן - "משטח אקרשטיין"] ואין חולק כי היא בהחזקתה ובאחריותה של העירייה. עוד ביום 8.5.01 חתם נח שינדלר, מפקח על הבנייה מטעם העירייה על אישור "מפקח על הבנייה" ב"תנאים לקבלת טופס 4". לא נטען להסכמה חוזית בעניין חלוקת או העברת אחריות לנזקים שייגרמו לצדדים שלישיים בפרויקט לרבות בגבולותיו. 6. והנה, כעבור כ - 10 חודשים וביום ששי ה - 8.3.02, צעד התובע, תושב רעננה יליד 1949 מביתו אל חנות צילום "פוטו ציון" ברח' אחוזה בעיר, לשם רכישת חלק למצלמה המשמשת לעבודתו. לאחר הסדרת ענייניו בחנות, יצא לרח' אחוזה ופניו לכיוון מעבר החצייה בפינת רח' אחוזה ומכבי. 7. התובע שצעד על משטח הגרנוליט לא הבחין בהפרש הגובה ובשיפוע בין שני המשטחים, וכתוצאה מכך מעד, הוטח קדימה, נחבט אל הרצפה ושבר את כתפו השמאלית בידו הדומיננטית [להלן - "התאונה", "הכתף"]. 8. מיד לאחר התאונה אובחן בחדר מיון של בי"ח מאיר שבר ניתוק עם תזוזה משמעותית בכתף, ידו של התובע קובעה במתלה והומלץ לו על ניתוח. ביום 17.3.02 נותח לרדוקציה וקיבוע באמצעות ברגים על ידי פרופ' מוזס בביה"ח אסותא. למחרת שוחרר עם חבישות וקיבוע באמצעות מתלה. 9. ב - 30.4.02 אבחן פרופ' מוזס הגבלה ניכרת בתנועות הכתף ובהמלצתו פנה התובע לטיפולי פיזיותראפיה. לאחר מכן המשיך התובע בביקורות ובטיפולים אך בסופו של יום נותר עם נכות ומגבלות בכתף. הנכות הרפואית 10. כל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת רפואית מטעמו. פרופ' מוזס מטעם התובע, העמיד את נכותו על 25% . פרופ' נרובאי מטעם הנתבעים, העמיד את נכותו של התובע על 10%. 11. המל"ל, התובע כאן בתביעת השיבוב, הכיר בתאונה כתאונת עבודה, קבע לו תקופת אי כושר מלאה בת 3 חודשים ולאחר מכן נכויות זמניות: 100%: - 8.6.02 ועד 14.6.02. 50% מ - 15.6.02 ועד 30.8.02. ועדה רפואית מיום 6.11.03 מצאה הגבלה ניכרת בסיבוב כלפי חוץ של הכתף ביד דומיננטית והעמידה את נכותו הצמיתה של התובע על 25%, בהתאם לסעיף 41 [4] ג' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 [להלן: "תקנות המל"ל"]. הועדה לא הפעילה את תקנה 15 לתקנות המל"ל משום שהתובע חזר לעיסוקו כמהנדס ואף פתח ביום 15.6.02 משרד עצמאי. בסך הכל שילם, משלם וישלם המל"ל לתובע דמי פגיעה, מענקי נכויות זמניות וקצבת נכות מעבודה בסך של 1,896,266 ₪ ליום הגשת הסיכומים [להלן - "תגמולי המל"ל"]. 12. לאור הפערים בין חוות דעת מומחי הצדדים, מונה פרופ' הלפרין כמומחה מטעם בית המשפט. בבדיקותיו מצא רגישות בקדמת הכתף, הגבלה ניכרת בעיקר בתנועת סיבוב חיצוני וכן חולשת שרירים. הוא שלל נכות בגין צלקת. על כן העמיד את נכותו כקביעת פרופ' מוזס מטעם התובע וכקביעת הועדה הרפואית על 25% לפי הסעיף 41 [4] ג' לתקנות המל"ל. 13. פרופ' הלפרין אישר את קביעות פרופ' מוזס לעניין נכויות זמניות: 100% לחודשיים, 60% לחודשיים נוספים ו - 50% לחודשיים נוספים. בכלל אלה אישר את המלצת פרופ' מוזס על עבודה משרדית חלקית בתחילת מאי 2002. 14. פרופ' הלפרין כתב כי אינו צופה שיפור או החמרה במצב התובע, כי מגבלות תפקודיות קשורות בפעילות של הכתף וכי ייתכן ומדי פעם יזדקק לטיפול בתרופות נוגדות דלקת וכאבים. 15. חוות דעת המומחים הוגשו ללא חקירה. הנתבעים אינם חולקים עוד על קביעות פרופ' הלפרין. מעבר לנדרש, בנסיבות העניין, לאור המימד האובייקטיבי המיוחס לחוות דעתו של מומחה בית המשפט ובהיעדר טעמים לסטות ממנה, מתקבלת חוות דעת זו על מלוא קביעותיה הרפואיות. המחלוקות ביחסי התובעים והנתבעים 16. רשלנות לפי סעיפים 35 ו - 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [להלן - "פקודת הנזיקין"]: הנתבעים בסיכומיהם אינם חולקים על קיומן של חובות זהירות מושגיות ביחסים בינן לבין התובעים. המחלוקת הראשונה מתמקדת בצד הקונקרטי וליתר דיוק בקיומו של מפגע: הנתבעים אינם חולקים עוד על נפילת התובע במקום ה"מפגש" בין שני המשטחים. אך התובע טוען כי המיקום, מימד ההפתעה, הפרש הגובה בין המשטחים והשיפוע שהיה לא תקני, יצרו "מפגע". הנתבעים מצידם טוענים כי התובע לא הוכיח את הפרש הגובה ואת אי תקניות השיפוע. לחלופין, גם לו הוכח הפרש הגובה, הרי אין מדובר במפגע שכן כמוהו כהפרש הגובה בין מדרכה לכביש. 