1. אהרון אהרוני (להלן - המערער) עובד זה שנים באגף מס הכנסה של משרד האוצר. ביום 24.7.1994 התייצב המערער בפני ועדת בוחנים כמועמד במכרז פנימי שנערך על-ידי המשרד. לדבריו, הוא היה סבור כי המכרז "תפור", כלומר שהוא נערך רק כמצוות אנשים מלומדה, לאחר שהזוכה במכרז נקבע מראש. כדי להוכיח שכך הדבר, הצטייד המערער במכשיר הקלטה, שהסתיר על גופו, ובאמצעותו הקליט את הדיון שהתנהל בוועדה בנוכחותו. לאחר שיצא מחדר הדיון השמיע את הדברים שהוקלטו באוזני חבר לעבודה, שאף הוא היה מועמד באותו מכרז. כשנתגלה הדבר הועמד המערער לדין בפני בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה. הוא הודה במעשה, אך טען שאינו אשם. בית-הדין מצא אותו אשם בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן - חוק המשמעת) והטיל עליו את אמצעי המשמעת האלה: (א) נזיפה; (ב) הפקעת סכום של 1,500 ש"ח ממשכורתו בשישה תשלומים שווים ורצופים. המערער הגיש ערעור לבית-משפט זה הן על ההרשעה והן על העונש. הפרת סודיות 2. המערער נמצא אשם, ראשית, בהפרה של חובת הסודיות. חובת הסודיות נקבעה בסעיף 48 לכללי שירות המדינה (מינויים) (מכרזים, בחינות ומבחנים), תשכ"א-1961 (להלן - כללי המכרזים). וזו לשונו של סעיף 48: "דיוני ועדת הבוחנים, מסמכיה ומסקנותיה הם סודיים ואסור להביא מהם לידיעתם של אחרים, אלא באישור נציב השירות [כלומר, נציב שירות המדינה צ י' ז']". הוראה זו הועתקה, בשינויים קלים, גם אל התקשי"ר (תקנון שירות המדינה) ושובצה בו כסעיף 11.465. המערער טען שסעיף 48 לכללי המכרזים, ובעקבותיו סעיף 11.465 לתקשי"ר, לא הטילו את חובת הסודיות של דיוני ועדת הבוחנים אלא על חברי הוועדה, ולא על מועמדים המופיעים בפני הוועדה. אמנם הסעיף מדבר בלשון כללית וגורפת, אך לטענת המערער, יש לפרש את הסעיף על-פי הקשרו. ההקשר נלמד, בין היתר, מן הסביבה שבה שוכן הסעיף. הסעיפים השכנים, לפני סעיף 48 ואחריו, מדברים על החברים בוועדת הבוחנים ואליהם, ולא על המועמדים המופיעים בפני הוועדה או אליהם. חובת הסודיות, טוען המערער, נועדה להגן על המועמד, ולכן הוטלה החובה על חברי הוועדה, והיא לא נועדה להגן על חברי הוועדה, ולכן אין טעם להטיל אותה על המועמדים המופיעים בפני הוועדה. משום כך הסעיף מטיל את חובת הסודיות גם ביחס למסמכים ומסקנות של הוועדה שהם בשליטת הוועדה ולאו דווקא בידיעת המועמדים. אך בית-הדין למשמעת לא קיבל טענה זאת. אמנם, הוא לא התעלם מן המיקום של סעיף 48 לכללי המכרזים, המחזק את טענת המערער, אך הוא שם דגש על הלשון הכללית של הסעיף שאינה מוציאה מכלל הסעיף מועמדים המופיעים בפני הוועדה. הוא אף מצא סיוע בסעיף 54א לכללי המכרזים הקובע כי "הוראות כללים אלה החלות על מועמד, יחולו גם על מועמד שהוא עובד המדינה". לכן בית-הדין מצא את המערער אשם בהפרה של חובת הסודיות שנקבעה בכללי המכרזים ובתקשי"ר, שהיא עבירה לפי סעיף 17(1) לחוק המשמעת (פגיעה במשמעת) ולפי סעיף 17(2) לחוק (אי-קיום המוטל על עובד המדינה על-פי נוהג, חוק או תקנה). לדעתי, הדין בשאלה זאת עם המערער. ראשית, ספק בעיניי אם ועדת השירות שקבעה את כללי המכרזים מוסמכת על-פי חוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959 