בפני בקשת ההגנה לאסור פרסום שמו של הנאשם. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של הזנחת שמירה על כלי ירייה. תחילה כפר הנאשם במיוחס לו. ואולם טרם הוחל בשמיעת הראיות נערך בין הצדדים הסדר טיעון במסגרתו הודה הנאשם בעובדות כתב האישום והצדדים עתרו במשותף לסיום ההליך ללא הרשעה וכן להשתת של"צ. בעניינו של הנאשם התקבל תסקיר של שירות המבחן אשר המליץ כאמור ובסופו של יום הסתיים ההליך בלא הרשעה והוטל עליו צו של"צ. הבקשה שבפני הוגשה לאחר סיום ההליך . ב"כ הנאשם טען כי יש להיעתר לה מאחר והמדובר בנאשם נורמטיבי אשר תרם רבות לחברה ויהא בפרסום שמו כדי לפגוע בעתידו התעסוקתי וכן לפגוע במטה לחמם של ילדיו, הסמוכים על שולחנו. הוסיף וטען ב"כ הנאשם כי בהעדר כל אינטרס ציבורי בפרסום שמו של הנאשם, שכן לא קיים כל חשש כי ישוב על מעשיו, יש להעדיף את האינטרס הפרטי שלו ולהעתר לבקשה. ב"כ המאשימה טען כי עניינו של הנאשם אינו בא בגדר החריגים המצדיקים איסור פרסום ואינו שונה מעניינם של נאשמים אחרים ועל כן עתר לבית המשפט לדחות את הבקשה. דיון 7. המסגרת החוקית לבקשה מצויה בסעיף 70 ( ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]תשמ"ד-1984 שזוהי לשונו: "70. איסור פרסומים ....(ד) בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם..." 8. בבש"פ 972/06 זריהן נ' מדינת ישראל ואח' נדון עניינו של נאשם, עובד סוציאלי במקצועו, אשר הועמד לדין בגין ביצוע עבירות מין במתלוננת, שפנתה אליו לקבלת סיוע במסגרת תפקידו. בהחלטתו עמד בית המשפט העליון על חשיבות עיקרון פומביות הדיון לאמון שרוחש הציבור לרשות השופטת ועל כך כי יש לפרש את החריגים לעקרון פומביות הדיון, על דרך הצמצום. באשר לטענות העורר כי עניינו בא בגדר החריג הקבוע בהוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, קבע בית המשפט כדלקמן: "בא-כוח העורר טוען, כי בקשתו לאיסור הפרסום מתבססת על העילה הקבועה בסעיף, שעניינה "מניעת פגיעה חמורה בפרטיות". עוד טוען בא-כוח העורר, כי יש להגן על ביטחונם של בני משפחתו ובטחונו הכלכלי של העורר. אין בידי לקבל טענה זו. נראה לי, כי הפגיעה בפרסום שמו של העורר, כמו גם הפגיעה בילדיו הקטינים, הגם שנטען שנגרם להם נזק, עם כל הצער שבדבר, אינה יכולה לשמש חריג לעקרון פומביות הדיון. אין בטענה זו כדי לגבור על עקרון הפומביות ולמנוע את הפרסום ביחס לעורר. לטענת בא-כוח העורר, עם פרסום שמו של העורר, ייגרם לו נזק כלכלי חמור ביותר לעבודתו בשל טיב מקצועו. בעניין זה כבר נקבע על-ידי בית-משפט זה, בבג"צ 6005/93 עליאש נ' השופט שמואל צור, פ"ד מט(1) 159, כי: "...לאור האמור ובשים לב לכלל לפיו את החריגים לעקרון פומביות הדיון יש לפרש בצמצום, אין לומר כי הגנה על ביטחונו של בעל דין כוללת גם הגנה על בטחונו הכלכלי". אף טענתו זו של העורר אינה יכולה לגבור על עקרון הפומביות. שכן, פרשנות מסוג זה עלולה לרוקן מתוכן את עקרון פומביות הדיון. ברי, אפוא, כי גם במקרים אחרים, בפרסום שמו של הנאשם קיימת פגיעה ישירה או עקיפה בפרנסתו. שוכנעתי, כי עניינו של העורר לא נכנס בגדר החריגים לעקרון פומביות הדיון ואין בטענותיו כדי למנוע את הפרסום." 9. סך כל האמור לעיל יפה וישים גם בענייננו. ולא כל שכן בשים לב לשלב בה הוגשה הבקשה, לאחר תום ההליך ולכך כי לא עלה בידי ב"כ הנאשם להוכיח כי עניינו של מרשו נבדל מאלה של נאשמים אחרים. 10. אשר על כן דין הבקשה לאסור פרסום שמו של הנאשם להידחות. משפט פלילינאשםפרסום