17. אשם תורם מכריע / משמעותי - הנתבעים טוענים כי התובע, המכיר את המקום בהיותו תושב העיר ומבקר בחנות הצילום מדי פעם, לא שת ליבו לדרך בה צעד ולו היה עושה כן, היה מבחין במצב הדברים והתאונה הייתה נמנעת. הנתבעים מצביעים על הפרשי הצבעים וסוגי הריצוף בין שני המשטחים, על אינדיקציות לעבודות שיפוץ שהתנהלו במקום, על קיומו של מצב זה כבר שנה עובר לתאונה ולטענתם איש לא נפגע למעט התובע. התובעים טוענים כי התובע אינו מכיר את המקום, מסלול נהיגתו וצעידתו אל החנות היו שונים, נוכח המצב בשטח, לא יכול היה התובע, בהגיעו ממשטח הגרנוליט, לראות את הפרש הגובה שנוצר בינו לבין משטח האקרשטיין ואף לא את השיפוע. התובע טען גם לתחולת כללי "הדבר מדבר בעדו", ולהפרת חובות חקוקות לפי סעיפים 41 ו - 63 לפקודת הנזיקין אך נוכח מסקנותיי, איני נדרשת לדון בטענות אלה. ביחסי הנתבעים לבין עצמם 18. כלל מבטחת הן את העירייה והן את מרכז ראשונים. אך לכל אחת מהקבוצות הללו הזכות לטעון לאחריות של האחרת. וכך אכן עשו. 19. העירייה טוענת לאחריות מלאה של מרכז הראשונים [לרבות הבר] בהיותה של האחרונה הקבלן או היזם האחראי על העבודות במקום התאונה וכמי שביצעה בפועל את השיפוע. לטענתה, מרכז ראשונים טרם סיימה את עבודתה בעת התאונה שכן "טופס 4" שהוצא על ידי העירייה היה חלקי, לא סופי שכן ברובריקה של "אישור אדר' פיתוח", חתם אדריכל מרכז ראשונים בלבד. על כן היא עדיין אחראית למצב במקום בעת התאונה. מרכז ראשונים טוענת כי האחריות לעבודות רובצת מתחילת הדרך על העירייה, שאף אישרה את התוכניות ואת הביצוע לרבות ב"טופס 4". לשיטתה, אין העירייה יכולה להתנכר לטופס שהוגש שכן הרובריקה של "אישור מפקח על הבנייה" חתומה על ידי שינדלר מטעמה ומכל מקום מדובר בטופס חתום שלא נסתר שכן לא הובא החתום עליו להעיד אחרת. 20. העירייה טוענת לאחריות מלאה של מרכז ראשונים בהיותה הבעלים של משטח הגרנוליט. מרכז ראשונים אינה חולקת על כך אלא לטענתה, יש לבחון את הבעלות בשיפוע, וזו - נתונה לעירייה בלבד ומצויה מחוץ לשטחה שלה. לטענתה, מרגע שמסרה את העבודות לעירייה, כשנה עובר לתאונה, היה על העירייה להחליק, בתיאום עימה, את המקום על ידי ריצוף אחיד בגרנוליט, מה שלא עשתה. שיעור הנזק 21. שיעור הנזק ובמרכזו - הנכות התפקודית או הגריעה בכושר עבודתו של התובע, ככל שהללו קיימות: התובע מבסס את דרישתו על מחצית הנכות הרפואית, קרי - 12.5%, ביחס לרמת השתכרותו לאחר הקמת עסק עצמאי. הנתבעות טוענות כי כבר ביום 1.7.02 החל התובע להפעיל חברה ועסק עצמאי, הכנסותיו הושבחו במידה ניכרת ביחס להכנסותיו כשכיר עובר לתאונה, בפועל אין לנכות הרפואית השלכה תפקודית כלשהי ולכל היותר יש לפצות את התובע בסכום גלובלי, אף זאת, ככל שתביעתו לא נבלעה בתגמולי המל"ל הגבוהים יחסית. הראיות 22. מטעם התובע העיד הוא עצמו. לתצהירו צירף מוצגים וביניהם שתי תמונות שצילם מספר שבועות לאחר התאונה. התובע לא הגיש חוות דעת מהנדס בטיחות או מודד [להלן - "חוות דעת מקצועית"]. המל"ל הסתפק בהגשת תעודת עובד ציבור על תשלום וגובה תגמולי המל"ל. מטעם מרכז ראשונים העיד מנהלה מר יוסף הבר [שלא ברור הקשר בינו לבין דוד הבר המצוין כנתבע] ומטעם העירייה העידה סגנית מהנדס העיר, גב' ליאה רודניצקי. דיון שאלת האחריות ביחסי התובעים והנתבעים - היה מפגע? 23. תחילה אל נסיבות התאונה: אין חולק כי התובע מעד ונפגע כתוצאה מאי הבחנה בשיפוע. השאלה הראשונה, האם השיפוע הינו בגדר מפגע. אין חולק כי התמונות שהגיש התובע משקפות את זירת התאונה, גם אם בשני מימדים בלבד. התמונה א' מלמדת על משטח רציף, גם אם חלקו מרוצף גרנוליט וחלקו - אקרשטיין. התובע העיד וסימן את כיוון הליכתו ועדותו זו לא נסתרה. התמונה ב' מראה על מדידה הגיונית וסבירה של גובה השיפוע. הסרגל הניצב לשיפוע כעדות התובע, שאף היא לא נסתרה - מצביע על הפרש גובה של כ - 12 ס"מ. עוד עולה כי המרחק בין קצה משטח הגרנוליט [תחילת השיפוע] לבין תחילת משטח האקרשטיין [סופו של השיפוע] עולה, אך לא בהרבה, על 12 ס"מ. לגרסת התובע, הוא לא יכול היה להבחין או לחשוד בקיומו של שיפוע במהלך צעידתו אל מעבר החצייה המצוי כ - 2 מטרים מתחילת השיפוע [מופיע בתמונה א']. הנתבעים טענו כי העובדה שמאות הולכי רגל עברו במקום בכל עת, ללא תאונה, והיעדר תלונה על מפגע במוקד העירוני, כמו גם היעדר חוות דעת ומדידה מקצועית מטעם התובע, מביאים לדחיית גרסת התובע. כפי שאראה להלן, אני מקבלת את טענת התובע בחלקה, במובן זה, שלא ראה את השיפוע ושלא יכול היה להבחין בו, עד שהתקרב אליו. 24. עדותו של התובע, לרבות המדידה שביצע, הינה עדות בעל דין יחידה וקביעת ממצאים על פיה, ללא סיוע, טעונה הנמקה לפי סעיף 54 [2] לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971. התובע העיד כי לא היו עדי