להטיל על עובדי המדינה חובה כזאת שהפרתה מהווה עבירת משמעת. שנית, ומכל מקום, אני סבור כי ועדת השירות לא התכוונה, בסעיף 48 לכללים אלה, להטיל חובה כזאת על מועמדים המופיעים בפני ועדת בוחנים. סברה זאת מתבקשת לא רק מן המיקום של סעיף 48 במסגרת כללי המכרזים, אלא גם מעקרונות יסוד, ואף, לדעתי, מן השכל הישר. קודם כול, האיסור שנקבע בסעיף זה, להביא לידיעתם של אחרים דבר מדיוני הוועדה, כשהוא מוטל על מועמדים שהופיעו בפני הוועדה, פוגע בחופש הביטוי שלהם. אכן, פגיעה כזאת אינה בהכרח פסולה אם היא משרתת תכלית ראויה ונעשית במידה הנדרשת, אך מה התכלית שפגיעה כזאת משרתת במקרה זה? דומה שאין תועלת באיסור המוטל על אדם שהופיע בפני ועדת בוחנים לספר לבני ביתו או לחבריו בעבודה מה נשאל ומה השיב בישיבת הוועדה. ואם אין תועלת באיסור כזה, גם אין בו היגיון. אכן, דבר אנושי וטבעי הוא, כמעט בלתי נמנע, שאדם אשר הופיע בפני ועדת בוחנים, לרבות עובד מדינה מסור והגון, יספר על כך לקרובים אליו. לכן אין זה סביר או ראוי לייחס לוועדת השירות כוונה להטיל חובת סודיות גורפת על מועמדים המופיעים בפני ועדת בוחנים. סעיפים דומים המטילים חובת סודיות על עובדי המדינה מצויים בחוקים שונים בהקשרים אחרים. כך, לדוגמה, בחוקי המסים. ראו, למשל, סעיף 142 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975. אך בדרך-כלל הכוונה של סעיפים אלה היא להטיל חובת סודיות על עובד ציבור המקבל מידע תוך כדי מילוי תפקידו, כגון פקיד מס, כדי להגן על הפרטיות של אדם המוסר מידע כזה או אדם שאליו נוגע המידע. ראו בג"ץ 174/83 שכנר נ' שר האוצר [1]. לעומת זאת אין כוונה להטיל חובת סודיות, שהפרתה מהווה עבירה פלילית, על מי שמוסר את המידע לעובד הציבור. ראו גם סעיף 231 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], המגביל במפורש את חובת הסודיות למי שהוא "[]ממלא תפקיד רשמי בביצוע הפקודה, או []מועסק בביצועה...". בהתאם לכך, גם בעניין הנדון הכוונה של סעיף 48 לכללי המכרזים היא להטיל חובת סודיות על החברים בוועדת הבוחנים (או על אדם אחר המשתתף בבחינה שלא כמועמד) המקבלים, תוך כדי מילוי תפקידם, מידע מן המועמדים. אם כך, סעיף 54א לכללי המכרזים, שבו הסתייע בית-הדין למשמעת כדי להטיל חובת סודיות גם על מועמדים שהופיעו בפני ועדת הבוחנים, אינו שייך כלל לעניין הנדון. סעיף זה קובע כי חובה המוטלת על מועמד חלה גם על מועמד שהוא עובד המדינה. אך אין הוא קובע כי החובה המוטלת לפי סעיף 48 לכללים אלה או לפי סעיף אחר חלה גם על מועמדים. השאלה אם חובה מוטלת לפי סעיף זה או אחר על מועמדים צריכה לקבל תשובה מתוך לשון הסעיף, מהקשרו ומתכליתו. לגבי סעיף 48 התשובה היא, כאמור, שאין הוא מטיל חובה על המועמדים המופיעים בפני ועדת בוחנים. המסקנה היא שחובת הסודיות לפי סעיף 48 לכללים (או לפי סעיף 11.465 לתקשי"ר) אינה חלה על המערער, לפיכך אין יסוד למצוא את המערער אשם בעבירת משמעת בגין הפרה של חובת הסודיות. התוצאה היא שאני מחליט לזכות את המערער מן האישום בעבירת משמעת בגין הפרה של חובת הסודיות, לפי סעיף 17(1) וסעיף 17(2) לחוק המשמעת. התנהגות שאינה הולמת 3. המערער נמצא על-ידי בית-הדין למשמעת אשם בעבירת משמעת גם לפי סעיף 17(3) לחוק המשמעת בגין "...התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד המדינה... ". ההתנהגות שהמערער הודה בה היא ההופעה בפני ועדת הבוחנים כשמכשיר הקלטה מותקן על גופו במקום סתר והקלטת הדיון שנערך בוועדה בנוכחותו, ללא ידיעה והסכמה של הוועדה. על התנהגות זאת אמר בית-הדין למשמעת כי יש בה "פגיעה ביחסי האימון החייבים לשרור בין עובד למעבידו בכלל, ובין עובד המדינה לבין מעבידתו, ממשלת ישראל בפרט, והם מהווים התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה". בית-הדין הסתמך גם על פסק-הדין בבג"ץ 703/87 קראון (קרן) נ' נציב שירות המדינה [2]. שם תקף העותר תוצאות של מכרז למשרה בשירות המדינה וביקש להוכיח את טענותיו, בין היתר באמצעות סרט הקלטה שנעשתה על-ידיו במהלך הדיון של ועדת הבוחנים. על כך אמר המשנה לנשיא אלון (בעמ' 518): "התנהגותו של העותר בהופיעו לפני ועדת המכרזים פסולה היא, אין היא עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות ותום הלב, הנדרשים ממי שמבקש להימנות עם עובדי השירות הציבורי, ויכול ויהא בה משום שיקול נכבד שלא להגיש סעד מן הצדק בבית-משפט זה". דברים דומים נאמרו על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה. בדב"ע מח/31 - 3 ציילר - נציבות מס הכנסה [6] נדון עניינו של עובד שהקליט את הדיון בוועדת מכרזים שהשתתף בו ללא ידיעתם של חברי הוועדה. הנשיא מ' גולדברג אמר (בעמ' 361): "היחסים בין המערער לבין המדינה הם יחסי עובד-מעביד, ובתור שכאלה חייבים הם להתנהל בתום לב מלא ובהגינות, שהיא אף מעבר לחובת תום הלב.. . אין ולא יכול להיות ספק כי התנהגותו של המערער בהופיעו בפני ועדת המכרזים יש בה, כקביעת בית-הדין האזורי, הערמה על הוועדה וחבריה, ובכך התנהגות שאינה ממלאה אחרי קריטריונים מינימליים של התנהגות נאותה". בדב"ע נד/41 - 01 חיון - המוסד לביטוח לאומי [7] אמר הנשיא גולדברג לעניין זה, כך (בעמ' 247): "...מי שמתייצב בפני ועדה רפואית שמתפקידה לקבוע את נכותו, קביעה אשר תזכה אותו בגמלאות מכוח חוק, חייב לנהוג כלפי הוועדה בהגינות ובתום לב. כמו בבית-משפט, כך גם כאן, ניתן לבקש רשות הוועדה להקליט את דיוניה, אך משלא תנתן הרשות - אין להקליט את דיוניה, ואם הוקלטו בסתר - לא תורשה הצגתם". לפיכך החליט בית-הדין למשמעת, שההתנהגות של המערער בהקלטת הדיון בוועדת הבוחנים ללא רשות והסכמה מגיעה כדי התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד המדינה, לפי סעיף 17(3) לחוק המשמעת. 4. המערער תוקף את ההחלטה של בית-הדין למשמעת בטענות אחדות. הטענה הראשונה היא שההתנהגות של המערער, גם אם נפל בה פגם, אינה מגיעה כדי התנהגות שאינה הולמת. מכל מקום, הפגם אינו נובע מן המעמד של המערער כעובד המדינה או מתפקידו בשירות המדינה. לכן, לפי הטענה, אין בהתנהגות זאת משום עבירת משמעת לפי סעיף 17(3) לחוק המשמעת. עובדה היא שאין תקדים שבו עובד המדינה שהקליט דיונים של ועדה ללא רשות נמצא אשם בעבירת משמעת לפי סעיף 17(3) לחוק המשמעת. טענה זאת מעלה מחדש את השאלה מהי התנהגות שאינה הולמת את התפקיד של עובד המדינה לפי סעיף 17(3) לחוק המשמעת. התשובה היא שהתנהגות כזאת היא לא בהכרח התנהגות מיוחדת לעובד המדינה, או התנהגות המיוחדת לתפקיד מסוים בשירות המדינה. התנהגות יכולה להיות בלתי הולמת במשמעות של סעיף 17(3) לחוק המשמעת, גם אם אין בה ייחוד למעמד של עובדי המדינה או לתפקיד של עובד מדינה זה או אחר. היא יכולה להיות התנהגות פסולה מבחינתו של כל עובד בכל תפקיד. וכך אמרתי לעניין זה בער"מ 1351/95 פינקלשטיין נ' התובע בבית הדין המקומי למשמעת של עובדי עיריית ירושלים [3], בעמ' 578: "...