ראיה לתאונה ומכל מקום אינם "עדים בשליטתו". על כן לא זקפתי לחובתו הימנעות מהבאת עדים. מכל מקום, עצם התאונה ומיקומה אינם שנויים במחלוקת וכך גם התמונות המלמדות על השיפוע. התרשמתי מעדות התובע כי אכן לא ראה את השיפוע ולא יכול היה לראות אותו אלא בהתקרבו אליו כשעיניו נעוצות במשטחים. קיימים נתונים נוספים לחיזוק: ראשית, התרשמתי מהתמונות כי אכן, המהלך ממשטח הגרנוליט לכיוון משטח האקרשטיין כשפניו אל מעבר החצייה, יתקשה להיוודע לקיומו של השיפוע, אלא כאשר הוא מתקרב אליו [מרחק שאין בידיי לקבוע בהיעדר חוות דעת מקצועית] וכאשר עיניו נעוצות ברצפה. בנוסף, התובע העיד כי מסלולו הרגיל אל חנות הצילום לא עבר כלל ברח' אחוזה ובמקום התאונה, אלא דרך רח' חנקין והאמנתי לו. שנית, התובע העלה את גרסתו, אף אם לא נקב במידות, במכתבו למחלקת מדרכות בעירייה מיום 6.6.02. התובע הכתיר את מכתבו בכותרת "מפגע חמור ברחוב אחוזה פינת רחוב מכבי" [נספח ג' לתצהירו]. גב' רודניצקי, העדה מטעם העירייה, השיבה לו במכתבה מיום 9.6.02 [נספח ד' לתצהירו]. בתשובתה לא חלקה על קיומו של מפגע או על תיאור התאונה לרבות אי הבחנה בשיפוע, אלא הביעה את צערה על המקרה והוסיפה: "במסגרת עבודות שהחלו ברחוב אחוזה לאחרונה, גם המקום שציינת יטופל על ידי כך שהמדרכה המרוצפת תפורק ותצופה בגרנוליט בגבהים מתאימים". שלישית, בחלוף הזמן, "הוחלק" החיבור ובוטל השיפוע על ידי העירייה אשר השלימה את ריצוף הגרנוליט עד הכביש ו"הכל מפולס וישר" [עדות גב' רודניצקי בעמ' 17]. בכך יש כדי לחזק את המסקנה בדבר אי תקינות ה"חיבור" והשיפוע מלכתחילה. רביעית, מסקנת העירייה בדבר היעדר תלונות למוקד העירוני אינה מלמדת על היעדר תלונות ישירות לעירייה על מחלקותיה והראיה - מכתבו של התובע שטופל על ידי גב' רודניצקי מבלי שהוגש למוקד העירוני [עדותה שם]. 25. אין בידי לקבל את טענת הנתבעים כי מדידת התובע נעדרת משקל כלשהו בהיעדר חוות דעת מקצועית. אכן בע"א 07 - 08 - 1391 כפיר נ' מועצה מקומית גני תקווה [מתוך אתר נבו] נדחתה מדידת בן זוגה של התובעת אשר בוצעה באמצעות סרגל ידני ולא מקצועי. בית המשפט הטעים כי בנסיבות העניין [מחלוקת על 10 מילמטרים], נדרש שיערוך על ידי גורם מקצועי - חיצוני. זאת גם על רקע אי מתן אמון בעדויות התובעת ובן זוגה. לא כך במקרה שלפני: הסרגל בו השתמש התובע מספק על מנת להעריך הפרש גובה משמעותי של 12 ס"מ ולא נדרשות רזולוציות נוספות. הנתבעים מפנים לפסק דיני בת.א. [של - ת"א] מסה נ' עיריית תל אביב [להלן - "עניין מסה", מתוך אתר נבו] בו נדחתה התביעה אך זאת משום שהתובעת הסתפקה בצילום מזווית מעוותת, ללא מדידה וללא הצבת חפץ בעל מידות מוכרות ליד ה"בליטה" במדרכה נשוא התביעה. נסיבות העניין שלפני שונות [השוו פסק דיני בת.א. [של - ת"א] 49184/06 דבי נ' מועצה מקומית גני תקווה מתוך אתר נבו]. 26. וכאן טוענים הנתבעים כי אין מדובר במפגע, שכן הפרש גובה זה, אינו שונה מהפרש הגובה הקיים בין מדרכות לכבישים בדרך כלל. אני מוכנה להניח [בהיעדר הוכחה מתאימה] שאכן זה המצב. ואולם יש להביא בחשבון את מודעותו המובנית של הצועד במדרכה לגבי הפרש הגובה בינה לבין הכביש לצידה. מודעות זו מכתיבה לו כשלעצמה צפייה וזהירות מפני הפרש הגובה שתחילתו בשפת המדרכה. שונים פני הדברים בענייננו, כאשר הצועד כמו התובע אינו מצויד במודעות מובנית זו. הבדלי הצבעים והריצוף בין שני המשטחים יש בהם כדי ללכוד את תשומת ליבו של הצועד וייתכן, להביאו להתמקדות לקראת הבאות, אך אין בהם כשלעצמם כדי לייצר את מלוא המודעות הקיימת אצל הצועד במדרכה. בנוסף, אצל הצועד הזה המכוון את פעמיו לקראת מעבר חצייה, קיימת אפשרות להסחת דעת כאשר עיניו מתמקדות קדימה לקראת ועל המעבר. דווקא נוכח הסחת דעת כזו, על האחראים לקיומו של השיפוע לצפות התרחשותה של תאונה. 27. הפסיקה מבחינה בין סיכונים "סבירים", "טבעיים" או "רגילים" לבין שאינם כאלה. באשר לראשונים, גם אם מתממשים הם, כפסיקת השופט זיילר: "רחובות ומדרכות עיר אינם "משטח סטרילי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו"גלים" של שיפועים ... אין חולק שעירייה חייבת לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה, ואולם לא כל סטיה "מיושר מתמטי" של מפלסי דרכים הוא מפגע. ציבור המשתמשים ער ויודע ש"יושר" כזה אינו קיים ואינו יכול להיות קיים במציאות, והוא נדרש למינימום ההכרחי של זהירות, לבל יינזק מ"אי-יושר" של מה בכך" [ע"א (מח - ירושלים) 4344/97, ג'ני כהן נ' עיריית רמת גן, וע"א (מח - מרכז) 1391-08-07, כפיר נ' המועצה המקומית גני תקווה, להלן - "עניין כפיר" מתוך אתר נבו]. 28. בכך אין כדי לפגוע בקביעה כי: "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם, ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה ........ הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך - אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן" [ע"א 2004/92, עירית קריית אונו נ' שחם]. 29. עיון בפסיקה מעלה מספר מבחני אצבע לזיהויו של מפגע או סיכון בלי סביר: הראשון, מידת החריגה ממצב דברים רגיל, הן כשלעצמה והן נוכח זירת האירוע. השני, קיומו של גורם הפתעה. השלישי, הנעוץ בשיקולי מדיניות, כגון מיקומה של הסטייה, קלות התגלותה למזיק וקיום או הימנעות מנקיטה באמצעי פיקוח. והרביעי, אף הוא שיקול של מדיניות, עלות נזק - תוחלת. ככל שעלות התיקון נמוכה ועלות הנזק גבוהה, כך תגבר הנטייה להטיל אחריות על המזיק ובהכרה במפגע. לא כל סיכון שהתממש מקים אחריות מצד אחד, ומצד שני, לא כל סיכון חוסה תחת שלילת "משטח סטרילי". לא בכל מקרה מתקיימים כל המבחנים והשיקולים במצטבר, באופן מלא או חלקי. לעיתים תכריע עוצמת החריגה ממצב דברים רגיל גם בהיעדר שיקולים נוספים. לעיתים נוצר מעין פרדוקס כאשר דווקא עוצמת החריגה תאפשר הטלת אשם תורם משמעותי על הניזוק שהיה צריך להבחין בה [דברי השופט זמיר בת.א. (של - ת"א) 75178/04, ניסל נ' עיריית בני ברק מתוך אתר נבו]. כמובן שקיימים מבחנים ושיקולים נוספים, כל מקרה לנסיבותיו [ראו סקירתי בעניין מסה]. על רקע זה יש לדעתי להבין את דברי השופט יפרח בעניין כפיר : "העירייה אינה מצווה לתור אחר בליטות או שקערוריות נקודתיות שגובהן ½1 ס"מ במדרכה (כך הוא אף שעה שהבליטות הן בגובה של ½2 ס"מ כבפרשת כהן הנ"ל). אין למצוא התרשלות (ואין לומר כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית) מצד המשיבה בשל כך שלא שלחה צבא של אנשי פיקוח מצוידים בכלי מדידה לבחון בקפידה כל מדרכה ומדרכה וכל אריח ואריח. בליטה נקודתית של ½1 ס"מ, במדרכה אינה בגדר מפגע, המצריך תיקון על אתר. דומה כי הוצאות המניעה במקרה כגון זה, עולות על תוחלת הנזק. מנגד, רשות מקומית עלולה להימצא רשלנית עת אינה נוקטת צעדים למניעת מפגע בדמותו של בור במדרכה (כפי שהיה למשל בת"א (שלום י-ם) 4542/02 פנחס נ' עיריית ירושלים, ניתן ביום 25.10.07) או בור המצוי בשביל בתוככי גן ציבורי (פרשת סרי הנ"ל). 30. במקרה שלפניי מתקיימים מספר מבחנים המביאים לזיהוי השיפוע כמפגע: הראשון, הפרש גובה משמעותי בן 12 ס"מ. השני, צבעיהם השונים של משטחי הגרנוליט והאקרשטיין עשויים ללמד על שבירת רצף הריצוף ועל נקודת ההתחברות ביניהם, אך אינם מלמדים אלא בקרבת מקום, על השיפוע ומידותיו. אף הנתבעים ראו משמעות להפרש זה והראיה - מרכז ראשונים דאגה להתקין את השיפוע. אלא שהשיפוע אינו גלוי לעין ממרחק ובכיוון הליכתו של התובע. השיפוע אינו מובלט על ידי סימון, צבע שונה או שילוט אזהרה. התוצאה היא כי רק המתקרב אליו שעיניו נעוצות במשטח, יבחין בו. יש על כן בעצם המפגש עימו הפתעה מסוימת אם כי לא מוחלטת. וכך אכן העיד התובע שמפגש עם השיפוע חש שרגלו "נופלת מדרגה". ושוב, היעדרה של חוות דעת מקצועית מטעם התובע, אינו מאפשר לקבוע מאיזה מרחק יכול היה התובע, לו התבונן אל הרצפה, לראות את השיפוע אך אין בו כדי לשלול את המסקנה המתגבשת לפיה השיפוע הינו בגדר מפגע. המבחן השלישי אף הוא מתקיים כאן. ההפרש והשיפוע לא הצריכו מהעירייה לשלוח "צבא של אנשי פיקוח מצוידים בכלי מדידה" מסיבה פשוטה: לא זו בלבד שידעה על קיומו של השיפוע, היא העדיפה לקבלו כפתרון ביניים עד לביטולו העתידי כפי שגם עשתה לימים, הכל בהתאם לתוכניות המקוריות "בזמנים שלנו" [עדות גב' רודניצקי בעמ' 17]. כשנשאלה האם לא היה ראוי לבצע את ההמשך יחד עם הקבלן על מנת שלא יישאר מצב של השיפוע משך שנה והאם נכון שהיה עדיף לעשות זאת בצמוד [לסיום עבודות הפרויקט לשיטת מרכז ראשונים] השיבה גב' רודניצקי: " לא היה עדיף כי לעירייה יש שיקולים שלה, עירייה לא יכולה לבצע עבודות באמצעות קבלן פרטי..." [עמ' 16 ש' 19 -22]. העירייה נמנעה מהסרת השיפוע, מאזהרה או סימון התראה מפניו, בין בעצמה ובין באמצעות מרכז ראשונים. וכך גם לגבי המבחן הרביעי של עלות נזק - תוחלת: העירייה יכולה הייתה באמצעים פשוטים וזולים ובזמן קרוב, לדאוג לריצוף בעל גובה אחיד ולכל הפחות, ועד לאותו מועד, לדאוג להבלטה ולסימון של השיפוע נוכח עיניו של