אפשר שהתנהגות תיחשב בלתי הולמת אף שאין בה שום ייחוד למקצוע מסוים או לארגון מסוים. היא אינה הולמת משום שהיא שלילית ופסולה בכל מקצוע או בכל ארגון. היא סוטה באופן מהותי מכללי ההתנהגות של בן תרבות, אותם כללים המאפשרים לעובדים במקצוע או בארגון לקיים יחסי עבודה תקינים זה עם זה ולמלא באופן תקין את תפקידם בחברה. זו התנהגות ששום ארגון או מקצוע אינם יכולים לסבול, משום שאם היא תיהפך התנהגות מקובלת באותו ארגון או באותו מקצוע, יהיה בכך כדי להעכיר את האווירה, לשבש את יחסי העבודה, לערער את יחסי האמון מצד הציבור או לחבל בדרך אחרת בתיפקוד התקין של הארגון. כך, למשל, כאשר עובד מקלל ומנבל את פיו בשעות העבודה כלפי חבריו לעבודה או כלפי אנשים מן הציבור, או שהוא נוהג להתפרע במקום העבודה, או שהוא רגיל להטריד עובדות על רקע מיני. כל אחד מאלה, אף שאין בו דבר מיוחד לשירות ברשות מקומית, עשוי להיחשב התנהגות שאינה הולמת עובד רשות מקומית". 5. טענה שנייה היא שהמערער לא היה מודע לכך שאסור להקליט דיון המתנהל בוועדה ללא רשות הוועדה, ומכל מקום, לא הייתה לו כוונה לעשות דבר אסור. בהיעדר כוונה, לטענתו, אין עבירה. אולם בעבירת משמעת של התנהגות שאינה הולמת, לפי סעיף 17(3) לחוק המשמעת, אין צורך בכוונה לעשות דבר אסור. כפי שאמרתי בעש"מ 5550/98 גל-אור נ' מדינת ישראל [4], בעמ' 334-335: "נראה לי כי לצורך קיום היסוד הנפשי בעבירת משמעת של התנהגות שאינה הולמת, די בכך שעובד מדינה סביר (או, לשון אחרת, אדם מן היישוב) יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לטיב המעשה. המבחן להתנהגות בלתי הולמת אינו מבחן סובייקטיבי של העובד, אלא מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר, הרואה לנגד עיניו את התכלית של שירות ציבורי הממלא את תפקידו כראוי". המבחן האובייקטיבי של האדם הסביר בהקשר זה הוא המבחן של בית-הדין למשמעת, או בשלב של ערעור, של בית-המשפט שבסמכותו לקבוע מהי התנהגות פסולה עד כדי כך שראוי לסווג אותה התנהגות שאינה הולמת את עובד המדינה. 6. לבסוף מעלה המערער טענות אחדות בדבר פגמים בדיוני הוועדה: שבדיוני הוועדה נכח אדם שלא נמנה עם חברי הוועדה; שיושבת-ראש הוועדה סירבה לפסול את עצמה למרות דעה מוקדמת שהייתה לה ועוד. בית-הדין למשמעת דן בטענות אלה ודחה אותן. בדין דחה אותן. שכן פגמים אלה, אם אמנם פגמים הם, אין בהם כדי לבטל את קיום הוועדה ולעשות אותה, כטענת המערער, לא-ועדה, כך שכל איסור החל על התנהגות בפני ועדה אינו חל על התנהגות בפני ועדה זאת. מכל מקום, פגמים אלה אין בהם כדי לשלול את הפסול מן ההתנהגות של המערער שהכין עצמו מראש להקליט את דיוני הוועדה ללא ידיעתה בלי קשר להרכב הוועדה או לסדרי הדין בוועדה. 