הצועד בכיוונו של התובע [למשל על ידי פס או פסי צבע]. נזכיר כי חובות הפיקוח של העירייה משתרעות גם על גבול השטח הציבורי וגם על מקרקעין שאינם בבעלותה או בהחזקתה והמשמשים כמעבר לציבור, חובות שבמקרה זה לא היו קשות לביצוע [ע"א 862/80, עיריית חדרה נ' זוהר, פד"י לז (3) 757, 766 ואילך]. דברים אלה לגבי הבלטה יפים במידה דומה גם לגבי מרכז ראשונים, שלא זו בלבד שידע על השיפוע, הוא גם יצר אותו. 31. לאור כל אלה באתי למסקנה כי השיפוע היווה מפגע שלא הוסר, כי גרם לנזקי התובע וככזה, מקים אחריות ברשלנות כלפי העירייה כמו גם כלפי מרכז ראשונים. לאור זאת איני נדרשת לדיון בכללי "הדבר מדבר בעד עצמו" ובהפרות של חובות חקוקות. אשם תורם 32. הנטל להוכיח אשם תורם מוטל על הנתבעים הטוענים לו. המבחן המקובל הוא מידת "האשם המוסרי" כאשר לעיתים ייזקק בית המשפט למבחן עזר של "האדם הסביר" [הנשיא שמגר בע"א 73/86, שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פד"י מג (3) 343, 350 - 351, להלן - "עניין שטרנברג"]. 33. לדברי התובע מסלולו הרגיל אל חנות הצילום, רגלי או ברכב, עובר דווקא דרך רחוב חנקין. אך רחוב אחוזה אינו זר לתובע והוא לא שלל באופן מוחלט כי ביום התאונה הגיע לחנות דווקא מרחוב אחוזה בו אירעה התאונה. לדבריו: "רוב הסיכויים שלא הלכתי דרך רחוב אחוזה" [עמ' 12, ש'' 3]. התובע לא ידע להשיב אם הבחין בהבדלי הצבעים בין המשטחים בעת הליכתו [עמ' 8, ש' 1 - 3]. הוא לא ידע לאשר או לשלול קיומן של ערוגות הפוכות, חול וצינורות בכיוון צעידתו [עמ' 11, ש' 28] אך מאידך, קיומם של אלו לא הוכח. התאונה אירעה באור יום ולא הייתה מניעה אובייקטיבית להבחין מרחוק בהבדלי הצבעים וסוגי הריצוף. התובע שלל עיסוק במצלמה או בדברים אחרים בעת הליכתו. לדבריו, לאחר התנגדות בא כוחו, שנשמעה לאחר שיצא מן האולם: "אז זהו שלא. אם לרגע לא ממוקדים ומזהה [כך בפרוטוקול] בדיוק את המדרגה הזאת ואתה הולך ומסתכל קדימה לקראת מעבר חצייה, קורה שאתה מפספס את זה, וזה מה שקרה לי, לו יכולתי הייתי מונע את זה" [עמ' 9, ש' 20 - 22]. 34. מכאן, שהתובע יכול היה להתרכז ולמקד את תשומת ליבו החל ממרחק מה מהשיפוע, גם אם לא ידע על קיומו ולאור זאת, להבחין בו עם התקרבו ולא "לפספס" אותו. התובע אינו חסין מפני ייחוס אשם תורם לקרות התאונה. 35. בעניין שטרנברג ייחס הנשיא שמגר לניזוק אשם תורם בשיעור של 50%. ואולם, בניגוד לשטרנברג, התובע כאן לא הגביר בפעולותיו את הסיכון הקיים: הוא לא ניסה "לקצר" את דרכו, לא קפץ אל הכביש ואל השלוליות, הוא לא נקט בפעולה מסכנת שיווי משקל, לא נשא משקל כבד ולא היה מודע לגורמי סיכון על המשטח. מקום התאונה אמנם לא היה זר לו כליל, אך גם לא היה במסלולו הרגיל. תרומתו לתאונה מתבטאת בחוסר ריכוז ובחוסר תשומת לב בדרכו אל מעבר החצייה. לאור אלה, מצאתי לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 30%. חלוקת האחריות בין הנתבעים 36. לפי סעיף 84 [ב] לפקודת הנזיקין יקבע בית המשפט את "דמי ההשתתפות" בין מעוולים יחד "על פי הצדק והיושר ובהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק". 37. המפגע או השיפוע הוקם בדיוק על הגבול שבין שטח בבעלות מרכז ראשונים לבין שטח בבעלות העירייה. המרכז והעירייה התמקדו בשאלת הבעלות במקום המפגע ואף הגישו תוכניות וסימונים לרוב. כל אלו לא יועילו להטות את מאזן ההשתתפות והאחריות לכאן או לכאן. זאת משום שהפרש הגובה והשיפוע כשלעצמם, נוצרו בין שטחים בבעלויות שונות, "ראשם" בשטח המרכז ו"רגליהם" בשטח העירייה. קיומם מבחינות אלו רובץ בחלקים שווים לפתחם של שני הבעלים. במילים אחרות - הבעלות כשלעצמה מסמנת לנו חלוקה שווה של אחריות. 38. אף בחינת היוצר של השיפוע אינה מביאה לתוצאה שונה: מרכז ראשונים הוא אמנם יוצר השיפוע, אך זאת בהסכמה המלאה והמשתמעת, אף אם בשתיקה, העולה מהתנהגות העירייה. השיפוע כשלעצמו, שירת גם את העירייה, בכל עת בין יצירתו ועד להחלקת המשטחים וביטול השיפוע [במועד כלשהו עליו לא ידעה גב' רודניצקי להעיד]. בחקירתו הנגדית לב"כ העירייה נשאל הבר האם מפקח מטעם מרכז ראשונים אישר את המשטח והשיפוע בתום היציקה והשיב : "כן, גם מפקח עיריה" [עמ' 24, ש' 16]. מובן כי הכוונה הינה לאישור שאינו בגדר האישור הסופי לפרויקט, אלא אישור לעבודת ביניים שנעשתה. אך עדותו זו לא נסתרה. עדותו מתחזקת על ידי התנהלות העירייה לאחר מכן: היא לא באה בטענה, לא דרשה ביטול השיפוע, לא ראתה בו מפגע והסתפקה בו כפי שהוא. על כן ניתן לקבוע כי ה"יצירה" שימשה גם את העירייה ובפועל נעשתה על דעתה. 39. אף בחינת מועד סיום הפרויקט [שהצדדים כינו אותו - "מסירה"] אינה מביאה לתוצאה שונה: מרכז ראשונים טען כי "מסר" את הפרויקט לאחר השלמתו לעירייה כבר במאי 2001, ולראיה - תנאים לטופס 4 עליהם חתום בין השאר מפקח הבנייה מטעם העירייה [נספח ג' לתצהיר הבר]. לפי הטענה, עם ה"מסירה" התפרקה מרכז ראשונים מאחריות לשיפוע כולה או מרביתה ביחס לעירייה. העירייה מצידה חולקת על "מסירה" עד עצם היום הזה. לטענתה הטופס שהוגש אינו סופי שכן חסרה חתימתו של אדריכל פיתוח על ביצוע הפיתוח בהתאם לתכנית המאושרת [להבדיל מחתימת האדריכל של מרכז ראשונים] והמשמעות היא כי העירייה לא אישרה את השיפוע כפי שנעשה. עוד טוענת העירייה כי לא הוכח מועד נתינתו של הטופס ביחס למועד התאונה. לטעמי הדברים מורכבים יותר מ"מסירה" ומטופס כזה או אחר. אכן, הטופס שהוגש אינו מעיד על עצמו כי אושר על כל חלקיו, בפרט לא לעניין הפיתוח [הרלוונטי לשיפוע]. על כן הוא אינו מעיד גם על "מסירה" לעירייה. מבחינה זו, לא ניתן לה למרכז ראשונים "לגלגל" את האחריות, כולה או רובה, אל העירייה. ואולם, גב' רודניצקי עצמה העידה, כי העירייה ראתה לעצמה חובה ומקום להחליק את המשטח וכך עשתה לימים, גם אם בקצב שלה, כל זאת על אף שעד היום טרם "מסרה" מרכז ראשונים את הפרויקט לעירייה [עמ' 19, ש' 7 - 9]. גב' רודניצקי הפנתה בתצהירה לבקשת מרכז ראשונים להיתר בנייה. אך עיון בבקשה שאושרה, אינו מעלה דרישות כלשהן של העירייה לגבי אופן ההתחברות בין הגרנוליט לבין האקרשטיין. גב' רודניצקי אף העידה כי העירייה לא ראתה במקום "שטח בעייתי" [עמ' 19, ש' 7]. על כן, היעדר "מסירה" אינו מאפשר לעירייה מצידה "לגלגל" את האחריות, כולה או רובה, אל מרכז ראשונים. מעבר לנדרש, כלל לא ברור מאליו, כי "מסירה" חלה גם על אותו חלק של השיפוע, המצוי ממילא בשטח המדרכה של העירייה. 40. ועוד אני סבורה כי העירייה בהיותה גם גוף תכנוני מקצועי האמון על בטחון ובטיחות הציבור בתחומה, אינה צריכה בנסיבות העניין להיבנות מהטלת מירב האחריות על יוצר המפגע. 41. מכל הטעמים הללו, באתי למסקנה כי אמת המידה המוסרית, זו של הצדק והיושר, מחייבת חלוקה שווה של האחריות ביחסי המרכז והעירייה. שאלת הנזק בנסיבות העניין מצאתי לדון בנזקים המיוחדים והכלליים בצוותא. הפסדי השתכרות היסטוריית התעסוקה של התובע עובר לתאונה 42. התובע יליד 27.9.49, בן 53 בעת התאונה וכיום בן כ - 61. התובע סיים לימודי הנדסה בטכניון בשנת 1975 ואף הוסמך כד"ר להנדסת מכונות. התמחותו של התובע הינה במשאבות צנטריפוגליות, ובתחום זה עבד מאז 1975 בחברת א. סיניבר ושות' מהנדסים בע"מ [להלן - "סיניבר"]. סיניבר עסקה בייצור ובשיווק משאבות צנטריפוגליות. התובע שימש בשלב מסוים כמנכ"ל משותף בחברה והחל מ - 1988 קיבל מניות של סיניבר עד שאחזקותיו הגיעו לכ - 10%. עבודת התובע כללה פעילות במשרד, במפעל ובשטח. שכרו החודשי הממוצע של התובע לשנת 2001 ועד לתאונה עמד על כ - 56,000 ₪. השתכרות התובע לאחר התאונה ועד היום 43. בתקופת אי הכושר - התאונה אירעה כזכור ב - 9.3.02. לאחר מכן שהה התובע באי כושר של חודשיים [כך גם לפי חוות דעת פרופ' הלפרין]. הוא העיד כי בתקופה זו לא עבד באופן מלא. לאחר מכן שב לעדותו לעבודה "באופן מאוד חלקי" [עמ' 10, ש' 5]. המל"ל הכיר בתקופת אי כושר של 3 חודשים והעביר לסיניבר את דמי הפגיעה של התובע. סיניבר מצידה שילמה לתובע שכר רגיל עבור מלוא תקופת אי הכושר כולל 15.6.02. 44. ביום 9.5.02 הוציאה סיניבר לתובע הודעת פיטורין ולפיה ייכנסו הפיטורין לתוקף החל ב - 15.6.02 [להלן - "הפיטורין"]. התובע העיד והאמנתי לו, כי אין כל קשר בין הפיטורין לבין פגיעותיו בתאונה. מכל מקום, לא הוצג שמץ של ראיה על קשר כזה. התובע מסכים כי בתקופה זו של אי כושר לא נגרמו לו הפסדי השתכרות. 45. ביום 1.7.02 פנה התובע לדרך עצמאית והקים חברה בשם "אבי רזניק בע"מ". בחברה זו, המופעלת מביתו, הוא בעל המניות, המנהל והעובד היחיד והיא משמשת בעצם מסגרת לפעילותו המקצועית [להלן - "החברה"]. התובע הצהיר [בס. 39 לתצהירו] כי לאור הזהות בינו לבין החברה, הדרך הנכונה לחשב את כושר השתכרותו הינה לפי מחזור החברה בניכוי ההוצאות ולמעט משכורתו המשתנה לפי רצונו. מטבלה שצירף לסיכומיו עולה כי מאז הקמת החברה בשנת 2002, צמח מחזורה השנתי מ - 217,034 ₪ ל - 1,599,493 ₪. אכן בשנת 2007 פחת המחזור במעט מ - 1,663,794 ₪ ל - 1,659,762 ₪, בשנת 2008, עלה ל - 1,813,705 ₪ ובשנת 2009 שוב פחת ל - 1,599,493 ₪. בשנתיים האחרונות הוציאה החברה הוצאות נוספות מעבר למשכורתו של התובע. התובע משערך הוצאות אלו ל - 7.5% מהמחזור ומכנה אותן "הוצאות אמיתיות". לפי חישוב התובע עומד שכרו החודשי הממוצע על 129,823 ₪. כאן אסיר מעל הפרק טענת מרכז ראשונים ולפיה ויתר התובע על טענתו להפסדי השתכרות לעבר. אין ממש בטענה שכן התובע ויתר על הטענה [למעשה לא העלה אותה] רק לגבי הפסדי השתכרות בתקופת אי הכושר [עמ' 10, ש' 10]. 