7. לדעתי, הקלטה של דיון בוועדת בוחנים ללא ידיעתה אכן מהווה התנהגות שאינה הולמת את עובדי המדינה. אם בית-המשפט יאמר אחרת, המשמעות היא שכל עובד המדינה יהיה רשאי, הלכה למעשה, להקליט בסתר כל דיון שהוא משתתף בו, יהיה זה דיון בוועדה כלשהי או דיון עם הממונה עליו, או אפילו עם אדם מחוץ לשירות המדינה. התנהגות כזאת, שמקורה בחשדנות או בתככים, עלולה לזרוע חוסר אמון בין העובדים לבין עצמם, לשבש את היחסים בקרב שירות המדינה, ובסופו של דבר אף לפגוע בשירות שהוא נותן לציבור. עצם השיבוש ביחסים ובתפקוד די בו כדי לקבוע שהתנהגות כזאת היא התנהגות שאינה הולמת את עובד המדינה. זאת ועוד, לדעתי, כנגד חובת ההגינות המוטלת על המינהל הציבורי כלפי כל אדם, מוטלת חובת הגינות, אף כי בעלת אופי שונה, גם על כל אדם כלפי המינהל הציבורי. ראו בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ [5]. מכל מקום, ברור כי על עובד המדינה חלה חובת הגינות כלפי שירות המדינה. הקלטת סתר של דיוני ועדה במסגרת שירות המדינה אינה מתיישבת עם חובה זאת. גם אם כוונתו רצויה - וייתכן שכזו הייתה כוונתו של המערער - מעשיו אינם רצויים. לפיכך אני מחליט לאשר את פסק-הדין של בית-הדין למשמעת ככל שהוא מוצא את המערער אשם בעבירה של התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד המדינה לפי סעיף 17(3) לחוק המשמעת. אמצעי המשמעת 8. כיוון שכך, מתעוררת השאלה מה הם אמצעי המשמעת שראוי להטיל על המערער. בית-הדין למשמעת, שמצא את המערער אשם גם בהפרת סודיות (לפי סעיף 17(1) וסעיף 17(2) לחוק המשמעת) וגם בהתנהגות שאינה הולמת (לפי סעיף 17(3) לחוק זה), הטיל על המערער אמצעי משמעת אלה: נזיפה והפקעת סכום של 1,500 ש"ח ממשכורתו בשישה תשלומים שווים ורצופים. אין זה עונש חמור על שתי עבירות כאלה, ואילו עמדה ההרשעה בעינה, לא הייתי מתערב בעונש זה, אולם המערער זוכה בפסק- דין זה מן העבירה הראשונה של הפרת סודיות. לכן מתעוררת השאלה מה הם אמצעי המשמעת הראויים בגין העבירה השנייה, כלומר העבירה של התנהגות שאינה הולמת. אמצעי המשמעת משתנים ממקרה למקרה לפי נסיבות המקרה. בנסיבות של מקרה זה אפשר לומר לזכותו של המערער, כי הוא עובד מדינה ותיק, ועד כה לא נזקפו לחובתו עבירות משמעת; כי זהו, כנראה, המקרה הראשון שבו עובד המדינה נמצא אשם בעבירת משמעת בגין הקלטת סתר של דיוני ועדה; כי המערער, שכוונתו הייתה להתריע על מה שנראה לו התנהגות פסולה של ועדת הבוחנים, התכוון לטוב; כי הוא הודה מיד במעשה וכי בשל החקירה והקובלנה נגדו עוכבה העלאתו בדרגה. לאור השיקולים האלה, ולאחר שהמערער זוכה מן העבירה הראשונה, יש מקום להקל באמצעי המשמעת שהוטלו עליו. לפיכך אני מחליט שאמצעי המשמעת שיוטלו על המערער יהיו אלה: (א) נזיפה; (ב) הפקעת סכום של 500 ש"ח ממשכורתו בשני תשלומים שווים ורצופים. 9. בסיכום, הערעור מתקבל במובן זה שהמערער מזוכה מן העבירה של הפרת סודיות; הרשעתו בעבירה של התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד המדינה עומדת בעינה; אמצעי המשמעת שהוטלו עליו על-ידי בית-הדין למשמעת יוקלו, כך שבמקום סכום של 1,500 ש"ח ינוכה ממשכורתו (בשני תשלומים) רק סכום של 500 ש"ח. רפואהעובדי מדינהועדה רפואית