46. המחלוקת נעוצה בעצם קיומם של הפסדים: לטענת התובע אלמלא מומו, היה אף מגדיל את הכנסותיו. על כן לשיטתו, יש להעמיד את נכותו התפקודית בשיעור של 12.5% [מחצית הנכות הרפואית] ולהכפילה בשווי מחזורי החברה בניכוי הוצאות אמיתיות מאז הקמתה ועד 31.12.09 [7.5%], מהיתרה להפחית מס הכנסה ואת התוצאה לכפול ב - 12.5% נכות תפקודית. כך יש לעשות מיום 31.12.09 ועד מועד הגשת הסיכומים. התוצאה היא 1,483,677 ₪. הנתבעות אינן חולקות על האריתמטיקה של החישוב אלא לטענתן, למומו של התובע לא הייתה כל השלכה תפקודית שכן השתכרותו עלתה ופרחה לאחר הקמת החברה ולאחר התאונה. 47. אין ספק כי החלטתו של התובע להקים חברה ולצאת לעצמאות כלכלית הייתה החלטה מבורכת והביאה למימוש את כישוריו הנדרשים והמוערכים, מה שהתבטא בשגשוג כלכלי ובעליית הכנסות דרמטית ולפי כל קנה מידה: שכרו כיום ובמהלך 9 השנים שחלפו מאז התאונה, גבוה פי 2.5 ומעלה משכרו כשכיר עובר לתאונה. [במאמר מוסגר, שכר זה גבוה פי 5 משילוש השכר הממוצע במשק]. זאת ועוד, לא ניכרת כלל מגמת ירידה, אם כי קיימת תנודתיות מינורית, תופעה מקובלת אצל עצמאים. 48. לטענת התובע, מתבטאים המאמץ והקושי הפיזי שלו בהקלדה רצופה ומלווה בכאבים ביד הפגועה הסובלת מחולשה. אך על אף זאת, העיד כי הוא עובד "ב - 100%" ו"עד 2.00 בלילה" מול המחשב בביתו [עמ' 4 - 6]. אין ספק כי לתובע רגישות בקדמת הכתף, הגבלה ניכרת בתנועת הסיבוב החיצוני שלה וחולשת שרירים [כך קבע פרופ' הלפרין]. אך ספק אם מגבלות אלו אכן באות לידי ביטוי במלאכת ההקלדה. ולו באו לידי ביטוי, ספק אם התובע יכול היה להקליד כל העת ועד שעה כה מאוחרת מול המחשב. 49. עוד העיד התובע כי הוא דוחה עבודות פיזיות שנהג לעשות בעבר ואינו מסוגל להן לאחר התאונה, שכן הן כרוכות בטיפוס על סולמות, על צנרת, קונסטרוקציות ברזל, בתנאים קשים ובמאמץ של שתי הידיים וכן בנהיגה למרחקים ארוכים [עמ' 4 - 6 וכן עמ' 12 וס. 24 לתצהירו]. לגרסת התובע אלמלא מגבלותיו היה לוקח על עצמו עבודות רבות, נוספות ומכניסות יותר מאילו שהוא לוקח כיום. ואולם, התובע לא ניסה להוכיח או לחזק את עדותו בראיות חיצוניות כלשהן, לא על ידי העדת חבר למקצוע, לא על ידי העדת מזמינים פוטנציאליים, בעלי חוזה בעבר ובהווה. הוא לא הניח ולו פירוט סדרי גודל של מחירים עבור עבודות הדורשות שהייה ובדיקה בשטח. הוא לא הוכיח כי בפרויקט המתבצע במלואו מול מחשב, מרוויח מהנדס מבוקש כמוהו פחות מאשר מפרויקט המחייב מדידות בשטח. התובע העיד כי בשנים האחרונות הוא נוסע הרבה לייעוצים בחו"ל, למשל ב - 2009 שהה מספר פעמים [שבוע - שבועיים בכל פעם] בקליפורניה ובנבאדה לצורך יעוץ למפעל אורמט, מה שחייב אותו לנסיעות ולטיסות [עמ' 11 - 12]. אם בחו"ל מסוגל התובע לטוס, לשהות במפעל ולייעץ, מדוע נבצר ממנו לעשות כן בארץ? מדוע נבצר ממנו לעשות בארץ שימוש באמצעי תחבורה שאינם מצריכים נהיגה עצמית? אני סבורה כי נוכח תמיהות אלה ובפרט כאשר מדובר בנזק מיוחד חב הוכחה לקיומו ולשיעורו שיש להוכיחו, אין התובע יכול לפטור עצמו על ידי אימוץ תחשיב אריתמטי לפי מחצית החישוב האקטוארי. ומזווית אחרת, ככל שנוצרה עמימות לגבי ההשלכות התפקודיות של נכות התובע, הוא עצמו אחראי לה והוא עצמו נמנע מהסרתה. על כן לא יהא זה נכון וצודק לאפשר לו "ליהנות" מקיומה. 50. ואולם, לא אוכל להתעלם מהנכות הרפואית הגבוהה וממגבלות התנועה, הרגישות והכאבים בכתף. פרופ' הלפרין אינו צופה החמרה במצבו בעתיד, אם כי צופה אפשרות של היזקקות לתרופות נוגדות דלקת וכאבים. לכל אלו עלולה להיות השלכה על אינטנסיביות, משך וכמות העבודה בפרט עם הזדקנות התובע. אני סבורה כי נוכח כישוריו והצלחתו של התובע, ניתן להעריך כי ימשיך לעבוד עד גיל 72. בע"א 286/89 קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב [מתוך אתר נבו] נפסק סכום גלובלי לצעיר שנכותו האורטופדית הגיעה כדי 19%, אך עשה חיל במקצועו לאחר התאונה. וכך נפסק: "... אמת, כשאין לבית המשפט נתונים הולמים אחרים לקביעת כושר הפסד ההשתכרות, רשאי בית המשפט לחשב הפסד זה על פי שיעור אחוז הנכות לצמיתות של התובע עקב התאונה, כמשקף את שיעור הפסד כושר ההשתכרות. ... השאלה היא האם בפועל מגבילה נכותו, או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו. ואם כן - האם ההגבלה, על פי הראיות או אומדנת בית המשפט, היא בשיעור הדומה לשיעור הנכות. ברי, שקורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסק הדין יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה כזו. בענייננו .... ש"מדובר בבחור אמביציוזי ומוכשר, בעל דמיון, המנסה להתאים את פעילותו לתנאי חייו בכל תקופה". וכן "כי מעדותו של התובע עצמו ברור שאין כל נכות פונקציונלית והוא מתפקד מצוין במקצוע בו בחר מלכתחילה - מחשבים", וכי הוא מתגבר על קשיים מסוימים הנגרמים לו עקב נכותו, ללא שבפועל נגרע כושר השתכרותו. גם הוברר שהמערער, אשר בחר לעבוד בשטח המחשבים, עושה חיל בעבודתו והגיע להשתכרות העולה על שילוש השכר במשק בעבודתו כעצמאי בשטח זה, על אף נכותו....... לאור כל האמור לעיל, הגיע בית המשפט למסקנה, שאין בנכותו של המערער פגיעה בפועל בכושר השתכרותו ופגיעה ממשית כזו אינה צפויה. עם זאת, קבע ש"אין לדעת מה הפרעה תיגרם לתובע בעתיד בגין נכות זו, אפילו נראה הדבר רחוק בשלב זה של חייו. הדרך הנאותה לפצותו היא בקביעת סכום גלובלי." 51. נוכח כל אלו, מצאתי לפסוק לתובע סכום גלובאלי של 800,000 ₪. עזרת הזולת [נדרשת לעבר בלבד] 52. התובע הצהיר כי אשתו סעדה אותו וסייעה לו במהלך תקופות אי הכושר. הוא לא העיד את אשתו אך גם לא נחקר על כך. ממילא, נוכח פגיעותיו ומגבלותיו בידו הדומיננטית ניתן להסיק על צורכך בעזרה זו וכן כי מדובר בעזרה מוגברת מעבר למקובל ביחסי משפחה תקינים. מצאתי לפסוק לו סכום של 6,000 ₪. הוצאות רפואיות ושונות 53. התובע השתמש בעבר ב"רפואה פרטית יקרה" כהגדרתו, לצורך הקטנת הנזק ולאור אפשרויותיו הכלכליות. כך לעניין הניתוח אצל פרופ' מוזס וכך לגבי הוצאות שונות בסדרי גודל של כ - 32,000 ₪. לעתיד הוא צופה הוצאות בגין משככי כאבים בסדר גודל של 5,630 ₪ לאחר היוון. הנתבעים מפנים אותו לזכויותיו על פי החקיקה הסוציאלית, לרבות במימון המל"ל ולמימון הניתוח באמצעות מבטחת פרטית. אשר לעתיד, לא הוכח צורך קבוע במשככי כאבים, אלא מדי פעם לפי קביעת פרופ' הלפרין. 54. אני מוכנה להניח כי התובע הזדרז ונותח באופן פרטי וכי כאמור בסיכומי תשובתו, לא ניתן להביא בחשבון את הסכום שקיבל ממבטחת פרטית במימון הניתוח [על פי סעיף 86 לפקודת הנזיקין]. יחד עם זאת, לא הוכח כי נמנע מהתובע לערוך את אותו ניתוח במסגרת הרפואה הציבורית ובזמן קרוב. אפשרויותיו הכלכליות של התובע אינן כשלעצמן מכתיבות את היקף הפיצוי. בכל זאת, ניתן לקבוע [לעבר] ולהעריך [לעתיד] כי קיימות ותתקיימנה הוצאות שונות שאינן מכוסות כולן או חלקן במסגרת החקיקה הסוציאלית. מצאתי לפסוק לתובע סכום גלובלי של 20,000 ₪. כאב וסבל 55. אין בליבי ספק שהתובע סבל וחווה כאבים עזים בעת התאונה ולאחריה, בעת הניתוח, לאחריו ובעת הטיפולים. מאז ועד לאריכות ימיו, סבל ויסבול מכאבים, מחולשת היד הדומיננטית, מרגישות וממגבלות תנועה. הצלחתו המקצועית וכישוריו אין בהם כדי להקהות סבל זה. מצאתי לפסוק לו סכום של 120,000 ₪. סיכום כספי 56. סך נזקו של התובע עומד על - 946,000 ₪. מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור של 30%, כך שהנזק עומד בסופו של יום על 662,200 ₪. 57. לאור גובה תגמולי המל"ל שאינם במחלוקת, 1,896,266 ₪, נבלעה תביעת התובע. לאור זאת ולאור סעיף 330 [א] לחוק המל"ל, מתחלקים התובע והמל"ל בנזק: 75% - למל"ל ו - 25% - לתובע. אין בדעתי להתעמק בטענת מרכז ראשונים לפיה לא הוכיח התובע את זכותו זו, טענה זו עלתה לראשונה ובאופן סתמי, בסיכומים. סוף דבר א. ביחסים בינם לבין התובעים ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד כדלקמן: לתובע - סך של 662,200 ₪ X 25% = 165,550 ₪. למל"ל - סך של 662,200 ₪ X 75% = 496,650 ₪. בנוסף ישלמו לתובע ולמל"ל שכ"ט עו"ד של כל אחד מהם בשיעור של 23.2% וכן אגרת משפט והחזר הוצאותיהם עבור מומחים, לרבות מומחה בית המשפט. הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל, למעט הסכומים עבור הוצאות שהוצאו, הנושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתם ועד התשלום בפועל. ב. ביחסים בינם לבין עצמם יישאו הנתבעים בסכומים לעיל בחלקים שווים. רפואהועדה רפואית